תום סאס: טירופי הושיע אותי, הטירוף והנישואים של ווירג'יניה וולף, פרק ראשון מספר בשלבי תרגום  |  
דף הבית >> כפירה בפסיכיאטריה
 






1) 2)  3)
כפירה בפסיכיאטריה

פורסם ב'כפיה' מס. 9, עיתון עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר) אוקטובר 03'

בספרו 'המגיפה הסמויה' (The Invisible Plague) כותב הפסיכיאטר האמריקני הידוע לשמצה א. פולר טוריי הסבר ל"מהי אי-שפיות": "בשעה שהבסיס הרפואי לכל אחת מהמחלות (conditions) האלו נעשה ידוע, המחלה הועברה מהקטגוריה של אי-שפיות והוגדרה מחדש כמחלה רפואית או נוירולוגית. אכן, זה נראה ברור מתמיד שהקטגוריה הנוכחית של פסיכוזה מורכבת רק ממצבים (conditions) אלו שבסיסם הרפואי עדיין אינו ידוע". כלומר טוריי מודה ש"מחלות נפש" פסיכיאטריות כ'סכיזופרניה' ו'מאניה-דפרסיה' –בשעה שבסיסן הרפואי יובן– יוגדרו מחדש כמצבים רפואיים או נוירולוגיים. מכאן שמצבים פסיכיאטריים אינם רפואיים!.
טיעונו זה של טוריי הוא הולכת שולל פסיכיאטרית אופיינית שהרי אם המחלה היא נוירולוגית הרי שהטיפול בה נעשה רק מרצון המטופל ובכפוף להסכמתו המודעת – אין מחלקה נוירולוגית סגורה בה כולאים אנשים!. אמנם תמונת המצב נעשית מורכבת יותר במקרה של אירוע מוחי: כאן אכן מדובר במחלה נוירולוגית אך לעיתים התנהגותו של המטופל היא "בעייתית" ולכן זכויותיו נשללות ממנו. אלצהיימר היא מחלה "בעייתית" דומה – מחלה נוירולוגית עם אובדן זיכרון וחוסר התמצאות במקום ובזמן ולכן מהמטופלים נשללות זכויותיהם. אך דוגמאות אלו מדגימות רק את היוצא מהכלל – הכלל אומר שאם "מחלות נפש" אכן קיימות כמחלות במוח הרי שיש לטפל בהן כגידול במוח, כלומר אשפוז מרצון בלבד עם הסכמה מודעת.
הפסיכיאטריה מדגימה את השילוב האופייני של תיאולוגיה ואינקוויזיציה רפואיות, בו הפסיכיאטר מתיימר לדבר על "מחלות נפש" מבלי שיהיו בידו כל הוכחות לקיומן: הפסיכיאטר טוען ש"משהו" יתגלה בעתיד ולכן, על בסיס אפשרות גילוי עתידי זה, ניתן בהווה "לטפל" בהן בהפעלת אלימות וכפייה.
כידוע אלו הן שטויות: אין כל סריקת מוח או בדיקת דם ל"אבחון" 'סכיזופרניה'. רק ל'סכיזופרנים' עורכים סריקות מוח ואז הפסיכיאטרים קובעים כי "מצאנו סימנים הייחודים לסריקת מוח של סכיזופרן". סריקת מוח כמכשיר לאבחון מחלה דורשת מצב של הסכמה מודעת מצד האדם הסובל ממצבו והמבקש אבחון ותרופה רפואית – זה כמובן ניגוד מוחלט למצב הקיים בפסיכיאטריה. המצב הקיים אולי יעיל עבור ציבור ה"דפרסיביים" שהרי הם "צרכני בריאות הנפש" הנרצעים ביותר ובחיפושם אחר לגיטימציה חברתית לדיכאון נכונים לכל שיתוף פעולה עם שיטות פסיכיאטריות ביזאריות כלובוטומיה וגלים מגנטיים למוח...
 ביחד עם הנטען לעיל צריכה לבוא ההבנה שכל סיטואציה רפואית חייבת להתקיים מרצון. ניתן לטעון שההסכמה לטיפול היא יסוד הרפואה, וכי רצונו של האדם תומך בתרפיה ואינו סותר אותה, שהרי הרצון החופשי חיוני לכל שיפור במצבו הבריאותי של האדם מאחר ורוב אופני ההתערבות הרפואיים הם בגדר מיסטיפיקציה, כפי שמוכיחים זאת שוב ושוב כל ניסויי הפלאצבו למיניהם...
מאבק זכויות האדם הוא במהותו anti-compliance, מאבק נגד שיתוף-פעולה שמטרתו לעורר אי-אמון ברופאים כדי לפגוע בכוח שניתן להם ע"י המחוקק להחליט מי מאיתנו יכלא ומי יהיה בן חורין בהתבסס על דיאגנוזה פסיכיאטרית.
 
נגד הזכות לבריאות

פורסם ב'כפיה' מס. 10, עיתון עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר), פברואר 06'


במרץ 2005 הודיעה מרי רובינזון, לשעבר הנציב העליון לזכויות אדם של האו"ם וכיום מראשי ארגון EGI (-יוזמת הגלובליזציה האתית) על הצהרת "הזכות לבריאות" שהיא לדבריה זכות משפטית במסגרת חוקי זכויות האדם הבינלאומיים. עבור אקטיביסטים של זכויות אדם בתחום פסיכיאטריית הכפייה מדובר בהתפתחות מדאיגה שיש לצאת נגדה.
בריאות הנה קונצפט של נורמליזציה וסטנדרטיזציה. הרגשה טובה כשלעצמה – גם במידה וזו תהיה הקריטריון היחיד בהגדרת ארגון הבריאות העולמי – לעולם אינה עומדת לבדה כקריטריה לבריאות, וזאת מאחר וכל הצהרה על תחושת אי-נוחות תספיק כדי להכריז על "הפרת זכויות אדם". כך שאם מישהו חש אומלל על כך שאינו מענה אנשים אחרים – שכפי שאנו יודעים די הרבה רודנים חשו כך- זה לפחות לא צריך להיות מוגדר כהפרת זכויות אדם של מבצע העבירה. מכאן שהבריאות היא קונצפט של תחושה טובה "אובייקטיבית", של סטנדרט גופני שהשגתו – בהתאם להצהרה זו – צריכה להיות זכות אדם. טיעון מסוג זה הופך מיידית לאנשים חסרי כבוד-אדם את כל אלו שאינם יכולים להשיג סטנדרט זה, או שהם מודרים מ"זכות אדם לבריאות" זו משום שהם נכים לצמיתות, חרשים או סתם סוטים מהנורמה. היבט מאיים עוד יותר בקונצפט זה של "זכות האדם לבריאות" היא העובדה שרעיון זכויות האדם כפי שגובש בהצהרת זכויות האדם של האו"ם מ-1948 משקף במוצהר את הפשעים כנגד האנושות שבוצעו ע"י הרופאים והנאצים שלהם בגרמניה. פשעים אלו כידוע מבוססים על אידיאולוגיית הבריאות של ה"volkgesundheit" (=בריאות העם).
מאחר והמאה האחרונה נשלטה ברובה ע"י מעשי האכזריות שנעשו לשם מימוש האוטופיות הפוזיטיביות, יש להכיר בכך שהאוטופיה של "בריאות" היא בעלת אותה איכות טרוריסטית שהייתה שורש הרוע במרכז אירופה. במקום רוע מוחלט זה של "זכות לבריאות" הכולל בתוכו את החובה לבריאות, ראשי ארגון EGI  צריכים לסתור דרישה זו ולתבוע את "זכות האדם למחלה".
הזכות למחלה היא תוצאה של הסכמה מודעת ההכרחית לכל טיפול רפואי שאחרת ייחשב כתקיפה גופנית. למאבק שלנו השימוש בלשון של ה"זכות למחלה" הוא יעיל ביותר כיוון שהוא עוקף את המחלוקת האידיאולוגית בדבר (אי-)קיומה של מחלת נפש. היתרון הוא שאם טיעון הזכות למחלה מתקבל – ואין כל ספק שהוא מתקבל לגבי כל המחלות האחרות מלבד "מחלת הנפש" הפיקטיבית – הוא מאפשר פתח לאדם לחמוק מהתקיפה הפסיכיאטרית וע"י כך לנטרל את יכולתם של הפסיכיאטרים להכתימו ע"י "אבחונו" בדיבה הרפואית של "מחלת נפש".
"זכות למחלה" זו תוציא מכלל פעולה את הפשעים כלפי האנושות המבוצעים במסווה חוקי בריאות הנפש. שהרי בשמה של "הבריאות" מתאפשר עד היום לתרץ כל סוגי האכזריות כקשירת ארבע גפיים, סימום כפוי, מכות חשמל וצורות עינויי אחרות.
התוצאה תהיה שיחידים פשוט אינם רוצים להיות "חולי נפש" ולכן אינם יכולים להיות "חולי נפש", האובייקטיביות של רופאים המדברים על מחלה תקרוס משום שעצם אי ההסכמה לרעיון של מחלת נפש מספיק כדי לא להיות חולה.
לאחר ליל הביעותים של טרור הנאצים-דוקטורים אין זה אפשרי יותר לדבר בתום לב על "הזכות לבריאות".
 

כיצד ליצור את האשליה של סכיזופרניה כמחלת מוח

מרי בויל

פורסם ב'כפיה' מס. 11, עיתון עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר), יוני 07'

מרי בויל היא פרופסור לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת איסט לונדון
אחד האספקטים היותר מסקרנים של ספרות ה"סכיזופרניה" הוא הפער בין כוחה של האמונה בכך ש"סכיזופרניה היא מחלת מוח" להיצע הראיות התומכות בה ישירות. גם אלו המחזיקים באמונה מודים כי אין כל ראיה ישירה לכך (למשל, Chua and McKenna 1995, McGrath and Emerson 1999, American Psychiatric Association 2000). דבר זה מעורר את התהיה מדוע האמונה נראית כה הגיונית ואמינה. או, אם לנסח זאת אחרת, כיצד הצגתה של "סכיזופרניה כמחלת מוח" מצליחה בדרך כזו שהיעדרה של ראיה ישירה לא יורגש כלל או לא יראה חשוב? שאלות אלו הן חשובות ולו רק משום שלאמונה זו יש השלכות כבדות משקל לגבי מחקר ואופני התערבויות. למשל, ה"צעדים הבאים למחקר הסכיזופרניה" של המכון הלאומי לבריאות הנפש של ארה"ב מתמקדים - בסדר זה - בגנטיקה, הדמיה עצבית, ניתוחים לאחר המוות, ניורוביולוגיה התפתחותית וניסויים קליניים (Hyman 2000). בהתאמה להדגש ביולוגי זה, תרופות יכולות להיראות כטיפול ה"טבעי" והבלתי נמנע, כאשר אופני התערבות לא-גופניים נתפסים - אם להשתמש בניסוחי (Tarrier et all 2000) את ה-CBT* שלהם כטיפולים "נספחים" = adjunct") adjunct" מוגדר במילון אוקספורד לאנגלית כ"דבר תלוי או נלווה"). 
במאמר זה אדון בכמה מהדרכים העיקריות שבהן האמינות וההתקבלות על הדעת של האמונה בסכיזופרניה כמחלת מוח נוצרות ומתוחזקות. אך לפני שאעשה זאת חשוב לציין שבאופן ברור אמונה זו מתייחסת לקיומה של אמונה קודמת ב"סכיזופרניה" עצמה, ומאחר ו"סכיזופרניה" מוצגת בקביעות כמחלת ברת אבחון הגורמת להתנהגות והתנסויות רגשיות ביזאריות, הבימה ערוכה לקבלת הרעיון של סכיזופרניה כמחלת מוח, אם כי מחלה שטבעה המדויק עלום. זהו כשלעצמו מכניזם רב עוצמה המאפשר את אמינות האמונה, אך ישנם מכניזימים נוספים הראויים לדיון, לפחות בשל שתי סיבות. הראשונה, אלו הרוצים להפיץ מודלים אלטרנטיביים של התנהגות והתנסות פסיכוטית יכולים אולי להתייאש בשל התמדתה העיקשת של האמונה בסכיזופרניה כמחלת מוח וימאנו לחשוב על כמה סיבות אפשריות להתמדה זו. שנית, אלו הפתוחים למודלים אלטרנטיביים יכולים עדיין למצוא עצמם נקרעים בין אלו ואמינותה לכאורה של האמונה בסכיזופרניה כמחלת מוח.
יש להדגיש נקודה אחת נוספת. איני טוענת שאיזשהו מכניזם שאדון בו הוא מתוכנן או אפילו שמשתמשים בו במודע. נהפוך הוא, לפחות כמה מהם יכולים להיראות פשוט כ"עשיית מדע". אף על פי כן אטען שקשה להפריז מדי בהערכת האיום המוצג ע"י הביקורת של הבסיס הביולוגי של סכיזופרניה והרעיון של סכיזופרניה בפני עצמו., ויהיה זה נאיווי שלא לצפות שינקטו (באופן מודע או לא-מודע) צעדים הגנתיים מפחיתי-חרדה.
יצירת הרושם של מחלת מוח
...ע"י טענה (assertion)
אחת הדרכים הפופולאריות והישירות ביותר כדי לגרום ל"סכיזופרניה" להראות כמחלת מוח היא פשוט לטעון שהיא כך, ולהשאיר לנו את התפקיד המביך של חקירת שיקול דעת המומחים בענין. הטענה יכולה לעלות כמעט כהערת אגב (לדוגמא: "עם מחלת מוח כסכיזופרניה..." McGrath, 2000) או בצורה ישירה יותר (לדוגמא: "ההכרה שסכיזופרניה היא מחלת מוח אורגנית..." Iverson, 1997). לחילופין, ובאופן סובטילי יותר יכולה להיות הסכמה שאין ראיה ישירה אך יחד עם ההנחה הברורה שראיה שכזו חייבת להתגלות. מה שניתן לציון ברבות מטענות אלו היא ההימנעות מציון כל אחת מהביקורות הנרחבות והמפורטות שנעשו בנוגע למחקר הגנטי והביולוגי על "סכיזופרניה" (ראו למשל Lidz et al. 1981, Lidz and Blat 1983, Rose et al.1984, Bentall 1990, Chua and McKenna1995, Ross and Pam1995, Boyle 1990, 2000, Sieben, 1999). קשה להפריז בחשיבות הטענה החסרת ביקורת בהצגת "סכיזופרניה" כמחלת מוח: הטענות נעשות לעיתים קרובות במקורות משניים היכן שהקוראים אינם יכולים להעריך ישירות את הנתונים שעליהן מבוססות הטענות, וע"י השמטת דברי הביקורת, אלו הטוענים את הטענות יוצרים רושם של אמת שמעולם לא עורערה ושהיא מעבר לערעור. שתיקה זו בנוגע לביקורת מונעת מקוראים גם מידע על מקורות אשר אולי יכולים לתת זוית ראיה שונה. מענין לציין שכשביקורת בנושא/או רפרור לחוסר ראיות נעשה במקורות המסורתיים, יש להם סיכוי רב ביותר להתייחס למחקר גנטי. הסיבה הסבירה ביותר לכך היא שהטענות ש"סכיזופרניה" היא מחלה גנטית יכולות, כמעט אינסופית, להצדיק חיפוש לראיה ביולוגית ישירה ובכך להפוך את היעדרה למשהו שהוא יחסית חסר חשיבות. שעל כן ביקורת על מחקר גנטי, ביחד עם היעדרה של ראיה ביולוגית ישירה, מציג איום חמור הרבה יותר לאמונה בסכיזופרניה כמחלת מוח מאשר ביקורת רק של מחקר ביולוגי. למעשה, זו האחרונה, בהנחה שהיא מלווה באופטימיות בנוגע לעתיד, יכולה למעשה לעזור לתחזק את ההילה של מכובדות מדעית מבלי לפגוע בטענה שסכיזופרניה היא מחלת מוח. 
...ע"י יצירת אסוציאציות-קישורים הנראות כבעלות משמעות 
במטרה לתמוך בטענה שסכיזופרניה היא מחלת מוח, מחקרים חייבים לספק ראיה לכך שאבחון סכיזופרניה מקושר באופן אמין עם אירועים או הליכים ביולוגיים יחודיים, וכן שלאלו יש יחסים ישירים סיבתיים להתנהגויות והחוויות הנקראות סכיזופרניה. נוכח היעדר ראיה מעין זו, הרושם של קישור סיבתי בין אבחון סכיזופרניה והליכים ביולוגים נוצר ומתחזק בארבעה דרכים עיקריות:
הראשונה כוללת יצירת כמויות מידע גדולות על קישורים אפשריים בין אבחוני סכיזופרניה ומשתנים ביולוגים רבים ושונים. אכן, (Bentall (1990העיר שלמעשה כל אזור ידוע במוח או אחד החומרים הכימיים במוח, בזמן זה או אחר, נטען לגביו שהוא מקושר ל"סכיזופרניה". יתרה מזאת, כל התקדמות טכנולוגית במחקר המוח מגוייסת בזריזות למחקר "סכיזופרניה", אם כי ראוי לציון שמחקר זה הוא ברובו תיאורטי
(Ross and Pam 1995). תוצאת דיג זה לקישורים לא מונחים ע"י תיאוריה נעזרת בעיקרה ע"י מחשב וטכנולוגיות אחרות, המאפשר מדידות של קישורים אפשריים בין אבחוני סכיזופרניה ומספר רב של ביוכימיקלים, אזורי מוח, תפקודי מוח, וכעת, כרומוזומים, בזמן קצר יותר מהנדרש לשם פיתוחה של תיאוריה קונסטרוקטיבית של מדוע אנו מצפים לקישור מסוים בעל משמעות. במקום זאת, רושם מלאכותי של קישורים בעלי משמעות יכול להיווצר ע"י הפרסום שיש בו מתן עדיפות של תוצאות חיוביות כמו גם ע"י הממצאים שלא ניתן להמנע מהם של קישורים מקריים.
אך זה מעורר תחושת אי נחת להסתמך רק על קיומם של מיתאמים (קורולציות) בין אבחנות סכיזופרניה ומשתנים ביולוגיים, חשובים ככל שיהיו ביצירת רושם של מחלה ביולוגית, מאחר ומבקרים יכולים בקלות לטעון שהקישור אינו יחודי ל"סכיזופרניה" או שניתן לייחסו לגורמים אחרים. דרך חשובה של טשטוש בעיה זו, או לפחות הימנעות מנתינת מידע (=דאטה) שיכול להדגיש זאת, היא באמצעות השימוש בקבוצות ביקורת "נורמליות". הבחירה בקבוצת ביקורת היא כמובן חשובה בכל מחקר בשל תפקידה בפיקוח על משתנים סותרים בפוטנציה. במקרה של "סכיזופרניה" הדבר חיוני במיוחד משום שאלו המאובחנים כך הם "סוטים" בדרכים רבות מלבד התנהגותם ה"סכיזופרנית". ישנו, למשל, קישור חזק בין אבחון של סכיזופרניה ושימוש בסמים (Kosten and Ziedonis 1997) ובין שימוש בסמים ופגיעת מוח טראומטית (McGuire and Priestley 2002). לא רק זאת, אלא שלאחר אבחונם אנשים מקבלים כדבר שבשגרה תרופות עם השפעות ביולוגיות ופסיכולוגיות קשות (Day and Bentall 1996). אלו המאובחנים כסכיזופרנים הם לעיתים בעלי נסיון קודם בהתערבויות פיזיות (כלומר טיפולים עם "תרופות" פסיכיאטריות), וזאת בשל תלונותיהם על חרדה ודיכאון, סימנים מקדימים ידועים לאבחנה של סכיזופרניה. מחקרם של Andreasen et all. 1982 בנושא הרחבה חדרית (ונטריקולרית), למשל, מדווח  ש-29 אחוז ממדגם "הסכיזופרנים הצעירים למדי" קבלו מכות חשמל. Lader et al.1984 ו-Breggin 1990 גם כן מדווחים על קשר בין צורות מוח לא נורמליות ושימוש בסמים מרגיעים קלים. אין זה מפתיע שהשימוש בהשוואת קבוצות "נורמליות" במחקר "סכיזופרניה" בוקר בצורה חריפה במשך עשורים, אך עדיין קיים נוהג נפוץ זה. קבוצות השוואה הולמות יותר יכללו אלו שהם ללא אבחנה של סכיזופרניה אך עם היסטוריה של שימוש בסמים - חוקיים ולא חוקיים, אלו המבודדים מאוד חברתית, אלו שהם בעלי אבחנה של דכאון או חרדה כבדים, מובטלים לזמן רב, אלו שיש להם סיבוכים הקשורים ללידה ואלו שקיבלו מכות חשמל או סמי הרגעה קלים.
הדרך השלישית בה נוצר רושם של קישור בעל משמעות בין "סכיזופרניה" ומשתנים ביולוגיים (ובעיקר במקורות משניים) היא ע"י אי-ציון כמות החפיפה בין "סכיזופרניים" וקבוצות הביקורת וע"י הצגת ההבדלים בגורמים מסוימים בין הקבוצות בצורה מטעה, נניח יחס מוח-חדרי (ונטריקל) או רמות הדופמין, כאילו שהתכונה המשויכת אותה בוחנים מתאימה לכל אדם עם אבחון של סכיזופרניה ולא לכל אחד אחר (למשל,  ע"י הטענה ש"לסכיזופרנים יש חללים מוגדלים"). אולם, הנתונים כלשעצמם, מראים תמונה שונה לחלוטין. Lewis, 1990 למשל סקר 20 מחקרים שהישוו יחסי חלל-מוח צידיים באנשים בעלי אבחנה של סכיזופרניה וקבוצות ביקורת "נורמליות" ומצא רק 8 המראים שינויים בעלי משמעות. באופן דומה Andreasen et al. 1990 מצאו שרק ל-6 אחוז ממשתפי מחקר בעלי דיאגנוזה של סכיזופרניה היו יחסי חלל-מוח יותר משתי יחידות סטיה סטנדרטיות מחוץ לקבוצות ביקורת "נורמליות, ושנתון זה יכול היה להיות מופחת עוד יותר לו היו משתמשים בקבוצות השוואה הולמות, בעיקר בהתחשב בקשר שבין מבני מוח לא נורמליים והשימוש בתרופות הרגעה חזקות וחלשות. באופן דומה, הקשר בין אבחנת סכיזופרניה וסיבוכים הקשורים ללידה - אחד הגורמים שבהם משתמשים כדי להציג "סכיזופרניה" כ"הפרעה ניורו-התפתחותית" - הוא לא רק חלש יחסית, ואף חלש עוד יותר בנוגע לנשים מאשר לגברים (Hultman et al. 1999), אלא שיש מעט מאוד עיקביות באופי הסיבוך המוצע כקישור עם "סכיזופרניה" או ראיה שקישור מעין זה הוא יחודי ל"סכיזופרניה". 
לבסוף, אם על סכיזופרניה להיראות כהפרעה ביולוגית, הרי שהחוקרים צריכים להדגים לא רק קישור מהימן בין אבחנת סכיזופרניה וכמה גורמים ביולוגיים, אלא גם להפגין שגורמים אלו הם מקדימים סיבתיים ישירים של "סכיזופרניה". (אני משתמשת במונח "סיבתי"-causal כאן במובן שהוצע ע"י Joffe 1996: שבנוכחות גורם מסוים הייתכנות של תוצאה מסוימת מוגברת ואין לנו סיבה להאמין ששתיהן תלויות במשתנה שלישי). נקודה זו היא הרת חשיבות. לדוגמא, יש קשר בין עיוות פנים חמור מלידה לחרדה חברתית, אבל אין אנו מחשיבים חרדה חברתית כהפרעה ביולוגית הקשורה להליכים נוירו-התפתחותיים, משום שאנו מודעים לקשרים המורכבים והאי-ישירים שבין חרדה חברתית והתופעה האורגנית של העיוות הגופני.
אין, לעומת זאת, כל עדות לקשרים סיבתיים בין אבחנת סכיזופרניה וכל אירוע או הליך גנטי או ביולוגי. במקום זאת, הקישורים החלשים, המשתנים והקשים לפענוח שבין אבחנת סכיזופרניה ומשתנים ביולוגים נהפכים בצורה יותר או פחות סובטילית לקשרים סיבתיים לכאורה דרך השימוש בשפה יותר מאשר דרך הוכחה. למשל, קישורים הוצגו כהתקדמות בהבנת הנוירו-ביולוגיה שבבסיס הסכיזופרניה, כתומכים בתיאוריות נוירו-התפתחותיות של מקור הסכיזופרניה, כחלק מהבנתנו את הבסיס הביולוגי של סכיזופרניה, כמשקפות סיבות הפעילות בשלב מוקדם של החיים וכחלק מ"ההוכחה המוחצת " למיקום התחלת השינויים החולניים בתקופה הקדם-לידתית (Woods 1998, Hultman et al. 1999, Jones and Tatrant 2000, Tsuang et al. 2000, Lobato et al.  2001).
בהתייחס אליהם יחד, מכניזימים אלו יוצרים את הרושם המטעה של בסיס הוכחות ש"נבנה" בהתמדה ע"י הממצאים של מחקר חדש, שהוא חזק הרבה יותר ממה שהוא כשלעצמו ושפרשנותו היא לחלוטין ישירה.
...ע"י שליטה בקישורים לא-ביולוגיים
Faloon 2000 העיר ש"פרדוקסלית, ההוכחה לגורמים הפתו-פיזיולוגיים היחודיים במחלות הנפש העיקריות היא די חלשה, בעוד שממצאי מחקר על גורמי עקה (stress) כעקת משפחה ואירועי חיים, הם חזקים באופן קיצוני." (עמ' 188). כמובן, יש כאן פרדוקס רק אם אנו מאמינים בסכיזופרניה כמחלת מוח. מחוץ לכך, הפרדוקס נמצא רק באי השוויון הגדול בתשומת הלב שמופגנת כלפי שני גורמים. בכל זאת, הערתו של פאלון מציעה שלו "סכיזופרניה" תהיה מוצגת בצורה משכנעת כהפרעה ביולוגית, הרי שיש לטפל באופן כלשהו בממצאי המחקר ה"חזקים" על קישוריה עם גורמים לא ביולוגיים כדי לשמור על קדימות הטענה הביולוגית. אסקור בקצרה ארבעה דרכים בהן אפקט זה מושג. הראשונה היא ע"י הצגת הקישור ביו אבחנת סכיזופרניה וגורמים חברתיים כתוצאתיים יותר מאשר מקדימים או סיבתיים. למשל, נתון מבוסס היטב הוא שאבחנת סכיזופרניה מקושרת עם המעמדות החברתיים הנמוכים ועם הקבוצות החברתיות הנטולות כוח ביותר (Gomme 1996). Aro (1995) , למשל מצא שהסיכון של אשפוז פסיכיאטרי היה בדרך כלל 2 ל-4 פעמים גבוה יותר לקבוצות החברתית הנמוכות מאשר לגבוהות מבחינה השכלתית, אך מדרון חברתי-כלכלי זה היה התלול מכולם לאבחנת סכיזופרניה. אבל קישור זה שמשתמשים בו הרבה, מוצג בקביעות כחלק מ"מסלול הדרדרות", שבו "להיות בעל סכיזופרניה" גורם לאנשים לפגר בכישוריהם הלימודיים ותעסוקתיים. הטיעון, כמובן, הוא הגיוני: קשה להגיע להישגים אם אתה מעונה בידי קולות או לא יכול להתאמץ לקום בבוקר. אך הטיעון הסיבתי הוא גם סביר ויש לו תמיכה אמפירית שלא מוזכרת לעיתים תכופות בספרות (Link et al. 1986, Muntaner et al. 1991). במקום זאת, מה שבולט לעין הוא המהירות וההתמדה שבה הנימוק התוצאתי מקודם, בעבר ובהווה, בניגוד בולט למגמה של הצגת "קישור כסיבה" ללא כל ביקורת במקרים של מחקר ביולוגי. באופן דומה, ישנו קישור מבוסס היטב בין אשפוזים חוזרים בבית חולים (=relapse) בעקבות אבחון של סכיזופרניה, וכמה דפוסים שליליים ביותר של יחסי משפחה, שזכו לכינוי 'רגש המבוטא בעוצמה' (high expressed emotion) והמאופיין ע"י התערבות יתר וחדירה לחיים, והערות שליליות עוינות וביקורתיות (Leff and Vaughn 1981). בעקבות תלונות של קרובי המשפחה על כך שהם מואשמים ב"סכיזופרניה" של בן המשפחה, הציעו החוקרים במהירות חיזוקים לכך ש'רגש המבוטא בעוצמה' אינו הסיבה ל"סכיזופרניה" אלא רק משפיע על מהלכה. גם נטען שהתנהגותם ה"סכיזופרנית" של פציינטים עוררה התנהגויות שליליות מצד המשפחות (Kavanagh 1992).למעשה אין כל הוכחה ברורה שהתנהגות שכזו הופיעה לפתע בתגובה ל"סכיזופרניה" של בן המשפחה, אף על פי שהטיעון אינו בלתי סביר (ראו Patterson et al. 2000).  למרות זאת ישנה הוכחה ממחקרים שנמשכו זמן רב (Doane et al. 1981, Goldstein 1987) שדפוסי יחסי גומלין שליליים דומים מאוד ל''רגש מבוטא בעוצמה' קדמו בהרבה לאבחנה של סכיזופרניה. שוב, מה שבולט לעין היא המהירות וההתלהבות שבה הטיעונים הלא-סיבתיים והתוצאתיים אומצו, למרות היעדר של ראיות שיכולות לתמוך בהם על פני טיעון סיבתי.
אלו, יחד עם זאת, הן רק שתי דוגמאות של התופעה - חשיבה תוצאתית על גורמים חברתיים - שהיא כה נפוצה בספרות ה"סכיזופרניה" עד שיש קושי לחשוב בכל דרך אחרת. למעשה כל ההיבטים השליליים של חיי אלו שאובחנו כסכיזופרנים, כגון שימוש בסמים, אי תעסוקה, בידוד חברתי, עוני וקשרים מופסקים, מוצגים כדרך שגרה כתוצאה של "להיות בעל מחלת נפש חמורה". כמובן שההנחה היא סבירה ובחלקה תקפה - ומכאן אמינותה. אך היא מרפה ידינו מלשאול בצורה שיטתית כלשהי האם חלק מגורמים אלו יכלו להיות הסיבה ל"מחלות נפש" או שבעצם, למשל, שימוש בסמים ופסיכוזה יכולים אולי להיות שניהם יחד דרכים לתגובה ל/או נסיון להתמודד עם נסיבות חיים קשות ביותר.
דרך שניה של ניהול קישורים בין אבחנת סכיזופרניה וגורמים חברתיים היא באמצעות הרעיון של פגיעות (vulnerability). אכן דגם ה"סכיזופרניה" של פגיעות-עקה הוא כעת כה פופולארי עד שהוא כמעט השיג מעמד של אמת. (McGlashan and Johannessen 1996) למשל, טוענים ש"פגיעות ביולוגית נחוצה להתפתחותה של פסיכוזה אך היא לעיתים קרובות אינה מספקת כשלעצמה" (עמ' 204).
היפותזת הפגיעות-עקה - שבאופן כללי מתפרשת כמציינת פגיעות ביולוגית או גנטית - הוכיחה עצמה כמכניזם יוצא מהכלל יעיל ואפקטיבי בניהול האיום הפוטנציאלי לדגמים ביולוגים של "סכיזופרניה" המוצגים בידי הקישור בין האבחנה והגורמים הלא-ביולוגיים. השימושיות של ההיפותזה נעוצה בחלקה בהיעדרה של יחודיות - מאחר וטבעה של הפגיעות הנטענת מעולם לא התגלה, כל דבר יכול להיחשב כדוגמה לה. כמו כן השימושיות נעוצה בסבירות הנראית לעין (מי יכול להכחיש שגורמים ביולוגיים ופסיכולוגיים או חברתיים משפיעים זה על זה?) ובאופיה המכליל כל (היא כוללת יחדיו את הביולוגי והחברתי - האין זה לבטח טוב יותר מאשר התמקדות רק על אחד?) בשעה שבאותו זמן היא שומרת בתקיפות את עליונות הביולוגיה, בעיקר דרך סדר המילים, ומפחיתה מהדגש על הסביבה ע"י כך שהיא מראה שכביכול חלק ה"עקה" ממודל העקה-פגיעות מורכב מעקה יומיומי שרובנו יכולים להתמודד איתו, אך המכניע רק אנשים "פגיעים". בכך אנו פטורים מלבחון מקרוב יותר מדי הן את האירועים עצמם או את משמעותם לאדם ה"פגיע".
הקישור בין אבחנת סכיזופרניה וגורמים לא-ביולוגיים מנוהל, שלישית, ע"י מה שניתן לכנות סטנדרט כפול של הצגה, שבו יותר הערות בקורתיות נעשות על / ויותר הוכחות נדרשות עבור תיאוריות חברתיות מאשר ביולוגיות. (Warner (2000 למשל, תחת הכותרת "הורות גרועה אינה הסיבה לסכיזופרניה" טוען ש"אין כל הוכחה, אף לאחר עשורים של מחקר, שבעיות משפחה או הורות גורמים לסכיזופרניה" וש"תיאוריות שכאלו לעיתים רחוקות נבחנו בצורה נאותה" (עמ' 9, 10). בניגוד לכך, דיונו במחקר הביולוגי, תחת הכותרת "המוח בסכיזופרניה" הוא במלואו לא ביקורתי ומסתיים במסקנה (החוזרת כהד על הדגם הפגיעות-עקה) ש"ממצאים אלו רומזים שבסכיזופרניה ישנו מחסור בויסות של פעילות מוחית ע"י עצבים פנימיים כך שהמוח מגיב-יתר לאיתותים המרובים של הסביבה" (עמ' 10).
דרך סופית שבה ניתן להפחית מהדגש של הקשרים בין אבחנת סכיזופרניה וגורמים סביבתיים היא פשוט להמיר את הסביבה בביולוגיה.
(mcGorry (2000 סיפק דוגמא בולטת להליך זה בטיעונו ש"רמת ויטמין D (נמוכה) גם כן מספקת הסבר אפשרי לסיכון המוגבר של סכיזופרניה בדור השני של מהגרים כהי עור שעברו לחיות באקלימים קרירים יותר (עורם פחות יעיל בייצור ויטאמין D) , (סוגריים במקור). אין כאן כל אזכור ש"אקלימים קרירים יותר" אלו מאוכלסים באנשים בהירי עור בעלי היסטוריה ארוכה של שיעבוד בעלי עור כהה, וש"מהגרים כהי עור" לעיתים קרובות נחשפים, מלידה במקרה של דור שני, לרמות גבוהות של גזענות וקפוח חברתי. 
זו, למרות זאת, היא רק דוגמא אחת של תופעה כללית יותר. ניתוחיהם של (Littlewood and Lipsedge 1982, 1997) של אתניות ופסיכוזה מספקים כיוון חשוב בפיתוח אלטרנטיבות להסברים ביולוגיים של "סכיזופרניה". אף על פי, הם מודים, שהושגו רק ממצאים מועטים בעלי חשיבות (Littlewood and Lipsedge 1997). סיבה אחת לכך היא שהמונח "גזע" פשוט הוסב בחזרה למשתנה ביולוגי. חיפוש בספרות עדכנית על "גזע", אתניות ו"סכיזופרניה" מעלה מעט מאוד מחקרים בהם "גזע" נותח כקונסטרוקציה חברתית אשר מגשרת נסיון פסיכולוגי. במקום זאת, רוב המחקר התמקד בביולוגיה ובגנטיקה (כלומר הבדלי "גזע" בתגובות לסמים נוירולפטיים, קישור גנטי במשפחות דרום אפריקניות). והמגמה צפויה להמשיך אם אחרים ימשיכו את כיווני המחקר המועדפים על (Lewine and Coudle 1999). הם טוענים ש"למרות מאמצי [המכון הלאומי של בריאות הנפש] להקל בלימוד נשים ומיעוטים במחקר סכיזופרניה, ישנו מחסור משמעותי במידע על הבדלי גזע בצורות מוח ותיפקודים נוירו פסיכולוגייים בסכיזופרניה".
...ע"י העדפת ביולוגיה
כל הגורמים שנדונו עד עתה יכולים להיראות כדרכים של העדפת ביולוגיה ביחס ל"סכיזופרניה", אך כדאי להזכיר שתי דרכים נוספות. הראשונה היא דרך מניפולציה של רשימות: בכל מקום בו ישנה רשימה, למשל של "גורמי סיכון" או כיווני מחקר, או אז ביולוגיה תמיד תהיה השולטת, בין אם בצורה מספרית או בסדר המילים. למשל, ברשימת (McGlashan and Johannessen 1996) של לפחות 55 "סמני פגיעות" לסכיזופרניה, רק שלושה מהם ניתן לתאר בצורה חד-משמעית כחברתיים או בינאישיים. ו, כפי שציינתי קודם, ה"צעדים הבאים במחקר הסכיזופרניה" של המכון הלאומי לבריאות הנפש מתמקדים בגנטיקה, דימוי עצבי, ניתוחי אחר המוות, ניורוביולוגיה התפתחותית וניסויים קליניים.
דרך שניה של העדפת ביולוגיה היא באמצעות השימוש התכוף של אנלוגיות רפואיות - ורק רפואיות. למשל, "סכיזופרניה" הושוותה לעיתים קרובות לסכרת, כ"תסמין שסיבותיו אינן ידועות" בשעה שהדיון במניעת "סכיזופרניה" לעיתים תכופות כולל השוואות עם מניעת מחלות מדבקות או סרטן ריאות. החשיבות של אנלוגיות רפואיות אלו נעוצה לא רק בכוחן לחזק את הרעיון של "סכיזופרניה" כמחלה ביולוגית כשאר רעותיה, אלא בהשאלת האמינות וההצלחה של הרפואה כדי ליצור רושם של תקוה ואופטימיות שיהיה קשה מאוד להשיג רק דרך הספרות הביולוגית על "סכיזופרניה" בעצמה.
כיצד ניתן לקרוא תגר על מכניזם זה או לפחות לאזנו? שתי דרכים ברורות הן, הראשונה להטיל ספק בצורה הרבה יותר מדוקדקת במחקר ביולוגי (למשל, מה היו קבוצות הביקורת? עד כמה תוצאותיהן חפפו עם קבוצת ה"סכיזופרניה"? אלו גורמים נוספים היו יכולים לגרום לתוצאות?) ו, השניה לנפק רשימות בהן גורמים חברתיים ובינאישיים שולטים או מוזכרים ראשונים. אך אנו יכולים גם כן לנצל כל אפשרות כדי להכניס חשיבה תוצאתית לתוך הדיונים של גורמים חברתיים, להצביע על כך שהתנהגות וחוויות יכולות ליצור ביולוגיה בדיוק כמו להפך
(Harrop et al. 1996) ולהדגיש את הדרכים השונות הרבות שבהן קישורים בין מוח והתנהגות ניתנים לפרשנות. למשל, סיבוכים הקשורים ללידה יכולים אולי (בצורה קלושה) להיות מקושרים עם אבחנת סכיזופרניה לא בשל השפעתם על מוחות אנשים אלא בשל השפעתם על חייהם, באמצעות קשרים למוגבלות חברתית, קשיים בהשכלה, הצקות אלימות אפשריות ודחייה חברתית, אפשרויות תעסוקה ירודות וכו'. במילים אחרות, עלינו לעודד דיווחים של פסיכוזה שאינם נותנים עדיפות לביולוגיה אלא שעושים צדק רב יותר עם נתוני מחקר ולמציאות של חיי אנשים.   
*(Cognitive Behavioural Therapy (CBT 

References

American Psychiatric Association (2000) DSM-IV Text Revision. Washington: APA. .

Andreasen, N. C., Smith, M. R., Jacoby, C. G., Dennen, J. W., and Olsen, S. A. (1982) Ventricular enlargement in schizophrenia: definition and prevalence. American Journal of Psychiatry, 139, 292-296

Andreasen, N. C., Swayze, V. W., Flaum, M., Yates, W. R., Arndt, S., and McChesney, C. (1990) Ventricular enlargement in schizophrenia evaluated with computed tomographic scanning. Effects of gender, age and stage of illness Archives of General Psychiatry, 47; 1008-15

Aro, S., Aro, H., Salinto, M. and Keskimaki, I. (1995) Educational level and hospital use in mental disorders. A population-based study. Acta Psychiatrica Scandinavica, 91, 305-12

Bentall, R. P. (ed.) (1990a) Reconstructing Schizophrenia. London: Routledge.

Bentall, R. P. (1990b) The symptoms and syndromes of psychosis. Or why you can't hope to play "twenty questions with the concept of schizophrenia and hope to win. In R. P. Bentall (ed.) Reconstructing Schizophrenia. London Routledge

Boyle, M. (1990) Schizophrenia: A scientific delusion? London: Routledge

Breggin, P. (1990) Brain damage, dementia and persistent cognitive dysfunction associated with neuroleptic drugs. Evidence, etiology and implications. Journal of Mind and Behavior, 11, 425-464

Chua, S. E., and McKenna, P. J. (1995) Schizophrenia- a brain disease? A critical review of structural and functional cerebral abnormality in the disorder. British Journal of Psychiatry, 166; 563-582.

Day, J. and Bentall, R. P. (1996) Neuroleptic medication and the psychosocial treatment of psychotic symptoms. Some neglected issues. In G. Haddock and P. D. Slade (eds) Cognitive-behavioural Interventions with Psychotic Disorders. London: Routledge.

Doane, J. A., West, K L., Goldstein, M. J., Rodnick, E. H., and Jones, J. E. (1981) Parental communication deviance and affective style: Predictors of subsequent schizophrenia-spectrum disorders in vulnerable adolescents. Archive General Psychiatry, 38, 679-685.

Falloon, I. R. H. (2000) Problem solving as a core strategy in the prevention of schizophrenia and other mental disorders. Australian and New Zealand Journal of Psychiatry, 34 (Suppl), 185-190.

Goldstein, M. J. (1987) The UCLA high-risk project. Schizophrenia Bulletin, 13,505-514.

Gomme, R. (1996) Mental health and inequality. In T. Heller, J. Reynolds, R. Gomme, R. Muston and S. Pattison (eds) Mental Health Matters: A reader. London: Macmillan.

Harrop, C. E., Trower, P., and Mitchell, I. J. (1996) Does the biology go round the symptoms? A Copernican shift in schizophrenia paradigms. Clinical Psychology Review, 16; 641-54

Hultman, C. M., Sparen, P., Takei, N., Munay, R. M., and Cnattingius, S. (1999) Prenatal and perinatal risk factors for schizophrenia, affective psychosis, and reactive psychosis of early onset: case-control study. British Medical Journal 318, 421-426

Hyman, S. E. (2000) The NIMH perspective: next steps in schizophrenia research (Commentary). Biolog Psychiatry, 47; 1-7

Iverson, S. (1997) The Guardian, 4 September

Joffe, J. M. (1996) Looking for the causes of the causes. Journal of Primary Prevention, 17, 201-207

Jones, P. B., and Tarrant, C. J. (2000) Developmental precursors and biological markers for schizophrenia and affective disorders: Specificity and public health implications. European Archives of Psychiatry and Clinical Neuroscience, 250, 286-291

Kavanagh, D. J. Recent developments in expressed emotion and schizophrenia. British Journal of Psychiatry, 162, 601- 620

Kosten, T. R., and Ziedonis, D. M. (1997) Substance abuse and schizophrenia. Schizophrenia Bulletin, 23, 181-6

Lader, M. H., Ron, M., and Petursson, H. (1984) Computed axial brain tomography in long-term benzodiazepine users. Psychological Medicine, 14, 203-206

Leff, J. and Vaughn, C. (1981) The role of maintenance therapy and relatives' expressed emotion in relapse of schizophrenia: A two-year follow-up. British Journal of Psychiatry, 139, 102-104

Lewine, R. R., and Caudle, J. (1999) Race in the "decade of the brain". Schizophrenia Bulletin, 25, 1-5

Lewis, S. W. (1990) Computerised tomography in schizophrenia 15 years on. British Journal of Psychiatry, 157 (Suppl 9), 16-24

Lidz, T. and Blatt, S. (1983) Critique of the Danish-American studies of the biological and adoptive relatives of adoptees who became schizophrenic. American Journal of Psychiatry, 140,426-434

Lidz, T., Blatt, S., and Cook, B. (1981) Critique of the Danish-American studies of the adopted-away offspring of schizophrenic parents. American Journal of Psychiatry, 138, 1063-1068

Link, B. G., Dohrenwend, B. P., and Skodol, A E. (1986) Socio-economic status and schizophrenia: Noisome occupational characteristics as a risk factor. American Sociological Review, 51, 242-258

Litclewood, R., and Lipsedge, M. (1982) Aliens and Alienists: Ethnic minorities and psychiatry. Harmondsworth: Penguin

Lobato, M., Belmonte-De-Abreu, P., Knijnik, D., Teruchkin, B., Ghisolf, S., and Henriques, A. (2001) Neurodevdopmental risk factors in schizophrenia. Brazilian Journal of Medical and Biological Research, 34, 155-163

McGlashan, T. H., and Johannessen, J. 0. (1996) Early detection and intervention with schizophrenia: rationale. Schizophrenia Bulletin, 22, 201-22

McGorty, P. D. (2000) The nature of schizophrenia: Signposts to prevention. Australian and New Zealand Journal of Psychiatry, 34 (Suppl.), 14-21

McGrath, J. (2000) Universal interventions for the primary prevention of schiwphrenia. Australian and New Zealand Journal of Psychiatry, 34 (Suppl.), 58-64

McGrath, J., and Emmerson, W. B. (1999) Treatment of schizophrenia. British Medical Journal 319, 1045-1048

McGuire, F., and Priescley, N. (2002) Traumatic brain injury rehabilitation and the consequences of alcohol abuse. Clinical Psychology, 9, 23-7

Muntaner, C., Tien, A. Y., Eaton, W. W., and Garrison, R. (1991) Occupational characteristics and the occurrence of psychotic disorders. Social Psychiatry and Psychiatric Epidemiology, 26; 273-280

Patterson, P., Birchwood, M., and Cochrane, R. (2000) Preventing the entrenchment of high expressed emotion in first episode psychosis: early developmental attachment pathways. Australian and New Zealand Journal of Psychiatry, 34 (Suppl), 191-7

Rose, S., Karnin, L. J., and Lewontin, R. C. (1984) Not in Our Genes. Harmondsworth: Penguin.

Ross, C. A., and Pam, A. (1995) Pseudoscience in Biological Psychiatry: Blaming the body. New York: Wiley

Sieben, A. (1999) Brain disease hypothesis for schizophrenia disconfirmed by all evidence. Journal of Ethical Human Sciences and Services, 1, 179-182

Tarrier, N., Kinney, C., McCanhy, Eo, Humphreys, L., Winkowski, A., and Morris, J. (2000) Two-year follow-up of cognitive-behavioral therapy and supponive counseling the treatment of persistent symptoms in chronic schizophrenia. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 68, 917-22

Tsuang, M. T., Stone, W. S., and Faraone, S. V. (2000) Towards the prevention of schizophrenia. Biological Psychiatry, 48, 349-356

Warner, R (2000) The Environment of Schizophrenia: Innovations in practice, policy and communications. London; Brunner-Routledge

Woods, B. T. (1998) Is schizophrenia a progressive neurodevelopmental disorder? Towards a unitary pathogenetic mechanism. American Journal of Psychiatry, 155, 1661-1670

 

הזכות לעצלות ב'מאה של הפרזיט'
מדוע תום עידן אתיקת ­ העבודה הפרוטסטנטית מביא איתו עתיד עם 'הזכות לעצלות', וכיצד זכות זו הורסת את פסיכיאטריית הכפייה ואת הבסיס המטריאליסטי שלה. שיחה עם רנה טלבוט, חבר קבוצת ה'פוטוריסטים' במפלגת העבודה הגרמנית (SPD) 

מיכל שרעבי
 

פורסם ב'כפיה' מס. 8, עיתון עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר), ינואר 03' 

מיכל שרעבי: מהי 'הזכות לעצלות' ומה ההיסטוריה של רעיון?  רנה טלבוט: 'הזכות לעצלות' משמעה שאמצעי מחיה הנחוצים לקיומו בכבוד של היחיד יסופקו לו ללא כל תנאי מוקדם בידי החברה. בסיסית הדבר צריך להיות מובן כזכות עקרונית של האדם לעשות דברים מרצונו, מבלי שיכפה עליו דבר. בתקופות עברו עניין זה היה, כמובן, מוגבל בשל הנסיבות שאילצו אנשים רוב הזמן להיאבק על אמצעי הקיום שלהם אך כתוצאה של המודרניזציה והיצרנות ב-­100 השנים האחרונות, ברור שאנו יכולים לאפשר לעצמנו את ה'זכות לעצלות' בחברה. ההיגיון אומר שהעתיד בחברה זו מביא אותנו למצב בו אמצעי הקיום הנחוצים מיוצרים באחר הצהריים של יום שישי, למשל. וזה גם הסכום שלקצבת הבטוח הלאומי (בגרמניה) הניתנת לכל זכאי. כל השאר הם בגדר מותרות. כמובן שיש הרבה מוצרי מותרות שהם נחשקים מאוד ואופנתיים אך המירוץ הזה ליצרנות, והבניה האידיאולוגית של הגדרת "אדם" רק ע"י היותו "יצרני", הופך את המותרות לעקרון בעל ערך כשלעצמו.
המונח 'הזכות לעצלות' נטבע בספרו של פול לפארג, (בתמונה מימין) חתנו של מרקס, בשנת 1883 וזכה ליחס מלגלג. טענתו היתה כי זו טיפשות שתנועת העבודה יוצאת נגד עשירים, הם הרי עושים מה שכלל האנשים רוצים לעשות: להיות עצלים ולחיות בצורה נוחה, כך שאין לצאת נגד העשירים אלא לרצות להיות עצלים, לנהל חיים טובים ונוחים, ולהיות בטלים מעבודה. אך התגובה היתה שמדובר בסיסמה מגוחכת ושכוונתו היתה צינית או אירונית. אך אין זה נכון. ע"י הגחכה ניסו לעקר את כוחו של הטיעון ואת נחיצותו. ברגע שעצלות מקושרת עם עשירות היא מתקבלת כמובן מאליו ואינה כינוי גנאי או אישום חברתי או בקורת חברתית. בתקופתנו באירופה המדינה מייעדת כסף, חלק מהמיסים המוטלים על עבודתנו, כדי שאנשים אחרים יעבדו. בגרמניה יש תכנית שנקראת GBM המפנה חלק משכר העבודה לתמיכה בעובדים אחרים. ברגע שאתה מסבסד עבודה, ומשלם לחברות שמייצרות אנשים עובדים ­ יצרניים, החברה מספקת מעין ריפוי­ בעיסוק פסיכיאטרי. זה אותו בסיס למעשה: "רק אם אתה מסוגל לעבוד אתה מתקבל כאדם בריא". דבר
זה מצביע על כך שמדובר באידיאולוגיה האומרת שעבודה בפני עצמה היא ערך ולא בעבודה עבור אמצעי מחייה נחוצים. כל החברה מסונוורת על ידי אידיאולוגיה זו. ­
מה גרם להכרזת המאה ה-­21 כ"מאה של הפרזיט"?  ­
הזכות לעצלות נעשתה ברורה ורדיקלית במינוח שלה לאחר שתום סאס כתב בספרו משנת 1994 cruel compassion, psychiatric control of societys unwanted ש"אלה שאינם מרוויחים כסף עבור עצמם והם בגירים ולכן מעמידים פנים שהם משוגעים או חולי נפש פתוחה לפניהם רק האפשרות לקיום כפרזיטים או שודדים". וכמובן שהמילה "פרזיטים" הלקוחה מהמילון הנאצי הקפיצה אותי ואמרתי לעצמי: לא! סאס הוא אחד מאותם אנשים שלחלוטין מתנגדים לשיטת עונשין זו, להרס אנשים. דבר קריטי במיוחד בגרמניה שבה הנאצים פיתחו את עמדתם כנגד "הפרזיטים", שיש להשמידם וכו'. ושאלתי את סאס, כשפגשתי אותו לראשונה, למה הוא התכוון בכך והוא מיידית אמר "עלייך לאהוב את הפרזיטים שלך". וזה הבהיר את  העניין, ששימושו של סאס במילה "פרזיטים" נעשה במשמעות כלכלית ושעלינו להתמודד עם הרעיון הזה, דהיינו שפרזיטים כלכליים הם אותם אנשים שרק נהנים וצורכים ואינם מייצרים, או שאינם מייצרים דבר שניתן להחלפה בשוק תמורת כסף. כך שאלו שרק צורכים ואינם מייצרים ניתן לקרוא להם פרזיטים אך, וכאן בא השינוי החשוב, במשמעות חיובית. זאת מאחר והחברה כיום עברה דרך מסלול המודרניזציה, וכל מה שתקופת ההשכלה והמאות התעשייתיות שיפרו ושכללו, עיוות מוחלט. קודם הרעיון הבסיסי היה 'עבודה נחוצה לקיום' וכעת זו 'עבודה לשם עבודה', 'עבודה עבור עצמה'. כך שכעת אנו יכולים להתקדם לצורה חדשה של חברה שבה מאמצינו נעשים רק משום שאנו חפצים במאמץ. המאה ה­21  מביאה איתה חברה בה אנו יכולים לאפשר את קיומו של כל אדם מבלי שהוא עצמו יהיה יצרני. "אכול גם אם לא תחפוץ לעבוד"!. עובדת קיומו של האדם מתקבלת ללא כל תנאי מוקדם גם אם האדם אינו רוצה לתרום לשיטת עבודה זו. זו זכות יסודית ביותר, קבלה ללא כל תנאי של המצב האנושי שכלול בו גם החופש לסרב להיות חלק מיצרנות החברה. ­
כיצד הזכות לעצלות מתקשרת למאבק בכפיה הפסיכיאטרית?  ­
הקשר לפסיכיאטריה הוא בכמה נקודות: נקודה אחת היא הטענה שלא קיימת "מחלת נפש", אך יש אנשים שכיום נקראים על פי המודל הרפואי, למשל, "דיכאוניים". כיום הגדרה זו היא סיבה לקבלת היתר לאי ­עבודה, זאת משום שעליהם להישאר בבית, אינם יכולים לעבוד, צריכים אולי לקחת גלולות בתקווה להחלמה וכו'. ברגע שאת אומרת שכמובן שאת מסכימה שאנשים שאינם מופיעים לעבודה מסיבות טובות, אך לאו דווקא סיבות רפואיות­ גופניות אלא פשוט אינם רוצים לעבוד, גם הם צריכים לחיות ולהיות בעלי אמצעים לקיום, הרי שהם צריכים לחיות על אותו כסף אותו הם מקבלים על בסיס 'הזכות  לעצלות'. זו הזכות ללא­ כל­ תנאי לחיים גם אם את מסרבת לעבוד. כמובן שרמת המחייה תהיה נמוכה יותר מאשר אם ישלמו לך משכורת גבוהה, אך בכל מקרה זו זכות ללא תנאי. כך שבדרך מסוימת זו תוספת נחוצה למאבקנו כנגד פסיכיאטרית הכפייה. בכך שעל בסיס רצוני ­התנדבותי כמובן, אנשים ללא דיאגנוזה רפואית ­שהיא מקור כוחם של הרופאים­ יקבלו אספקה של אמצעי קיום נחוצים.
הנקודה האחרת עוסקת בשורשי הכפייה: השיטה היצרנית, שהחלה במאתיים­ שלוש מאות השנים האחרונות, והתפתחות הפסיכיאטריה. חלק מהותי מהרפורמציה ומהמהפכה הפרוטסטנטית היתה הפיכת בני האדם, בהכרתם, לקובעים מה  הוא טוב ומהו רע. עניין זה אינו נתון עוד בידי אלוהים או בידי הכנסייה הקתולית אלא בידי הפרט. פירושו של דבר הוא שאם אתה יכול לקבוע מהו טוב ורע אתה יכול לראות בעולם הזה את הצלחתך בעולם הבא­ או מידי אלוהים ­ אם אתה מצליח כאן על האדמה. משום שרק מה שאתה עושה, דהיינו תוצאת מעשיך, משקף כמה אתה טוב. בצורה זו יש הגיון למודרניזציה קפיטליסטית של ייצור. יצרנות הופכת חשובה מאוד ­שהרי אם אני עובד אני שומר את פירות עבודתי  להשקעה מחדש ­ וכמה שיותר, יותר טוב. ומכאן שיותר ויותר שגשוג הוא ההיגיון של  הקפיטליזם, שכמובן מגביר יצרנות עוד ועוד. אבל זכרי זאת, מגביר גם הרסנות. ברגע ששיעור הייצור משופר, ישנן אפשרויות להרסנות, עם פצצה אטומית, אושוויץ וכו'. קשה להימנע  מכך, אדורנו קרא לזה הדיאלקטיקה השלילית של ההשכלה.
בכך שהאדם קובע לעצמו את ההחלטות מהו טוב ורע, אוטומטית את כמובן יכולה לומר שהדברים הרוחניים ­הנפשיים עוברים רדוקציה לדברים גופניים, לראש שלך. קנט התחיל בכך כשדיבר על "מחלות הראש", ולאחר מכן זה המשיך בידי גריזינגר במאה ה-19 לרעיון שהמחשבה היא לא רק בראש אלא ליתר דיוק במוח. זו היא ההיסטוריה הגרמנית. כך יצא שכל אותם אנשים לא ­יצרניים תוייגו כ'שודדים' והושמו בבתי הכלא, אבל הרי בתי ­הכלא ובתי ­העבודה היו, מה שפוקו הדגים בצורה טובה, אותו דבר. היה בית­ העבודה לעניים שבו הם קיבלו מעט אוכל אבל היו חייבים לעבוד. ההיגיון שעמד מאחורי זה אמר שאם המחשבה ממוקמת בראשך ואת מתנהגת בצורה לא ראויה, שלא בהתאם לרציונליזציה הזו של 'להיות יותר ויותר יצרנית כאדם ­ טוב', אז את נכלאת על סמך היותך מה שנקרא "חולת נפש". עליית מדע הרפואה ומדעי הטבע במאה ה 19 הפכו זאת  למודל השליט. עד היום להיות "לא יצרני" הוא דבר מבייש. זו שאלה מוסרית, פחות מאשר שאלה כלכלית וזה בסיס כל העניין: על היותך עצל עלייך להיענש. עניין טיפוסי הוא שעל פני השטח מוצהר כי  בעייתם של מובטלים הוא היותם לא מאושרים, "הם נעשים דיכאוניים בשל  מובטלותם". ולא רק ש"הם נעשים דיכאוניים ולא רוצים לעבוד" אלא הרבה פעמים ההיפך הוא הנטען, ש"אם אנשים מובטלים מאונס, ואין להם אמצעי ייצור, אין עבודה, הם נעשים  מדוכאים". כך שאין זו הדרך שהם מענישים את עצמם ­ שהאשמה של אי ­העבודה, אי ­התרומה לחברה, היא שאלה מוסרית ולאו דווקא שאלה כלכלית של מחסור באמצעי קיום או שעבור עצלותך אחרים עובדים עד מוות, כמו במכרות וכו' שבהם מתו אנשים צעירים ביותר. אך לא בזה מדובר. אין זה  המקרה שחלק סבלו כדי לספק צרכים של האחרים. לא, זו פשוט שאלה מוסרית, אלו שאינם רוצים לעבוד הם עלבון מוחלט לשיטה, משום שאם הם מאושרים בכך ­דהיינו בכך שאינם רוצים לעבוד­ ואינם מתביישים ברצונם זה ­הרי שכל  הסדר החברתי נקלע לצרות. מובטלות היא יותר בעיה עבור אלא שעובדים. בבסיסו  של דבר כולם אינם באמת רוצים לעבוד. ואם זו האמת שאיש אינו רוצה באמת לעבוד, חוץ כמובן מאלה המשתכרים הרבה מאוד­ הרי שרוב הזמן האנשים אינם עובדים משום שהם רוצים  לעבוד אלא משום שהם אינם אוהבים יותר מדי את העבודה. כך שאם הם עצמם אינם  אוהבים לעבוד הרי שעל אלו שאינם עובדים לסבול! אבטלה היא בעייתם של העובדים, לא של המובטלים, כי הם זקוקים לפיצוי לכך שהם סובלים בכך שהם עובדים ואינם רוצים לראות מובטלים מאושרים. הפוזה הראויה למובטלים היא של 'מדוכאים מוסרית' ועליהם להתבייש במובטלותם, זהו לחץ חברתי עליהם. ואם זה אינו מצליח אז החברה מתחילה לדרוש יותר עבודת כפיה, כמו שיש לנו כעת בגרמניה. הלחץ על המובטל צריך להתגבר גם אם אין מספיק מקומות עבודה.
ומכאן לפסיכיאטריה, שבבסיסה, הכוח המניע אותה, מונח ביטול ה'זכות לעצלות'. משום שאם נקבל באמת את הזכות לעצלות אז לא תהיה קיימת שיטת עונשין להתנהגות לא רצויה של עצלות.  ופסיכיאטריה היא אמצעי מהותי בדיכוי בדרך זו. בבסיסה הפסיכיאטריה היא עונש, שבירת כוח הרצון ועונש. הפסיכיאטריה היא האינסטנציה האחרונה כעונש עבור מי שאינו הולך בתלם.
וזה משמעות כל העניין של האבטלה. בחברה יש  יותר ויותר חוקים המקודמים בידי המוסכמות: המשפחה, בתי ­ספר, צבא וכו' שהם האינסטנציות  הראשוניות להפיכת אנשים לצייתנים ההולכים בתלם. פסיכיאטריה היא האינסטנציה האחרונה. 
הזכות לעצלות צריכה להיראות בהקשר המוסרי שלה. מעשה מוסרי ואחראי יכול להיעשות רק מרצון ובחירה, רק כשעומדות בפנייך אפשרויות את יכולה לפעול בצורה מוסרית, כי את בוחרת את  התנהגותך ואינך אוטומט. ככל שאת יותר אוטומט אין לך אפשרויות אחרות לבחירה ומתמעטת יכולתך לקחת אחריות ולהחליט באופן מוסרי. עמדה מוסרית היא תוצאה של  החלטה. את אומרת: "אני עובדת רק מרצוני!" משום שיש לך זכות לעצלות וקיומך אינו מוטל בספק משום  נכונותך או אי נכונותך לעבוד. כך מוסר מתחיל עם הזכות לעצלות. 
כיצד הזכות לעצלות משתלבת במשק?
כלכלת שוק אומרת שאדם מציע את כוח עבודתו בשוק והתוצאה היא התשלום, מחיר הוא תוצאה של היצע וביקוש, כך  שלמעמד העובדים ­צד העבודה­ צריך להיות ענין בהיצע נמוך של כוח עבודה כי בכך הם  יוכלו להעלות את מחיר כוח העבודה, המשכורת. אם מעמד העובדים יפעל לפי האינטרסים האמיתיים  שלו הוא צריך להיות בל ברית טבעי עם המובטלים. נהם צריכים לומר "כן, אנו רוצים להוציא אנשים משוק העבודה ונשלם להם, כמובן, היות ואז נוכל להעלות את משכורותינו". כך שזהו האינטרס של מעמד העובדים לפעול למען הזכות לעצלות. זה כמובן לא קורה משום  שהם מקובעים אידאולוגית, יש להם את הייצרנות בתודעה. בזמנים עברו הם אמרו "אנו נגד הקפיטליסטים משום שהם עצלים". אפילו לאנרכיסטים היתה סיסמה שאמרה "מי  שאינו רוצה לעבוד לא יאכל", הם תמיד התמקדו בייצרנות ­בעיקר המרקסיזם ­ ולא התעסקו בצרכנות. הם אמרו "אנו המייצרים, אנו גאים שאנו הכוח האמיתי בחברה". בשעה שעבורנו, העצלים, כמובן שצרכנות היא הכוח. אנו מעוניינים בצרכנות ולא ביצרנות שהיא רק הליך נחוץ לצריכה. המרקסיזם והשמאל המסורתי התמקד רק ביחסי ייצור וכו', החברה  הסוציאליסטית היתה חברה מענישה מאוד שהיו בה מחנות עבודה וכו' וזה מאפיין שלה  שהיא בעד עבודת כפייה למובטלים. "עבודה היא הרואיזם". שוב מוסרנות במקום זכות לעצלות". 
 
האלטרנטיבה שדברי סאס אפשרו:
(הסבר גרפי)

"המעגל מייצג את החברה שניתן לחלקה בשתי דרכים: מרקסיסטית ונאצית.
בחלוקה מרקסיסטית: בחלק העליון האופקי:­ "יצרנים, בעלי אמצעי הייצור" ובחלק התחתון "מעמד הפועלים", "הנשענים, ­דפנדנט, ­על משכורת ועבודה שצריכים למכור את כוח העבודה שלהם". בחלק זה יש חלוקה משנית: אלה שאינם מסוגלים לעבוד (ובצורה הרדיקלית יותר - ואלה שאינם רוצים לעבוד) ומולם "גיבורי העבודה".
בטרמינולוגיה הנאצית יש מצד אחד "פרזיטים" שהם החולים, אלה שאינם רוצים לעבוד, ומעליהם ה"רפנדה-קפיטל" - ה"הון היהודי שנאגר בחמדנות", וכנגדו ה'שפנדה-קפיטל' - ה"הון שמייצר יצרנות", כשמול הפרזיטים מוצגים "חברי העם הטובים". מנקודה מרקסיסטית הפרזיטים הם חלק ממעמד הפועלים ולכן הם בעלי ברית טבעיים  ב'זכות לעצלות', שהרי ככל שמוצע פחות כוח עבודה כך עולה הביקוש ואיתו המשכורת. אבל תמיד יש טינה/התנגדות מצד הפועלים כנגד אלו שאינם רוצים לעבוד וזה מוביל אותם - ­את מעמד הפועלים - לתמוך בחלוקה הנאצית. זה משחק של שיווי משקל, ככל שמתגבר כוחה של חלוקה אחת נעלמת החלוקה האחרת. הבעיה עם המרקסיזם היא שהוא עדיין מתמקד בעובדים ובייצור (במקום בצריכה) וכך הוא מאפשר בקלות את הרעיון שפרזיטים קיימים. במרקסיזם יש רטוריקה כנגד בפרזיטים שניתן להשתמש בה כנגד הקפיטל: לומר ש"הפרזיטים הם הקפיטל", דבר שהקל על הנאצים להשתמש בשפה זו, לקרוא לעצמם  "סוציאליסטים" ולאמץ את הרטוריקה הסוציאליסטית. זה יבוטל ברגע שנאמץ את הקביעה כי גם אלו שעובדים ואלו שאינם-רוצים-לעבוד הם חטיבה אחת, כך שלכולנו יש את זכות היסוד לאכול גם אם לא נרצה לעבוד. רק אז החברה תתגבר על החלוקה הנאצית ותפעל  למען חלוקה מרקסיסטית.

 
בשירות גורמים חברתיים
תפקיד החברה והפוליטיקה ביצירת PTSD

דרק סאמרפלד



פורסם ב'כפיה' מס. 11, עיתון עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר), יוני (07) 


הנחת הבסיס מאחורי האבחון הפסיכיאטרי היא שלמחלה יש קיום אובייקטיבי בעולם ללא קשר לשאלה אם היא "התגלתה" או לא, והיא קיימת באופן עצמאי, ללא נחיצות במבט הפסיכיאטרים או כל אדם אחר. במילים אחרות לניאוליטים היתה הפרעת לחץ פוסט טראומטית כפי שיש לכל האנשים בכל העידנים מאז. למרות זו, סיפורה של הפרעת לחץ פוסט טראומטית הוא דוגמא יעילה לתפקידה של חברה ופוליטיקה בהליך ההמצאה, יותר מאשר גילוי.
האבחון הוא ירושה של המלחמה האמריקנית בוויטנאם והוא התוצר של גורלם-לאחר-המלחמה של המגוייסים ששירתו בה. הם שבו הביתה כדי למצוא שהם מואשמים במלחמה. אמירות כגון "רוצח תינוקות", ו"פסיכופט" נזרקו לעברם ע"י אלו שצפו בטלויזיה את זוועות הצבא האמריקני כנגד איכרים חסרי הגנה. קבלת הפנים היתה גורם עיקרי בקשיים הידועים לכל - כגון התנהגות "אנטי סוציאלית" - שכמה אנשי צבא הפגינו בנסיונם להשתלבות מחדש לתפקידיהם בזמן שלום. אלו מהם שנפגשו עם פסיכיאטרים אובחנו כבעלי מצבי חרדה, דיכאון, שימוש בסמים, הפרעת אישיות, או סכיזופרניה. לאבחנות אלו הוספה מאוחר יותר הפרעת לחץ פוסט טראומטית . 
תומכיה הראשונים של הפרעת לחץ פוסט טראומטית היו חלק מתנועת האנטי-מלחמה בארה"ב. הם כעסו על כך שנעשה שימוש בפסיכיאטריה הצבאית בשירות האינטרסים של הצבא, ולא של החיילים-פציינטים. התומכים ניהלו מערך שתדלנות עבור יוצאי הצבא כדי שיקבלו טיפול רפואי מיוחד תחת האבחון החדש שנהפך להיות היורש של אבחנות ישנות יותר כגון "עייפות קרב" ו"נוירוזת מלחמה". האבחנה החדשה נועדה להסיט את התמקדות תשומת הלב מפרטי הרקע והמצב הנפשי של החיילים לטבעה יוצר הטראומות ממהותה של המלחמה. זה היה שינוי רב עוצמה באופן מהותי ופוליטי: יוצאי וייטנאם נתפסו לא כפושעים או עבריינים אלא כאנשים שעברו טראומה ע"י תפקידים שהוטלו עליהם בידי צבא ארה"ב. הפרעת לחץ פוסט טראומטית נתנה לגיטימיות ל"קורבניותם", נתנה להם מחילה מוסרית, והבטיחה להם קצבת נכות משום שניתן היה להעיד רופא בבית המשפט על האבחנה. זה היה צירוף בעל כוח. בדרום אפריקה ובבוסניה, אנשים שהואשמו ברציחות מרובות שמקור השראתן היה פוליטי השתמשו בהפרעת לחץ פוסט טראומטית כקו הגנתם. 
בשום זמן לא היה כל דיון בקהילה הפסיכיאטרית בארה"ב בדבר קיומן או אי קיומן של מחלות והפרעות, אלא רק האם יש עוד מחלה אחת שעתידה להתגלות. כפי שסקוט כתב: "בסיפורה של (-הפרעת לחץ פוסט טראומטית ) אנו רואים שוב כיצד קווי הסדר של עולם הטבע ניתנים לגילוי בעצם התיאור של קווי הסדר. תיאוריות המייצגות מערכות מתחרות של הנחות שאינן נתנות להפרדה מפרשנות העדויות משמשות לתמיכה בהן ובחיזויהן. מכאן מדענים ואלו המאמצים את הדיון המדעי משקללים עדויות ומעלים תביעות בדבר תגליותיהם. המטרה היא להניע תביעות שנויות במחלוקת לאורך מסלול  לקראת קבלתן כעובדות מובנות מאליו. דבר זה דורש תיעוד הולם, היכולת לעורר תשומת לב וכבוד מצד אנשי, וקבוצות, ביקורת, והכישורים והמשאבים הנחוצים לנהל מאמץ זה. כך עובדות נוצרות". 
הגידול בפופולאריות של האבחון
למרות טבעם הלא טיפוסי של חוויות החיילים האמריקנים בוויטנאם, האבחנה הפרעת לחץ פוסט טראומטית נהפכה כמעט טוטמית. המרכז הלאומי להפרעת לחץ פוסט טראומטית בארה"ב מפרט מאמרים בכתבי עת, דו"חות טכניים, דיסרטציות דוקטורנטיות וכו' שנכתבו על הנושא. למרות שהיקף הפירוט בעקרו מוגבל לפרסומים באנגלית, וגם אז הוא חלקי בלבד, יותר מ-16,000 פרסומים רשומים באינדקס עד ספטמבר 1999. התפתחות משמעותית אחת, למרות שאינה נושא מאמר זה היא התפשטותה הגלובלית של אבחנה זו באמצעות תוכניות הומניטריות. היא מקודמת כבסיס לתפיסה והתייחסות והשפעה של אירועים כגון מלחמות ללא קשר לתרבות הרקע, המצב הנוכחי, ואמצעים סובייקטיבים המובאים לחוויה ע"י השורדים. בדרך זו תלאות וזוועות המלחמה מוקטנות לענינים טכניים התפורים לתפיסה המערבית של בריאות הנפש.
בחברות מערביות הזיהוי של מצוקה עם "טראומה" מקבל באופן גובר והולך תחושה טבעית, הזיהוי הפך להיות חלק יומיומי מתיאור תלאות החיים. הפרופיל של הפרעת לחץ פוסט טראומטית התגבר באופן ספקטקולארי, והוא נהפך להיות האמצעי דרכו אנשים מחפשים מעמד של קורבן - ואת המעמד המוסרי הנעלה המיוחס לו - בחיפושם אחר הכרה ופיצוי. מאמר מערכת בכתב העת האמריקני לפסיכיאטריה מעיר כי דבר נדיר הוא למצוא אבחנה פסיכיאטרית שכולם חפצים בה, אך הפרעת לחץ פוסט טראומטית היא כזו.
למרות שבמקורה הפרעת לחץ פוסט טראומטית הוגדרה כמתאימה רק לחוויות קיצוניות שאנשים לא מצפים לחוות מדי יום, היא הפכה להיות מזוהה עם רשימהגדלה והולכת של אירועים יומיומיים יחסית: תאונות, מעשי שוד, צירי לידה (עם תינוק בריא), הטרדה מינית, או ההלם שבקבלת חדשות רעות (ולא מדויקות) מרופא, גם במקרים בהם האבחנה הלא מדויקת נשללה מיידית לאחר מכן. באופן גובר והולך מקום העבודה בארצות המערב מתואר כיוצר טראומות עבור אלו שרק מבצעים את עבודתם: חובשים המטפלים בתאונות דרכים, שוטרים בתפקידם במצבי חירום ופיגועי טרור, ואפילו מועסקים שנקלעו למה שבעבר היה מתואר כויכוח פשוט עם ההנהלה. כולם מחפשים פיצוי הפרעת לחץ פוסט טראומטית או לכך שלא הציעו להם ייעוץ פסיכולוגי. מאמר מהזמן האחרון מתאר שאלון הנשלח בדואר לרופאים המעורבים בטיפול בשורדי הפיצוץ באומאה ב-1998. המחברים מסכמים של-25% של הנדגמים יש הפרעת לחץ פוסט טראומטית והפגינו ביקורתיות כלפיהם על כך שלא חיפשו ייעוץ. ישנן השלכות אמיתיות לחברה ואכן גם לביטוח הלאומי בטרנד זה.
הפרעת לחץ פוסט טראומטית, הקונצפט של אישיות וחיים מודרנים 
התבניות של "פסיכולוגיה" או "בריאות נפש" הן תוצרים תרבותיים. אמונות ששותפים להן רבים לגבי חוויות שליליות באופן יחודי אינן רק השפעות בפוטנציה אלא נושאת בחובן אלמנט של נבואה המגשימה עצמה. יחידים בדרך כלל מארגנים את מה שהם מרגישים, אומרים, עושים, ומצפים כדי שיתאים לציפיות ולקטגוריות בזמנם. מתחת לכל התבניות האלו נמצא הקונצפט של 'אישיות' שמקובל על תרבות מסוימת בנקודת זמן מסוימת. קונצפט זה זה מכיל שאלות כגון כמה, או אלו תגובות-נגד, ה'אישיות' יכולה להתמודד נגדן ועדיין להחשב כ"נורמלית", מהו סיכון מחושב, מתי פטליזם הוא במקום ומתי תחושת שכול הולמת, מהי התנהגות מקובלת בזמן משבר שנכלל בה ה'כיצד' יש לתת ביטוי למצוקה, כיצד יש לחפש עסרה, והאם שיקום צריך להתבצע. בבריטניה למשל, 'אישיות' באופן מסורתי מקושרת לתפיסות של סטואיות והמעטה - "השפה העליונה הקשוחה" - ושל עמידה במשבר (כפי שמוצג ע"י דימוי ה'בולדוג' שהזכרון העממי - לא רק הבריטי -מציין כמאפיין את התגובה הבריטית למשבר כאיומו של היטלר).
קיימת מתיחות בין תבניות ישנות שהזמן הפכן למכובדות, המתמקדות על יכולת התאוששות מהירה ונינוחות, לבין מה שצץ כיום. כאשר פסיכיאטר או פסיכולוג מעיד שחוויה בלתי נעימה אך לגמרי לא יוצאת דופן גרמה נזק אובייקטיבי לנפש עם השפעות שיכולות להיות ארוכות טווח, מוצגת כאן גרסה שונה למדי של 'אישיות'.
ניתן להבין זאת בהגדרות של תזוזות תרבותיות וסוציואקונומיות. כיום אינדיבידואליזם בעל יכולת ביטוי המרוכז בפסיכולוגיה נפוץ יותר ויותר. המודרניזציה של החברה מצד אחד חזתה באובדן הנכסים המאחדים את אריגה, ומצד שני ישנו קידום של זכויות אישיות ושפת הזכאות. אומה נשפטת בראש ובראשונה ככלכלה מאשר כחברה, והלקסיקון של המסחר מווסת באופן גובר והולך יחסים חברתיים ומחויבויות (גם בתחום הרפואה). הפער בין מנצחים למפסידים גדל והולך. יתר על כן, האמונה בנחמת הדת וברצון הטוב של האוטוריטה נמוג. חברה אינדיבידואליסטית המודעת לזכויותיה יכולה ליצור תחושה של פגיעה אישית והתמרמרות ובכך הצורך בשיפוי במגעים בחיי יומיום שבעבר התייחסו אליהם קרירה יותר. הפרעת דחק פוסט טראומטית היא הדיאגנוזה לעידן ההתפכחות מקסם.
כיום יש יותר תועלתיות ציבורית המוצמדת לביטויים של קורבניות מאשר ל"השרדתותיות", זהו אולי הצד ההפוך של לפני 50 שנה. (בניגוד לכך, בברית המועצות לשעבר לא היתה תועלתיות ציבורית בקורבניות: הדוגמה של המדינה שמה דגש על עמידה בסבל וסטואיות, ולקורבנות ניתנה עצה לשמור על שקט. היה בסיס מצומצם לשיח על "טראומה".
מרגע שתיאור מצוקה כמצב פסיכיאטרי נהפך ליתרון אנשים יעדיפו להציג עצמם כקורבנות בלשון רפואית יותר מאשר כשורדים לוחמניים. בחברות מערביות אנשים יכולים לקבל פיצויים לאי נוחות נפשית בכמה הקשרים אך לא באחרים. הם אינם יכולים לקבל פיצוי על אי הנוחות הנפשית של אבטלה או עוני או כליאה: הקריטריה עבור אלו היא חברתית ולא רפואית. למרות שהבסיס להרבה מקרי פיצויים להפרעת דחק פוסט טראומטית הוא מוסרי, כלומר כולל בתוכו את המשמעות של עשיית עוול, יותר מאשר פסיכולוגי, הרי שהקטגוריה הפסיכיאטרית היא כלי שבאמצעותו תביעה מוסרית נהפכת להיות רפואית-משפטית. החשיבה הפוזיטיביסטית ונימוקים שימושיים (כלומר, נימוקים המבוססים על כביכול עובדות אמפיריות) במערב הן צורות טיעון הנהנות מעמדת יתרון: כדי להראות שנעשה לך עוול אתה חותר להראות שלא סתם נפגעת אלא נעשית בעל מוגבלות. הדיאגנוזה של הפרעת דחק פוסט טראומטית היא האישור למגבלה. קיימת למעשה תעשיית טראומה הכוללת מומחים, עורכי דין, תובעים, וצדדים נוספים הנוגעים בדבר. זוהי מעין תנועה חברתית הסוחרת באוטוריטה של קביעות רפואיות. מפגש בין פסיכיאטר אוהד ותובע נועד ליצור דיווח של הפרעת דחק פוסט טראומטית אם זה מה שעורך הדין אומר שהחוקים דורשים, ומה שלמעשה הוזמן. בבריטניה פיצויים לנזקים פסיכולוגיים המבוססים על הדיאגנוזה יכולים להיות גבוהים בהרבה מאשר, למשל, מסכומי הכסף שהרשויות מפצות בו פגיעות פליליות במקרי אובדן טראומטי של רגל.
בעיות באבחון הפרעת דחק פוסט טראומטית כהפרעה פסיכיאטרית
במחקר על לידתה של הפרעת דחק פוסט טראומטית האנתרופולג הרפואי יאנג מסכם: "האבחנה אינה בת בלי זמן, גם אינה מכילה אחידות משל עצמה. להבדיל, היא מודבקת יחדיו ע"י השיטות, הטכנולוגיות והסיפורים שבעזרתם היא מאובחנת, נלמדת, מטופלת, ומיוצגת וע"י האינטרסים, המוסדות, והנימוקים המוסריים השונים שדוחפים קדימה מאמצים ומשאבים אלו". זהו קריאת התגר על מעמדה האובייקטיבי של ההפרעה כמחלה אך לא על קיומה. בכל פעם שהדיאגנוזה נעשית, ובכל פעם שמחקר חדש מודפס, בכל פעם שתביעת פיצויים חדשה מוגשת, מאושר מחדש מעמדה הכפי-הנראה-עצמאי ומקומה הטבעי בעולם.
להפרעה יש מקום מובטח במהדורות השונות של שיטות תיוג בינלאומיות כמדריך האבחנות והסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות. עיון בכל מהדורה של המדריך מראה שהפרעת דחק פוסט טראומטית היא לא רק לא-מחלה שמוגדרת בעיקר ע"י קונצפטים חברתיים כמו גם ע"י קונצפטים פסיכיאטריים. ראו למשל הפרעתאישיות אנטי חברתית. עם כל מהדורה חדשה הפרעות מסוימות מסווגות בפעם הראשונה (היכן היו לפני כן?) ואחרות נעלמות (לאן הן הלכו?). זוהי תזכורת שאבחנה פסיכיאטרית היא בעיקרה דרך לראות, סגנון של, הנמקה ו(בתביעות פיצוי או אחרות) אמצעים לנימוק: היא אינה בכל זמן מחלה עם חיים משל עצמה.
הניסוח מחדש המעודכן ביותר של הפרעת דחק פוסט טראומטית  במהדורה הרביעית של ה-DSM הופך את ההתאמה לדיאגנוזה לקלה עוד יותר ע"י הרחבת ההגדרה של לחצים טראומטיים כדי לכלול את החוויה של שמיעת חדשות שמשהו רע אירע למישהו שאליו אנו קרובים: הלם יד-שניה נחשב כעת. למרות זאת מנקודת מבט פסיכיאטרית הבעיתיות שבהפרעה אינה קשורה לטבעם או לדרגתם של האירועים שכביכול גרמו לה והיא לא תיפתר ע"י השארת האבחנה רק למקרים של חוויות קיצוניות ללא כל ספק. ה"כפי-שהוא-נקרא" זכרון טראומטי, הנראה בידי מקדמי האבחנה כפתלוגיה הבסיסית של ההפרעה, הוא בכללותו אינו מבוסס יותר קונצפטואלית כאשר הוא מיוחס לאנשים שנחשפו למעשה זוועה או תאונה קטסטרופלית יותר מאשר כשהגן מיוחס לאלו שנחשפו לאירועים פחותים יותר מהמוזכר לעיל.
הערכה פסיכיאטרית של הגורמים הקשורים להפרעה קלינית יכולה בבסיסה להכיל יחוס בדיעבד לפגיעות ביולוגית וחוויות חיים. באופן יחודי, הפרעת דחק פוסט טראומטית פועלת בכיוון ההפוך: ב-DSM4 זה מובן מאליו כי זמן וסיבתיות נעים מהאירוע לכיוון הקריטריה והאירוע מבוטא באופן ספציפי בהקשר של הסימפטומים. תחושה זו של זמן והזכרון ה"טראומטי" שהוא מייצר, הוא המצאה פסיכיאטרית יותר מאשר מהות טבעית.במשך כל ההיסטוריה היו לאנשים זכרונות, ותחושות ייאוש, מטרידים אך הרעיון של זכרון טראומטי כמהות קבועה, מוגדרת ופתלוגית הוא חדש.
כל הטקסט של הקטגוריות האבחוניות ב-DSM4 הוא פנומנלוגי ותיאורי, מלבד הפרעת דחק פוסט טראומטית. האטיולוגיה אינה כלולה בהגדרות משום שהיא במהותה רב-גורמית. רק להפרעת דחק פוסט טראומטית מייחסים סיבה יחידה. מה שהופך את ההפרעה לעדיפה על אבחנות פוטנציאליות אחרות הוא המינוח "פוסט טראומה" בשמה, שנראה כ"מוכיח" קשר אטיולוגי ישיר בין ההווה ואירוע מרכזי בעבר ששולל גורמים אחרים. דבר זה הוא מפוקפק מבחינה מדעית וקלינית. מחקרים של אלו שנחשפו למגוון של אירועים מעשי ידי אדם וטבע מצאו באופן עקבי שגורמים שרדמו לאירוע אחראים ליתר גיוון בסימפטומים של ההפרעה מאשר מאפייני האירוע. גורמים אלו כוללים את הנטיה להגיב לחוויות חיים ברגשות שליליים (מאפיין נוירוטיציזי), אמונה שהאדם חסר ישע בפני האירועים, שימוש באופן תגובה הממוקד ברגש ("כיצד אני מרגיש?") מאשר באופן תגובה הממוקד בבעיה ("מה עלי לעשות?") וקיומה של הסטוריה של הפרעה פסיכיאטרית, והאם תמיכה חברתית נגישה, האם קיימת מחויבות בעלת אופי דתי או פוליטי, ורמת האינטליגנציה של האדם.
האבחנה מתיימרת לייצג קטגוריה יחודית של פסיכופתלוגיה, אך בעיקרה היא מבוססת בפנומנה המשותפת להרבה אבחנות פסיכיאטריות, כגון דפוסי מצבי רוח, חרדה,שינה וכו'. מה שהוא יחודע בחוויה בעלת השפעה שלילית לשורד יתועל דרך תפיסת המשמעות של האירוע, הליך שהשורד יטול על עצמו. למרות זאת אין כל מודל פסיכיאטרי המתייחס לכך.
מעל לכל האבחנה של הפרעת דחק פוסט טראומטית חסרת ספציפיות: היא לא מדייקת בהבדלים בין פיזיולוגיה של מצוקה רגילה-נורמלית לבין פיזיולוגיה של מצוקה פתלוגית. ההגדרות ב-DSM4 הן סובייקטיביות, והאבחנה יכולה להיעשות גם בהיעדר אי-תיפקוד אובייקטיבי משמעותי. הנסיון לעשות אוביקטיביזציה למצוקה או יסורים משמעו שמודעות סובייקטיבית מומחשת. המחשה זו קרובה להחשב כחסרת משמעות מבחינה קלינית וכ"פסאודו מחלה". אין הדגמה מוחשית יותר לכך מאשר תוצאות סקר קהילתי של 245 מבוגרים שנבחרו אקראית בעיר פריטאון בסיארה ליאונה שסועת הקרבות, היכן שהפרעת דחק פוסט טראומטית אובחנה אצל לא פחות מ-99.9%.
מסקנות
מדעי הפסיכיאטריה מחפשים כיצד להמיר אומללות וכאב אנושיים לבעיות טכניות שניתן להבינן באמצעי סטנדרטיזציה והן ניתנות לציות בהתערבויות טכניות בידי מומחים. אך כאב אנושי הוא דבר חלקלק, אם זהו דבר בכלל: כיצד הוא נרשם ונמדד תלוי בתפיסות הפילוסופיות והכלכליות-מוסריות שהתפתחו במשך הזמן ושלא ניתן פשוט לרדדן לבעיה טכנית.
טראומה הפכה להיות ניב נפוץ של מצוקה בתרבות המערב, ושימוש יומיומי - למשל במונחים כ"צילוק רגשי" - היא דימוי טיפוסי. אך מתי הוא מציין באופן אמין מחלה הדומה לטראומה פיזית?
החברה מסרה לרופאים את הכוח להעניק את התואר "מחלה" ואת ההטבות החברתיות הכרוכות במעמד "חולה". הפרקטיקה בת זמננו המתייגת אנשים כ"חולי נפש" -בשעה שהם לא- מטילה צל בתפקידם הציבורי של הרופאים. למזג נורמליות ופתלוגיה ממעיט מערכן של מחלות אמיתיות, מקדם התנהגות מחלה לא נורמלית וגובה כספי ציבור ללא צורך.
המדיקליזציה של החיים, שצברה תאוצה במאה הזו, משמעה שמצוקה מועתקת מהתחום החברתי לתחום הקליני. זוהי חרב פיפיות: עבור חלק מהציבור משמעה רווח פרקטי, אך הוצאות יצטברו לכלל הציבור במשך זמן אם הגורמים התורמים לכך המעוגנים בהלכי מחשבה פוליטיים ומסחריים ובשיטות הקיימות לא יתחמקו מביקורת כהלכתה.
 

סרוטנין ודיכאון. אי קשר בין הפרסומות לספרות המקצועית

פורסם ב'כפיה' מס. 11, עיתון עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר), יוני (07) 

בארה"ב סמים פסיכיאטריים "אנטי-דיכאוניים" מסוג SSRI מוצגים בפרסומות כמיועדים לשיווק ישיר לצרכן. קמפיינים מוצלחים אלו לפרסומות נסובים בעיקר סביב הטיעון שה-SSRI מתקנים אי איזון כימי הנגרם בשל מחסור בסרוטנין.
לדוגמא, 'זולופט' (סרטראלין) היה התרופה השישית בדירוג התרופות הנמכרות ביותר בארה"ב ב-2004, עם הכנסה של למעלה מ-3 ביליון דולר, מכירות שבעיקרן מסתמכות על קמפיין הפרסום של 'זולופט' שנקלט היטב בקרב האוכלוסיה. מחקר הראה שפרסום של סמי SSRI שונים הרחיב את היקף שוק הסמים ה"אנטי-דיכאוניים" וכי SSRI הם כעת בין הסמים רבי המכר בפרקטיקה הרפואית. גם בישראל מנסים תועמלנים מטעם לקדם את הקונספציה ואת חלוקת הסמים הפסיכיאטריים לכל. עיתון 'הארץ' פירסם שני מאמרים בעמוד המערכת שלו שבהם
וזכורה לכולנו כתבת יחסי הציבור הנלהבים שערך מוסף עיתון 'הארץ' לסם הפסיכיאטרי ה"אנטי-דיכאוני" 'סרוקסט'.
בהתחשב בטבעם מרובה הפנים של דיכאון וחרדה, וחוסר חד-משמעיות הטבוע באבחנה ובטיפול הפסיכיאטרי, כמה תהו האם ההספקה ההמונית של ה-SSRI היא התוצאה של חברה שעברה מדיקליזצית יתר, המעונינת לשים תווית על דברים שהם חלק טבעי של המצב האנושי. 
בדיוק על דיעות כאלו מנסות חברות תרופות לגבור במסעי הפירסומות שלהן. לדוגמא, פרסומות הטלוויזיה של הסם ה"אנטי-דיכאוני" 'זולופט' של חברת פפייזר מצהירה כי דיכאון הוא מצב רפואי חמור שיכול להיות שנוצר מאי איזון כימי וכי 'זולופט' פועלת לתיקון אי איזון זה. מסעות פרסום אחרים של סמים "אנטי-דיכאוניים" מסוג ssri טוענים גם כן כי דיכאון מקושר לחוסר איזון במוליך העצבי סרוטנין, וכי SSRI יכולים לתקן אי איזון זה. השאלה העולה מכל אלה היא: האם הטענות המושמעות בפירסומת ה-SSRI תואמות את העדות המדעית.
מתי הומצא הקישור בין רמת הסרוטנין בגוף לדכאון?
ב-1965, ג'וזף שילדקראוט העלה היפותזה כי דיכאון קשור לרמות נמוכות של נורפינפרין ("The catecholamine hypothesis of affective disorders: a review of supporting evidence"), ומחקרים מאוחרים יותר העלו תיאוריה שסרוטנין הוא המוליך העיצבי בו מדובר. בשנים שלאחר מכן היו נסיונות רבים לזהות שינויים נוירוכימיקליים, נסיונות שניתן לחזור עליהם שנית, במערכת העצבים של חולים שאובחנו כדיכאוניים. למשל חוקרים השוו רמות של מטבוליטים של סרוטנין בנוזל עמוד בשדרה של חולים אובדניים המאובחנים בדיכאון קליני ל'קבוצות בקרה', אך המחקרים העיקריים מעורבים ונגועים בקשיים מתודולוגיים כגון דוגמיות קטנות ביותר ומשתנים מבלבלים שלא ניתנים לבקרה. בסקירה מהזמן האחרון של מחקרים אלו אמר יו"ר התאחדות הרופאים הגרמנית "קישורים שדיווחו עליהם של תת קבוצות של התנהגות אובדנית (כלומר נסיונות התאבדות אלימים) עם רמה נמוכה של ריכוזי CSF-5HIAA (=סרוטנין) צפויים להציג תרגומים מוקדמים משהו של ממצאים ממחקרים בעלי מתודולוגיה לקויה". נעשו גם נסיונות לגרום דיכאון ע"י הורדת רמת הסרוטנין. אך למחקרים אלו אין תוצאות קבועות. בצורה דומה חוקרים מצאו שעליות עצומות בסרוטנין המוח, אליהן הגיעו במתן מינון יתר של L-tryptophan היו לא יעילות בהקלת דיכאון.
מחקר מדע עצבי בן זמננו נכשל לאשר כל קרע סרוטונרגי בכל מחלת נפש, ולמעשה סיפק עדות נגד משמעותית להסבר בדבר חוסר מוליך עצבי פשוט. המדע העצבי המודרני לעומת זאת, הראה שהמוח הוא מסובך להפליא ושאנו ממעטים להבינו. בזמן שהמדע העצבי הוא מדע שטח המתקדם במהירות הרעיון שמחקרים יכולים אובייקטיבית לזהות "חוסר איזון כימי" ברמה המולקולרית אינו הולם את המצב הקיים. למעשה אין כל איזון כימי אידיאלי מבוסס מדעית של סרוטנין, שלא לדבר על אי איזון המאובחן פתולוגית. השוואה בין הממצאים העדכניים המרשימים של מדע עצבי כתמיכה בהיפותזת הסרוטנין היא טעות.
מהו ההגיון השקרי של התיאוריה?
בשל היעדר כל הוכחה ישירה לחסרון בסרוטנין במחלת נפש, היעילות הנטענת של ה-SSRI מוצגת לעיתים קרובות כתמיכה עקיפה בהיפותזת הסרוטנין. אך זהו קו טיעון ex juvantibus (כלומר- הנמקה "לאחור" כדי להניח הנחות לגבי מקור מחלה בהתבסס על התגובה של המחלה לטיפול) שמבחינה לוגית הוא בעייתי - העובדה ש'אספירין' מרפא כאבי ראש אינה מוכיחה שכאבי ראש נגרמים בשל רמות 'אספירין' נמוכות במוח. חוקרי סרוטנין מהמכון הלאומי בארה"ב של מעבדות בריאות הנפש של מדע קליני קבעו בבירור "היעילות המוצגת של SSRI לא ניתן להשתמש בה כהוכחה ראשית לליקוי סרוטונרגי בפתופיזיולוגיה של מחלות אלו". התקפות של הנמקה "לאחור" נעשית אף יותר בלתי סבירה כשלוקחים בחשבון מחקרים אחרונים המפקפקים אף ביעילות ה-SSRI. בהסתמך על חוק חופש המידע חוקרים קיבלו גישה לכל המחקרים הקליניים של ה"אנטי-דיכאוניים" שהוגשו לרשות המזון והתרופות האמריקנית (FDA) ע"י חברות התרופות, לאישור התרופה. כשנסקרו המחקרים שפורסמו ואלה שלא פורסמו, מחקרי הפלאצבו עקבו ב-80% אחר תגובת האנטי-דיכאוניים. 57% ממחקרים אלו שמומנו ע"י תעשיית התרופות לא הראו שינוי מובהק סטטיסטית בין "אנטי-דיכאוניים" ופלאצבו אינרטי. מחקר עדכני יותר טוען שתוצאות אלו מנופחות בהשוואה לניסויים בהם משתמשים בפלאצבו אקטיבי. יעילות צנועה זו לתגובות פלאצבו גבוהות בצורה קיצונית אינן נראות בטיפול של חוסרי-איזון שנחקרו היטב, כגון מחסור באינסולין, ומטילות ספק בהיפותזת הסרוטנין.

איך התחילה אופנת הסמים האנטי דיכאוניים?
ב-1971, כאשר ה-LY110141 - ההרכב שנעשה 'פרוזאק' - פותח, דיכאון היה נושא שכמעט לא נדון בציבור ו"אנטי- דיכאוניים" הוגבלו בעיקר למחלקה הפסיכיאטרית. אנשים פנו לרופאי המשפחה שלהם עם 'חרדה' ו'עצבים'. מרגיעים כוואליום היו קרוב לוודאי התשובה.
אלי לילי, החברה מאחורי 'פרוזאק', ראתה בתחילה עתיד שונה לחלוטין לסם החדש שפיתחה. הוא נוסה כטיפול בלחץ דם גבוה, שהצליח בכמה חיות אך לא בבני אדם. Plan B היתה חומר נגד השמנה, אך גם זה לא החזיק מעמד. כשנוסה החומר על פציינטים "פסיכוטיים" ואלו שאושפזו עם דיכאון, ל-LY110141 - שכעת נקרא 'פלואוקסטין' - לא היה כל יתרון נראה לעין, ועם כמה מהפציינטים מצבם אף הורע. לבסוף, אלי לילי ניסתה אותו על 'דיכאוניים' קלות. חמשה מתנדבים ניסו זאת, כל החמשה התעודדו. ב-1999, הסם סיפק לאלי לילי יותר מ-25 אחוז מהכנסותיה בגובה 10 ביליון דולר.
'פלואוקסטין' נמסר ל'אינטרברנד', (Interbrand) החברה המובילה בעולם להטבעת שמות (סוני, מיקרוסופט, ניקון, נינטנדו) לשם יצירת זהות. השם 'פרוזאק' נבחר בשל האנרגיה והמרץ (=zap) שבו, זה נשמע פוזיטיבי, מקצועי, מהיר, proey, zaccy. הוא שווק בפורמולה שקל-לרשום-אותה של 'גלולה אחת, מנה אחת לכל' והוא הופיע כשמקצוע הרפואה והמדיה היו שטופים בסיפורי זוועה על התמכרות 'ואליום'.
'פרוזאק' תפס חברה שהיתה במצב הרוח לקלוט אותו. קמפיינים לאומיים (שנתמכו ע"י אלי לילי) העירו את תשומת לב רופאי המשפחה והציבור לסכנות שבדיכאון. אלי לילי מימנה 8 מיליון ברושורים ("דיכאון: מה שאתה צריך לדעת") ו-200,000 פוסטרים. "אנטי-דיכאוניים" קודמים היו רעילים ביותר, קטלניים אפילו במינון יתר והיו להם תופעות לוואי אחרות מגעילות. 'פרוזאק' נדחף כבטוח לחלוטין, שיכול להיבלע ע"י כולם. זה היה סם הפלא, התשובה הקלה, מעורר אינסטנט, מכרה זהב ניורולוגי. כשיום ההשקה בא הפציינטים כבר ביקשו אותו בשמו.
עשרים שנה מאוחר יותר, 'פרוזאק' נשאר ה"אנטי-דיכאוני" נרחב התפוצה ביותר בהיסטוריה, ורבים חשים שהם חבים את חייהם לו. הוא נרשם לטיפול בדיכאון, הפרעה אובססיבית כפייתית, הפרעת חרדה, הפרעות אכילה, והפרעה קדם וסתית.
באופן מוזר, דיכאון הגיע למימדי מגיפה. כסף והצלחה אינם מהווים מגן: סופרים, בני מלוכה, כוכבי רוק, סופרמודלס, שחקנים, מנהלי תיווך לכולם יש אותו. מחקרים מציעים כי באמריקה הדיכאון יותר מהכפיל עצמו בין 1991 ו-2001. לפי ארגון הבריאות העולמי ב-2002 דיכאון הוא המוגבלות המובילה עולמית, שני רק למחלות לב.
קשקוש ביולוגי מחליף קשקוש פסיכולוגי
סרוטנין לא היה מוכר דיו לפני 20 שנה. כעת אם תשאל אדם מה זה, הוא/היא יאמרו לך שהוא קשור לאושר... שרמות נעשות נמוכות אצל אנשים מדוכאים...ש'פרוזאק' מעלה אותן...כך גם שוקולד...או אירובי...אולי יוגה...
חוץ מכך שאין זה נכון בדיוק. או שהועמד במבחן פעמים רבות. ושעדיין יש להוכיח זאת. לדברי דיוויד הילי, פרופסור לפסיכיאטריה באוניברסיטת קרדיף ומחבר "תנו להם לאכול פרוזאק", זה קשקוש-ביו טהור. הילי למד במשך עשור את המוליך העצבי סרוטנין אצל אנשים מדוכאים ומצא מעט מאוד עדות לתמוך בתיאוריה של 'אי איזון כימי'.
"הרעיון קודם בשנות השישים", הוא אומר, "והאדם מאחורי הרעיון, ג'ורג' אשקרופט, חזר בו מאוחר יותר. בזמנו זה נראה פשטני, כיום זה נראה מאוד נוח. יש בך משהו שהוא ברמה נמוכה שזקוק לתיקון. זה הופך אותך לשמח יותר לקחת תרופה" (ראו את ברוק שילדס שתיארה כ"מנחם" לגלות שהדיכאון שלה "היה קשור ישירות לתזוזה ביוכימית")
'פרוזאק' הוא מעכב לקיחה מחדש בררנית של סרוטנין. סמים "אנטי-דיכאוניים" קודמים - טריציקלים - עבדו על שלושה מוליכים עצביים המשויכים למצב רוח (סרוטנין,דופאמין, נוראדרנלין) היכן ש'פרוזאק' רק מתרכז באחד: סרוטנין.
"הרעיון הוא שזה היה צעד גדול קדימה עבור 'פרוזאק' לבחור רק את הסרוטנין, אלא שזו רק היפותזה" אומר מלקולם לאדר, פרופסור לפסיכופרמקולוגיה קלינית. "אין כל מדע מאחורי זה".
הרעיון שרגשות נשלטים ע"י רמות סרוטנין הוא פשטני ביותר ועובד גם בדיוק בכיוון ההפוך (כלומר שרגשותינו, רמות הדחק שלנו משנות את כימיית המוח, כך שזו דרך דו סיטרית). גורמים חשובים אחרים התורמים לדיכאון כוללים נסיון חיים, היסטוריה משפחתית, הורמונים ודיאטה. יחד עם זאת, התיאוריה שעליה חוזרים לעיתים קרובות של 'אי איזון כימי' (הבעיה אינה בנו, אלא בנוזלי הגוף היקרים שלנו) מקודמת מעל אתרי 'דיכאון' בבעלות חברות התרופות ובפרסומות.
היש הוכחה לקשר בין סרוטנין לדיכאון?
למרות ש-SSRI נחשבים כ"אנטי-דיכאוניים" הם אושרו ע"י ה-FDA לטיפולים ב-8 אבחנות פסיכיאטריות שונות, החל מהפרעת חרדה חברתית עד להפרעה אובססיבית כפייתית. כלומר כדי שהיפותזת הסרוטנין תהיה צודקת, כפי שהיא מוצגת לציבור כיום, ויסות הסרוטנין צריך להיות הסיבה (והתרופה) לכל אחת מהפרעות אלו. זה אינו מתקבל על הדעת, ואיש לא הציע עד כה תיאוריה הגיונית המסבירה כיצד אי נורמליות עצבית כימית אחת משוערת יכולה להתבטא בצורות התנהגויות רבות ושונות כל כך זו מזו.
חשוב לבדוק מה לא נאמר בספרות המחקרית. אין כל מחקר (שבוקר ע"י רופאים) שניתן לצטטו כתומך בטענת חוסר סרוטנין באיזושהי מחלת נפש, אך יש מחקרים רבים המציגים עדות נגד. אפילו המדריך הדיאגנוסטי למחלות של התאחדות הפסיכיאטרים האמריקנית אינו רושם את הסרוטנין כסיבה לאיזושהי מחלת נפש. מדריך הפסיכיאטריה הקלינית של הוצאת הספרים הפסיכיאטרית האמריקנית מתייחס לתיאוריות חוסר הסרוטנין כהשערה לא מבוססת, ואומר "נסיון נוסף לא אישר את השערת חוסר המונואמין".
למי מיועדות הפרסומות?
כדוגמא אחת, המידע הרשום על 'פרוקסטין', שהוא סם SSRI טיפוסי, קובע "היעילות של 'פרוקסטין' בטיפול של הפרעת דיכאון מג'ורי, הפרעת חרדה חברתית, הפרעה אובססיבית כפייתית, הפרעת פאניקה, הפרעת חרדה כללית, PTSD, נטען שהיא קשורה לפעילות סרוטנרגית בפוטנציה במערכות העצבים הראשית שנוצרת כתוצאה מעיכוב בנטילתו מחדש העצבית של הסרוטנין. מחקרים בבני אדם בהם השתמשו במינון קליני רלוונטי הדגימו ש'פרוקסטין' חוסם את נטילתו של סרוטנין בטסיות דם אנושיות". במילים אחרות, המכניזם של פעולת ה'פרוקסטין' לא בוססה בצורה החלטית ונשארת לא מאושרת והשערתית (המידע המרשמי טוען שהיעילות של הסם "משוערת כקשורה לפוטנציאל של פעילות סרוטנרגית"). למרות שיש הוכחות ש'פרוקסטין' מעכב את הלקיחה מחדש של סרוטנין, משמעות תופעה זו בשיפור סימפטומים פסיכיאטריים אינה ידועה, ונתונה לויכוח מתמיד. חשוב מכל, המידע המרשמי אינו מזכיר חוסר סרוטנין באלו שקבלו 'פרוקסטין', כמו גם אינו טוען ש'פרוקסטין' מתקן אי איזון של סרוטנין. בניגוד לכך, הפרסומות ל'פרוקסטין' מציגות טענות שאינן נמצאות בתווית זו שאושרה ע"י ה-FDA.
היפותזת הסרוטנין מוצגת באופן טיפוסי כאמונה מדעית קולקטיבית, כמו למשל בפרסומת ל'זולופט' הטוענת שבהתייחס לדיכאון "מדענים מאמינים שהוא יכול להיות קשור עם חוסר איזון של כימיקל במוח הקרוי סרוטנין".
ישנו גוף ראיות מדעי גדל והולך המטיל ספק בהיפותזת הסרוטנין, וגוף זה אינו בא לידי ביטוי בפירסומות. במיוחד פרסומות SSRI רבות ממשיכות לטעון שמכניזם הפעולה של SSRI הוא זה של תיקון אי איזון כימי, כפי שנטען בפרסומת ל'פרוקסטין' הטוענת "עם טיפול מתמשך, פאקסיל יכול להחזיר את האיזון של הסרוטנין". אך, כפי שכבר הוזכר קודם לכן, אין כל דבר שכזה כ"איזון" סרוטנין המבוסס מדעית.
מחברי המאמר המצויין למטה פנו ל-FDA כדי שיגיב על טיעוני הסרוטנין המועלים בפרסומות ל"אנטי-דיכאוניים". עמדת מנהל התרופות האמריקני לגבי אי האמת בפרסומי חברות התרופות בנוגע לאיזון הכימי של המוח עם סרוטנין בוטאה בדו"אל שנשלח לאחד ממחברי המאמר כך: "דאגתך בהתייחס לפרסומות מעלה נושא מעניין, בהקשר לתוקפן של הצהרות רדוקטיביות. בהצהרות אלו נעשה שימוש כנסיון לתאר את המכניזם המשוער של פעילות מוליך עצבי לאותו חלק מהאוכלוסיה המתפקד ברמת קריאה של כיתה ו'". זו גישה מוזרה האומרת שאמת והסבר פשוט אינם יכולים לגור בכפיפה אחת. יש גישות אחרות, קחו לדוגמא את ספר הלימוד 'רוקחות נפשית בסיסית' הקובע "עד כה, אין כל עדות ברורה ומשכנעת שחסרון מונואמין אחראי לדיכאון. כלומר, אין כל חסרון מונואמין "אמיתי"". בדיוק כמו פרסומות חברות התרופות זהו הסבר שקל להבינו, אך הוא מצייר תמונה שונה לחלוטין בנוגע להשערת הסרוטנין.

מבוסס על מאמרם של ג'פרי ר. לאקאסא וג'ונתן ליאו
שהופיע ב-PLos.Medicine ,Vol.2 ,Issue12 ,December 2005
ומאמרה של אנה מור שהופיע ב-Observer, May 13, 2007

 
תבונה נגד זכויות אדם
סילביה צלר, רנה טאלבוט, פרנק ווילדא

פורסם ב'כפיה' מס. 11, עיתון עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר), יוני (07) 

הערת תירגום: המילה vernunft על הטיותיה תורגמה פעם כ"תבונה" ופעם כ"הגיון"
בתקופת ההשכלה ניתן להגיון/תבונה התפקיד הרם ביותר כמאפיין את מהות ה"אדם": להיות הגיוני וראציונאלי, ובכך הודרו אלא המוגדרים כ"לא הגיוניים-חסרי תבונה" ממעמד ה"אדם". בניגוד לחשיבה הכללית המוטעית ש"זכויות האדם" וערכי ה"תבונה/הגיון" הם מושגים זהים אנו נעמוד על הסתירה המהותית בין קריאת ההשכלה ש"לכל בני האדם יש זכויות שוות" מאחר והם יצורים ראציונאליים לבין ההדרה ממשפחת האדם את ה"לא ראציונאליים".   

אנו מבקשים לבחון באיזה תחומים זכויות אדם והתבונה (Reason) מנוגדות זו לזו, החל בביקורת תקופת ההשכלה והקונצפט המודרני של תבונה. זהו דבר המקובל על רבים לראותן כשוות, אך אדורנו והורקהיימר התייחסו ל"אי האפשרות לספק נימוק עקרוני כנגד רצח באמצעות תבונה". בלתי אפשרי בצורה דומה הוא גם  למצוא טיעון בסיסי כנגד עינויים הנעוץ כולו בהגיון, והרציונאליזם של תקופת ההשכלה עצמו סיפק הצדקות חדשות, חילוניות, לעינויים.
פוקו, לפחות בנוגע לתפיסה הצרפתית של תבונה, טוען, "תבונה מולידה עינויים". המחלוקת הציבורית בגרמניה לאחרונה סביב פרשת דאשנר* מדגימה באופן ברור שייתכן בסיס הגיוני לעינוי.
האם אם כן הטיעונים לחרם קטגורי על עינוי הם רק "הגיוניים יותר"? או, האם זה נחוץ להגביל את ההגיון (על בסיס לא-דתי) במטרה להבטיח שזכויות האדם יהיו בלתי ניתנות לחילול?
עימות זה הופך להיות מוחשי במיוחד בפרקטיקת היומיום של הטיפול הפסיכיאטר הכפוי היכן ש, על בסיס ההגיון, מתעלמים לחלוטין מזכויות האדם.

מהי משמעותה של מילה?
ראשית, יהיה זה בוודאי מפתיע לחשוב על תבונה וזכויות אדם כצדדים מנוגדים. אך בחינה מקרוב מבהירה את הנושא.
ב"שגעון וציביליזציה - היסטוריה של אי שפיות בעידן התבונה" (1961), הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו כבר רמז לסתירה שבין זכויות האדם וההגיון. בו זמנית, חשף הפסיכיאטר האמריקני תומאס סאס חוסר התאמה דומה ביצירתו "המיתוס של מחלת נפש". אף על פי כן, אצל שניהם עדיין חסר תיאור פרטני של הסתירות וחוסר ההתאמה כשלעצמם.
"משמעותה של מילה מתגלם רק בשימוש בה" - טען לודוויג ויטגנשטיין - אך חשוב יותר, השימוש במילה בהתנהלות ובהגדרות החברתיות עולה ממה שקרוי "צורות חיים". דרכי התנהגות של אנשים, מעשיהם, ויחסיהם מושפעים ע"י השימוש בשפה שבתורה קובעת משמעות, במיוחד אם השפה נועדה להצדקת המונופול על אמצעי שימוש בכוח כדי לפעול כנגד רצון האדם.
כיצד אם כן ה"הגיון" מיושם בשפה ובפרקטיקה החברתית?
המילה "תבונה" היא יופמיזם המסווה קונצפט אלים באופן מהותי. זהו מכשיר של שליטה וכוח - הביקורת האידיאולוגית הקלאסית של כמה מחברי אסכולת פרנקפורט. בתמיכתנו בתיזה זו נכון הדבר להניח שאנו מתכוונים לפרק לחלוטין את המונח "תבונה", ולו רק משום שפוקו העיר בפיקחות ש"תבונה מולידה עינויים". בשל ההיקף הרב של הנושא נוכל רק לתאר את הקווים הכלליים ולגעת בכמה נושאים.

תבונה אלימה
למה אנו מתכוונים בדברנו על אופיים הסותר של תבונה וזכויות אדם?
זהו כלי רטורי, הגזמה, המסתכמת בדיכוטומיה כתוצאה סופית. אין משמעו שתבונה וזכויות אדם מנוגדים אנטגוניסטית. אך, התמקדותנו בסתירה היא חשובה ביותר מאחר שכשה"לא הגיוני" וה"אי רציונאלי" מתעקשים על זכויות אדם ואי-חלוקתן (indivisibility) הרי שהקונפליקט הטבוע בהן מקודם לראש.
כפי שהוא קיים, הקונפליקט בין תבונה לזכויות אדם נפתר בקביעות לטובת ההגיון בדרך של שלילת זכויות אדם מאנשים באמצעות כפייה פסיכיאטרית, כלומר ע"י טיפול בפציינטים - ה"לא הגיוניים ולא שפויים" - בניגוד לרצונם, ע"י הפעלת אמצעי כפיה פיזיים, החדרת מזרקים בניגוד לרצון, הזרקת חומרים משני תודעה, ואף ע"י שימוש במכות חשמל.
מכאן, שלא ננסה לתת הגדרה פולמוסית להגיון ומאפייניו, אלא להיפך, נבחר בגישה משלימה ונאפיין זאת ע"י התבוננות ב"אי ההגיון".
על פי הגדרתם, פעולות, רגשות ומחשבות המסווגות כמשוגעות או חולות נפש או לא שפויות נחשבות כלא הגיוניות או לא רציונאליות. מאחר ופושע מפר את זכויות האחרים, זכויותיו שלו יכולות להישלל. שעל כן כוח המדינה מטיל עונש במידתיות ל, אך לא יותר מ, הפשע שבוצע. אך במקרה של אלו המוגדרים "לא רציונאליים" אין כל קונצפט מקביל של מידתיות לעצור את כפיית המדינה. הטאבו על עינויים, שבאופן רגיל מבוסס בחברות בנות תרבות, מאבד מתוקפו מייד כשאין כל ערבון לאי החילול הפיזי של ה"לא רציונאלי" באמצעות כפייה פסיכיאטרית וטיפולים לא אנושיים במתקני כליאה פסיכיאטריים.
סוג זה של יחס אכזרי אינו מתיישב עם הצהרת זכויות האדם הכללית כפי שנוסחה בידי ארגון האו"ם ב-1948. ההבדל השיטתי בין הגיון ואי הגיון, הרציונאלי והאי רציונאלי, מאפשר לשלול מקבוצה אנשים יחודית את זכויות האדם שלהם. דבר זה מציב בפנינו את השאלה של כיצד ה"לא הגיוני/אי רציונאלי" יכול היה למעשה להוות איום לתבונה?

תבונה בעקבות האינקוויזציה
תוכנית העל של תקופת ההשכלה היא נסיון לייחס לתבונה כוחות אלוהיים. היא יועדה לגלם את תפקיד השופט העליון והוסמכה לערוך החלטות אוניברסליות ולענות תשובות סופיות. חברות אזרחיות השתמשו במושג התבונה כדי לתת לגיטימציה לנטילת השלטון. כתוצאה מכך היצור האנושי נעשה מוצר של תבונה, ולהיות הגיוני ורציונאלי הפך להיות קוו-המתאר הראשי של היות "אדם". אנתרופולגיה חדשה נוסדה.
ב'על המהפכה' טוענת חנה ארנדט:
"לטעון שדחפים ותשוקות 'אי רציונאליות' ולא צפויות יכולות להיות מבוקרות בידי ה'רציונאלי' היה כמובן חיוני להשכלה". 
מצד שני, ע"י קידום הרעיון של/ודרישה לחירות, שוויון ואחווה, ההשכלה אכן הניחה את הבסיס לשוויון זכויות לכל ובכך לזכויות אדם. דבר זה הוביל לסתירה שבין תוקפן של זכויות אוניברסליות לכל ויצירת העצמי כישות רציונאלית, ובהמשך לכך להגבלת כמה יחידים והדרת ה"אי רציונאלי" ו"הלא הגיוני". סתירה זו עצמה היא התחלת הטרור של התבונה ההולך בעקבות האינקוויזיציה.
בהליך זה, הירארכיה של מומחים ואנשים שהגיעו להישגים החליפה הירארכיה המבוססת על גיניאולוגיה. האוניברסיטה נהפכה לאוטוריטה שלטת ומוסד של כוח. תארי דוקטוראטים ופרופסורות החליפו תארי אצולה. הבנת העולם נשלטת בהדרגה ע"י מדעי הטבע. הגישה האובייקטיבית כביכול והשימוש של היקשים סיבתיים ומודלים מתמטיים איפשרו למדעי הטבע ליצור תחזיות, כמו גם לפרש מחדש את העבר. הצלחת מדעי הטבע המודרניים, למשל גילוי החשמל ותיעולו, הובילו ליצרנות מוגברת מחד גיסא, אך מאידך הצלחתם הובילה לרעיון מופרך מעיקרו: מדעי הטבע קבעו הנחות בנוגע להליכים חברתיים, היסטוריים, ואישיים המבוססים בלעדית על חוקים סיבתיים, בעוד שבמישור המציאות אותן ארצות מובטחות של האוטופיה החברתית, שכה היטב הוכחו מדעית, יתגלו ברוב המקרים כסיוטי התבונה.
מעניין לציין שנקרא תגר על טענת מדעי הטבע לאובייקטיביות מוחלטת ומתן הסבר לכל, במהלך ראשית המאה ה-20, במיוחד בשטח הפיזיקה. חשבו למשל על מעמדו הרעוע של החוקר בפיזיקת הקוואנטים, עקרון אי הוודאות של הייזנברג, תורת היחסיות של איינשטיין או במדע היוקרתי מכולם -המתמטיקה - תיאורמת האי מושלמות של גודל. פעולת פירוק זו, מתוך מדעי הטבע עצמם - בייחוד גרעין הדיסצפלינה של מתמטיקה ופיזיקה - קוראת תגר ומערערת מבסיסה כל אפשרות לאובייקטיביות, התפתחות המתנהלת במקביל לחשיבה הפילוסופית. לודוויג וויטגנשטיין טען שסדר הירארכי של "משחקי-שפה" הוא בלתי אפשרי, ובכך דחה את התפיסה של רעיון אוניברסלי או "תיאוריה רבתי". אך עדיין, אנו בעצמנו שומרים על המשכיות קבועה של ראיית עולם מכניסטית. ברפואה, ביוטכנולוגיה ומדעי המוח נושאים אלו זוכים להתעלמות מכוונת. 

בלי כלכלה רציונאלית, בבקשה!
"אזרח מחוקק! לאור העובדה שעד כה העניים סייעו לך במהפיכה ובניסוח החוקה הגיע הזמן לאפשר להם לקצור את פירות עבודתם.
הוסף לסדר היום חלוקת סדנאות עבודה היכן שאלו המוכנים לעבוד יוכלו למצוא את העבודה החסרה להם, מתי והיכן שיחפצו בכך. ספק בתים לקשישים ולחולים, היכן שאחיהם יוכלו לדאוג לצרכיהם. היכן שהטפילים והבטלנים יתרגלו לעמל וילמדו לחוש בושה לחיות על מאמצי ופירות עבודת האחרים" (מתוך מניפסטו משנת 1793 של שוכני איזור מעמד הפועלים פובורג סיין-אנטואן, כפי שמצוטט בספרו של אולריך אנצנסברגר 'Parasiten' עמ' 127).
ברור הדבר שכבר בזמן המפיכה הצרפתית אידיאולוגיית ההשכלה כוונה להדרת והחרמת הכפי-שהם-נקראים "טפילים". הדגש על הסברים ביולוגיים - "ביולוגיזציה" - ביחס למצבים חברתיים הוביל לחינוך מחדש למטרת ה"סטנדרטיזציה" של כל האזרחים. אחיינו של מרקס, פול לפארג הסתייג בתקיפות מרעיון זה של חברה מובנית ומתפקדת רציונאלית לחלוטין, מושבת נמלים מטפורית. ב'זכות לעצלות' שלו (1884) הוא טוען כנגד התפיסות הרציונאליות של יצרנות ומוסר עבודה. בעקבות דעותיו אלו של לפארג הגיע הזמן לזנוח תפיסות של הגיון ביחס לכלכלה, כלכלה שחייבת להיות מובנת כייצור מוצרי צריכה, מותרות, שירותים ושאר מוצרי שער חליפין כדי לספק מגוון של צרכים שונים.
כאן אנו נתקלים בשתי תפיסות שונות ומוגדות באופן יסודי.
א.) המסורת המרקסיסטית דורשת שיטת יצור רציונאלית/הגיונית, שהוגשמה ע"י הבולשביקים בצורה של כלכלה מתוכננת.
ב.) כלכלת שוק המעונינת למקסם רווחים היכן שסוכנים יחידים מסכימים על התנאים וחותמים על חוזה חילופין (כמו סחורות או זכויות בעבור כסף). סיפוק צרכים אישי, ולא הגיון, הוא הכוח המניע היחד במהלך החילופין.
אך כלכלות מתוכננות המודרכות ע"י הגיון יכולות למיטב יכולתן לנסות למזער את הטון המצווה של קובעי ההחלטות. הפטרנליזם נשאר כהיבט מהותי של שיטה כלכלית זו ויש לכך הסבר פשוט: אנשים יכולים לפעול בצורות שונות, אפילו סותרות, אך בשל אותן סיבות. באופן דומה, הם יכולים להפגין את אותה התנהגות אך בשל סיבות שונות. זוהי מהות ההוויה של החופש האנושי. מכיוון שאין תוכנית מדריכה או מתארת לפעולות והתנהגות האדם חיוני הדבר להכיר בבלתי צפוי כעקרון הבסיסי ביותר בהתנהגות האדם ובהתפתחות של סיפוק הצרכים. בהתאם לכך, השיטה המיטיבה עם ספקולציות ומתגמלת את הספקולאנטים, שתוצאות חיזוייהם מתאמתות שגרתית, משרתת במהירות ובדייקנות צרכים בלתי צפויים אלו. טיפוח הספקולציה, של "תחושות בטן" אנושיות לא רציונאליות, הופכת להיות הנורמה, ולא ההגיון.
בניוגוד לכך - ולא בלי גוונים נוצריים - יש לנו מה שניתן להגדרה כ"הטפות התבונה", היכן שהשלכות (-projections), סימפטיה, ולמעשה באופן נלעג במיוחד, אמפטיה מיועדות לפצות על החסרונות הלוגיים של שלטון הההגיון, במובן של "אל תעשה לאחרים מה שאינך מאחל לעצמך". לא רק שזה מגביל את פעולות האדם - ובהתאמה לכך קחו לדוגמא את השבועה ההיפוקרטית שאינה דורשת שתעשה טוב, אלא רק דורשת מרופאים לא לגרום רע - אלא גם מה שמהווה עקרון עבור היחיד אמור להפוך להיות עקרון עבור הכלל.
ב'תיאולוגיה של הרפואה' (עמ' 164) מציע תום סאס ניתוח של התוצאות של שלטון הרציונאליות:
"כפי שראינו קודם לכן, הצדק יכול, במובנו הבסיסי ביותר, להיות מוגדר מחדש כהגשמת חוזים או ציפיות. חוזים, יותר מכך, מבוססים על עשיה ועשיה נגדית כמו תשלום - כלומר, עשיה הגלויה לכל. בכך הם שונים מכוונות, רגשות או מצבי תודעה - שהם חוויות פרטיות. בהתאם לכך, צדק פתוח לבחינה, ביקורת ומשפט הציבור, בעוד שאהבה סגורה לבחינה והערכה שכזו. מכאן, הטענה שאדם פועל בצורה צודקת היא בקשה לתמיכת דעתם הטובה של האחרים, בעוד שהטענה שאדם פועל בצורה אוהבת אינה מאפשרת מקום לשיפוט של האחרים, וקנאותה אינה סובלת התנגדות. בקצרה, למרות שאהבה קוסמת לאידיאל של התחשבות בצרכי האחרים,בפרקטיקה הממשית מעשים צודקים מאפשרים יותר הגנה לאינטרסים המוגדרים-עצמית של האחרים מאשר פעולות אוהבות".
אך כיצד דבר זה מיושם ביחס לזכויות אדם? כלכלת השוק השיגה אחוזי שביעות רצון גבוהים יותר אצל היחידים המחליפים סחורות. כסוכנים וכיחידים הניתנים לאימות היקף עשיית-ההחלטות שלהם הוא שונה בצורה איכותית משום שהוא במהותו נקבע-עצמית. לא רק שיצרנות גבוהה יותר מושגת בתוך פרק זמן קצר יותר אלא גם היקף השירותים ויכולות החילופין לאלו שאינם מוכנים או אינם מסוגלים להיכנס לחוזה חילופין מוגדל, וזה נעשה בהתאמה לזכויות האדם שלהם.
כך, הבטלן מרוויח מבלי מאמץ רב. זכויות אדם יכולות להתממש רק כשעבודת כפייה תבוטל. הזכות לעצלות תשנה את מיקומה ממישור האוטופיה ותהפוך לתופעה יומיומית והישג חברתי. ולא רק עבור העשירים.
לכן, זכויות אדם אינן יכולות להיות מוסברות באמצעים של הגיון. הן התוצאה של טיפוח הערכים אותם אנו מביאים לתוכן.
כפי שמתיאס בלץ ניסח זאת בתמציתיות "חופש הוא מתי והיכן שלא נדרש הסבר".

טקסט זה שודר בגרמנית ב-11.5.06 ב-Dissidentenfunk (רדיו הדיסידנטים).

* "פרשת דאשנר", על שמו של סגן מפקד משטרת פרנקפורט: סטודנט למשפטים חטף ילד של הורים עשירים מאוד. במזל הצליחה המשטרה ללכוד אותו במהלך הסחיטה של המשפחה אך המשטרה לא השיגה מידע היכן הילד. כך שהמשטרה קיוותה למצוא את הילד בחיים ועל סמך הוראה כתובה של סגן המפקד ­שידע שמעשהו זה הוא בלתי חוקי­ הוחלט שמצב החירום הזה מצדיק זאת והמשטרה איימה על הסטודנט בהפעלת עינויים (יתכן שהמדובר היה בעיקום לאחור של ידו, או משהו דומה). הסטודנט הודה ומסר היכן נמצא הילד והמשטרה גילתה שהילד כבר נרצח לפני שהיא תפסה את הסטודנט. בהתחשב באיומי דאשנר בשימוש בכוח פיזי על רוצח וחוטף, הזרקור נסב בעיקר על הנסיבות של העינויים, כלומר התקווה הנכזבת בזמן הנתון להציל את חיי ילד
 
קוד דה-וינצ'י והפרכת תיאורית אי איזון הסרוטנין

פורסם ב'בלוג' לתאריך 9.11.2007 באתר 'עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית'

פתיחת חגיגות מופע ה-compliance הקרוי "שבוע פגועי הנפש" היום מעלה שוב את הביקורת על שיתוף הפעולה של התקשורת עם עוד יום מסכנות שמלטף את האגו ה"פילנטרופי" של יפי נפש ליברלים-בורגנים, ללא כל ביקורת רדיקלית על המסר של "נכי נפש" כהפנמה של מנגנוני בקרה חברתיים דכאניים, ועל שיטות דחיפת הסמים פרי מוחה של תעשית הפרמקולוגיה, שבעשור האחרון, בעיקר, זכתה ל"דחיפה גדולה". 
מי עומד מאחורי "דחיפה גדולה" זו? התשובה היא כסף, כוח ושליטה. ב-2002 יסד הנשיא בוש את ועדת חופש חדש (NFC) בנושא בריאות הנפש בארה"ב. בשנה שלאחר מכך  פרסמה NFC דו"ח שקרא לייסוד תכנית שאפתנית, אורווליאינית למיפוי מחלות נפש לכל אמריקני, מטרום–לידה ועד
עבור מבקרי הפסיכיאטריה הצפון-אמריקנים (-והישראלים הנשרכים אחריהם) רק נימוק "ביולוגי", המפריך את תיאורית האי-איזון הכימי של המוח כסיבה ל'מחלת נפש', יכול לשכנעם שפסיכיאטריית הכפייה היא פשע והפרת זכויות אדם, באותה מידה שרק הסוד ה"ביולוגי" ב'קוד דה-וינצ'י' בדבר צאצאיו של ישוע הופך עבור הצופה הצפון-אמריקני את רדיפת וציד הנשים כ'מכשפות' בידי הכנסיה הקתולית לפשע... 
לזקנה. NFC המליצה שהמיפוי ילווה ב"טיפול" וב"תמיכה", אך אפוימיזם מכוון-בריאות זה הוא מסווה לשיטות פסיכיאטריות ברבריות הכוללות (אך אינן מוגבלות ל-) סמים חזקים משני-תודעה ומכות חשמל. מי מרוויח ממיפוי רחב יריעה? כדי לענות לכך יש רק להסתכל על צמד התוכניות התאומות פרויקט האלגוריתם התרופתי הטקססני (TMAP) ומיפוי-נוער (TeenScreen) של אוניברסיטת קולומביה – על שתיהן הומלץ בדו"ח המסכם של NFC כ"תוכניות לדוגמא". כיצד שתי תוכניות אלו זכו לכך? כדי לענות יש לברר מי עשה לובי להכללתן.
מהו מיפוי-נוער? תכנית מיפוי לבריאות נפש שפותחה בידי ד. שאפר, ראש מחלקת פסיכיאטרית הילד באוניברסיטת קולומביה. יעדה הסופי הוא ביסוס הכללת מיפוי בכל בית ספר ברחבי ארה"ב, ואולי בשאר העולם, כך שכל הילדים יעברו מיפוי ויטופלו במחלות נפש. ארגון האמהות המאשפזות האמריקני NAMI משתף פעולה בהשגת יעד זה. NAMI ידוע במימונו הנרחב בידי קרנות תעשיית התרופות ומבקריו טוענים שפעילותו העיקרית היא הפצת אינפורמציה שקרית בנוגע למהי "מחלת נפש" כדי לייצר עוד מועמדים למרשם תרופות פסיכוטרופיות. ישנן גם האשמות מבוססות ש- NAMI עושה לובי מטעם חברות התרופות, מה שמבטיח לו מיליונים של מימון מדי שנה. בכינוס שנערך בשנת 2005, שמומן בחלקו ע"י תעשיין התרופות אסטרא-זנקה, מיפוי-נוער דיווח ש- 80% מבני הנוער שאובחנו באמצעות השימוש במכשיר המיפוי "אינם באמת בסיכון". כיצד מתבצע מיפוי-נוער? 14 שאלות מעורפלות, סוגסטיביות וטעונות כגון: "בשנה האחרונה, האם היה זמן ש... הרגשת שאינך יכול/ה לעשות דבר כהלכה או שלא היית נאה וחכם/ה כשאר האנשים?", שלא יכולת לחשוב בבהירות או במהירות כבעבר?", "האם חשת לעיתים קרובות עצבני/ת ביותר כשנאלצת לעשות דברים לפני אנשים?". התוצאה: 50%-30% מופו "חיובית" כחולי נפש. מיפוי-נוער מופעל ב-461 אתרים ב-43 מדינות בארה"ב. 122,000 מתבגרים מופו בשנת 2005, לעומת 14,000 ב-2003. והשלב המתבקש הבא? דר. אדריאן אנגולד (אוניברסיטת דיוק) מצהיר ב- BBC בנובמבר 2005:לאחד מ-10 ילדים בגילאי 2 עד 5 יש "מחלה פסיכיאטרית קשה ומחלות אלו מתפתחות מאוד מוקדם בחיים, אולי אף ברחם" והוא ממליץ: "מיפוי וטיפול למחלות אלו בתינוקות ובעוללים היא הדרך קדימה". בישראל מקדם תכנית זו מיודענו הפסיכיאטר ס. טיאנו המתואר בכתבה ב'מעריב' מ-2.12.05 כמאבחן תינוקות כ"דיכאוניים" וסימומם בהתאם.  גם 'ידיעות אחרונות' החל לשווק את התכנית ב-13.5.2007, אמנם עדיין אין מדובר בהחלטה של משרד ממשלתי אך כשלוקחים בחשבון ש'מיפוי-נוער' הוא תכנית המקדמת אך ורק אינטרסים כלכליים עצומים אפשר להבין שהכללת התכנית ב'ידיעות', הענק הכלכלי, רומזת לנו כי הכנסתה הרשמית לישראל היא בדרך. 
מהו TMAP ? פרוטוקול (אלגוריתם=הליך פתירת-בעיות) תרופתי לטיפול במחלות נפש שמקורו בטקסס בזמן שבוש היה מושל המדינה. TMAP קבע קווי הנחיה אחידים לטיפול במה שנתפס כ"הפרעות" פסיכיאטריות כשזה מתממש בתרופות הפסיכיאטריות ה"חדשות" יותר ומסתיים במכות חשמל – כפתרון סופי בשעה שהתרופות נמצאות כבלתי משפיעות. שום תרפיה או טיפול אחרים אינם כלולים.
השנאה לממשל בוש איפשרה בשנים האחרונות כמה וכמה מאמרי בקורת מיינסטרימיים המתארים את השיווק המסיבי של סמים תחת חסות החוק, ואת השילוב הקטלני של פוליטיקה קפיטליסטית=ניאו שמרנית=דתית חשוכה ביחד עם התעשרות של תאגידי ענק התומכים בהם, מייצור מכירת סמים, ופוליטיזציה של "תיאוריות נפש" פסאודו מדעיות. ראו למשל את The U.S. Psycho-Pharmaceutical -Industrial Complex: As mental illness has become profitable, we are seeing more  שפורסם רק החודש במגזין האינטרנט Z.
הדגש במאמרים אלו הוא על הפרכת הטיעון הביולוגי של זן זה של הפסיכיאטריה הצפון-אמריקנית המתייחס רק ל"מחלות נפש" (כגון ADHD; PTSD; BPD - האמריקנים כידוע חובבי ראשי תיבות) שפוברקו ב-50 השנים האחרונות מאז שהפסיכיאטריה הגרמנית, שהובילה את התחום ואשר ההיסטוריה שלה מייצגת את דרך התפתחות הפסיכיאטריה בכללותה, התמוטטה יחד עם הרייך השלישי. המבוי הסתום אליו נקלעה במחצית השניה של המאה ה-19 הפסיכיאטריה הפורנזית לאחר המצאת כללי מקנוטן - הממסדים את ההזניה ההדדית בין המשפט לפסיכיאטריה בכך שכל אדם שנתפס בביצוע עבירה יכול להתחמק ממשפט ע"י העלאת הטיעון של אי שפיות - הוביל את הגרמנים להמצאת הפסיכיאטריה החברתית, זו הפסיכיאטריה המאבחנת לאו דווקא עבירות אלא התנהגויות והלכי מחשבה סוטים וחריגים. ההמצאות הקליטות של זן זה של הפסיכיאטריה הגרמנית כגון "הומוסקסואליות", "פדופיליה", "מניה-דפרסיה" וכמובן "סכיזופרניה" (-מונחים שהפכו מזמן בעיני הציבור לאבני היסוד באמונה הפסיכיאטרית שעל קיומן לא מערערים כלל) בשילוב תורת השבחת הגזע היו כמובן הבסיס לשואה.
רוברט ויטקר בספרו mad in america תיעד בצורה מדויקת את הכיוון הייחודי בו התפתחה הפסיכיאטריה בארה"ב ושיתוף הפעולה עם תעשיית הפרמקולוגיה, הגלגול החדש של ה-Quacks שהיו נודדים מעיר לעיר ומוכרים שיקויי וגלולות פלא המיועדים לכל מחלה אפשרית.
כמובן שאין דבר פשוט מכך להפריך את הטיעון הביולוגי – אותה אמונה בקיומה של "מחלת נפש" שמונחת בבסיסה של כל פסיכיאטריה, אבל בבקורת הנכתבת במאמרים המוזכרים לעיל יש תופעה מטרידה שהעלתה בזיכרוני את 'קוד דה וינצ'י'.
כזכור בסרט מייגע זה מ-2006 – לא קראתי את הספר – מפענחים טום הנקס ואודרי טוטו סוד "ביולוגי" הטמון בבסיס הכנסייה הקתולית, סוד אותו היא ניסתה (-ומנסה בסרט) באלימות רבה להסתיר במשך כ-2000 שנות קיומה, דהיינו שישוע הוליד ילדה. ומדוע יש להסתיר "סוד" זה גם כיום? ההסבר נפרש לעיני הצופה ע"י איאן מק'קלן במין פנורמה של tableaux vivants מדברי ימי הכנסייה: מסתבר שכל פעולותיה של הכנסייה עד כה מתבססות על ההנחה שישוע היה רווק מתנזר, וגילוי "ביולוגי" זה ימוטט את ההצדקה לפעולות אלו. חלק נכבד מפנורמה זו של דברי ימי הכנסייה מוקדש למסעי הצלב, ולרדיפת נשים "מכשפות" במאות ה-15, 16, 17 באירופה. אמנם המספרים המוזכרים בסרט נשמעו מוגזמים ומופרכים ("מליוני נשים הועלו על המוקד"... לא בדיוק) אך רדיפתן, כליאתן והוצאתן להורג של נשים "מכשפות" היא כמובן עובדה. כלומר עבור הצופה הצפון-אמריקני רק נימוק "ביולוגי" כלשהו (-במקרה דנן, צאצאיו ה"ביולוגים" של ישוע) יש בכוחו להגדיר רדיפה והריגה זו כדבר שלילי שיש לגנותו כפעולה לא מוסרית המפרה זכויות אדם. מבלי שיהיה בידי הצופה הצפון-אמריקני נימוק "ביולוגי" זה הוא אינו מסוגל להגיע למסקנה זו בכוחות עצמו.
התסריט ל'קוד דה וינצ'י' נכתב בידי עקיבא גולדמן שלפי דברי יחצני הסרט הוא בנם של זוג פסיכיאטרים וכמובן שהוא ידוע משיתוף הפעולה הקודם שלו עם רון הווארד בימאי הסרט, דהיינו הסרט a beautiful mind (בעברית-'נפלאות התבונה') שהתיימר להיות מעין ביוגרפיה של ג'ון נאש. אלא שמר גולדמן שינה ב"ביוגרפיה" פרט מהותי וחשוב והוסיף, בסוף הסרט, נאום מכיר-תודה של נאש ל"תרופות הפסיכיאטריות מהזן החדש" שבזכותן כביכול מתאפשר לנאש להתגבר על "מחלתו" (-'סכיזופרניה', כמובן) ולחזור לאוניברסיטה ואף לזכות בפרס הנובל. כמובן שהמצאה זו של עקיבא גולדמן היא שקרית לחלוטין ואנו ב'עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית' אף יצאנו ב-2004 בקמפיין בו הבטחנו פרס של 10,000$ למי שיציג הוכחה חד-משמעית לכך שהסרט ובעיקר טענה זו בדבר ה"תרופות הפסיכיאטריות מהזן החדש", הוא פרופגנדה בלבד מטעמה של התאחדות הפסיכיאטריה העולמית (WPA), מאורגנת ע"י חברת יחסי ציבור המשולמת בידי תעשית הפרמקולוגיה. היו כמה פניות...  
ובחזרה לביקורת הפסיכיאטריה פרי השנאה לממשל בוש - שוב אנו רואים שהאמריקנים, וגם כנראה כמה ישראלים הנשרכים אחריהם, רק מסוגלים להבין נימוקים "ביולוגיים" המפריכים את טענות השקר של תעשיית הפסיכיאטריה-פארמקולוגיה בדבר קיומן של מחלות הנפש פרי המצאת הפסיכיאטריה בחמישים השנה האחרונות. האם יכול להיות שטיעונים כגון הפרת זכויות אדם אינם מובנים כלל לכל אותם "מבקרי" הפסיכיאטריה, או שהביקורת שלהם היא מהשפה ולחוץ ובעצם הם מסכימים ומשתפים פעולה עם הדיכוי הפסיכיאטרי ורק מתנגדים לו כשמדובר בסכנה לעצמם... 
 
מגלה מוקשים
כיצד לפענח טקסט פסיכיאטרי על "תרופה לטראומה"

 נורית קוץ

פורסם ב'כפיה' מס. 10, עיתון עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר), פברואר 06

תקשורת התאגידים הקפיטליסטיים (בישראל אין אחרת) מציגה

עוד בנושא:
America's Medicated Army
כתבה של מגזין TIME מ-5.6.08

לציבור מאמרים על מחקרים פסיכיאטריים בעלי כביכול אובייקטיביות "מדעית". המדור מציע דרכים כיצד לקרוא אותם, כיצד לדעת מה עומד מאחוריהם ואיך להבין מה הם באמת אומרים על המציאות בישראל? 
נושא המאמר מ'הארץ' אליו אתייחס כאן מתאר מחקר בנושא הטעון של הלם קרב שיזם משרד הביטחון ולפיו התברר כי "אין כל קשר בין מוטיווציה, אינטליגנציה או מוצא לבין הסבירות ללקות בהלם קרב". ההערה הראשונית היא לגבי מה שלא כתוב במאמר: העובדה שישראל משמשת כמעבדת מחקר לטראומה. העובדה שבארץ קיים כינוס, בשטח קטן אחד, של מספר רב של הלומי קרב ודור שני של טראומה (ילדים של ניצולי שואה או בנים של הלומי קרב ומשפחותיהם) מאפשרת לבצע מחקרים מפוקפקים מדעית, בהם החוקרים עושים רישום מראש, כי יש להם מידע מראש, על האנשים שמעניינים אותם למחקר ­ בין אם מבחינת אינטליגנציה או מבחינת ההיסטוריה הפרטית שלהם ­ הרי קיימת בארץ האפשרות להשיג את האינפורמציה הזו בזמן הגיוס לצבא או מתוך רשומות כלליות כמו בתי חולים, בתי ספר וכו'. הדבר קיים, ולכאורה ניתן להניח שחלק מהאנשים שסומנו למחקר ילקו בהלם קרב כיוון שניתן לשים אותם בסיטואציות (או ביחידות צבא) כאלו שיש סבירות שילקו שם בהלם קרב. זה הולם את הנאמר במאמר ש"רק בארץ אפשר רק לחכות שזה יקרה, לא צריך לדאוג לנתונים ואתה יכול לרשום את האנשים ולחכות שיקרה האירוע". 
נקודת ההתייחסות שלי כאן היא הקשר בין השימוש בחיילי צה"ל לבין מחקרים של חברות תרופות זרות שצריכות מעבדה אנושית חיה לבדיקת תרופות שישווקו לאחר מכן בכל העולם. השאלה האתית היא על הקשרים בין גיוס חובה לצה"ל שהוא צבא העם, לבין הפוטנציאל המסחרי של סבל החיילים ועד כמה קיים כאן מדרון חלקלק שאפשר גם לנצל אותו לרעה כיוון שחיילים הם קהל שבוי שההתנהגות שלו נמצאת בפיקוח מלא ואין בעיה לעשות עליו ניסויים. זו קבוצה "קלאסית" למחקר פסיכולוגי­ פסיכיאטרי, מכיוון שלא חייבים לתת לחייל אינפורמציה על מה קורה איתו, אין לו כל שליטה על האירועים שהוא השתתף בהם וגם לא על החומרים שהוא מקבל. כידוע הפרות זכויות האדם הגדולות, בתחום המחקר, שהתגלו עד היום היו בצבאות השונים בעולם. בארה"ב עשו ניסויים על חיילים בהקשר לפצצות אטום, כי זה היה קל יותר לעשות את זה על חיילים. גם תסמונת עירק שעוד לא ברור מה היא, היא גם כנראה משהו כזה. נראה שצה"ל הוא גורם מפתה מאוד לחברות תרופות: הוא זמין והוא צבא אקטיבי שנמצא בלוחמה חיה. אך מה עם החיילים? האם יש איזשהו פיקוח ציבורי חוץ צבאי על מה שנעשה ברמת המחקר, בעיקר מחקר תרופתי, באגף בריאות הנפש של צה"ל? והאם אנחנו בכלל מסכימים שצה"ל יעשה דבר שכזה כי הרי אנחנו לא שולחים חיילים לצרכי מחקר, אלא כדי להגן על ישראל ולא לפתח תרופות, אפילו אם מטרתן בסופו של דבר היא לטפל בחיילים נפגעי הלם קרב.

 כמובן אין זה רק עניין ישראלי של חיילי צה"ל כי כתוב במפורש: "160 מליון בני אדם בעולם סובלים מדיכאון וחרדה, מעריכים שכ­15 מליון אנשים בשנה מאובחנים בארה"ב כסובלים ממתח פוסט טראומטי". זהו הבסיס האמיתי למחקרים אלה, חברות תרופות הנושאות עיניים לשוק הרבה יותר גדול מהחיילים המסכנים שלנו או שלהם, והן משתמשות בחיילים כמודל קיצוני של מחקר מאחר ולא קיימת במציאות האזרחית אפשרות לבדוק טראומה בצורה קיצונית כזו ולקבל קבוצת מחקר הנשלטת טוטאלית על ידי החוקרים. על מחקר שכזה צריך לשאול מיהו הגורם האזרחי המפקח על רווחת החייל בהקשר הזה שהרי כל מחקר שכזה חייבת להיות בו גם תועלת לנחקר המיידי. אין שום היתר להשתמש בניסויים על חיילים לצרכים מסחריים, גם אם זה לא מזיק לחייל, כל שכן שיש פיתוי פה אולי גם להזיק, לא הרבה אבל להזיק קצת...
טראומה הוא מונח תלוי תרבות והקשר חברתי, ומה שחברות התרופות מנסות לעשות זה להציג טראומה כמודל ביולוגי שיש לו תרופה כימית. אותו אירוע ­נניח מילה­ בחברה אחת יגרום לטראומה ובהקשר תרבותי אחר זה אולי אפילו אחלה. זה לא ייצור שום הפרעה כי זה מקובל וככה עושים. הדיבור על טראומה במונחים מדעיים כאילו יש לה "תרופה" מסתיר, לדעתי, שיקול מסחרי. המחקרים הטוענים שאיתרו את האיזור במוח שבו מאוחסנות טראומות, זה שברגע שימצאו אותו יוכלו לתת את התרופה שבדיוק מרפאה את האיזור בו היא מאוחסנת, מעידים על חברות התרופות המחפשות שוק. מאחר וכולם סובלים היום מטראומות אפשר לפתח משהו שניתן למכור אותו, כמו פרוזאק, לכולם. השאלה המענינת פה היא חיילי צה"ל, מה הם פה בתוך התמונה? 
זה מתקשר לקרן סטנלי, קרן בינלאומית שבסיסה בארה"ב והמקצה אחוז אדיר ממשאבייה לחקר תרופתי של טראומה בישראל. (ראו מאמר ב'כפיה' מס' 7, יולי 2002, עמ' 5) מעורר מחשבות מאיפה הנתונים למחקרים מגיעים ומי עושה את הכסף על הנתונים האלה. אם נניח שצה"ל אוגר נתונים, אז האם מישהו ממסחר נתונים אלה? 
הנושא של 'טראומה' הוא לוהט והנושא של תרופות לטראומה הוא לוהט­לוהט. האמירות חסרות הבושה ש"ישראל היא מעבדה לטראומה" מעידות שהסבל שלנו מתחיל לעבור מסחור. ואם כן מי גוזר קופון על הסבל של ישראל, הסבל של החיילים, של הטרור, של השואה. ואם מישהו גוזר קופון האם יש לאסור על כך, לפקח, או לחלק רווחים בין כולנו?
בביקורת כאן אין מדובר בנסיון "לעצור את המדע". כיום ברור שהמדע מתפתח היכן שמתקצבים אותו, החוקרים פותרים בעיות לפי תקצוב, בין אם בעיות פריון ובין אם המצאת נשק ביולוגי. הם לא קובעים את המחקר, הם רק מבצעים אותו, והשאלה ממנה התקשורת מתעלמת היא האם קביעת המחקר מודרכת ע"י שיקול מסחרי או שהחברה צריכה לשלוט בו כי מדובר בענין ציבורי. ההתייחסות האווילית של התקשורת הישראלית שכביכול גילו פה משהו חדש מכסה על העובדה שמישהו יוזם מחקר על טראומה ולכן מתגלים בתחום דברים, אבל צריכה להישאל השאלה מי שלח את המדענים לכיוון ומה האינטרס מאחורי זה.

מבוסס על המאמר "חברה פגועה" מאת: ברוריה אתר, 'הארץ' 25.10.04 מוסף בריאות, גליון 93.

 








 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 


+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
1. שימוש בתרופות אנטי חרדתיות
ניסים (08/04/2016)



Go Back  Print  Send Page
כל הזכויות שמורות עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר) ©
[חזור למעלה]          [הוספה למועדפים]          [מפת האתר]          [יצירת קשר]
עיצוב וביצוע: חיפושית מולטימידיה
לייבסיטי - בניית אתרים