|
הזכות לעצלות ב'מאה של הפרזיט'
מדוע תום עידן אתיקת
העבודה הפרוטסטנטית מביא איתו עתיד עם 'הזכות לעצלות', וכיצד זכות זו
הורסת את פסיכיאטריית הכפייה ואת הבסיס המטריאליסטי שלה. שיחה עם רנה
טלבוט, חבר קבוצת ה'פוטוריסטים' במפלגת העבודה הגרמנית (SPD)
מיכל שרעבי
פורסם
ב'כפיה' מס. 8, עיתון עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר), ינואר
03'
 מיכל שרעבי: מהי 'הזכות לעצלות' ומה
ההיסטוריה של רעיון? רנה טלבוט: 'הזכות
לעצלות' משמעה שאמצעי מחיה הנחוצים לקיומו בכבוד של היחיד יסופקו לו ללא
כל תנאי מוקדם בידי החברה. בסיסית הדבר צריך להיות מובן כזכות עקרונית של
האדם לעשות דברים מרצונו, מבלי שיכפה עליו דבר. בתקופות עברו עניין זה
היה, כמובן, מוגבל בשל הנסיבות שאילצו אנשים רוב הזמן להיאבק על אמצעי
הקיום שלהם אך כתוצאה של המודרניזציה והיצרנות ב-100 השנים האחרונות,
ברור שאנו יכולים לאפשר לעצמנו את ה'זכות לעצלות' בחברה. ההיגיון אומר
שהעתיד בחברה זו מביא אותנו למצב בו אמצעי הקיום הנחוצים מיוצרים באחר
הצהריים של יום שישי, למשל. וזה גם הסכום שלקצבת הבטוח הלאומי (בגרמניה)
הניתנת לכל זכאי. כל השאר הם בגדר מותרות. כמובן שיש הרבה מוצרי מותרות
שהם נחשקים מאוד ואופנתיים אך המירוץ הזה ליצרנות, והבניה האידיאולוגית של
הגדרת "אדם" רק ע"י היותו "יצרני", הופך את המותרות לעקרון בעל ערך
כשלעצמו.
המונח 'הזכות לעצלות' נטבע בספרו של פול לפארג, (בתמונה מימין)
חתנו של מרקס, בשנת 1883 וזכה ליחס מלגלג. טענתו היתה כי זו טיפשות שתנועת
העבודה יוצאת נגד עשירים, הם הרי עושים מה שכלל האנשים רוצים לעשות: להיות
עצלים ולחיות בצורה נוחה, כך שאין לצאת נגד העשירים אלא לרצות להיות
עצלים, לנהל חיים טובים ונוחים, ולהיות בטלים מעבודה. אך התגובה היתה
שמדובר בסיסמה מגוחכת ושכוונתו היתה צינית או אירונית. אך אין זה נכון.
ע"י הגחכה ניסו לעקר את כוחו של הטיעון ואת נחיצותו. ברגע שעצלות מקושרת
עם עשירות היא מתקבלת כמובן מאליו ואינה כינוי גנאי או אישום חברתי או
בקורת חברתית. בתקופתנו באירופה המדינה מייעדת כסף, חלק מהמיסים המוטלים
על עבודתנו, כדי שאנשים אחרים יעבדו. בגרמניה יש תכנית שנקראת GBM המפנה
חלק משכר העבודה לתמיכה בעובדים אחרים. ברגע שאתה מסבסד עבודה, ומשלם
לחברות שמייצרות אנשים עובדים יצרניים, החברה מספקת מעין ריפוי בעיסוק
פסיכיאטרי. זה אותו בסיס למעשה: "רק אם אתה מסוגל לעבוד אתה מתקבל כאדם
בריא". דבר זה מצביע על כך שמדובר באידיאולוגיה האומרת שעבודה בפני
עצמה היא ערך ולא בעבודה עבור אמצעי מחייה נחוצים. כל החברה מסונוורת על
ידי אידיאולוגיה זו.
מה גרם להכרזת המאה
ה-21 כ"מאה של הפרזיט"?
הזכות לעצלות נעשתה ברורה ורדיקלית במינוח שלה לאחר שתום סאס כתב בספרו
משנת 1994 cruel compassion, psychiatric control of societys unwanted
ש"אלה שאינם מרוויחים כסף עבור עצמם והם בגירים ולכן מעמידים פנים שהם
משוגעים או חולי נפש פתוחה לפניהם רק האפשרות לקיום כפרזיטים או שודדים".
וכמובן שהמילה "פרזיטים" הלקוחה מהמילון הנאצי הקפיצה אותי ואמרתי לעצמי:
לא! סאס הוא אחד מאותם אנשים שלחלוטין מתנגדים לשיטת עונשין זו, להרס
אנשים. דבר קריטי במיוחד בגרמניה שבה הנאצים פיתחו את עמדתם כנגד
"הפרזיטים", שיש להשמידם וכו'. ושאלתי את סאס, כשפגשתי אותו לראשונה, למה
הוא התכוון בכך והוא מיידית אמר "עלייך לאהוב את הפרזיטים שלך". וזה הבהיר
את העניין, ששימושו של סאס במילה "פרזיטים" נעשה במשמעות כלכלית
ושעלינו להתמודד עם הרעיון הזה, דהיינו שפרזיטים כלכליים הם אותם אנשים
שרק נהנים וצורכים ואינם מייצרים, או שאינם מייצרים דבר שניתן להחלפה בשוק
תמורת כסף. כך שאלו שרק צורכים ואינם מייצרים ניתן לקרוא להם פרזיטים
אך, וכאן בא השינוי החשוב, במשמעות חיובית. זאת מאחר והחברה כיום
עברה דרך מסלול המודרניזציה, וכל מה שתקופת ההשכלה והמאות התעשייתיות
שיפרו ושכללו, עיוות מוחלט. קודם הרעיון הבסיסי היה 'עבודה נחוצה לקיום'
וכעת זו 'עבודה לשם עבודה', 'עבודה עבור עצמה'. כך שכעת אנו יכולים
להתקדם לצורה חדשה של חברה שבה מאמצינו נעשים רק משום שאנו חפצים במאמץ.
המאה ה21 מביאה איתה חברה בה אנו יכולים לאפשר את קיומו של כל אדם
מבלי שהוא עצמו יהיה יצרני. "אכול גם אם לא תחפוץ לעבוד"!. עובדת
קיומו של האדם מתקבלת ללא כל תנאי מוקדם גם אם האדם אינו רוצה לתרום לשיטת
עבודה זו. זו זכות יסודית ביותר, קבלה ללא כל תנאי של המצב האנושי שכלול
בו גם החופש לסרב להיות חלק מיצרנות החברה.
כיצד הזכות לעצלות
מתקשרת למאבק בכפיה הפסיכיאטרית?
הקשר לפסיכיאטריה הוא בכמה נקודות: נקודה אחת היא הטענה שלא קיימת "מחלת
נפש", אך יש אנשים שכיום נקראים על פי המודל הרפואי, למשל, "דיכאוניים".
כיום הגדרה זו היא סיבה לקבלת היתר לאי עבודה, זאת משום שעליהם להישאר
בבית, אינם יכולים לעבוד, צריכים אולי לקחת גלולות בתקווה להחלמה וכו'.
ברגע שאת אומרת שכמובן שאת מסכימה שאנשים שאינם מופיעים לעבודה מסיבות
טובות, אך לאו דווקא סיבות רפואיות גופניות אלא פשוט אינם רוצים לעבוד,
גם הם צריכים לחיות ולהיות בעלי אמצעים לקיום, הרי שהם צריכים לחיות על
אותו כסף אותו הם מקבלים על בסיס 'הזכות לעצלות'. זו הזכות ללא כל
תנאי לחיים גם אם את מסרבת לעבוד. כמובן שרמת המחייה תהיה נמוכה יותר מאשר
אם ישלמו לך משכורת גבוהה, אך בכל מקרה זו זכות ללא תנאי. כך שבדרך מסוימת
זו תוספת נחוצה למאבקנו כנגד פסיכיאטרית הכפייה. בכך שעל בסיס רצוני
התנדבותי כמובן, אנשים ללא דיאגנוזה רפואית שהיא מקור כוחם של הרופאים
יקבלו אספקה של אמצעי קיום נחוצים.
הנקודה
האחרת עוסקת בשורשי הכפייה: השיטה היצרנית, שהחלה במאתיים שלוש
מאות השנים האחרונות, והתפתחות הפסיכיאטריה. חלק מהותי
מהרפורמציה ומהמהפכה הפרוטסטנטית היתה הפיכת בני האדם, בהכרתם, לקובעים
מה הוא טוב ומהו רע. עניין זה אינו נתון עוד בידי אלוהים או בידי
הכנסייה הקתולית אלא בידי הפרט. פירושו של דבר הוא שאם אתה יכול לקבוע מהו
טוב ורע אתה יכול לראות בעולם הזה את הצלחתך בעולם הבא או מידי אלוהים
אם אתה מצליח כאן על האדמה. משום שרק מה שאתה עושה, דהיינו תוצאת מעשיך,
משקף כמה אתה טוב. בצורה זו יש הגיון למודרניזציה קפיטליסטית של
ייצור. יצרנות הופכת חשובה מאוד שהרי אם אני עובד אני שומר את פירות
עבודתי להשקעה מחדש וכמה שיותר, יותר טוב. ומכאן שיותר ויותר
שגשוג הוא ההיגיון של הקפיטליזם, שכמובן מגביר יצרנות עוד ועוד. אבל
זכרי זאת, מגביר גם הרסנות. ברגע ששיעור הייצור משופר, ישנן אפשרויות
להרסנות, עם פצצה אטומית, אושוויץ וכו'. קשה להימנע מכך, אדורנו קרא
לזה הדיאלקטיקה השלילית של ההשכלה.
בכך שהאדם קובע לעצמו את ההחלטות מהו טוב ורע, אוטומטית את כמובן יכולה
לומר שהדברים הרוחניים הנפשיים עוברים רדוקציה לדברים גופניים, לראש שלך.
קנט התחיל בכך כשדיבר על "מחלות הראש", ולאחר מכן זה המשיך בידי גריזינגר
במאה ה-19 לרעיון שהמחשבה היא לא רק בראש אלא ליתר דיוק במוח. זו היא
ההיסטוריה הגרמנית. כך יצא שכל אותם אנשים לא יצרניים תוייגו כ'שודדים'
והושמו בבתי הכלא, אבל הרי בתי הכלא ובתי העבודה היו, מה שפוקו הדגים
בצורה טובה, אותו דבר. היה בית העבודה לעניים שבו הם קיבלו מעט אוכל אבל
היו חייבים לעבוד. ההיגיון שעמד מאחורי זה אמר שאם המחשבה ממוקמת בראשך
ואת מתנהגת בצורה לא ראויה, שלא בהתאם לרציונליזציה הזו של 'להיות יותר
ויותר יצרנית כאדם טוב', אז את נכלאת על סמך היותך מה שנקרא "חולת נפש".
עליית מדע הרפואה ומדעי הטבע במאה ה 19 הפכו זאת למודל השליט.
עד היום להיות "לא יצרני" הוא דבר מבייש. זו שאלה מוסרית, פחות מאשר
שאלה כלכלית וזה בסיס כל העניין: על היותך עצל עלייך להיענש. עניין טיפוסי
הוא שעל פני השטח מוצהר כי בעייתם של מובטלים הוא היותם לא מאושרים,
"הם נעשים דיכאוניים בשל מובטלותם". ולא רק ש"הם נעשים דיכאוניים
ולא רוצים לעבוד" אלא הרבה פעמים ההיפך הוא הנטען, ש"אם אנשים
מובטלים מאונס, ואין להם אמצעי ייצור, אין עבודה, הם נעשים
מדוכאים". כך שאין זו הדרך שהם מענישים את עצמם שהאשמה של אי העבודה,
אי התרומה לחברה, היא שאלה מוסרית ולאו דווקא שאלה כלכלית של מחסור
באמצעי קיום או שעבור עצלותך אחרים עובדים עד מוות, כמו במכרות וכו' שבהם
מתו אנשים צעירים ביותר. אך לא בזה מדובר. אין זה המקרה שחלק סבלו
כדי לספק צרכים של האחרים. לא, זו פשוט שאלה מוסרית, אלו שאינם רוצים
לעבוד הם עלבון מוחלט לשיטה, משום שאם הם מאושרים בכך דהיינו בכך
שאינם רוצים לעבוד ואינם מתביישים ברצונם זה הרי שכל הסדר החברתי
נקלע לצרות. מובטלות היא יותר בעיה עבור אלא שעובדים. בבסיסו של דבר
כולם אינם באמת רוצים לעבוד. ואם זו האמת שאיש אינו רוצה באמת לעבוד,
חוץ כמובן מאלה המשתכרים הרבה מאוד הרי שרוב הזמן האנשים אינם
עובדים משום שהם רוצים לעבוד אלא משום שהם אינם אוהבים יותר מדי את
העבודה. כך שאם הם עצמם אינם אוהבים לעבוד הרי שעל אלו שאינם עובדים
לסבול! אבטלה היא בעייתם של העובדים, לא של המובטלים, כי הם זקוקים לפיצוי
לכך שהם סובלים בכך שהם עובדים ואינם רוצים לראות מובטלים מאושרים.
הפוזה הראויה למובטלים היא של 'מדוכאים מוסרית' ועליהם להתבייש במובטלותם,
זהו לחץ חברתי עליהם. ואם זה אינו מצליח אז החברה מתחילה לדרוש יותר עבודת
כפיה, כמו שיש לנו כעת בגרמניה. הלחץ על המובטל צריך להתגבר גם אם אין
מספיק מקומות עבודה.
ומכאן לפסיכיאטריה, שבבסיסה, הכוח המניע אותה, מונח ביטול ה'זכות לעצלות'.
משום שאם נקבל באמת את הזכות לעצלות אז לא תהיה קיימת שיטת עונשין
להתנהגות לא רצויה של עצלות. ופסיכיאטריה היא אמצעי מהותי בדיכוי
בדרך זו. בבסיסה הפסיכיאטריה היא עונש, שבירת כוח הרצון ועונש.
הפסיכיאטריה היא האינסטנציה האחרונה כעונש עבור מי שאינו הולך בתלם.
וזה משמעות כל העניין של האבטלה. בחברה יש יותר ויותר חוקים
המקודמים בידי המוסכמות: המשפחה, בתי ספר, צבא וכו' שהם
האינסטנציות הראשוניות להפיכת אנשים לצייתנים ההולכים בתלם.
פסיכיאטריה היא האינסטנציה האחרונה.
הזכות לעצלות צריכה להיראות בהקשר המוסרי שלה. מעשה מוסרי ואחראי יכול
להיעשות רק מרצון ובחירה, רק כשעומדות בפנייך אפשרויות את יכולה
לפעול בצורה מוסרית, כי את בוחרת את התנהגותך ואינך אוטומט. ככל שאת
יותר אוטומט אין לך אפשרויות אחרות לבחירה ומתמעטת יכולתך לקחת
אחריות ולהחליט באופן מוסרי. עמדה מוסרית היא תוצאה של החלטה. את
אומרת: "אני עובדת רק מרצוני!" משום שיש לך זכות לעצלות וקיומך אינו מוטל
בספק משום נכונותך או אי נכונותך לעבוד. כך מוסר מתחיל עם הזכות
לעצלות.
כיצד הזכות לעצלות משתלבת במשק?
כלכלת שוק אומרת שאדם מציע את כוח עבודתו בשוק והתוצאה היא התשלום, מחיר
הוא תוצאה של היצע וביקוש, כך שלמעמד העובדים צד העבודה צריך
להיות ענין בהיצע נמוך של כוח עבודה כי בכך הם יוכלו להעלות את מחיר
כוח העבודה, המשכורת. אם מעמד העובדים יפעל לפי האינטרסים האמיתיים
שלו הוא צריך להיות בל ברית טבעי עם המובטלים. נהם צריכים לומר "כן, אנו
רוצים להוציא אנשים משוק העבודה ונשלם להם, כמובן, היות ואז נוכל להעלות
את משכורותינו". כך שזהו האינטרס של מעמד העובדים לפעול למען הזכות
לעצלות. זה כמובן לא קורה משום שהם מקובעים אידאולוגית, יש להם את
הייצרנות בתודעה. בזמנים עברו הם אמרו "אנו נגד הקפיטליסטים משום שהם
עצלים". אפילו לאנרכיסטים היתה סיסמה שאמרה "מי שאינו רוצה לעבוד לא
יאכל", הם תמיד התמקדו בייצרנות בעיקר המרקסיזם ולא התעסקו בצרכנות. הם
אמרו "אנו המייצרים, אנו גאים שאנו הכוח האמיתי בחברה". בשעה שעבורנו,
העצלים, כמובן שצרכנות היא הכוח. אנו מעוניינים בצרכנות ולא ביצרנות שהיא
רק הליך נחוץ לצריכה. המרקסיזם והשמאל המסורתי התמקד רק ביחסי ייצור וכו',
החברה הסוציאליסטית היתה חברה מענישה מאוד שהיו בה מחנות עבודה וכו'
וזה מאפיין שלה שהיא בעד עבודת כפייה למובטלים. "עבודה היא
הרואיזם". שוב מוסרנות במקום זכות לעצלות".
האלטרנטיבה
שדברי סאס אפשרו:
(הסבר גרפי)
"המעגל מייצג את החברה שניתן לחלקה בשתי דרכים: מרקסיסטית
ונאצית.
בחלוקה מרקסיסטית:
בחלק העליון האופקי: "יצרנים, בעלי אמצעי הייצור" ובחלק התחתון
"מעמד הפועלים", "הנשענים, דפנדנט, על משכורת ועבודה שצריכים למכור את
כוח העבודה שלהם". בחלק זה יש חלוקה משנית: אלה שאינם מסוגלים לעבוד
(ובצורה הרדיקלית יותר - ואלה שאינם רוצים לעבוד) ומולם "גיבורי העבודה".
בטרמינולוגיה הנאצית
יש מצד אחד "פרזיטים" שהם החולים, אלה שאינם רוצים לעבוד,
ומעליהם ה"רפנדה-קפיטל" - ה"הון היהודי שנאגר בחמדנות", וכנגדו
ה'שפנדה-קפיטל' - ה"הון שמייצר יצרנות", כשמול הפרזיטים מוצגים "חברי העם
הטובים". מנקודה מרקסיסטית הפרזיטים הם חלק ממעמד הפועלים ולכן הם
בעלי ברית טבעיים ב'זכות לעצלות', שהרי ככל שמוצע פחות כוח עבודה כך
עולה הביקוש ואיתו המשכורת. אבל תמיד יש טינה/התנגדות מצד הפועלים
כנגד אלו שאינם רוצים לעבוד וזה מוביל אותם - את מעמד הפועלים
- לתמוך בחלוקה הנאצית. זה משחק של שיווי משקל, ככל שמתגבר
כוחה של חלוקה אחת נעלמת החלוקה האחרת. הבעיה עם המרקסיזם
היא שהוא עדיין מתמקד בעובדים ובייצור (במקום בצריכה) וכך הוא מאפשר
בקלות את הרעיון שפרזיטים קיימים. במרקסיזם יש רטוריקה כנגד בפרזיטים
שניתן להשתמש בה כנגד הקפיטל: לומר ש"הפרזיטים הם הקפיטל", דבר שהקל על
הנאצים להשתמש בשפה זו, לקרוא לעצמם "סוציאליסטים" ולאמץ את
הרטוריקה הסוציאליסטית. זה יבוטל ברגע שנאמץ את הקביעה כי גם אלו שעובדים
ואלו שאינם-רוצים-לעבוד הם חטיבה אחת, כך שלכולנו יש את זכות היסוד לאכול
גם אם לא נרצה לעבוד. רק אז החברה תתגבר על החלוקה הנאצית ותפעל
למען חלוקה מרקסיסטית.
|
|
בטעינה...
