תום סאס: טירופי הושיע אותי, הטירוף והנישואים של ווירג'יניה וולף, פרק ראשון מספר בשלבי תרגום  |  

בשם הפיהרר
באוסטריה הנאצית, הורים שוכנעו למסור ילדים מוגבלים לטיפולם של פסיכיאטרים כדר' היינריך גרוס. לאחר שנמצאו כלא ראויים לחיות, הם נרצחו ומוחותיהם הועברו למחקר שהקנה לגרוס מוניטין בינלאומיים. כעת נחשף עברו.
כתבתם של ג'ונתן סילברס וטום הגלר מ-Sunday Times

פורסם ב'כפיה' מס. 2, עיתון עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר) ינואר98 

 
הפסיכיאטר היינריך
גרוס במדי הוורמכט

המוחות ירוקים אפורים באור הפולואורוסנטים, כולם מאוחסנים בצנצנות של פורמלדהיד ומסודרים מהרצפה עד לתקרה על גבי מדפי עץ.

עוד בנושא:
- האזינו לעדותו -בתרגום סימולטני לאנגלית- של פרידריך צאוורל כפי שניתנה בטריבונל ראסל הבינלאומי החמישי, ברלין 2001

העדות בכתב

- רשימת שמות קורבנות הפסיכיאטרים הגרמניים

- פסיכיאטריה ביולוגית, בשואה ובישראל כיום

עשרות מהם מחוברים לעמודי שדרה, אחרים נכרתו לשם ניסויים והוצמדו מחדש. הם מונחים זה על זה, שורה על גבי שורה. צנצנת אחת, חבויה במשך שנים רבות, מכילה ראש כרות, משומר להפליא של ילדה אדומת שיער, עיניה עצומות, פיה פעור קמעה, כאילו שקעה בתנומה שלא מהעולם הזה, התווית שעל הצנצנת מגלה לנו כי זוהי יוהנה הופר, שמתה בגיל שנתים מדלקת ריאות בינואר 1943. יש גם רמז מצמרר לסיבת המוות האמיתית: "דיאגנוזה: אידיוטיות".
יש כאן 417 מוחות, עמוק במרתף בית החולים הפסיכיאטרי שטיינהוף בוינה. כולם הוסרו מגופותיהם של ילדים שאובחנו כמוגבלים או אנטי סוציאלים, קורבנות תוכנית המתת החסד הנאצית שהחלה ב-1940 והסתיימה עם סוף המלחמה ב-1945.
כל תווית על צנצנת מזהה את הילד הקורבן:

בית  החולים הוינאי 'שטיינהוף'

פדרזל, רודולף
נולד 5 מרץ, 1934
מת 8 אפריל, 1942
דיאגנוזה קלינית: מפגר מלידה.

הוטנר, אריקה
נולדה, 6 מאי, 1941
מתה 28 ספטמבר, 1943
דיאגנוזה קלינית: פיגור בגדילה מלידה.

סדלק, ליאופולד
נולד 22 דצמבר 1941
מת 12 ספטמבר 1943
דיאגנוזה קלינית: לידה מוקדמת, מידע אחר לא ידוע, עוויתי ומפגר.

בוש, אלפרידה
נולדה 10 פברואר 1930
מתה 18 אפריל 1943
דיאגנוזה קלינית: כנראה מחלה תורשתית אורגנית ופיגור נפשי ועיוות ספאסטי חמור של הרגליים.
כמעט בכל מקרה סיבת המוות זהה: דלקת ריאות.
על שולחן קרוב מוערמים מאות תיקים, רישום קפדני של כל ילד. בתוכם טבלאות רפואיות, פרופילים פסיכיאטריים, מבחני אינטליגנציה, תעודות לידה ומוות, מרשמי תרופות, תוצאות ניתוחי גוויות - וצילומים. שחור ולבן, כל הגוף, פרופילים שמאליים וימניים של תינוקות, ילדים ומתבגרים עירומים, כל צילום מואר כך שיודגש המום שיוביל, ולכאורה יצדיק, את מותם הקרוב. אם לשפוט על פי הבעות הפנים של חלקם, הצילומים גרמו להם סבל ניכר, אולי הם ניחשו את הזוועה העתידה להתרחש.
מספר מקרי המוות באגף הילדים בשטיינהוף, הקרוי בית חולים שפיגלגרונד, עבר את ה-1000, מה שהפך אותו לאחד מהגדולים במרכזי המתת החסד הנאצית, כשהוא פוטר בכך את הגזע הארי מ"גנים פגומים" ואת הרייך מ"אכלנים מיותרים".
צוות השפיגלגרונד בזמן המלחמה הורכב כמעט כולו מחברי מפלגה נאציים, והרישומים הרפואיים במרתף השטיינהוף מעידים שהם פרשו בצורה חופשית מאוד את מה שהיטלר כינה: Lebensunwertes Leben, חיים שאינם ראויים לחיות. ילדים הומתו משום שגמגמו, משום שהיתה להם שפת ארנב, משום שעיניהם מרוחקות מדי זו מזו. הם הומתו בזריקות, או הושארו לקפוא בחוץ. אחרים פשוט הורעבו.
אוסף המוחות של  הפסיכיאטר היינריך גרוס

במשך יותר משנתיים האיש השני בחשיבותו בדרגה בצוות בעל מוטיבציה גדולה זה היה אוסטרי צעיר, היינריך גרוס. לפי עדות ראייה אחת, בשנים הראשונות, בשעה שהקולוגות שלו לבשו את החלוקים הלבנים המסורתיים, הוא פיטרל במחלקות לבוש במדים החומים של מיליצית המפלגה הנאצית, השטורם אבטיילונג (יחידת סער).
הוא ג'נטלמן נמוך בן 81. כשאיתרנו אותו באחרי הצהריים מחוץ לביתו הפרברי הוא היה לבוש במעיל איכותי שלא תאם את מידתו, ומגבעת הומבורג שחשפה קווצת שיער אפור וקרקפת בעלת כתמי כבד. עיניו קטנות וכחולות מאחורי משקפי מסגרת מתכת. הוא הניד בראשו כשהסברנו את התענינותנו בעברו הצבאי וטרח להתקרב ולכוונן את מכשיר השמיעה שלו לפני שהחלנו בשאלותינו. תשובותיו לוו במשיכות כתף וחיוכים, חלקם כה כובשי לב שמצאנו עצמנו משיבים לו בחיוך.
במשך שנים, דר' היינריך גרוס חי בשפע בלתי מופרע, מתמיד לטעון לחפותו בעוד מבסס את מעמדו כניאורולוגיסט חשוב ומומחה למחלות נפש. כל שותפיו הרופאים, חוץ מאחד, בשפיגלגרונד הורשעו במשפטי פשעי מלחמה והממונה עליו,דר' ארנסט אילינג, נתלה. גרוס התחמק מצו מעצר באשמת השתתפות ברצח המונים ומאוחר יותר ערער בהצלחה נגד הרשעה כשותף בהריגת קורבן אחד בלבד. לא היו כל נסיונות נוספים להעמידו לדין. במקום זאת אוסטריה העניקה לו את הפרס הרפואי הגבוה שלה.
כעת אולי יאלץ להתעמת עם עברו. ארכיוני שטאזי שנתגלו לאחונה תורמים הוכחות שמדען נכבד זה היה מעורב ישירות בהריגתם של מספר רב של ילדים מוגבלים במשך מלחמת העולם השניה, שמוחותיהם הוסרו למחקר. כתוצאה מכך משרד המשפטים האוסטרי פתח מחדש את חקירתו בעברו המלחמתי.
כמו כן התברר שגרוס המשיך להשתמש במוחות למחקר במוגבלויות פיזיות והתפתחותיות לאחר תום המלחמה. הוא המשיך בעבודתו זו באותו בית חולים בו קורבנותיו הצעירים גוועו.
עד לפתיחת מסמכי השטאזי דר' גרוס המשיך לחיות בגלוי בדירתו שבשטיינהוף. הוא עבר משם לפתע כשהוא לא משאיר כתובת ולמעשה חי בסתר מאז. כשמצאנו אותו, בבית ביתו בפוקרסדורף, הוא נשאר בצינת אחרי הצהריים למשך 30 דקות של שאלות מבלי להתלונן כלל. קולו היה יציב וכחייל טוב הוא ענה בקצרה. רק בסוף הוא שאל מי אנו ואיך מצאנו אותו.
הוא התמיד לטעון לחפותו, כפי שעשה לאורך כל הקריירה שלו. "לא עשיתי דבר", אמר לנו. "אף שהייתי מועסק בשפיגלגרונד, לא היה לי כל קשר עם ההריגות של אותם ילדים. בית המשפט ב-1951 זיכה אותי מהאשמות. כן, חייתי שם, גידלתי את ילדי שם, עבדתי שם כשושחררתי מהצבא. כתבתי כמה מרשמים, זה הכל - זו הסיבה מדוע שמי מופיע בכל הרישומים.
ידעתי על ההריגות, אבל לא הייתי מעורב בהן. כל מי שעבד שם ידע על כך. זה נקרא הריגת אנשים שחייהם אינם ראויים לחיות. זה נקרא אותנסיה. לא הסכמתי לכך, לא רציתי להיות מעורב, אז עזבתי כדי לעבוד בוורמכט. קולגה שלי, זה שנאסר, ביצע את ההריגות. ילדים פשוט הומתו ע"י גלולות שינה. הם היו ילדים כל כך מפגרים נפשית שהם היו משותקים גופנית. לא יכולת לצפות שאי פעם יתפקדו באיזו צורה בחברה. ניתנו להם סמי שינה ואז הם מתו מדלקת ריאות. לאחר המלחמה לא השתמשתי במוחותיהם לניסויים. רק בדקתי אותם. הם היו כשאר המוחות שעבדתי עליהם.
האם האמנתי באידיאולוגיה הנאצית? כן, במידה. הפסקתי להאמין בה בהמשך המלחמה. סיכום כל מה שיכולתי לעשות היה לעזוב את ההריגות בשפיגלגרונד ולהלחם במלחמה. לו דברתי נגד האותנסיה אז הייתי מביא למותי.
האם אני מתחרט? כן, כמובן. זה היה פשע נוראי, נוראי".
היינריך גרוס הצטרף לשטורם אבטיילונג, השלוחה הנאצית הלא חוקית, בהיותו סטודנט לרפואה ב-1933. ב-1940 לאחר שהתמנה כרופא ועלה לגדולה בשורות ההירארכיה הנאצית התמנה לעבוד בביתן 15 בשטיינהוף, לב פרוייקט המתת החסד של השפיגלגרונד.
חובותיו הוכתבו מברלין ונחצו בין חובות קליניים ומנהליים. הורים צוו להביא את ילדיהם המוגבלים לשפיגלגרונד לבדיקה שבה הונו למסור את הילד ל'עתיד הנראה לעין' לידי טיפול המדינה. ההונאה היתה קלה: רוב ההורים ראו בבית החולים, על מדשאותיו הנאות ובניניו המלכותיים, סביבה אידיאלית לילד מוגבל.
הרופאים הנאצים היו עורכים בדיקה מקדימה, מציינים את גיל הילד, משקלו ומצבו על טופס שהיה נשלח ל'הערכת מומחה' בברלין, לוועדת הרייך להערכה מדעית של מחלות תורשתיות קשות.
ברוב המקרים, ההערכה הסתכמה בסמל: סימן פלוס או מינוס. פלוס ציין את הילד לחיים. מינוס ציין דחייה. 
הורים קבלו במפתיע את ילדיהם בחזרה בארון מתים. לפעמים כשצעיף מכסה על התפרים שהעידו על הסרת המוח. מיעוטם היו יהודים. רובם היו הצאצאים של מה שכלי התעמולה כינו "הורים גרמנים נאמנים אך חסרי מזל". בשנות המלחמה האחרונות, עם התמעטות המשאבים, הורחבה הגדרת המוגבלות כדי לכלול ילדים עד גיל 17 עם מחלות כרוניות, בעיות פסיכולוגיות, ונטיות פליליות או אנטיסוציאליות - בקצרה, כל מה שלא תאם את האידיאל הארי.
שפיגלגרונד היה אחד מ-31 מוסדות שמשרד הבריאות של הרייך הפך למרכזי המתת חסד, בסך הכל 6000 ילדים הומתו במרכזים בין 1940 ו-1945. בשיאו, שפיגלגרונד "האיץ את מותם" של יותר מ-12 ילדים לחודש.

אלואיס קאופמן נשלח לשפיגלגרונד בגיל 9. הוא היה ילד לא חוקי ו"אנטיסוציאלי". "הם הרביצו לנו כדי לראות מי מהילדים חזק מספיק לעמוד בכך. גרוס היה מצביע והילדים האלה נלקחו".


אלואיס קאופמן נשלח לשפיגלגרונד ב-1943, בגיל 9, לאחר שפסיכיאטר בית ספר איבחן אותו כ: "אנטי סוציאלי"" ואינו מוכן לקלוט את תורת הנאציונאלסוציאליזם. "הייתי ילד לא חוקי והיו לי קשיים בביתי החורג" הוא אומר, "ברחתי מבית הספר וזייפתי חתימות על מכתבי בית הספר לאימי החורגת. זה כנראה הספיק כדי לעצרני ולפגוע בי נפשית". הוא שהה 3 שנים בבית החולים, ובשארית חייו הוא מנסה להתמודד עם הזכרונות. הוא סובל מסיוטים ונתון להתקפי התאבדות פתאומיים. הוא ממשיך לדון ולהרצות באוניברסיטאות על זמנו בבית החולים "משום שהעולם חייב לדעת מה אוסטריה עשתה לילדיה".
לפני 20 שנה, קאופמן שהוא כעת בן 63, כתב ספר על פעילויות המלחמה החשאיות של בית החולים. המוחות טרם התגלו, מהספר התעלמו. לצורך מאמר זה הוא ליווה אותנו למרתף השטיינהוף בפעם הראשונה. לאחר שזיהה 2 או 3 שמות על צנצנות האיברים הוא הקיא. "הרגשתי כאילו מישהו היכה אותי 10 פעמים בקיבה".
לכל ביתן בשטיינהוף היתה תכלית מיוחדת בזמן הנאצים. ביתן 8 היה לגברים אלכוהוליסטיים. ביתן 15, שם הומתו רוב הילדים. הביתן שלי, 18, היה לילדים 'אנטיסוציאלים' כמוני. חולי נפש היו בביתן 17. היו 4 ביתנים בסך הכל לילדים - לחרשים, עיוורים, מפגרים ומוגבלים.
לצוות בשפיגלגרונד היו שתי מטרות. הם אילפו ילדים 'רעים' שלא התאימו לתוכנית הנאצית, ממש אילפו בגוף ובנפש עד שהתאימו. הם הרגו ילדים נכים שהמולדת דחתה. הם הקפידו לשמור את שתי הקבוצות נעולות הרחק זו מזו.
בחדר האוכל, בחדרי השינה, לפחות פעם או פעמיים ביום - ואתה צריך לדמיין שזה נאמר לילדים בני 7, 8 - נאמר לנו שאנו נחותים, שחיילים גרמנים נלחמים בחזית עבור המנצח הסופי, הפיהרר,והנה אנו, צרכנים חסרי ערך של מזון. היכו את כולנו מספר רב של פעמים בשל הסיבה הפעוטה ביותר שהטרידה את הצוות. זו היתה תופעה קבועה. אני אישית הוכיתי בידי דר' אילינג בחגורת הנוער ההיטלראי שהיה עליה צלב קרס. כמו כן הטבילו את ראשינו באסלות באופן קבוע.
הסיבה לכל ההתעללות הזו היתה לראות מי מהילדים יחזיק מעמד, מי מהילדים יהיה חזק כדי לשרוד בחיים. אלא שלא החזיקו מעמד, אלא שנשברו או בכו הרבה או ביקשו רחמים, הורחקו.
היתה סלקציה כל 14 ימים או 3 שבועות. הפסיכיאטרים באו למחלקה שלנו עם אחיות ושאר הצוות, הוכרחנו לעמוד בשורה. היינו די קטנים, רק בני 8 או 9, חלק אפילו מתחת לגיל זה, וכולנו היינו מאוד רזים, הורעבנו בכוונה - אני חושב שנתנו לנו רק 800 קלוריות ליום. והיה דר' גרוס. אני זוכר אותו בבהירות כאדם צעיר חרוץ, שקט. והוא בא והצביע על חלק מאיתנו, והוא אמר, "אתה, אתה, אתה ואתה". אותם ילדים נלקחו מהקבוצה.
הילדים הראשונים שנבחרו היו אלו שהרטיבו את המיטה או בעלי שפת ארנב או בעלי מחשבה איטית. זו האידיאלוגיה הנאצית: האינסטינקט של הפסיכיאטרים היה כשל חיות טרף, הם בחרו בחלש מתוך העדר. לא העזנו לשאול לאן נלקחו. לעולם לא ראינו אותם שוב אבל נודע לנו שנלקחו לביתן 15. שם בוצע ההרג.

כל ילד בבית החולים הפסיכיאטרי שפיגלגרונד צולם כדי לתעד את אי התאמתו לאידיאל הנאצי. משמאל: אינגריד וייס, הדו"ח עליה קבע "אידיוטיות, עיוורון", סיבת מותה היתה דלקת ריאות, בגיל 4. מימין יוהן ווינצרל, מת בגיל 11. הפגם שחרץ את דינו היה רגל שטוחה.
הם הומתו בדרכים שונות. זה היה בזריקות או כדורי שינה או הרעבה או חשיפה. ילד אחד שאני מכיר עיצבן את האחיות. הוא נעלם זמן קצר לאחר מכן, איש לא העז לשאול לאן הלך. אז, אני חושב כמה ימים מאוחר יותר, ראיתי עגלה מחוץ לביתן עם מעטה ירוק עליה. עברתי ליד, הרמתי את המעטה וראיתי את גופתו של ידידי המת. כל כך פחדתי שמישהו יראה אותי שהשתנתי במכנסי. לא הזכרתי את המקרה לאיש. הוא היה ילד בריא וחזק כמוני. הוא היה בשפיגלגרונד משום שהיה אנטיסוציאלי. הילדים הנכים סבלו יותר מכל. הם נבחרו וימים ספורים לאחר מכן נעלמו".
למרות מחאותיו, אלואיס קאופמן הוא בר מזל. חברו הטוב בשפיגלגרונד נרצח. עשרות ממחלקתו נעלמו או מתו ממכות או מחלות. הוא זוקף את השרדותו למראהו הארי. "הייתי בלונדיני עם עיניים כחולות. הייתי הקונצפט הארי של ילד חלומות. הם היו אובססיביים עם הרעיון. דר' גרוס, כל הרופאים והמדענים בשפיגלגרונד, היתה להם משימה אחת: ליצור גזע גרמני. הם החזיקו אותי בחיים מספיק זמן עד שבעלות הברית כבשו את וינה".
פרידריך צאוורל, 66, גם שרד את שפיגלגרונד, אבל הטראומה שעבר הפכה אותו למנודה מרצון, לא מסוגל לתפקד בחברה. חייו מלאים בפשעים זוטרים ובמחלות. הוא שהה בסך הכל כ-7 שנים בבית הסוהר לפני שמצא עבודה כנהג צשאית. באירוניה זוועתית, באחד הדיונים של בית המשפט, הפסיכיאטר המומחה שהעיד על מצבו הפסיכיאטרי היה לא אחר מאשר מענהו לשעבר, דר' היינריך גרוס.
צאוורל בא ממשפחה נחשלת. כשנקבע שהוריו אינם מסוגלים לדאוג לו נשלח לבית ילדים ממשלתי שם נאנס ע"י המטפל. כשהאונס נתגלה ב-1943, הפסיכיאטר של בית הילדים הגדיר את צאוורל כסוטה מיני ושלח אותו לשפיגלגרונד. הוא היה בן 12 כשנכלא בביתן 17 עם עשרות ילדים נכים נפשית. יש לו זכרונות קשים מכליאתו בת ה-18 חודשים.

פרידריך צאוורל במרתף בפעם הראשונה. הוא הוחזק בבידוד
בקליניקה בגיל 12

 "תאי היה בקומה השניה והיה לי חלון שצפה לרחוב. ראיתי אנשים נכנסים ויוצאים מביתן 15 עם גופות של ילדים מתים בזרועותיהם. הגופות היו עטופות בבד לבן, הן היו רפויות והאנשים שמו אותן בעגלה ונסעו".
עינויים והשפלות היו חלק מחיי היומיום. שומרים ואחיות היכו את הילדים בשל סיבות אמיתיות ודמיוניות כאחת, בשעה שרופאים טרחו על המצאת עונשים. צאוורל פחד בעיקר מהיינריך גרוס. הילדים כינו אותו Doktor Speiberl - דוקטור קיא. "דר' גרוס הביט במנהל בית החולים מכה אותי משום שבקשתי ספרים לקרוא בתאי. נפלתי על ברכי והוא היכה אותי באגרופיו עד שראשי פגע ברצפה, אז הוא פנה לדר' גרוס ואמר "הוא עדיין לא קיבל מספיק", אז קמתי ואני לא יודע למה אמרתי זאת, אבל נגשתי אל המנהל ואמרתי: "אני יודע שאם הרוסים יגיעו, הם בטח יתלו אותך", הם השאירו אותי בתא. לאחר שעה בא דר' גרוס ונתן לי זריקות שגרמו לי להקיא במשך ימים. מכיוון שפחדתי מזריקות מעולם לא דברתי שוב. אבל גרוס הזריק לי 4 או 6 פעמים נוספות כשהייתי שם. הם גרמו לי להיות חולה מאוד. הדבר היחיד שהוא אמר לי שזה נועד להעניש אותי - זה מעולם לא היה חלק מריפוי כלשהו. אני חושב שעבורו כל יצור חי בביתן 17 היה חסר משמעות".
כעונש נוסף צאוורל שהה ב-10 החודשים הנוספים בבידוד. בסוף לא היו אלה בעלות הברית ששיחררו אותו, אלא אחות שריחמה על סבלו. "יום אחד היא באה אלי לפני שהרופא בא לביקור ושאלה אותי, "מתי היתה הפעם האחרונה שהתרחצת?" "אני לא יודע, זה היה כה מזמן, אני לא יודע". היא לקחה אותי ביד וירדנו למטה. היא אמרה "בחדר שם יש כמה בגדים מתחת לספסל. תלבש אותם בזהירות. אני אפתח את הדלת ואתה תרוץ החוצה מהר ככל שתוכל". אז הלכתי לחדר, הסתכלתי מתחת לספסלים ומצאתי חליפה כחולה, נעליים, גרביים וחולצה. לבשתי אותם, הצצתי וראיתי שדלת הכניסה פתוחה כסדק. פתחתי אותה ורצתי. אתה צריך לדמיין מה עובר על ילד בן 12 שאינו יודע לקרוא, לא יכול ללכת לביה"ס, נעול בחדר ריק יום ולילה, לא יכול לראות את אמא שלו. אני לא רוצה לחשוב על התקופה הזו. זה פשוט הורס את הילד. אני לא יכול למצוא מילים להסביר זאת. אני לא בטוח בהרבה דברים, אבל אני יודע שדר' גרוס הוא אדם מרושע ושהוא הרס חיים רבים".
השליחות הנאצית של השמדת "לא רצויים" איפשרה לגרוס לקדם את מעמדו כחוקר. מומחיותו, ניאורולוגיה תורשתית, היתה מדע מבוקש באומה אובססיבית לטוהר גזעי. כל מוות ששפיגלגרונד "האיץ" בהרעבה, חשיפה, או זריקה קטלנית פרושו היה אפשרות נוספת לפסיכיאטרים שם לבדוק את הנפש החולה.
הרישומים מראים שגרוס והקולגות שלו ביצעו אנצפלוגרם, או צילומי רנטגן של המוח, על ילדים רבים. חקם מתו במהלך בדיקות אלו. על השימוש שהוא עשה בחלק מהמתים ניתן לשער מההרצאות שהוא נתן על הבסיס הניאורולוגי של מומים מלידה. בהרצאה אחת שנתנה ב-1942 בכינוס של אאוגניסטים נאציים, הוא ניתח את מוחו של בעל מום בן 3. המוח, אמר, הוא אחד ממאות שהוא שומר לקידום המחקר שהוא עורך בזמנו הפנוי.
ביולי 1942 הוא השתתף בדיון של וועדת הרייך, שנערך בבית החולים הממשלתי של ברנדנבורג, מחוץ לברלין,בית סוהר לשעבר שהנאצים הפכו למרכז המתת חסד עוד בשלבים המוקדמים של המלחמה. בשנה שלאחר מכן הוא סווג כ-Unabkommlich (לא ניתן להחלפה) ע"י וועדת הרייך בשל מסירותו ותרומתו למדע.
הכבוד, מסתבר, לא היה בו די כדי להרחיקו מהחזית. הוא נשלח פעמיים כרופא, לראשונה ב-1943 ושוב ב-1945.
בין הפעם הראשונה לשניה הוא חזר למשך חודש אחד לשפיגלגרונד. בפעם השניה בשרותו עם הוורמכט נפצע ונשבה בהתקפה רוסית. הוא שהה בשארית המלחמה כאסיר ברוסיה. זו היתה ההזדמנות הממוזלת של חייו.
בין סוף המלחמה ושיבתו של גרוס ב-1948 לאוסטריה שתחת בעלות הברית, הקולגות שלו לשעבר משפיגלגרונד נשפטו והורשעו בפשעים כנגד האנושות. מנהל השפיגלגרונד ותוכנית המתת החסד דר' אילינג, נתלה לאחר שהורשע ב-1946 ברציחת יותר מ-200 ילדים נכים. רופאה נוספת, מריאן טורק, נשפטה ל-10 שנים על שיתוף פעולה. גרוס עבד עם שניהם ושירת כעוזרו של אילינג ובהיעדרו כמנהל בית החולים והממשל האוסטרי שלאחר המלחמה הוציא צו מעצר נגדו באשמת השתתפות ברצח המונים.
לאחר תקופה קצרה כנרדף, גרוס נעצר והוחזק במעצר לצרכי חקירה במשך שנתיים. אך בזמן שתיקו הגיע לבית הדין לענינים פליליים ב-1950 אוסטריה שינתה לגמרי את יחסה לפושעי מלחמה נאציים. תחילת המלחמה הקרה הפכה את הסובייטים לדמויות השנאה החדשות, לא הנאצים. אחרי חמש שנות משפטי פשעי מלחמה והאשמות הורגש שהמדינה הוענשה מספיק. המפלגה הסוציאלדמוקרטית, מונהגת בידי ברונו קרייסקי, פיתחה מדיניות המשלבת "אלמנטים טובים" של המשטר הנאצי. עשרות אלפים של נאצים לשעבר, כולל מאות חשודים בפשעי מלחמה, קיבלו מחילה.
באווירת הסליחה הזו נערך המשפט נגד דר' היינריך גרוס ב-1950. בין מעט עדי התביעה היו הקולגות לשעבר דר'טורק וכמה אחיות. אף ניצול משפיגלגרונד לא זומן להעיד.
ואפילו כך, הטענות נגד גרוס היו מהותיות. טורק העידה שהוא עמד בראש המדור לתינוקות נכים וילדים קטנים - המחלקה היחידה, לטענתה, שבה נערכו סלקציות ו"האצות מוות". היא זכרה בבהירות פגישת צוות בהשתתפות גרוס שבה נדונה 'פקודת הפיהרר' על האצת המוות. בסיומה הוזהר הצוות לשמור את דבר הפרויקט בסוד. לטענתה, רישומים רפואיים נועדו להסתיר את סיבת המוות האמיתית: "פשוט רשמת 'דלקת ריאות'...בכל מקרה של המתת חסד". עוד עדות נסיבתית ניתנה ע"י אחות לשעבר בשפיגלגרונד בשם אנה קטצ'נסקה. לאחר שהורשעה בהריגה ב-1946 היא נשפטה ל-8 שנות מאסר על זריקות קטלניות של לומינל, ורונל ומורפיום ל-24 ילדים נכים. היא העידה שפקודות ההרג ניתנו לה ע"י רופאי השפיגלגרונד, אך היא נזכרה רק במקרה אחד שבו הורה לה היינריך גרוס להזריק לומינל לילד. הילד מת. בחקירה נוספת היא טענה שאינה בטוחה אם הכמות המוזרקת הספיקה להמית או נועדה להקל על סבלות הילד. בכל מקרה היא היתה בטוחה שגרוס ידע על ההמתות.
אחות נוספת, פאולין מלאדק, העידה גם היא: "היו מקרים, בזמן שדר' גרוס היה מנהל, שילדים מתו בפתאומיות. הם היו חולים אך לא כה חולים שהם ימותו לפתע...חשדותי התעוררו כשילדים ערניים החלו לפתע להיות מנומנמים, היה קשה להעירם, והם היו חסרי הכרה. בדרך כלל, הם מתו לאחר מכן".
בסיכום, בית המשפט מצא את גרוס אשם בשיתוף פעולה בהריגת קורבן אחד ע"י רעל ("לפי הוראות שהוצאו בתקופת העריצות הנאציונאלסוציאליסטית"). הוא נידון למאסר של שנתיים בהתחשב בזמן שעבר עליו במעצר. העיתונות האוסטרית כינתה את פסק הדין "רחמני בצורה מזעזעת", כשהיא מוסיפה ש"גרוס התחמק מאשמת רצח עם לא יותר מפנס בעין". אפילו כך, גרוס ערער. התובע סרב לאפשרות לשפוט אותו פעם שניה והרשעתו המקורית נמחקה. הוא יצא מבית המשפט כאדם חופשי, כשהמוניטין המקצועי שלו ללא רבב.
לאחר שחרורו מבית הסוהר ב-1951 היינריך גרוס היה נחוש בדעתו להמשיך בקריירת המחקר הניאורו-ביולוגי. לא היתה לו בעיה למצוא משרה כחוקר בבית החולים רוזנהוגל בוינה, מדענים עם כישורים כשלו היה קשה למצוא. לכך נוסף שיקום חברתי מיידי. ברוח הסליחה, הסוציאל-דמוקרטים קידמו אותו למפלגתם ב-1953 כפי שקידמו אלפי נאצים תועים. גם הכנסיה סלחה לו. הוא הפך להיות בעל ואב מסור.
אך היה זה מחקרו על הפתלוגיה של מחלות נפש שביסס את המוניטין שלו. בהרצאותיו השתתפו החשובים שבאנשי הרפואה של ארצו. עשרות המאמרים שפירסם בשנות ה-50 ו-60 (הראשון ב-1952, שנה לאחר שחרורו מהכלא) נתנו למדעני אוסטריה היבט חדש על נושא שהם התעלמו ממנו בטענה שהיה מבחיל. מאמר אופייני מ-1955 מתבסס על מוחו של קורבן אותנסיה בן 9, ילד שמת בשפיגלגרונד 12 שנה קודם לכן. גרוס כתב את המאמר יחד עם דר' ברברה אויבראק, פתלוגית שעבדה בשטיינהוף מ-1938 עד סוף המלחמה.

מוחה של אינגריד וויס, מתויק בקפידה בצנצנת המדגם. "הילדים הנכים סבלו יותר מכולם", נזכר אחד הניצולים. "דר' גרוס היה בוחר אותם וכמה ימים לאחר מכן הם נעלמו. הם הורעבו ונחשפו לקרה כדי שיחלו וימותו".

גרוס התפאר לפני עמיתיו שהבסיס למאמר זה ואלו שנכתבו אחריו היה אוסף של מוחות מעוותים. היה זה, ככל שידע, האוסף הגדול מסוגו בעולם והוא נשאר תחת פיקוחו. (הוא היה פחות גלוי לגבי מקור האוסף, והיתה לו סיבה לכך). מזמן לזמן הוא הרשה לחוקרי אוניברסיטה ואנשי צוות רפואי להשתמש במוחות, אך באמצע שנות ה-70 הוא נעל את האוסף ודחה כל בקשות לראותו. גם אם היו לעמיתיו חשדות כלשהם לגבי מקור עבודותיו של גרוס זה לא מנע מהם מלהמטיר עליו כיבודים. בזה אחר זה בית החולים שלו מינה אותו לראש מחלקה, סוכנות ממשלתית העניקה לו את פרס תיאודור קורנר, פרס מדעי יוקרתי על קידום המחקר ולמכון המחקר שלו, ויותר מאוחר ניתנה לו מדלית הכבוד למדע ואמנות דרגה ראשונה, הפרס הרפואי הגבוה ביותר באוסטריה. הוא נעשה עד מומחה לבית המשפט העליון כשהוא מופיע ב-12,000 משפטים פליליים. אך דבר לא העפיל על הסיפוק שהוא חש כשהוזמן להיות מנהל מכון לודוויג בוצמאן לעיוותים במערכת העצבים בבית חולים שטיינהוף.
זה היה רחק חמש דקות הליכה בשביל מוקף עצים למרתף שבו החזיק את המוצגים שלו. חמש דקות הליכה בכיוון הנגדי לביתן 15, שם היה מקורם.
גרוס היה בשיא הקריירה שלו כשפגש באלת הנקם שלו. היום החל בצורה רגילה למדי, בכינוס רפואי בוינה בנושא מחלות נפש ב-1979. גרוס החל להרצות במשך כמה דקות על רציחות המבוצעות בידי חולי נפש, כשרופא בן 40, ורנר פוגט, קם והודיע לרופא הנכבד שהוא מחמיץ את הנושא: "אתה לא צריך לדבר על רציחות שנעשו בידי חולי נפש" הוא קרא "אלא על רציחות של חולי נפש".
גרוס לא אמר דבר באולם ההרצאות. כל תגובה מצידו היתה טובעת בהמולה שנוצרה ובהאשמות שפוגט המשיך להטיח עד שהמשטרה צעדה פנימה. מחוץ לאולם פוגט חילק עלונים המאשימים את גרוס בהשתתפות ברצח היחדים חולי הנפש בשפיגלגרונד, עד שהמשטרה עצרה אותו. באוסטריה, ההאשמות - והפורום שבו פוגט בחר להשמיען - גרמו לסנסציה. גרוס תבע את פוגט על הוצאת דיבה ובעיקר על "פגיעה בכבוד". התביעה עלתה לשניהם ביוקר.
למרות עדות הראייה של פרידריך צאוורל, פוגט הפסיד בתביעה וצווה לשלם לגרוס 85,000 שילינגים פיצויים על פגיעה במוניטין. פוגט ערער והפעם ניצח.
3 שופטי בית הדין לערעורים קבעו שהאשמותיו של פוגט נכונות בעיקרן: היינריך גרוס שיתף פעולה לא בכמה, אלא במספר רב ביותר של מעשי הרג בשפיגלגרונד. השופטים נמנעו מלקבוע את המספר המדויק, כשהם מציינים ש"הוא לא הגיע למאות". קשה לדייק, הם ציינו, משום שרוב המסמכים הנוגעים לדבר הושמדו בסוף המלחמה ומסמכים נוספים היו לא אמינים, אולי מזויפים.
גרוס צווה לשלם 300,000 שילינגים בהוצאות בית משפט ושכר טרחה, סכום שפוגט ועורך דינו הפקידו בקרן לילדים. אך "נצחונו" רק ערער את אמונו של פוגט במדינתו. "אני כעת יכול לומר בכל מקום שדר' גרוס היה מעורב ברצח של ילדים שלכאורה היו חולי נפש. את הדבר היחיד שרציתי מהמשפט לא קבלתי. משום שאתה מבין, דבר לא ארע לגרוס. אין שום השלכות. ציפינו שהתובע הכללי יתבע אותו לדין. זה היה הגיוני. גרוס עמד במרכז המשפט. הוא שמע את השופטים מכריזים שהיה מעורב בהריגות האלו. דבר לא ארע. ציפיותינו נופצו. ציפינו שיפוטר מהקליניקה שלו - הוא לא פוטר. ציפינו שיסולק מהמפלגה הסוציאלדמוקרטית - הוא לא סולק. הוא המשיך כאילו המשפט מעולם לא ארע. הוא מעולם לא התנצל על עבודתו שם. הוא לא הראה שום חרטה".
בית המשפט העליון שקל לפטור את גרוס ממחויובותיו כעד מומחה - אך לא עשה כן. עד לשנה שעברה הוא המשיך להופיע לפי בקשה כרופא בית המשפט כשהוא מרוויח 40,000 דולר לשנה.
"המקרה ניפץ את אשליותי, כמובן" אומר פוגט. "אני מאמין שהרפואה האוסטרית עדיין סובלת מהטראומה של 1938-1945. אני אישית לא רודף יותר את גרוס. באופיי אני לא מטריד או שונא. אבל אני חושב שזה טראגי ומביש שאדם עם עבר שכזה יכול להתחמק לגמרי מעונש ולפתח קריירה חשובה באותו מקום בו הוא ביצע את פשעיו".

דר' גרוס (עומד) מגן על שמו הטוב בוינה ב-1979. "הוא מעולם לא הפגין חרטה", אומר דר' ורנר פוגט (לימינו). "ציפינו מהתובע שיגיש כתב אישום. דבר לא קרה".

פוגט ורופאים אחרים הקימו קבוצה הנקראת רפואה בקורתית ב-1970 כדי לחשוף ולהמריץ תביעות נגד רופאים נאציים המעורבים בתוכניות ה"אותנסיה" ומעשי זוועה אחרים. "הרפואה האוסטרית אינה יכולה להיות באמת בעלת מצפון כל עוד היא מאפשרת לרוצחים לעבוד ולחיות חופשיים" הוא אומר.
גרוס פרש ממכון לודוויג בולצמאן מיד לאחר משפט הדיבה, אך הוא המשיך במחקריו ובהרצאות במשך כל שנות ה-80 וגר בדירה שבשטח בית החולים. ב-1983 בוטלה חברותו במפלגה הסוציאלדמוקרטית לאחר שחבר ברפואה בקורתית שעבד בשטיינהוף גילה, במקרה, את אוסף המוחות.
הגילוי, וההשלכות המזוויעות שלו יצרו סקנדל קצר מועד. התובע הכללי סרב לפתוח את התיק "מפאת חוסר ראיות". באותו זמן המרתף המכיל את המוחות הוכרז כ"מחוץ לתחום לכל" פרט לבעלי הסיווג הבטחוני הגבוה ביותר.
ב-1989 המרתף נפתח מחדש לטקס פרטי קצר כדי לחשוף שלט לזכרם של הילדים שמוחותיהם היו בו. לאחר מכן ננעל. רק מבקרים מועטים הורשו ב-8 השנים שחלפו להכנס.
וכעת, לבסוף, המוחות של דר' גרוס יכולים להגיע לסוף מכובד. בתחילת השנה פירסמו שלטונות וינה מודעות מדיה נוגעות ללב ברחבי העולם המזמינות קרובים של ילדי שפיגלגרונד לדרוש את השרידים לקבורה. כל המוחות שלא ידרשו יקברו בטקס ממלכתי בשנה הבאה.
גרוס עצמו נשאר מבודד בבית בתו. הוא מקבל פנסיה נכבדה ממכון לודוויג בולצמאן ומבית המשפט העליון. תובע מדינת אוסטריה יחליט בקרוב האם הראיות החדשות נגדו מספיקות כדי להפריע את פרישתו.

דר' גרוס היום (= 1998) בגיל 81.
שלא כמו בשכנתה גרמניה החוקרת עשרות אלפי חשודים כפושעי מלחמה מדי שנה, אוסטריה טורחת מאוד להסתיר את עברה הנאצי. בפעם האחרונה שממשלת אוסטריה תבעה לדין נאצי היה זה ב-1975, ובהצלחה. מאז, משרד התובע הממשלתי מסרב בקביעות לבדוק ראיות חדשות המקשרות עשרות אוסטרים לזוועות התקופה הנאצית. "אדישות משרד התובע הממשלתי לפשעי המלחמה הנאציים קשורה לאוכלוסיית המדינה" אומר דר' וולפגנג נויגבאור, מנהל מרכז התיעוד של תנועת הרזיסטאנס האוסטרית בוינה, והדבר הקרוב ביותר שיש לאוסטריה לרודף נאצים פעיל. "יש לנו כיום באוסטריה 700,000 חברים לשעבר במפלגה הנאצית. הם שבו מהמלחמה למשרות חשובות במדע, כלכלה, פוליטיקה. זה מדויק לומר שלקבוצה גדולה זו אין כל רצון לבדוק את התקופה הנאצית. אין להם שום ענין לציין את זכר קורבנות השואה. אין להם שום ענין לדון במעשיהם בזמן המלחמה עם משפחותיהם והציבור".
היו אלה נויגבאור וצוותו שחשפו מסמכים מהתקופה הנאצית בארכיוני השטאזי בפוטסדאם. ביניהם כמה רישומי תוכנית "האותנסיה" מ-1944 שנחשבו כאבודים. הם מראים שילדים מתו באותו שיעור חודשי כשגרוס ניהל את פעולות השפיגלגרונד בקיץ של אותה שנה. מכתב לברלין מדר' אילינג מציין ש"גרוס הקל עלי משמעותית בנטילת תפקידי ניהול רבים" בתכנית האותנסיה "למשך חודש" ב-1944, והוא מבקש מימון עבורו.
"עם עדות זו ועם עדויות עדי ראייה ששרדו אין כיום כל סיבה מדוע היינריך גרוס ואנשים כמוהו המעורבים בהריגות ה'אותנסיה' לא יעמדו למשפט" אומר נויגבאור. אוסף המוחות של גרוס נקבר, אך עברו לא. השאלה אם אוסטריה להוטה לראות איש זקן זה מתעמת סוף סוף עם שדיו היא ענין אחר.

 

 

 











 













































 

 

 

 

 







 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 




















































 


 


+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page
כל הזכויות שמורות עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר) ©
[חזור למעלה]          [הוספה למועדפים]          [מפת האתר]          [יצירת קשר]
עיצוב וביצוע: חיפושית מולטימידיה
לייבסיטי - בניית אתרים