תום סאס: טירופי הושיע אותי, הטירוף והנישואים של ווירג'יניה וולף, פרק ראשון מספר בשלבי תרגום  |  
פיקציה משפטית ושמה סכיזופרניה
המיתוס בדבר קיומה של "מחלת נפש" מופרך כמעט מדי יום ביומו בבית המשפט -כשהדבר תואם את השקפת עולמם של שופטים על הסדר החברתי הרצוי

נטע לויט

פורסם ב'כפיה' מס. 9, עיתון עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר), אוקטובר 03  

שני צדי מטבע הפיקציה המשפטית "אי שפיות" משמשים מזה ככלי לכליאתם של חפים מפשע במוסדות פסיכיאטריים ומזה להפיכתם של אשמים לזכאים ע"י הכרזתם כ"לא אחראים" לפשעיהם.
סאס טוען שאי שפיות היא גרסת המאה ה-­20 לדיבוק הדמוני, ושהטיפול באי שפיות הוא מדעי כגירוש שדים. לדעתו, התיאוריות של אי השפיות והדיבוק נובעות מהצורך שלנו לתת הסבר להתנהגות סוטה. משום שרוב האנשים מוצאים כנורא מדי לחשוב שאדם ירצה ויבחר לפעול בדרכים מסוימות (רציחת חפים מפשע, למשל, או לחיות על מדרכה ברחוב) יצרה החברה כוחות אופל האמורים להכניע אנשים אלו ולגרום להם לעשות את המעשים שהם עושים. כוחות אופל אלו שבעבר נקראו שדים מוכרים לנו כיום כמחלות נפש. באחד הראיונות איתו טוען סאס כי מחלות נפש ומחלות מוח הן שני דברים שונים לחלוטין. "מחלת מוח, כזו הנגרמת ע"י ניורוסיפיליס לדוגמא, מתועדת בקלות ומתוארת בפירוט בספרי לימוד של פתולוגיה. לעומת זאת מחלת נפש היא מיתוס, דימוי, פיקציה משפטית, כלי רב עוצמה של כפיה לכליאתם של חפים מפשע במוסדות פסיכיאטריים והפיכתם של אשמים לזכאים ע"י הכרזתם כ"לא אחראים לפשעיהם", הוא אומר.
אך האין כולנו מכירים אנשים שהם משוגעים? עבור סאס הנקודה היא שבהגדירנו אי שפיות כמצב רפואי הפוגם או הורס את רצונו החופשי של הקורבן, אנו פותחים את הדלת לכפיה הפוליטית והחברתית המכוונת נגד כל סוג של התנהגות שאיננו מחבבים, ובהליך זה אנו מפקירים את מלאכת עשיית הצדק לא בידי מומחים בתחום החוק אלא בידי רופאים. 
"העובדה הקובעת היא שאי שפיות איננה מצב רפואי, באותה מידה שסרטן הוא כן מצב רפואי" אומר סאס. "רוב האנשים המשכילים, אם הם חושבים על כך, יודעים כיצד מחלה אמיתית מאובחנת. למשל אנמיה. אם אדם בא לרופא ואומר שהוא עייף, חסר אנרגיה, והוא נראה חוור מאוד. הרופא יכול לחשוב שהוא אנמי, אך האבחנה אינה נעשית אלא עד שממצא מעבדה מראה על ספירת דם נמוכה, רמת המוגלובין נמוכה. ניתן לומר שטכנאי מעבדה יכול באופן עיוור לאבחן אנמיה פשוט על בסיס בדיקת מבחנת הדם שנתנה לו (­או לה) ללא שיהיה לו שמץ מושג למי שייך דם זה. ברגע שהליך זה יוכל להיעשות עם סכיזופרניה, היא תהפוך להיות מחלת מוח, בדיוק כפי שנוירוסיפיליס מזוהה כמחלת מוח. במילים אחרות אתה צריך להיות מסוגל להתבונן בסריקת מוח ולומר "זהו סכיזופרן", או "זה אינו סכיזופרן"." 
"הרעיון של סכיזופרניה כמחלת מוח שולל את הרציונאל לטיפול כפוי. מחלות המוח הידועות כפרקינסון, סקלרוזה, לא ניתן בשום פנים ואופן לטפל בהן ללא הסכמת החולה. זוהי למעשה רק תעמולה לכפיה. הרעיון של סכיזופרניה אינו עומד באיזשהו מבחן בקורת. אך אתה מבין, הפסיכיאטרים אינם צריכים להיות צודקים, יש להם את הכוח."
"הוכחה שלא נוסתה ולא נעשתה"
למרות בסיסו החלש­ עובדתית הרי שהמונח 'סכיזופרניה' מקובל ברוב בתי

מרי בויל
המשפט. אך ה"שימוש שעוש ההחוק ב'סכיזופרניה' הוא בעייתי ללא קשר לסטאטוס המדעי של רעיון מחלת הנפש" טוענת מרי בויל, פרופסור לפסיכיאטריה מאוניברסיטת ליברפול בספרה 'סכיזופרניה: הזיה מדעית?'
(1990, עמ' 194/193).היא מסבירה מדוע: "סכיזופרניה היא חלק אינטגראלי מהמערכת השיפוטית בכך שהיא מעניקה תוכן להחלטות לגבי השאלה מה יעלה בגורל אלו עליהם מיושם המונח, בין אם הם כן (או לא) עברו עבירה פלילית או אזרחית." 
"שלושה נושאים חשובים יילקחו בחשבון: "הראשון הוא של העלאת 'סכיזופרניה' כהסבר להתנהגות פלילית. לעשות כן הוא לטעון שהוכחנו קשר ברור בין מצבו של המוח האמור להיות תחת השפעת הסכיזופרניה, ולמשל, רצח. מעולם לא נוסתה כל הוכחה שכזו, ובודאי שלא נעשתה. ניתן, בעקרון, לעשות זאת אם הסטאטוס של הקונצפט של סכיזופרניה היה מבוסס יותר. כפי שזה כעת, הטענה שאנשים מבצעים מעשים פליליים משום שהם סובלים מסכיזופרניה היא פשוט שטותית. אף דבר מכך, כמובן, לא חוסם את החיפוש לקשרים בין, נניח, הזיות שמע והתנהגות אלימה, אך מבלי להעלות את רעיון קיומה של 'סכיזופרניה'. הנושא השני הוא שימוש ב'סכיזופרניה', כפי הנראה, כדי לפטור אנשים מאחריותם להתנהגותם. אבל, כפי שטון (Toon, 1982) הצביע על כך, זה כרוך בניסיון לאלץ קונצפטים מדעיים ­או מדעיים כביכול ­ לעשות את עבודתם של קונצפטים פילוסופיים ומוסריים. ניסיון שבסופו של דבר מסתיים בבלבול. הדבר השלישי, והקשור לכך, מתייחס ל'סכיזופרניה' כדי להצדיק אשפוז כפוי ופלישה גופנית ע"י רשויות הרפואה. כמו ייחוס האשמה, לזה אין כל קשר למדע אלא מערב שיפוט שנקבע מראש על מה שצריך לקרות לכמה אנשים" (עמ' 194/193)
כיצד אם כך הרעיון בדבר קיומה של מחלת נפש, קונצפט שמידת תקפותו מעולם לא בוססה, מופעל ע"י החוק ובית המשפט?. הפיקציה המשפטית (להבדיל מהפיקציה הרפואית) של 'סכיזופרניה' דורשת שנקבל את קיומו של המצב הבא:
חולה הנפש הנתון במצב של מחלה (המתבטא למשל ב"שמיעת הקולות" המפורסמת), מבצע עבירה פלילית משום שביולוגית אינו מסוגל להתנגד לביצועה (בשל ההוראות אותן הוא מקבל) ו/או אינו מבין שהן פוגעות ו/או אסורות על פי חוק. בוא נפשט את הסיטואציה ע"י הוצאת המינוחים הגזעניים­ ביולוגיים­ פסיכיאטריים: אדם מבצע עבירה משום שהוא נמצא בסיטואציה בה הוא חייב (ואינו מסוגל שלא) לבצעה. האין סיטואציה זו מוכרת לנו?
חייל נמצא במסגרת בה הוא חייב לבצע פקודות: המסגרת הצבאית אינה מאפשרת כל מוצא לחייל. סירוב פקודה משמעה שלילת חירותו, ובעתות מלחמה הוצאה להורג בבית דין צבאי. כלומר חייו נתונים בכף ביצוע הפקודות. האם החברה משחררת חייל מנתינת דין וחשבון במידה ומעשיו מתקבלים כעבירה? כולנו מכירים את הקלישאה של בית המשפט הישראלי בדבר פקודות ש"דגל שחור מתנוסס עליהן" ולכן נמצאו חייבים בדין החיילים שהוציאו אותן לפועל.    
ברשימה זו נבחן מספר פסקי דין עכשוויים ונבדוק האם יש בחינה משפטית אחידה לקביעת מהו נורמאלי, ואם כן אז על מה היא מבוססת, או שכל שופט מחליט לעצמו ­ לגופו של דיון. כפי שנראה אין קביעה אחידה. הדיון המשפטי מושפע מהמומחים שהשופט שומע דהיינו הפסיכיאטרים ­ ולכן המערכת המשפטית מאמצת בלי ביקורת את ההנחה שקביעת הגדרת הנורמניות מועברת לרשות הפסיכיאטרים ולא בידי השופטים.
הפיקטיביות המוחלטת של מושג מחלת הנפש באה לידי ביטוי חד משמעי דווקא באותם פסקי הדין בהם בית המשפט מחליט שרירותית ללא כל ביסוס ונימוק "מדעיים" לדחות על הסף את טענת קיומה של מחלת נפש, פשוט כי זה לא תואם את תפיסת עולמם של השופטים ואת העונש אותו הן רוצים לקבוע לנאשם (באופן מקרי כל פסקי הדין שלהלן עוסקים בגברים). כל פסקי הדין עוסקים כמובן בחוות דעת פסיכיאטריות שנקנו בכסף בידי נאשמים שביקשו לחמוק מנתינת דין וחשבון על מעשיהם לחברה.
"מצג שווא של מחלת נפש"
פסקי הדין הבאים עוסקים באלימות כלפי בן זוג והם מדגימים כיצד בתי המשפט מתעלמים, ללא כל נימוק "מדעי", מטיעונים פסיכיאטריים כשהעבירה בה מדובר (רצח בת זוג. הפכה בעשור האחרון בלבד לנושא הסדר היום הציבורי, בלחץ של ארגונים הזוכים לאהדה המתבטאת במתן חשיפה תקשורתית רבה בדרך של מאמרים פולמוסיים, כתבות, מכתבים למערכת וכו'.  ­
בית משפט מחוזי תל אביב ­יפו, תיק פ 001194/01, שופטת: שרה דותן (18.6.03).
רוני בן שמעון אבהר, לאחר שהואשם בתקיפת בן זוג חבלנית שוחרר
 שרה דותן
למעצר בית בישיבת "אנשי מידות" בירושלים. על אף תנאי מעצר הבית שאסרו עליו להתקרב לבית גרושתו, הוא חדר לדירתה, כשהוא עוטה גרב ניילון בצבע שחור על פניו, לבוש בגדים שחורים ובאמתחתו פטיש. אבהר נכנס לחדר השינה שלה והפליא בה את מכותיו, באמצעות הפטיש שהיה ברשותו, תוך שימוש בכוח פיסי ובאלימות ברוטאלית לנגד עיני בנם הקטין שהתעורר לשמע הצעקות. למרות נוכחותו של ילדו הקטן ותחנוניה של אשתו המשיך אבהר לחבוט בה עד שהתעלפה, אז עזב את הבית ונעל את דלת הכניסה, כשהוא מותיר את אשתו על הרצפה מעולפת ושותתת דם, ירד לקומת הכניסה שם המתינה לו מונית וחזר לדירתו בירושלים. כתוצאה ממעשיו של אבהר שהותירו את רישומם בכל רחבי הדירה ותועדו בצילומים נגרמו לאשתו חבלות חמורות, חתכים בלחיים ובעפעפיים, בגשר האף ובקרקפת, אפרכסת אוזן שמאל שלה נקרעה וכן אובחנו שברים בלסת השמאלית ובצידו השמאלי של האף. בנוסף היא סבלה מחבלות מרובות בכל חלקי גופה. בפסק הדין נאמר "מסקנתי היא כי המערער פעל בקור רוח, ועשה כל שביכולתו למנוע את זיהויו ומעצרו.גם טענותיו של בא כוחו כי הנאשם פעל מתוך דחף לאו בר כיבוש אין להן שחר מכיוון שלא זכו לתמיכה בחוות הדעת הפסיכיאטרית, מה גם שהתכנון הקר המתואר לעיל אינו עולה בקנה אחד עם התאור של אדם הפועל בסערת רגשות. עיון בהרשעותיו הקודמות ובנסיבות ביצוען של העבירות הקודמות מעלה כי מדובר בדפוס התנהגות ברוטלי כלפי המתלוננת כל אימת שסבר שיהיה בכך כדי לקדם את ענינו. במהלך הדיונים שהתקיימו בפנינו, אשר כללו הפנייתו של הנאשם לחוות דעת פסיכיאטרית התרשמתי כי הנאשם הינו אדם מניפולטיבי אשר יעשה הכל על מנת לחמוק מעונש. תחילה ניסה הנאשם להתחמק מעונש ע"י מצג שווא של מחלת נפש שכלל התנהגות "מוזרה" בפני בית המשפט כפי שנרשם בפרוטוקול הדיון מיום 7.5.03 בהערת בית המשפט "הנאשם איננו מגיב לפניות בית המשפט ולכאורה קשה להתקשר איתו. הנאשם בוכה כל העת." (עמ' 8 ש' 7/8). והתחזות כמי שאינו עוקב אחר מהלך הדיונים וכד'." ­
בית המשפט העליון, תיק ע"פ 1531/01, שופטת: דליה דורנר (17/6/03)
בשעות הבוקר, בבית­ מגורי המשפחה במעלה­ אדומים, דקר
  דליה דורנר
טגניה מנגיסטו למוות בסכין מטבח את אשתו, אקאל מנגיסטו בדקירות שכוונו לכל איברי גופה - הסכין פגעה בריאה, בכליה, בכבד ובמעיים ׀ וחדל רק לאחר ששיסף את גרונה. או אז החליף את בגדיו, השליך את הבגדים המגואלים בדם ואת הסכין למיכל האשפה השכונתי, ניגש לתחנת ­המשטרה והתוודה כי הרג את אשתו. הוא הסביר לשוטר דובר אמהרית, בהודעה שנגבתה ממנו, כי באותו בוקר הבחין כי אשתו משוחחת עם גבר ומאוחר יותר, בדירתם, אמרה לו ששמעה מפיו של אותו גבר שמנגיסטו מבקש להרעילהֶ. בין השניים פרץ ויכוח, במהלכו הטיח מנגיסטו  באשתו, כי מזה ארבעה חודשים ׀ מאז ששבה מאתיופיה ׀ הוא חושד בה כי היא מתרועעת עם גברים אחרים ומנסה לכשף אותו. זו, מצדה, גידפה אותו ואיימה לגרום למאסרו ולדבריו, הדבר הרתיח את דמו עד שנטל בידיו מקל והיכה אותה. זו נמלטה למטבח, איימה עליו בסכין שנטלה שם, ולאחר שהוא - בנסותו לגונן על עצמו - נחתך בכף ידו, הוציא הוא את הסכין מידיה ובכעסו הרב דקר אותה בחלקי גופה השונים ואף שיסף את גרונה לאחר שכבר הייתה שרועה על רצפת המטבח. לבית­ המשפט המחוזי הוגשו שתי חוות­ דעת פסיכיאטריות, שהעריכו את מצבו הנפשי של מנגיסטו - האחת מטעם הסניגוריה והאחרת מטעם התביעה. האבחנה של שני הפסיכיאטרים הייתה, כי מנגיסטו סובל מהפרעות נפשיות, העשויות להתפתח לפסיכוזה. עם זאת, משתי חוות ­הדעת עולה, כי כושר שיפוטו של מנגיסטו וכן יכולתו לשלוט בעצמו במידה השוללת אחריות פלילית, לא נפגעו. חוות­ הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה מטעם התביעה קבעה כי מנגיסטו מבין היטב, כי אסור היה לו לפגוע באשתו וכי הפרעותיו הנפשיות לא השפיעו על כושרו להימנע מן המעשה הקטלני. לעומת זאת חוות ­הדעת מטעם הסניגוריה קבעה כי מנגיסטו סובל מהפרעה נפשית פרנואידית, כי סבר שאשתו בגדה בו וניסתה להרעילו וכי הוא האמין בכוחה לכשפו, ובעת האירוע לקה בהתקף פסיכוטי ודקר את אשתו כמעשה של הגנה עצמית, בהאמינו כי היא מרעילה אותו ומבקשת לפגוע בו בסכין. עם זאת, נקבע כי הפרעותיו הנפשיות לא פגמו ביכולתו להבין את מעשיו ולפיכך לא ניתן להגיע למסקנה בדבר אחריותו הפלילית. מנגיסטו טען כי חוות ­הדעת הפסיכיאטריות, בצירוף העובדות המוסכמות, מעוררות ספק סביר כי בעת ביצוע המעשה הוא סבל מהפרעות נפשיות אשר שללו את כושר הבנתו ורצונו. לחלופין טען, כי בחינת טענות בדבר הגנה עצמית וקינטור אובייקטיבי באספקלריה של הפרעותיו הנפשיות הקשות מעלה ספק סביר בדבר האפשרות, שפעל מתוך הגנה עצמית מדומה, וכי נוצר קינטור השולל את היסוד של כוונה­ תחילה. לחלופין טען, כי הפרעותיו הנפשיות מצדיקות הפחתת עונשו. לדעת שני הפסיכיאטרים שבדקו את מנגיסטו, כושר הבנתו ואף כושר רצונו לא נפגעו במידה השוללת אחריות פלילית, ועל ­כל ­פנים, בית­המשפט המחוזי הסתמך על חוות­הדעת שהוגשה מטעם התביעה - שלה מצא עיגון בהסברי מנגיסטו. ממצאים רפואיים אלה משליכים גם על הטענות הנוגעות להגנה עצמית וקינטור, שכאמור, מבוססות על שלילת כושר ההבנה. זאת ועוד: ממצאים­ שבעובדה, שקבע בית ­המשפט המחוזי, אינם מתיישבים עם האפשרות של אי ­הבנת מהות המעשה על­ידי מנגיסטו. עם ההסברים שנתן מנגיסטו למשטרה לא נמנו טענות, כי בעת המעשה לא שלט בעצמו וכי לא הבין כי דקירת אישתו היא המעשה האסור. נהפוך הוא, התייצבותו במשטרה לעצמה, מצביעה כי מנגיסטו הבין את הפסול המוסרי שבמעשה וידע כי הוא אסור, ואילו יישוב הדעת, שגילה לאחר ­מעשה, מלמד כי שלט בעצמו. "ממצאיו של בית­ המשפט המחוזי וכן חוות ­הדעת הפסיכיאטרית מטעם התביעה אף שוללים את התנאים לתחולת סעיף 300א(א), כלומר, כי הוגבלה יכולתו של מנגיסטו במידה ניכרת להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה. מכאן, שהנימוקים לדחיית טענות אי ­השפיות,  הגנה­ עצמית וקינטור - המעוגנים ביכולתו של מנגיסטו להבין את הפסול שבמעשהו ולשלוט בעצמו, כעולה אף מהתנהגותו בעת המעשה ולאחריו - ישימים גם לעניין הפחתת העונש. שכן, כאמור, מנגיסטו לא הניח תשתית ראייתית בדבר הפחתת כושר הבנתו ורצונו."
"תחום הדימדומים שבין חולי לבריאות"
פסק דין המתבסס כולו רק על קביעת הפסיכיאטר בדבר התנהגות מינית "חריגה" ­ בית משפט מחוזי תל אביב­יפו, תיק
  חנן אפרתי
פ  003556/99, שופט: חנן אפרתי (1.6.03).

בתאריכים שונים ובהזדמנויות שונות בין­1997 למועד מעצרו של לב יורי ב­¸1998 הוא נהג לעקוב אחר קטינה/ות מזדמנת/ות ובסופו של דבר להיכנס עמה/ן יחדיו לבנין מגוריהם, לרוב לחדר המדרגות בלבד. שם, שלא ברשות הרבים, בחדר המדרגות נהג הנאשם לפנות לקטינה/ות ולשאול מהי מידת הנעליים שלה/ן אגב השמעת הסברים והבהרות כי הוא סנדלר. ובדרך שכנוע זו קבל את הסכמתה/ן לבדוק את כפות רגליהם, כביכול, לצורך עבודתו כסנדלר. משהשתכנעו והסכימו לחשוף את כפות רגליהם, נהג הנאשם למשש, לנשק, ולמצוץ את כפות הרגליים ואת האצבעות של הקטינות. באחד המקרים, תוך כדי ביצוע המעשים, הכניס את ידו מתחת למכנסיו ואונן. כל זאת בפומבי ובנוכחות קטינות.  שני הצדדים, כל אחד בטיעוניו, התמקדו בנסיבות חייו קשות של לב יורי ו"ברקע הנפשי הפסיכיאטרי".  בסופו של דבר מינה השופט אפרתי את הפסיכיאטר אליצור, כעד מומחה מטעם בית המשפט על מנת ש"ישיב על שאלות הבהרה של בית המשפט כעולה וכמשתמע מחוות הדעת הפסיכיאטריות השונות שהוגשו בעינינו של הנאשם לאורך התקופה".  כלומר, יש כאן ויתור מוחלט שעושה בית המשפט על שיטת הדיון המשפטי בה 2 הצדדים מתנצחים זה מול זה והשתת כל פסק הדין על דברי הפסיכיאטר. בפה מלא וללא הסתר מודה השופט אפרתי כי הוא פנה אל הפסיכיאטר, בתפקידו זה כאינקויזיטור של פיקוח חברתי כשכוונתו "לקבל מידע מוסמךֹ אודות הנושאים והסוגיות ֹוהן: ֹמהי הסטייה/הליקוי/המחלה בה לוקה הנאשם, איפיוניה, מהי הדינאמיקה שלה. ֹחזקת סיכון עתידי לזולת ואו לנאשם בכלל ובמיוחד לאור ובהסתמך על הדינמיקה, אם יש כזו במחלות/סטיות חברתיות בהן לוקה הנאשם". הפסיכיאטר אליצור שזומן כעד מומחה "וכאוטוריטה בתחומו" מטעמו של השופט אפרתי התייחס "למבנה אישיותו של הלוקה בהפרעת האישיות בה לוקה הנאשם" ופרש "קווים לדמותה" של "סטיית אישיות זו ושל מאפיינים ייחודיים ואופיניים ללוקים בה והם, בין היתר, תחכום, מניפולטיביות ו"דבקות מתמשכת במטרה. והרקע הכללי אנתרופולוגי של הפרעת האישיות הנידונהֹ בתחום נזיל וחמקמק זה של בריאות הנפש ומדעי ההתנהגות ועל אחת כמה וכמה, ובעיקר בענף ההתייחסות להפרעות אשיות וסטייה התנהגותית. תחום בו מעורבים אלו באלו עד כמעט לבלי יכולת להפריד קביעות ערכיות מוסריות המתאימות לנורמות ולערכים הנהוגים והמקובלים בזמן נתון ובחברה נתונה לבין תופעות, תסמינים, ותובנות קליניות ברות כימות ומדידה ו/או איבחון אובייקטיבי כאלה או אחרות." בהסתמך על דעתו של הפסיכיאטר אליצור החליט השופט אפרתי "להקל מעט עם הנאשםֹ מהטעמים הבאים: הנאשם עבר עינוי דין בכך ששהה במעצר בית מלא תקופה של כשלוש שנים. בתוך עמי אני יושב, ונהיר וידוע לי את שידוע לכול הוא כי הצפיפות ותנאי הכליאה היום, לצער כול, הינם קשים. ואסיר מורשע בעבירות בהן הורשע הנאשם  מצבו בחברת הכלואים קשה יותר וזאת בין היתר בגין מוסכמות כאלה או אחרות הרווחות בחברה שמאחורי הסורגים. ובכך, לא אחת יקרה שבגין אלה הענישה בפועל הינה חמורה וקשה יותר לנידון מעל ומעבר לכוונת המחוקק. אישיותו של הנאשם ואופי העבירה, שייכים מעט לתחום הדימדומים שבין חולי לבריאות ומאחר שנקבע כדין כי הנאשם חלים ולא חולה ניבצר ממני להמנע מהענשתו אך אל לי להתעלם משיקול זה." לב יורי נשפט ל­36 חודשי מאסר מתוכם 12 חודשי מאסר בפועל.
"מציאות מדומה ובה רסיסי מציאות אמיתיים"
פסק דין העוסק באלימות כנוהל חיים  - בית המשפט העליון, תיק ע"פ  8562/99¸, שופטת: דורית ביניש 26.5.03.   
דורית בייניש

ביום •13.10.97 התגלע ויכוח בין מאיר וענונו לבין שלמה אפטיקר שבדירתו התגורר וענונו. במהלך הויכוח הכה וענונו את שלמה מספר מכות בראשו, תחילה באמצעות פטיש ולאחר מכן באמצעות ידית הפטיש, מוט עץ וקב. כתוצאה ממכות אלה נפטר שלמה. וענונו הודה בעובדות המפורטות בכתב האישום, אך טען לאי שפיות והגנה עצמית. במהלך המשפט הוא טען כי הוא סובל ממחלת נפש, כי היה מאושפז תקופות שונות במסגרות אשפוז פסיכיאטריות, וכי בשל
מחלת הנפש שממנה הוא סובל לא היה אחראי למעשיו. לחלופין טען וענונו כי לא הייתה לו ברירה אלא להתגונן מפני שלמה שאיים עליו בסכין, וכי אפשרות הבריחה לא עמדה בפניו משום שהדלת הייתה נעולה.  לעניין אי השפיות הוגשו לבית המשפט שלוש חוות דעת של פסיכיאטרים: פ' לוקשן מהמרכז לבריאות הנפש בבאר שבע והפסיכיאטר המחוזי מ' פוקס לתביעה, וא' הלמוש מבית החולים 'סורוקה' מטעם ההגנה.הפסיכיאטרים לוקשן ופוקס סברו כי וענונו אינו סובל ממחלת נפש כלשהי, וכי אבחנות אחרות שניתנו לגביו בעבר זיהו בטעות סימפטומים הנובעים מהתמכרות לסמים ככאלה המצביעים על קיומה של מחלת נפש. לעומתם סבר הפסיכיאטר הלמוש, אשר טיפל בוענונו מאז שנת 1985, כי הוא סובל מסכיזופרניה וכי לאור מצבו הנפשי הירוד בתקופה שקדמה לאירוע נראה שלא היה מסוגל להפעיל מנגנוני ריסון רציונאליים, ולפיכך הוא אינו אחראי למעשיו. השופטת בייניש החליטה להתעלם מטיעוני האי שפיות והקדישה תשומת לב מדוקדקת לניתוח פעולותיו של וענונו ומצאה כי "יכולתו של המערער לפרט את השתלשלות העניינים באירוע ולשחזרם, מעידים על מודעותו של המערער למעשיו. זאת להבדיל ממקרה אופייני של מעשה הנעשה מתוך אי שפיות הדעת, בו פועל העושה בתוך מציאות מדומה לגמרי, שהיא תוצאה של מחלתו, או בתוך מציאות מדומה שיש בה רסיסי מציאות אמיתית, אך בעיקרו של דבר הוא מצוי, בשל מחלתו או בשל הליקוי השכלי ממנו הוא סובל, במצב של חוסר יכולת להבין את טיב המעשה או את הפסול שבו. במקרה שלפנינו, תיאר המערער,דבר דבור על אופניו, את השתלשלות העניינים ואת מציאות הדברים כהווייתה. תיאור ברור וקוהרנטי
כזה של העובדות, כפי שהוא עולה מגרסת המערער, שולל כל ספק סביר בדבר חוסר יכולת של ממש מצדו להבין את המעשים שתיאר. באשר להבנת הפסול שבמעשים, כבר צוין כי העובדה שהמערער ניסה מיד בתום האירוע להחיות את שלמה, כמו גם ניסיונו להתנער ממעשיו בדברים שאמר לשכנים ובהתכחשותו לביצוע המעשה בהודעות שמסר במשך השבוע הראשון, כל אלה מלמדים שהבין את הפסול שבמעשה." שימו לב כי התיאור של 'אי­שפיות הדעת' המוצג כאן ע"י השופטת בייניש, כמצב שתוקפו העובדתי מבוסס, סותר את האמור בפסק הדין של שרה דותן שצוטט לעיל בו קבעה השופטת כי ההצגה של הנאשם "לא עובדת עליה": כזכור, ניסה הנאשם להתחמק מעונש ע"י מצג שווא של מחלת נפש שכלל התנהגות "מוזרה" בפני בית המשפט כפי שנרשם בפרוטוקול הדיון, "הנאשם איננו מגיב לפניות בית המשפט ולכאורה קשה להתקשר איתו. הנאשם בוכה כל העת" ו"התחזות כמי שאינו עוקב אחר מהלך הדיונים וכד'." הפסיכיאטרים לוקשן ופוקס טענו כי יכולתו של וענונו להתגונן ולתת גרסה מכחישה, במרחק של שבוע
או שבועיים מן האירוע, סותרת את ההנחה שמדובר בביצוע המעשה מתוך מצב פסיכוטי הנובע ממחלת נפש.  הלמוש, מצדו, מתאר בחוות דעתו אירועים שבהם התרגז וענונו והתפרע במרפאה, בתקופה שקדמה לאירוע נשוא האישום, ובשל אירועים אלה העריך הפסיכיאטר הלמוש כי "וענונו היה בתקופה שקדמה לרצח במצב נפשי ירוד ובלתי יציב מאד. כמו­כן בגלל סף התסכול הנמוך שלו וההרס [ה‏אישיותי] לא היה מסוגל להפעיל מנגנוני ריסון רציונאליים".  3 השופטות שדנו בתיק התייחסו בעניניות מפתיעה לדברי הפסיכיאטר בהערתן כי "הערכה זו, גם אם
נכונה היא, אין בה כדי להעלות ולו ספק סביר באשר ליכולתו של וענונו להימנע מעשיית המעשה נשוא האישום" והוסיפו כי "כל האירועים שתיאר הפסיכיאטר הלמוש קשורים באופן ישיר להתמכרותו של וענונו לסמים ולדרישותיו, שלא נענו, לקבל מירשמים לתחליפי סם." "סכיזופרניה מאוחרת"  פסק דין העוסק באלימות נגד בן משפחה  ­ בית המשפט העליון, תיק ע"פ ¸¹/¹3¸1, שופטת: דורית ביניש (30.4.41. ביום 6¹.11.03 גרם פליקס רייב למותה של אימו, לאחר שהלם בראשה בפטיש לפחות שבע פעמים, מתוכן, שלוש מכות בעוצמה רבה. לאחר שהכה את אמו, עטף רייב את הפטיש בשקית, החליף את בגדיו, יצא מן הדירה, החביא את הפטיש בשדה בקרבת מקום, ורק לאחר ששב לדירה הזעיק את כוחות ההצלה. צוות של מד"א שהגיע למקום גילה שהמנוחה עדיין נושמת. היא הועברה לבית החולים בנהריה ונפטרה מפצעיה כעבור זמן קצר. תחילה הכחיש רייב כל קשר לאירוע וטען כי כשחזר מטיול מצא את אמו בבית, כשהיא פצועה ומדממת. רק לאחר מספר שעות, בהודאה נוספת, הודה כי היכה את אמו פעמיים וזרק את הפטיש מחוץ לדירה. בדיון בבית המשפט רייב לא כפר באישומים שיוחסו לו אך טען כי קונטר על ידי אמו טרם הכה בה בפטיש, ולכן אין להרשיעו בעבירת הרצח. וכמובן שרייב סיפק לבית המשפט מספר חוות דעת פסיכיאטריות ופסיכולוגיות שהצביעו על ליקויים נפשיים מהם הוא סובל. הפסיכיאטר בירגר, מנהל החטיבה לפסיכיאטריה משפטית במרכז בריאות הנפש באר יעקב, למשל, טוען כי רייב חולה בסכיזופרניה כרונית, אולם, בעת ביצוע המעשה היה מודע למעשיו והבחין בין טוב לרע ובין מותר לאסור, וכי מפאת מחלתו יש לו קושי לשלוט על דחפים וברגעי זעם עלול להיפגם כושר שיפוטו. הפסיכיאטר בירגר סבר כי עובדה זו צריכה להילקח בחשבון בעת מתן פסק הדין.  פליקס רייב מצדו והפרקליטות מצדה הגישו לבית המשפט חוות דעת פסיכיאטריות שונות  מהודאות רייב במשטרה ומעדותו בבית המשפט עולה כי גם מבחינה סובייקטיבית, היקפם של האירועים לא היה משמעותי בעיניו. רייב ציין כי היו בעיות במערכת היחסים בינו לבין אימו, אם כי "זה בעיות בגבול הנורמלי" (עמ' 51 לפרוטוקול. וכי "בזמן המקרה עם אמא שלי הייתי עצבני אבל זה היה כמו כל אחד שמתעצבן" (עמ' 3 לפרוטוקול.. במהלך הדיון בבית המשפט אף התברר כי כשנה לפני אירוע זה אביו של רייב הגיש נגדו תלונה במשטרה לאחר שזה הכה אותו ואת אשתו (היא אמו של רייב). בעדותו בבית המשפט הכחיש תחילה רייב את החקירה שהתקיימה במשטרה בעניין זה, ורק במסגרת החקירה הנגדית הודה בקיומה. לדעת בית המשפט "יש באירוע זה כדי ללמד על כך ש"מערך הכוחות" במשפחה היה שונה מהתמונה שביקש רייב להציג לבית המשפט. המריבות בינו להוריו לא היו אירוע חריג, ולכן,
קשה לקבל את הגרסה כאילו במערכת יחסים זו, הערותיה של אמו ש"גערה" בו היו בגדר קינטור סובייקטיבי. לא כל שכן אין לקבוע כי היה כאן קינטור מההיבט האובייקטיבי. לזאת יש להוסיף כי בית המשפט המחוזי קבע כי עדותו של רייב אינה מהימנה ואין לתת אמון בגרסתו. בנסיבות אלה, אין לקבל את טענת הקינטור." בית המשפט החליט לקבל חוות דעת פסיכיאטרית נוספת והורה על הקמת ועדה בת שלושה פסיכיאטרים, בראשותו של הפסיכיאטר המחוזי (מחוז מרכז. משה קליאן. הועדה דנה במצבו הנפשי של רייב במשך מספר שנים ובהתדרדרותו עד למצבו כיום. מחוות הדעת עולה כי לאחר עיון בחוות דעת קודמות באו הפסיכיאטרים לידי מסקנה ש"חלה החרפה במצבו הנפשי של רייב החל משנת 5¹¹1, אז נבדק לראשונה בישראל, ועד היום". חוות הדעת הראשונה, מיום 5¹.6.6, נערכה לאחר שאביו של רייב התלונן במשטרה כי זה תקף אותו ואת אשתו. רייב נשלח אז להסתכלות במוסד הפסיכיאטרי ע"ש פליגלמן ('מזרע').  שלוש חוות הדעת הפסיכיאטריות האחרות שהוגשו לבית המשפט ועמדו לעיונה של הועדה, נערכו כשנה לאחר מכן, עם מעצרו של רייב בגין פרשה זו. מספר ימים לאחר מעצרו נשלח רייב להסתכלות בבית החולים 'מזרע'. כשם שנקבע בחוות הדעת הראשונה משנת 5¹¹1, גם בחוות דעת זו ציינו הפסיכיאטרים כי לא נמצאו ברייב סימנים פסיכוטיים או עדות לקיומה של מחלת נפש. הפסיכיאטרים קבעו כי רייב מבין את משמעות המעשה שביצע והוא מסוגל לעמוד לדין. כשבעה חודשים לאחר מכן ביקשה ההגנה להגיש חוות דעת מטעמה. גם בחוות דעת זו, שנערכה על ידי הפסיכיאטר ו' גולדין, נקבע שוב כי אין אצל רייב סימנים לקיומה של מחלת נפש, אולם גולדין סבר כי לרייב הפרעת אישיות גבולית אשר פוגמת ביכולתו לשלוט על התפרצויות תוקפנות. חוות הדעת האחרונה, שנערכה על ידי הפסיכאטר בירגר לבקשת הסניגוריה, הוגשה לאחר מתן הכרעת הדין ובמסגרת הטיעונים לעניין העונש המופחת. בחוות הדעת, מיום•¹¹1.21.11, הועלתה לראשונה על ידי רייב הטענה כי הוא "סובל מהזיות ושומע קולות החל משנת 5¸¹1". הפסיכיאטר בירגר ׀ שתחת פיקוח מחלקתו נתון רייב בבית הסוהר ׀ התרשם כי הוא "סובל מסכיזופרניה כרונית, אם כי ציין שלדעתו בעת ביצוע המעשה המערער לא היה תחת השפעה ישירה של הזיות ומחשבות שווא".  "חברי הועדה שנתמנתה על ידי בית המשפט ציינו בחוות הדעת כי כיום מאושפז פליקס רייב, במסגרת הכלא, במחלקה הפתוחה של מב"ן והוא מקבל טיפול תרופתי. הפסיכיאטרים הנוכחיים של רייב סבורים כי הוא סובל מסכיזופרניה, אם כי חברי הועדה לא ראו סימנים פעילים של המחלה בעת שבדקו אותו. חברי הועדה ציינו כי מספר גדול של פסיכיאטרים שבדקו את רייב החל משנת 5¹¹1 לא העלו כל חשש למחלת נפש, ומאז הבדיקות שנערכו לו לאחר רצח אימו, ועד לבדיקה שנערכה על ידי הפסיכיאטר בירגר, לא אובחן רייב כחולה במחלת נפש. לפיכך, חברי הועדה ציינו כי ייתכן שהמערער חולה ב"סכיזופרניה מאוחרת" שהתפתחה בתקופה שלאחר הרצח." מבולבלים? הנה התקציר: הנאשם פליקס רייב סיפק לבית המשפט חוות דעת המעידה כי הוא חולה ב'סכיזופרניה' ו"שומע קולות" בהנחה שנימוק המחלה יפטור אותו מעונש. בית המשפט המבולבל החליט להתעלם מהפגנת עמדה עקבית בנושא ה'סכיזופרניה' ולהתמקד בבחינת העובדות ובהתנהגות הנאשם. "בבואנו ליישם עקרונות אלה על המקרה שלפנינו עלינו להיזקק, תחילה, לעמדתם של הפסיכיאטרים שבדקו את רייב" קובעת השופטת בייניש. "ממצאיה של הועדה שהוקמה על ידינו להערכת מצבו הנפשי של המערער היו ברורים וחד משמעיים. הועדה לא מצאה כל עדות לקיומה של מחלת נפש, הגם שציינה כי ייתכן שהמערער לקה ב"סכיזופרניה מאוחרת" לאחר ביצוע הרצח." "מתיאור העובדות עולה כי לאחר שרייב הטיח את הפטיש הכבד בראשה של אימו הוא לא ראה לנכון להזעיק עזרה. במקום זאת, הוא הלך לחדרו, החליף בגדים, עטף את הפטיש בשקית ויצא להחביא אותו. רק לאחר ששב חזרה לדירה, הוא הזעיק את כוחות ההצלה. מעשיו אלה של המערער מלמדים על קור רוחו ועל הבנתו את המעשה הפסול. הוא החליט להסוות את אחריותו למעשה, ולכן, החביא את הפטיש והכין גרסה משלו לאירועים, אותה סיפר לשוטרים עם מעצרו. גם מהודאותיו במשטרה ומהתנהגותו לאורך החקירה ובמהלך השחזור ניכר כי המערער היה בהיר, שוטף בדיבורו, שולט במעשיו ומבין אותם."
הקריטריון לעדות מדעית
לסיכום, כיצד יש לפעול? אנו רואים שאין החלטה אחידה, ולכן אין סיבה מיוחדת לקבל הגדרת הפסיכיאטרים לנורמליות.  בהתייחסנו להכרה שניתנה על ידי מערכת החוק בסטטוס הלא ­ מדעי של הקונצפט של "מחלת נפש", צריך לשכנע את אלה מתוכה הדבקים בעובדות בלבד שלא לאפשר להציג בפני בית המשפט מה שאינו עומד בקריטריון המחמיר ל'עדות מדעית', הן ברפואה והן במדעים הניסויים. מאחר ועד יום זה הסכמתו של בית המשפט לקבל עדות שאינה מבוססת ­ מדעית (כקיומה של 'סכיזופרניה'. היא למעשה פעולה מוטה ומעוולת, הרי שחיוני לחשוב מחדש על אותן הנחות יסוד, ואמצעי השימוש הקשורים בחוק, בדבר התנהגות מטרידה או מוטרדת אשר פרשנותה תלויה באמינותם של פסיכיאטרים. עדויותיהם של פסיכיאטרים ניתנות לערעור ויש להדגיש את בסיסן העובדתי החלש מאוד.  

 

 

מקומן הטבעי של "מחלות נפש" היה תמיד כחלק חיוני בפיקציה ספרותית


 

 

 

 







 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 



 

 

 

 

 

 

 

 

 


 

 







 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 















 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 





 


+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page
כל הזכויות שמורות עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר) ©
[חזור למעלה]          [הוספה למועדפים]          [מפת האתר]          [יצירת קשר]
עיצוב וביצוע: חיפושית מולטימידיה
לייבסיטי - בניית אתרים