מ"חולה נפש" ל - "נפגע תקיפה פסיכיאטרית"

הצעות ודרכים לשיקום קורבן תקיפה ע"י שינוי התודעה ואימוץ זהות פוליטית.

חגי אביאל/עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית.

(דף עמדה זה נכתב ב-1996)

בדיון שערך ה"פורום לצרכני בריאות הנפש' של ג'וינט ישראל בנושא כנס צרכני בריאות נפש עלתה  בין השאר השאלה האם הכנס צריך להיות פתוח או סגור. כלומר האם הכנס מיועד אך ורק לארגונים ואינדיבידואלים המייצגים "חולי נפש' "הורים לחולי נפש" וכד' ורק הם שישתתפו בו, או האם הכנס מיועד גם לארגונים ואינדיבידואלים אחרים שיש להם נגיעה וענין בנושא, מתוקף תפקידם או עיסוקם בתחום זה או בתחומים קרובים. בעייתית במיוחד היתה שאלת השתתפותם של נציגי משרד הבריאות בכלל והמערכת הפסיכיאטרית בפרט. לפי אחת העמדות שהועלו בדיון, הפסיכיאטרים כלל אינם מסוגלים לראות ולתפוס אותנו כבני אדם. לפי דעה זו הפסיכיאטרים שיהיו נוכחים בכנס יבחנו אותנו אך ורק דרך המשקפיים של הדיאגנוזה הפסיכיאטרית, הם יתרשמו מאיתנו כחולים בלבד ובטענותינו יראו סימפטומים של הפרעה או הכחשה, כפי שהרגילה אותם לכך שגרת עבודתם ולכן, לכנס זה שנועד להגדיר ולגבש את כוחנו אין צורך ולמעשה אף אסור להזמין את מי שפגעו בנו וגרמו לחולשתנו. עם האויב, לפי דעה זו, אסור לשבת ולדבר. כשהצגתי את עמדת העמותה באותו דיון הסברתי כי אנו, כפי שמשתמע משמנו, צרכני-בריאות-נפש-בעל-כורחנו. דעתנו לא נשאלה רשותנו לא התבקשה וגם לא נתנה לנו כלל היכולת לבחור, כל המאפיינים המוסכמים של צרכן, בשעה שהפכנו לכאלה.

אך כפי שמשתמע משמנו איננו מזדהים עם "מחלות נפש' "חולי נפש' "הורים לחולי נפש" וכד'.

תחומי ההזדהות שלנו כוללים את מי שיוצא כנגד מעשי עוולה שונים שהמדינה מבצעת כנגד קבוצה זו או אחרת מאזרחיה. מאחר והנשק העיקרי במאבק נגד מעשי עוולה אלו הוא אכיפת החוק הקיים והפעלת פיקוח ציבורי ויידוע הציבור בפרטים שהוסתרו מפניו יש לדעתנו לפתוח את הכנס לפני כל המעונין. המדובר בעיקר במשפטנים אנשי אקדמיה, פעילי זכויות אזרח, עורכי דין וכד'. החשיבות והצורך שבגיבוש חזית אחידה של צרכני בריאות נפש במטרה להביא לשינוי ושיפור המצב הקיים בישראל מחייבים אותנו בלית ברירה לדבר עם אנשי המקצוע, והם במקרה זה הפסיכיאטרים. כך שיש לדבר עם האויב, אבל יש לדבר מעמדת כוח. המפגש ביננו לבין הפסיכיאטרים מאופיין בברוטליות, אלימות וחוסר יחס אנושי הננקטים כלפינו על ידי המערכת הפסיכיאטרית. אנו בעמדת נחיתות, אנו נחטפים מביתנו. מובאים בכפיה לבתי החולים. מוצאים את עצמנו כלואים בבתי משוגעים. אנו מסוממים עד לאובדן כל קשר עם המציאות. אנו עוברים טיפולים המשאירים אותנו עם נזקים גופניים בלתי הפיכים ואנו צריכים לשאת את הסטיגמה שמוסדות המדינה מטפחים באמצעות אפליה מכוונת כלפינו. ואולי צריך לרענן את זכרונו של הצוות המטפל - שכנראה נשחק במהלך העבודה - לכך שהמדובר הוא בנפש האדם כמשתמע מהמילים טיפול נפשי וכי שלילת חירותו של אדם היא עונש כבד וחמור דיו ואין צורך להוסיף עליה ברמיסת כבודו ושלילת צלם האנוש של המאושפז. ומי כמונו חברי העמותה יודעים זאת). אבל לדעתי לנו חברי העמותה יש עמדת כוח, במובן של זהות שווה כוח. זהותנו כנפגעי תקיפה פסיכיאטרית. בחרנו להגדיר את עצמנו כפי שאנו תופסים את מצבנו. אנו מגדירים עצמנו כמי שהמדינה תקפה באמצעות המערכת הפסיכיאטרית, לאחר שחוקקה חוק או חוקים מיוחדים המגדירים אותנו כקבוצה שונה משאר האזרחים ושללה את זכויות האזרח שלנו. כך המדינה מאפשרת כליאתם של חפים מפשע, הפעלת עינויים והתעללות פיזית ונפשית בהם, גזל רכוש ומוות. כליאתנו נעשתה ללא משפט וללא פקוח ציבורי ולא ניתן לנו כל מידע על מידת חוקיותה ועל דרכי ההגנה הקבועות בחוק נגדה. לדעתי, לשינוי תודעתו וזהותו העצמית של אדם מ"חולה נפש' (כגון "סכיזופרן" או "פרנואיד' או "הומוסקסואל' או כל סיווג מחלת נפש פסיכיאטרית אחרת) להגדרתו כ"נפגע תקיפה פסיכיאטרית" יש ערך שיקומי בונה וחיובי. אין להתעלם מכך שפרדוקסלית זהותנו זו נקבעה ע"י תוקפינו, אבל הגדרתנו העצמית כנפגעים שהיא הגדרה פוליטית במוצהר פותחת את הפתח לשיקום כבודנו חירותנו ולמאבק על זכויותינו.

רקע היסטורי: התיוג הפסיכיאטרי של חולי נפש ומחלות נפש הוא אקט פוליטי של קבוצת אנשי מקצוע משכבת אליטה. אך בתיוגים פוליטיים אלו תולים אנשי המקצוע תכונות שברגיל מתארות עיקרי דת. לטענת ה"מומחים" תיוגים אלה מתארים אמיתות נצחיות על טבע ואופי האדם ללא קשר וזהות עם המקום והזמן. הפסיכיאטריה לא השכילה לקבוע במקום מרכזי את שוויון ערך האדם ולא דחתה את הדרוויניזם החברתי שהוא כידוע אחד ממקורות הגזענות המודרנית. דוגמא ישראלית להיות התיוג הפסיכיאטרי אקט פוליטי ניתן למצוא בהשוואת צורות ההתייחסות של השלטון אל "חולי נפש"' לעומת "מחבלים". אלה השייכים לקבוצה הראשונה נכלאים אך ורק משום שהם, לטענת הפסיכיאטרים, עלולים לסכן את עצמם או סביבתם, מסוממים בכפיה בנימוק של טיפול תרופתי, נקשרים למיטותיהם, ובנוסף לכך זוכים שיטביעו בהם את הסטיגמה משוגע=רוצח אך אינם זוכים לייצוג משפטי בענינם. שיטות אלו לא מופעלות בענינם של המזוהים כמחבלים, אנשים שרוצחים ללא הבחנה ובאכזריות עוברי אורח. גם פסיכיאטרים וגם דעת הקהל לא טוענים שיש צורך לסממם בכפיה לקשרם למיטותיהם ולהעניק להם טיפול פסיכיאטרי וכמובן שיש מי שידאג להגנה משפטית נאותה עבורם. ההיסטוריה מלמדת כי קבוצות האוכלוסייה הנחותות מבחינה חברתית שדוכאו עי הפסיכיאטריה היו נשים, מעוטים אתניים, מעוטים מיניים (סוטים מיניים) וכד'. עם השנים עברו קבוצות אלו למאבק פוליטי נגד התיוג הפסיכיאטרי וניצחו. דוגמא משעשעת ליחס הממסד הפוליטי  הישראלי לקבוצות סוטים מיניים ניתן למצוא בשינויים שחלו במהדורת 5 9 9 1 של ספר הלימוד לסטודנטים "פרקים נבחרים בפסיכיאטריה" לעומת מהדורת 6 9 9 1. במהדורת 5 9' בפרק הדן בסטיות המיניות מדבר המחבר (פרופ' ס, טיאנו, יו"ר אגוד הפסיכיאטרים ומנהל ב"ח "גהה") על ההומוסקסואליות כ"סטיה מנורמה קלינית, גם אם המערכת החוקית והחברתית לא תקבלנה סטיה זו כחריגה" וזאת משום שהמחבר מודע להצלחת המאבק הפוליטי של קבוצות הומוסקסואלים בארה"ב למחיקת התיוג הפסיכיאטרי "אנו יודעים שדבר זה נבע מלחץ פוליטי של קבוצות הומוסקסואלים בארה"ב על הממסד לשינוי החוק, ובעקבות זה על החברה הפסיכיאטרית האמריקנית להשמטת ההומוסקסואליות מרשימת המחלות, כאילו הוצאתה שלתסמונת מסיווג פתלוגי רפואי ייתן לה גושפנקה של נורמה התפתחותית" (שני הציטוטים- עמ' 264). למרות דברים נחרצים אלה מהדורת 6 9' של אותו ספר השמיטה את סיווג ההומוסקסואליות כפתלוגיה, כנראה בעקבות לחץ פוליטי. מכאן ברור שהדרך היעילה למאבק נגד התקיפה הפסיכיאטרית היא במישור הפוליטי, בתחום החוק, הקבוע כולו בתחומי המקום והזמן והתלוי ברצונות ובדעות בני התקופה.

לדעתי כיום בישראל שתי קבוצות האוכלוסיה הפגיעות ביותר לאפשרות תקיפה פסיכיאטרית הן

קטינים ושכבת האוכלוסיה הענייה יחסית. המאפיינים המשותפים הבולטים לקבוצות אלו הוא חוסר אמצעים כספיים לשכירת הגנה משפטית, אפשרות חיים מחוץ לתחום הפיקוח של שרותי הרווחה  ואי ידיעת החוק הקיים וזכויותיהם הבסיסיות כאזרחים. מכאן יובן עד כמה פעולה של יידוע נפגע תקיפה פסיכיאטרית לגבי החוק והפסיקה יכולה לעזור לו לשמור על זכויותיו ולהציל את חייו. העמותה מצביעה על האבסורד החוקי שבו הגדרה מקצועית כלשהיא היא עילה מספקת לכליאת אדם. רוב האנשים הנכלאים בבתי חולים לחולי נפש מניחים כי נכלאו בשל ועל סמך הסיווג והתיוג הפסיכיאטרי, וכיצד אדם אמור להתגונן בפני האשמתו בכך שהוא סכיזופרן, פרנואיד, הומוסקסואל או כל עילה שלדעת הפסיכיאטריה מצדיקה כליאה. מאבקו של כלוא זה כנגד כליאתו תוך הסתמכות על הסיווג הפסיכיאטרי משול למאבק בצללים. מאחר והפסיכיאטרים הם שהמציאו את המודל של המחלה הפסיכיאטרית הרי שהנסיון לסתור אותו ולטעון נגדם על תקפותו, כלומר הנסיון של נפגע התקיפה להוכיח למערכת הפסיכיאטרית (ולעצמו) כי הוא "בריא" נידון מראש לכשלון ולכן לדעתי חבל לבזבז עליו זמן וכוח. בעיה נוספת הייחודית למי שטוען כנגד ההגדרה הפסיכיאטרית היא כי עצם טענתו מוצגת ומפורשת כסימפטום של אותה ההגדרה שנגדה יצא וע"י כך ניתן לבטלה כליל. כדי להתגבר על מכשול זה על נפגע תקיפה פסיכיאטרית להגן על עצמו במישור היחיד שבו טענותיו וטענות הפסיכיאטריה יקבלו משקל דומה וזהו לדעתי מישור החוק. כנגד "ראיות לכאורה" על היות הכלוא מסוכן לעצמו או לסביבתו, שני התנאים הקבועים בחוק לאשפוז כפוי בבית חולים לחולי נפש, ניתן לערור לסתור ולהפריך בבית המשפט, בהליך שיפוטי פומבי שיתברר בפני  שופט אשר במשטר דמוקרטי אמור להיות הסמכות הבלעדית להחלטה על כליאת אדם.

הנזקים האופיינים לנפגע תקיפה פסיכיאטרית (מלבד שלילת החירות והנזק הבלתי הפיך הנגרם כתוצאה מהטיפול התרופתי הכפוי) שנגדם לטענתי ניתן להילחם בדרך של שינוי תודעתו וזהותו הם:

ו. משא הבושה הכרוך באשפוז כפוי בב"ח לחולי נפש והמונע מהכלוא לצאת כנגד העוול שנעשה לו.

יש לעזור לאדם לשנות את דימוי העצמי מ"חולה נפש" שדינו להיכלא בשל כך בבית חולים לחולי

נפש לזה של "עציר', שנכלא על לא עוול בכפו, אדם שלא עבר כל עבירה שדינה כליאה ושהמערכת הפסיכיאטרית שכלאה אותו מונעת ממנו ביודעין ובמכוון גם לראות את חומר הראיות נגדו וגם את המידע לגבי הפרוצדורה המשפטית התקפה בענינו שבעזרתה יכול היה להגן על עצמו ולנצח. אם לקחת דוגמא ממקרים ידועים של עוולות מעצר שווא בישראל - עמוס ברנס, למשל, לא היסס ולא התבייש לזעוק את חפותו.

2. תחושות הכשלון, חוסר האונים והיאוש של אדם שעבר תקיפה פסיכיאטרית בלא שידע כיצד יוכל להגן על עצמו ומכאן ההתנכרות של אותו אדם לפרק זמן זה בחייו ולגופו ויצירת "חור שחור'

המחבל בדימויו העצמי ובזיהוי החיובי שלו עם חייו.

רוב בני האדם אינם מסוגלים להשלים עם התחושה שהותקפו בלא שעשו דבר להגנתם. לצורך כך הם מפתחים את מה שידוע כמנגנוני הדחקה הכחשה והתנכרות לגופם ולחייהם. (למשל ידועים מקרים שבהם אנשים שהותקפו גופנית בלא שיצליחו להגן על עצמם ניחמו עצמם באמרם: הפגיעה היא רק בגופי ולא בי). או למשל כאן בישראל אנו מכירים את ההאשמה המפלצתית הכמעט רשמית כנגד היהודים שבזמן מלחמת העולם השניה "הלכו כצאן לטבח" וכמובן את תחושת האשם של אותם אנשים על כך שלא עשו דבר או לא יכלו להגן על עצמם. כלומר, בשעה שאנשים מתעמתים עם מעשה תוקפנות שלא זכה לתגובה אין הם יוצאים כנגד התוקף אלה מפנים את תסכולם כנגד הקורבן או להרס והאשמה עצמיות. גם נפגע תקיפה פסיכיאטרית לא עומד בהשפלה שבאי הגנתו על גופו וחייו והוא אומר לעצמו (בעיקר לאחר ששוחרר) אני לא רוצה לזכור ולדעת מה קרה לי ומה עשו לי, אני רוצה לשכוח ולמחוק תקופה זו מחיי. אבל האם זה אפשרי? נדמה שלא. במקום לשכוח הוא בונה את חייו לאחר מכן על מעין "חור שחוף', על חלל בתודעתו ובזהותו תוך התנכרות לאותו פרק זמן בחייו. מה שמעצים את הנזקים הנפשיים הוא הפחד מהישנות התקיפה, אנשים יושבים בבית ומפחדים מכל דפיקה בדלת פן יבואו ויקחו אותם שוב לבית החולים, ומה שמנציח מצב זה וגורם לכך שהתקיפה הפסיכיאטרית תתאפשר שוב ושוב הוא חוסר האונים שבאי המידע לגבי מהי הדרך הנכונה שעל האדם לפעול להגנתו. ע"י שינוי תודעתו וזהותו וע"י הסברה של דרכי ההגנה הקבועות בחוק הפתוחות לפניו הוא יוכל לאמץ מחדש לחייו את תקופת הכליאה ולהבין אחרת את מה שקרה לו - לא כ"חולה נפש" שכליאתו מוצדקת בשל כך ושמשום שלא הגן על חייו היה ראוי שיקרה לו מה שקרה לו אלא כאדם שהמדינה תקפה וכלאה על לא עוול בכפו. ברור שאינני נאיבי כדי להאמין שהכלוא יוכל להגן על עצמו לבדו כנגד מערכת שלמה שאינה מצייתת כלל לדרישות החוק. מטרתי בעידוד הכלוא לדרוש מהמערכת את זכויותיו החוקיות היא כפולה: לגרום לו ליטול אחריות על חייו ותוך כך להזדהות איתם. למשל, במקום שהכלוא יסתפק בקריאה לעזרה לעורך דין שיעשה את העבודה עבורו אנו בעמותה מעמידים לרשותו מסמכים המנוסחים כדרישה שאותם עליו למלא בשמו ולהעביר ליעדם. כך הכלוא יהיה שותף פעיל במאבק על חייו ויראה עצמו ויזהה את עצמו כעציר בהליך כליאה רגיל. לאחר שהכלוא יגיש את המסמכים (בעזרתנו) נעזור לו בגיוס עורך דין שייצגו בבית המשפט. אנו גם נביא את המסמכים לידיעת הציבור ונבחריו כדי שיעשה משהו למען אכיפת החוק על המערכת. זוהי פעולה שיקומית בונה עבור הנפגע. בדרך זו אדם שנכלא, למשל, ביוזמת בני משפחתו או סביבתו ואשר התנגד בדרך משפטית לכליאה הפסיכיאטרית וניצח יוכל לחזור כאדם שונה לתוך הדינמיקה של סביבתו, הוא לא יחיה תחת האיום המתמיד באשפוז הפסיכיאטרי הכפוי המשמש ככלי נשק במאבקי הכוח שבתוך המשפחה או הסביבה. הוא גם ידע טוב יותר להסתדר ולדאוג לעצמו מרגע שימצא בחברה הרגילה הלא מוגנת לעומת האדם שיחיה בחברה הסגורה והמוגנת של בית החולים ויהיה תקיף ואסרטיבי בהמשך מגעיו עם רשויות הממסד. גם במקרה המצער שבו האדם מגיע לבית המשפט וזה אכן חורץ דינו לכליאה פסיכיאטרית, העובדה שהוא יודע מהי הדרך הנכונה להתמודד עם הכליאה והשלכותיה יכולה עדיין לעזור לו לגבש אישיות חזקה ובטוחה בעצמה.

3. ההנחה המובלעת בצורת הטיפול ובנקודות ההתיחסות של הצוות הרפואי כי האדם עצמו בשל

אורח חייו, מחשבותיו, העדפותיו המיניות וכד' הוא האשם בכליאתו ומכאן ההתכחשות העצמית

לחייו ולזהותו שאליה נדחף האדם ברצותו להשתחרר הן מהכליאה והן מהדימוי העצמי השלילי

שנכפה עליו.

לנו, המאושפזים בכפיה, שנחטפנו מביתנו ונכלאנו בבתי החולים לחולי הנפש לא נאמר ע"י הצוות המטפל על מה ולמה אנו נכלאים, מהי העילה לכליאה, אך השאלות שנשאלנו עי הצוות המטפל מהמפגש הראשוני ושמהן ניתן היה להבין מהי לדעת חברי הצוות הסיבה לכליאתנו עסקו אך ורק בחיינו: איזה ספרים אנחנו קוראים, איזה סרטים אנו רואים וכמובן שאלות הנוגעות לחיי המין שלנו, המסר הברור שהועבר לנו היה שנכלאנו בשל חיינו אנו, בשל מה שאנו עצמנו, מה שמרכיב את אישיותנו וזהותנו - ספרים סרטים חברה ומין וכד' - כדי להמחיש את האבסורד שבכך נסו לתאר עציר במשטרה שבמקום שייחקר על פרטי העבירה שלכאורה ביצע נחקר על הספרים והסרטים שהוא אוהב ועל יחסיו עם משפחתו. עקב כך, אלו מאיתנו שניסו להשתחרר מהכליאה נאלצו בתהליך אופיני לפסיכולוגיה של עציר בתנאי טרור להתכחש ולשקר ולהתנכר לאותם מרכיבים בחיינו שהצוות המטפל נתן לנו להבין (ואולי במקרים מסוימים אף אמר במפורש) שהם הסיבה לכליאתנו בבית משוגעים. זוהי כאמור תגובה אופינית לכלוא שאינו יודע על מה נכלא והוא צריך לנחש את העילה לכליאתו. ע"י שינוי תודעתו וזהותו העצמית של האדם מחולה לעציר אני מייעץ לו להפסיק כל מגע מילולי עם הצוות המטפל חוץ מאשר דרישה מתמדת ועקבית של זכויותיו הקבועות בחוק, כמו כן, כבכל כליאה, רצוי לערב בכל מגעיו של הכלוא עם הצוות המטפל את שיתופו או תווכו של עורך דין בדרך זו ילמד הכלוא כי מכלול הדעות הקדומות המרכיבות את המודל הפסיכיאטרי של מחלת נפש זו או אחרת אינן צריכות להיתפס על ידו כמכשיר דיכוי. הוא ילמד לכבד ולהעריך את המאפיינים היחודיים המרכיבים את חייו וזהותו ויבין שכדי להתנגד בהצלחה לכליאתו הפסיכיאטרית הוא אינו צריך להתכחש ולהתנכר לעצמו.

4. התחושה המועברת לכלוא שהוא משמש חומר גלם משולל זכויות אדם למקצוע הפסיכיאטריה

בהיותו הנושא למחקרים עבודות וניסויים רפואיים בלא שמבקשים את רשותו והוא נותן אותה

מרצונו.

שיטת העיקוב ע"י רישום יומיומי של התנהגות הכלוא הנהוגה בבי"ח מנציחה את מחלת הנפש. בעצם כליאתו הפסיכיאטרית האדם נתפס מראש ע"י הצוות המטפל כחולה וכל מעשיו מתועדים ומתורגמים באופן מגמתי במטרה להוכיח את מודל המחלה המסוים שהודבק לו ולהצדיק את המשך כליאתו. הכלואים מוצאים עצמם במלכוד שבו כל פעולה מצדם תרשם ותחשב כסימפטום מחלה. רוב הכלואים מעידים שחשו עצמם כחיות מעבדה וכי נשללו מהם כבודם העצמי וזהותם בשל הצורך שהתנאים כפו עליהם לחשב תדיר כיצד תרשם כל פעולה שלהם ע"י הצוות. כמו כן יש להזכיר את תחושתו של אדם המוצא את קורות חייו מתפרסמים בתוך מאמר מדעי. עם שינוי תודעתו וזהותו של הכלוא נעודד אותו להגיש תביעה לזכויות יוצרים על כל מאמר פסיכיאטרי שבו מתוארים קורות חייו - שהרי הוא הוא "המקרה" ובלעדיו לא היה "תאור מקרה" כך שניתן לטעון שיש לו זכויות יוצרים על המאמר. בדרך זו אולי נצליח לגרום לפסיכיאטרים להתייחס לכלואים כאל בני האדם שווי זכויות אולי נצליח לגרום לפסיכיאטרים לבקש את רשות הכלואים לפרסום מאמרים אלו.

כדי לממש את פעולת שינוי זהותו הפוליטית של אדם מ"חולה" ל'נפגע תקיפה פסיכיאטרית" הכינה ומחלקת העמותה את המסמכים הבאים:

א. ערכת עזרה ראשונה משפטית להגנה מתקיפה פסיכיאטרית. הערכה מורכבת מפרשנות החוק והפסיקה שנעשתה אך ורק מנקודת מבטו של המותקף וכל תכליתה להבהיר לו מה הפרוצדורה המשפטית שהחוק קבע בענינו וכיצד יוכל להשתמש בפרוצדורה זו להגנתו למאבק נגד כליאתו. לפרשנות מצורפים דפים המסבירים כיצד ולמי נתן להגיש ערר על הכליאה, מה הנימוקים המשפטיים שיש לטעון בערר, כיצד להוציא צו מניעה נגד מתן טיפול תרופתי כפוי ועוד.

ב. מכתב עדות. נועד לתת תשובה למקרים שבהם מעשיו של איש צוות רפואי פגעו בצורה חמורה

באיכות חייו של הכלוא אפילו אם רשמית הפעולה אינה עבירה על החוק. העמותה מחלקת טופס ריק של מכתב והכלוא ממלא את פרטיו המדויקים של המעוול ומפרט בגוף המכתב את שעוללו לו. המכתב ישלח לכתובתו של המעוול + העתקים וישמש גם בסיס לרשימות השחורות של אנשי צוות רפואי שגרמו נזק ויסורים לכלוא ושלא הובאו לדין על מעשיהם. העמותה תפרסם רשימות אלו בבטאונה.

ג. שאלון פרטי הכלוא. נועד לאסוף מידע כמותי על עיוותים ועבירות המבוצעים ע"י המערכת

הפסיכיאטרית.