תום סאס: טירופי הושיע אותי, הטירוף והנישואים של ווירג'יניה וולף, פרק ראשון מספר בשלבי תרגום  |  
"לציבור אין עניין בנפטרים אנונימיים"
ממה מתים כלואים פסיכיאטריים? בית המשפט מונע מהציבור לדעת בנימוק שלעיל

י. ב.

פורסם ב'כפיה' מס. 7, עיתון עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר), יולי 02

מאות אנשים בשנה נפטרים במערכת הפסיכיאטרית הישראלית. רק בנס אינני נמנה עליהם. מידיעת הציבור מועלמים הנתונים המלאים על מספר הנפטרים והסיבות האמיתיות לפטירתם. העמותה ומאבקה לחופש המידע  

כאשר התעוררתי במחלקת טיפול ­ נמרץ לב בבית חולים 'וולפסון'  התברר לי מפי

עוד בנושא:
"חוק חופש המידע הדין והמציאות" מאת הלל סומך, מרצה בבית הספר רדזינר למשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה. פורסם בכתב העת 'המשפט' ח' תשס"ג. לדיון בעתירת העמותה ראו עמ' 23
ציטוט: הערה 101
"בשולי הדברים נעיר כי חלק מהמידע שביקשה העותרת בעניין זה היה רלוונטי מאין כמוהו: עותרת שטוענת כי מכשיר האשפוז הכפוי הוא כלי דיכוי של המדינה לרדיפת חריגים ושכבות חלשות, ודאי שיש לה עניין בסטטיסטיקה לגבי רמת ההכנסה הממוצעת של החולה הפסיכיאטרי, מידע שאותו סירב בית המשפט להעמיד לרשותה."
"הזכות החוקתית לחופש המידע"
מסמך רקע שהוגש לועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת ב-23 ביוני 2005 מאת הלל סומך, דן אדר ועמית אלימן. לדיון בעתירת העמותה ראו עמ' 31
ציטוט: "כך היה גם בפרשת העמותה הישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (-כך במקור) נ' משרד הבריאות. עמותה זו טוענת כי האשפוז הכפוי הוא כלי דיכוי של המדינה לרדיפת חריגים ושכבות חלשות, ובמסגרת הנסיונות להוכחת טענותיה, ביקשה מידע ממשרד הבריאות, ומשסירב המשרד לספק את המידע, הגישה עתירות לקבלת מידע בהתאם לחוק חופש המידע. בפעם הראשונה שבה הגישה העמותה עתירה, נענה בית המשפט לבקשה והורה לספק לה את המידע שבקשה, תוך חיוב המדינה בהוצאות. עתירה נוספת שהגישה העמותה ובה ביקשה פרטים נוספים, נענתה במקלחת של צוננין.
בית המשפט מציין, בדחותו את בקשת העמותה לקבל מידע כי העותרת עתרה בעבר, זכתה בבית המשפט ולא הובא לידיעתו מה נעשה במידע. ואולם, לא ברור לנו מדוע סבור בית המשפט כי מתפקידו לבדוק מה עשתה העותרת במידע שקיבלה בעבר. העותרת, ככל תושב ואזרח, זכאית לקבל כל מידע, בסייגים המנויים בחוק חופש המידע בלבד, מכיוון שהיא בעליו של המידע הזה כחלק מן הציבור. בית המשפט הוסיף ובחן את בקשות המידע של העותרת לגופן, במקום לבחון אם יש בחוק חופש המידע עילות שמכוחן רשאית הרשות שלא למסור לעותרת את המידע: "התרשמתי מהעתירה הנוכחית שהפעם 'יורה' העותרת לכל הכיוונים מבלי שמשהו מסויים ידריך בפועל את פעולותיה...מה זה רלוונטי, למשל מהו ארץ מוצאו של הפסיכיאטר המטפל? מה זה רלוונטי למשל גילו של הפסיכיאטר המטפל? מה זה רלונטי, למשל, רמת ההכנסה הממוצעת של החולה הפסיכיאטרי, כשהמדובר במידע המתבקש מבתי חולים ממשלתיים, בהם הטיפול שווה לכל נפש?... [לציבור] אין לו כל ענין בארץ מוצא וגם לא ברמת הכנסה. מדוע מיצבור של פרטים כאלה שיינתן לידיים לא מקצועיות על בסיס חוק חופש המידע עשוי להיות בעל אינטרס ציבורי?"
לדעתנו, התשובה לכל שאלותיו של בית המשפט המתחילות במילים "מה זה רלוונטי", היא אותו ביטוי עצמו: מה זה רלוונטי? כל עוד אין עילה מפורשת בחוק שלא למסור את המידע, ובית המשפט אינו מפרש עילות כאלו, אין זה כלל מעניינו של בית המשפט הנכבד מדוע סבורה העותרת כי מידע זה רלוונטי למטרותיה. חוק חופש המידע מאפשר לאזרח לבקש מידע שאינו רלוונטי, ומחייב את הרשות למסור לו מידע זה בלא כל בדיקת רלוונטיות ובלבד שהמידע קיים, ושאין מניעה על פי דין למסרו."

הרופאים שחיי ניצלו ברגע האחרון ובוצעה בי החייאה. הרופא הסביר לי שנגרמו לי הפרעות קצב ­ לב כה חמורות שבמידה ותוך חצי שעה מרגע הגעתי למחלקה לא היה חל שיפור במצבי היה עלי לעבור צנתור. סיבת הגעתי למחלקת טיפול ­ נמרץ לב היתה הסם הפסיכיאטרי 'הלידול' שניתן לי בכפייה ובכמות מוגזמת במוסד  הפסיכיאטרי 'אברבנאל'. כך ניצלתי בנס מלהצטרף לרשימת הנפטרים האנונימיים, קרבנות הכפייה הפסיכיאטרית. 
הייתי כלוא למשך 4 שבועות בשנת 1987/8 במחלקה 5 ב'אברבנאל', בהיותי בן 38, ובטיפולו
הפסיכיאטר יחיאל ברבר
של הפסיכיאטר ברבר. ברבר עצמו הודה בפני כי נתן לי במכוון מינון יתר של'הלידול' כדי לגרום לי לשבור את שתיקתי במחלקה ולדבר. במהלך השבועיים הראשונים לכליאתי הפסיכיאטרית התלוננתי על ההשפעות הקשות של הסם עלי: טשטוש הראיה וקשיים בהליכה יציבה שהובילו להתמוטטותי במחלקה, לאובדן ההכרה, לצורך בהחייאה ולהבהלתי באמבולנס למחלקת טיפול נמרץ לב  ב'וולפסון'. הצוות הפסיכיאטרי התעלם לחלוטין מההחמרה במצבי הבריאותי. המלצת הרופא ב'וולפסון' (השמורה אתי עד עצם היום הזה) היתה חד ­ משמעית ­ איסור מוחלט  על המשך לקיחת סמים פסיכיאטריים בכלל ובמיוחד 'הלידול', בנימוק של חשש ודאי לחיי. תוצאות הסימום הפסיכיאטרי הכפוי יישארו אתי כנזק תמידי: רשרוש בלב. המערכת הפסיכיאטרית, בניסיון להתנער מלקיחת אחריות לפגיעה במצב ליבי, טענה כי מדובר בפגם מלידה. שקר המופרך על ידי העובדה הפשוטה כי את שירותי בצה"ל בסדיר ובמילואים, לפני כליאתי הפסיכיאטרית ב'אברבנאל', עשיתי ביחידה קרבית (=גולני) ובשריון, וכמובן שלאחר בדיקות רפואיות שהוכיחו את כשירותי לכך.    
מאות אנשים בשנה נפטרים במערכת הפסיכיאטרית הישראלית. רק בנס אינני נמנה עליהם. מידיעת הציבור מועלמים הנתונים המלאים על מספר הנפטרים והסיבות האמיתיות לפטירתם. ה'עמותה' היא ארגון זכויות האדם היחיד בישראל שזכויות האדם של הכלוא הפסיכיאטרי חשובות לו ונמצאות על סדר יומו. לכן באוגוסט 2000 החלטנו לאסוף נתוני מידע כדי ליידע את הציבור בגורלם של הכלואים הפסיכיאטריים. כל אחד מאיתנו מכיר אישית מקרי מות רבים במוסדות פסיכיאטריים. המספר הכולל נראה מאיים.
פנינו לנימה עמית, הממונה על חוק חופש המידע במשרד הבריאות בבקשה לקבל מידע על מספרי הנפטרים במוסדות פסיכיאטריים בעשור האחרון. מינם וגילם של הנפטרים, המוסדות הפסיכיאטריים בהם מתו, שמו של הפסיכיאטר המטפל וסוג הטיפול (שוק חשמלי והסמים הנוירולפטיים) אותו קיבל כל נפטר. פניה זו הצטרפה לבקשה קודמת בה דרשנו לקבל רשימה של הפסיכיאטרים שנתנו בשנה ספציפית (­1999)  מכות חשמל, ופילוח מקבלי מכות החשמל לפי מין, גיל וכו'.
הגיעו תשובות חלקיות שכללו את מספר הנפטרים במוסדות פסיכיאטריים וקביעה כי הרשות מנועה מלמסור כל מידע אחר (מין ,גיל וכו'), בנימוק של "פגיעה בצנעת הפרט של הנפטרים". הסירוב להעברת רשימת הפסיכיאטרים שנתנו שוק חשמלי היה סתמי עוד יותר: איסוף המידע יצריך הקצאת זמן ומשאבים (בלי פירוט) שאינם בידי הרשות.
מטרת העמותה באיסוף המידע הנה חשיפתו לציבור, מכיוון שהתברר לנו כי לתקשורת אין עניין בנושא, הכנו פלייר המפרט את נתוני הפטירות וציטוט של נימוקי הרשות לגבי אי מסירת מידע על מין וגיל הנפטרים אותו הפצנו ברחובות. תגובת הציבור הייתה מיידית. שיחות טלפון מספקות נתונים וסיפורים אישיים, סטודנטים המבקשים לכתוב עבודות בנושא וכו'. 
השלב הבא היה פניה לבית המשפט בהסתמכות על חוק חופש המידע בה שילבנו את הנושאים, טענו כי נימוק "הפגיעה בצנעת הפרט של הנפטרים" אינו רציני, שהרי הפסיכיאטרים עצמם מציינים, כדבר שבשגרה, במאמרים מקצועיים את כל המידע הנדרש על ידנו. הבאנו קטעי עיתונות שונים שדיווחו על מקרי מוות במוסדות פסיכיאטריים שכללו שמות ותמונות. לגבי נושא מכות החשמל ציינו את אותם טפסים הקבועים בתקנות, שפסיכיאטר הנותן מכת חשמל חייב למלא ולהחתים עליהם גם את מקבל מכת החשמל, וזאת בנוסף לרשימה הכללית המצויה בכל חדר מכות חשמל במוסד פסיכיאטרי, בכולם מופיעים פרטים אלו. כארגון מתנדבים שתקציבו זעום אין בידנו לשכור עורך דין או לשלם אגרת בית משפט, ולכן חגי אביאל שייצג את העמותה קיבל פטור מתשלום האגרה.
חגי אביאל משחזר את השתלשלות ההליך המשפטי: "תגובת הרשויות לעתירה היתה שינוי חזית מוחלט מהתשובות שבשלן פנינו לערכאות ומה שנטען כעת התעלם לחלוטין מהכתוב בתגובה המקורית. לגבי מקרי המוות הרשות טענה כי "המידע אינו ניתן לאיתור בקלות", אך האין איסוף המידע המבוקש בעתירה חיוני גם לצורך הגשמת המטרות של הרשות עצמה? כיצד בכלל יכולה הרשות ל"תכנן שירותים ומתן שירות לחולה הספציפי" כאשר לטענתה אין לה מידע לגבי הטיפול שקיבל בעבר ­למשל האם הטיפול כלל שוק חשמלי ­ כיצד ניתן לעקוב אחר יעילות הטיפול במכת חשמל כאשר מידע זה אינו מוזן כלל, לטענת הרשות, למאגר הנתונים שבידיה." ­
י.ב.: האם זה מקובל שהמשיב, בתשובתו לבית המשפט, משנה את נימוקיו המקוריים? ­
חגי: "ציפיתי שבית המשפט יקפיד על מה שנקרא הליך הוגן ויסרב לקבל נימוקים חדשים שלא הופיעו בתשובה המקורית. מה גם שיש כאן דגם התנהלות, שכבר ננקט נגדנו ע"י הרשות בעבר, בו אנו פונים לגורם המוסמך לפי חוק ומבקשים מידע, תשובות הרשות הן או מופרכות או בלתי
סבירות. אלו אינן מותירות ברירה אלא לפנות לסעד משפטי, או אז מציגה הרשות נימוקים חדשים שנרקחו במיוחד עבור בית המשפט ולא הועלו לפני מועד הדיון, נימוקים אלו מועברים לידינו ימים ספורים בלבד לפני מועד הדיון כך שלא ניתנת שהות ללמוד אותם. 
בקדם הדיון הראשון ביקשנו מבית המשפט למחוק את כל טיעוניה  החדשים של הרשות בטענה כי אם הנימוקים בתגובה זו נכונים, הרי הם היו צריכים להימסר לנו בזמן בקשת המידע." ­
- ומה היתה תשובת השופטת הנכבדה? ­
- "אז הם שינו כיוון"! בקשנו לחייב את הרשות בתשלום הוצאות בטענה כי אם זו התגובה שהיינו מקבלים בשעה שפנינו בבקשת מידע היינו מכלכלים אחרת את צעדנו." ­
-מה היו טענות העמותה בבית המשפט?  ­
-"טענו כי המידע המבוקש על ידנו עוסק במקרי מוות של אנשים בריאים בגופם, שלא לקו במחלות סופניות, לא נפגעו בתאונות או בפעולות טרור, ומתו במוסדות הנמצאים תחת פיקוח הרשות. המספר המדהים של 2369 נפטרים בעשור היה צריך לזעזע את הרשות משאננותה, אך זו טענה כי בדיקת מותם של אלו הנמצאים במוסדות שתחת פיקוחה אינה שווה את הקצאת המשאבים הדרושים לברור התופעה. הערנו כי לדעתנו אופן התנהלות זה מהווה זלזול בוטה באזרחים (החיים והמתים) שאותם אמורה הרשות לשרת. לגבי מכות החשמל טענו כי החשיבות הרבה שיחס המחוקק למעקב אחר הטיפול במכות חשמל מצדיקה חשיפת שמם של פסיכיאטרים והמוסד בו הם עובדים, כדרך של פיקוח. טענת הרשות כי "אינה מקיימת פיקוח שכזה" תמוהה. מה עוד שלמרבה הפלא כל המוסדות הפסיכיאטריים ענו לבית המשפט את אותה תשובה סתמית וכוללנית, כך שבמקום רשימת פסיכיאטרים שנתנו בפועל מכות חשמל בשנה מסוימת מודיעה הרשות לבית המשפט ש"כל הפסיכיאטרים או שהם מוסמכים לתת מכות חשמל או שנתנו בפועל או שעתידים לתת" ומוסרת רשימה כללית של כל הפסיכיאטרים העובדים במוסדות פסיכיאטריים ממשלתיים בישראל. כלומר מדובר בקנוניה ושיבוש הליכים ולדעתנו גם בזיון בית המשפט. המערכת הפסיכיאטרית עשתה יד אחת ונתנה הנחיות לכל המוסדות כיצד להגיב. 
כמו כן, לא טרחה הרשות לפרט בעזרת נתונים כמותיים את מידת הקושי שהיא מוצאת במתן פקודות מחשב מסוימות למציאת המידע אלא ניסתה להלך אימים על בית המשפט באמירות כמו "על מנת להמציא למבקשת את המידעֹ יש לתכנת תוכנה חדשהֹ" ו "לצורך איסופו של המידע ֹנדרשת המשיבה להקצות שעות מתכנת ומחשב ולאחר מכן, בהנחה שהתוכנה אכן פועלת כיאות, הרצתה כאשר במהלכה תוגבל יכולת הפעילות של המחשב". זאת כאשר צריכה הרשות לתת לבית המשפט הערכה מדויקת של זמן ומשאבים ולספק קני מידה מקצועיים לביסוס טענותיה."  ­
-האם בית המשפט  התייחס לטענות העתירה? ­
"דבר מכל מה שאמרנו לעיל לא נרשם בפרוטוקול קדם הדיון הראשון."
חגי ממשיך לתאר את המשך  ההתרחשות באולמה של השופטת דרורה פלפל: "לקדם
השופטת דרורה פלפל קובעת, בין השאר, כי ל"ציבור אין כל עניין בגילאים של נפטרים אנונימיים" (עמוד 5 שורה 52) ותוהה "מדוע מצבור של פרטים שכאלה עשוי להיות בעל אינטרס ציבורי". השופטת כמובן לא אפשרה לעמותה להשיב לקביעות ותהיות אלו שלה. 
הדיון השני שיכללה המשיבה את דגם ההתנהלות המתואר לעיל: תגובתה, לבקשתנו לתיקון עתירה, נמסרה לנו דקות ספורות לפני תחילת הדיון, בפרוזדור בית המשפט.העליתי נקודה זו לפני בית המשפט וציינתי כי מיד למחרת הדיון איעדר מהארץ למשך 4 חודשים. בעודי שוהה בחו"ל נודע לי מעו"ד דן יקיר כי מיד לאחר נסיעתי ניתן פסק דין, בלא שהתקיים משפט, ללא חקירת מוסרת התצהיר מטעם הרשות, ללא דברי סיכום שלנו, ללא אפשרות ערעור בשל מגבלת הזמן בה ניתן להגישו. אף לא קיבלנו את פסק הדין עד ליום זה, עו"ד דן יקיר שיגר לי אותו בפקס. בפסק הדין (עתם 1018/01 עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית נ' משרד הבריאות, בית משפט מחוזי ת"א) קובעת השופטת דרורה פלפל בין השאר כי ל"ציבור ֹ אין כל עניין בגילאים של נפטרים אנונימיים" (עמוד 5 שורה 52) ותוהה "מדוע מצבור של פרטים שכאלה עשוי להיות בעל אינטרס ציבורי" (עמוד 5 שורות 27-28). דבר מנימוקי העמותה לא צוין בפסק הדין. במכת מוות סופית לעמותה קובעת השופטת פלפל כי עלות "הטרחה" שנגרמה לרשות, בהעברת רשימת כל הפסיכיאטרים העובדים במוסדות הפסיכיאטריים בישראל שכזכור נטען שכולם "או שהם מוסמכים לתת מכות חשמל או שנתנו בפועל או שעתידים לתת", בסך 5000 ש"ח מוטלת עלינו."
חודשים לאחר פסק הדין פורסם מחקר (ראו קלוזאפין סם פסיכיאטרי שהורג)  ממנו למדים שהפרטים שביקשנו לחשוף אכן מצויים בידי המערכת הפסיכיאטרית. בחודש מאי 2002 התפוצצה בתקשורת חשיפת מזימה מסמרת שיער בחומרתה. שתי חברות צוות פסיכיאטרי במחלקת ניצולי שואה  ב'אברבנאל' תכננו להרעיל את אחד הכלואים בעזרת מינון יתר של סמים פסיכיאטריים, כדי להפליל בכך אחת מחברות הצוות האחרות עמן היה להם סכסוך עבודה כלשהוא. הנקודה המזעזעת שהסעירה את הציבור היתה הקלות היתרה של התייחסות הצוות הנ"ל לאפשרות מותו של כלוא אך ורק בכדי שיוכלו לחסל חשבונות פנימיים שבין חברי הצוות לבין עצמן. הזילות החמורה של חיי אדם (ובעצם ­"תת אדם" מבחינתם) נחשפה כאן במלוא חומרתה. חיי כלוא פסיכיאטרי בישראל הם הפקר. הפשע המחריד שנמנע על ידי המשטרה, למרבה המזל בטרם מות הכלוא משקף בעליל את התייחסות המערכת הפסיכיאטרית לערך חיי אדם במוסד כנ"ל. ואילו השופטת הנכבדה הגב' דרורה פלפל אינה מהססת לפסוק כי אינה מבינה מה עניין הציבור לדעת מי מת ובאילו נסיבות ובאיזה גיל במוסד פסיכיאטרי. איזו הגנה נותרת בידי האזרח הרוצה  להתריע בפני הציבור על המתרחש במוסדות הפסיכיאטריים בישראל כאשר ההשלכות מהמפורט לעיל לגבי שלטון החוק בישראל הן ש"חוק חופש המידע" מעוקר מכל תוכן והמערכת המשפטית אינה מגבה אזרחים המבקשים ממנה סעד כנגד התעלמות השררה מהחוק. 


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אולגה לויטש (ימין) וביאטריס דותן, נשות צוות פסיכיאטרי, שתיהן נחשדו בנסיון ההרעלה של כלוא פסיכיאטרי ב'אברבנאל'.
צילומים מבית המשפט בתאריך 28.5.2002

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 








+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page
כל הזכויות שמורות עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר) ©
[חזור למעלה]          [הוספה למועדפים]          [מפת האתר]          [יצירת קשר]
עיצוב וביצוע: חיפושית מולטימידיה
לייבסיטי - בניית אתרים