8

בתי המשפט

פח 000003/03		בית משפט מחוזי חיפה
09/01/2005	תאריך:	מ' לינדנשטראוס - נשיא [אב"ד] ש' ברלינר ב' בר-זיו	בפני:

	מדינת ישראל		בעניין:
המאשימה	פרקליטות מחוז חיפה	ע"י ב"כ עו"ד
	נ ג ד
	אורבוש פרישקין אריקה
הנאשמת	עו"ד תוסיה-כהן שרם עינת	ע"י ב"כ עו"ד

גזר דין

1. בתאריך 10.10.04 הורשעה הנאשמת בעבירות הבאות:

רצח – לפי סעיפים 300(א)(2)+301 לחוק העונשין,תשל"ז-1977 (להלן "חוק העונשין").

כליאת שוא – לפי סעיף 377 רישא לחוק העונשין.

התעללות בקטין – עבירה לפי סעיף 368ג רישא לחוק העונשין.

החזקת סכין – עבירה לפי סעיף 186 לחוק העונשין

איומים – לפי סעיף 192 לחוק העונשין

הפרעה לשוטר במילוי תפקידו – לפי סעיף 274 לחוק העונשין.

על פי עובדות כתב האישום שהוכחו בפנינו בתאריך 2.8.03 נטלה המבקשת מביתה שיפוד מתכת, שופין ו- 5 סכינים (להלן "הסכינים"), הלכה לדירה אחרת, בה שהה אותו זמן דניאל טטרואשוילי ז"ל (להלן "המנוח"), שהיה בן זוגה, ובמשך כ- 6 שעות דקרה אותו בחלקי גופו השונים באמצעות הסכינים, עד שנפח נשמתו.

2. בטיעוני המאשימה לעונש היא ביקשה להשית על הנאשמת מאסר עולם בגין עבירת הרצח. הסניגורית טענה כי בנסיבות יש להחיל על הנאשמת את הוראות סעיף 300א' לחוק העונשין ולהטיל על הנאשמת ענישה מופחתת עפ"י סעיף 300א(ג) לחוק העונשין. הנסיבות להן טענה הסניגורית הן התאכזרות נפשית וגופנית ממושכת מצד המנוח כלפי הנאשמת, שגרמו לנאשמת מצוקה נפשית קשה.

3. בשלב הליכי המעצר התבקשה חוות דעת פסיכיאטרית בעניינה של הנאשמת. בחוות דעתו של ד"ר אמיר בן אפרים, הוא קובע כדלקמן:

א) הנאשמת אינה סובלת ממחלת נפש. מעולם לא סבלה מהפרעה בבוחן המציאות (מצב פסיכוטי) או ליקוי ביכולתה להבין את מעשיה.

ב) אישיותה של הנאשמת מאופיינת בקושי להכיל מצבי תסכול, בנטייה להתפרצויות ובקושי להשתלט על דחפיה. הנאשמת סובלת מהפרעה באישיות.

ג) הנאשמת יודעת להבחין בין טוב לרע, מותר ואסור. מיד לאחר ביצוע העבירה, עולה מהתנהגותה שהבינה את הפסול במעשיה.

ד) הנאשמת מסוגלת לעמוד לדין.

ה) "לאור קיום אפשרות של ענישה מופחתת, אשמה המיוחסת, אתייחס לאפשרות של ענישה מופחתת מהיבט הפסיכיאטרי בלבד. הנבדקת אינה סובלת ממחלת נפש, אך סובלת מהפרעה באישיות. הפרעת האישיות לא לוותה באירוע זה או בעבר במצב פסיכוטי. ההפרעה אינה בדרגת הפרעה נפשית חמורה. לא קיימת הפרעה ביכולתה להבין את הפסול במעשה ויכולתה להמנע מהמעשה כתוצאה מהפרעת האישיות לא היה מופרע במידה ניכרת. אי לכך, מהבחינה הפסיכיאטרית אינה עונה על דרישות החוק לענישה מופחתת".

4. בהסכמת הצדדים הורינו בתאריך 20.1.04 כי הנאשמת תבדק לגבי מצבה הנפשי על ידי 3 פסיכיאטרים. בתאריך 2.3.04 התקבלה חות דעת ד"ר קנול גבריאלה, ד"ר פובר גלינה וד"ר חברון שרה שקבעו כי:

א. הנאשמת אינה לוקה במחלת נפש, אלא בעלת הפרעת אישיות גבולית.

ב. הנאשמת אינה זקוקה לאשפוז פסיכיאטרי.

ג. הנאשמת כשירה לעמוד לדין, לעקוב אחר הליכי המשפט ולתקשר עם עורך דינה.

ד. "להערכתנו , ממבט פסיכיאטרי, בעת ביצוע המעשה המיוחס לה, ככל הנראה לא היתה במצב פסיכוטי ולא פעלה מתוך תכנים הקשורים לחולי נפש".

5. בשלב שמיעת הראיות, במסגרת עדותה, שטחה בפנינו הנאשמת ארוכות את מסכת היחסים הקשה בינה ובין המנוח. לגרסתה , המנוח נהג להכות אותה, התעלם מרגשותיה ומבתם המשותפת, והגביל צעדיה והיא פגעה במנוח כי היתה בטראומה. בסיכומים התבססה הסניגורית על מצבה הנפשי של הנאשמת וטענה כי בנסיבות שתוארו על ידי הנאשמת לא התקיים היסוד הנפשי הנדרש בסעיף 300 לחוק העונשין – דהיינו הכוונה לגרום למותו שלאדם. טענה זו נדחתה על ידינו בהכרעת הדין, כאשר קבענו כי נסיבות ביצוע הדקירות, אופי הפגיעות , הסכינים ששימשו את הנאשמת ומשך הזמן הארוך בו שכב המנוח מתבוסס בדמו – כל אלה "יש בהם כדי להצביע על קיום ההחלטה להמית אצל הנאשמת ועל רצונה להביא למות המנוח". עוד קבענו כי הנאשמת תכננה לגרום למותו של המנוח והבינה את חומרת מעשיה.

6. הנאשמת העידה פעם נוספת במסגרת הראיות לעונש ושוב חזרה על מסכת ההתעללויות שספגה מהמנוח לאורך כל חייהם המשותפים. מאידך, העידה המאשימה את בני משפחתו של המנוח באשר לאופיו הטוב של המנוח.

7. מטעם הנאשמת הוגשה חוות דעתו של הפסיכולוג הקליני ד"ר אנדריי דרזנין שקבע כי הנאשמת היתה במצב של מצוקה נפשית קשה וכי דבקותה במנוח מלמדת על פגמים בתפיסתה ובהערכתה העצמית.

8. על מנת להחליט בשאלת תחולת סעיף 300א' לחוק העונשין על עניינה של הנאשמת מוכנים אנו להניח, לזכות הנאשמת, כי אכן כל שנאמר על ידי הנאשמת נכון – דהיינו היא סבלה התעללות פיזית ונפשית מהמנוח במהלך חייהם המשותפים ולפיכך גם לא נדרש לסקור את כל המסמכים בתיקה הרפואי של הנאשמת (נ/6), בתיק הרווחה (נ/ 7) או להכריע בין הנאשמת לבני משפחת המנוח באשר לאופיו והתנהגותו. יחד עם זאת , אין בהנחה זו כדי להועיל לנאשמת מאחר, וכפי שכבר ציינו בהכרעת הדין, לא השתכנענו כי במועד ביצוע הרצח סבלה הנאשמת מ"מצוקה נפשית קשה" עקב ההתעללויות הנ"ל:

א. מחוות הדעת הפסיכיאטריות שנסקרו לעיל עולה במפורש כי ההפרעה הנפשית ממנה סבלה הנאשמת "אינה בדרגת הפרעה נפשית חמורה", כקביעת ד"ר בן אפרים (שהיתה סמוך ככל האפשר למועד הרצח) או שלא היתה "במצב פסיכוטי" כקביעת 3 המומחים הפסיכיאטריים.

ב. מחוות דעת 3 המומחים הנ"ל עולה כי המצב הנפשי של הנאשמת, שבא לידי ביטוי ב"תנודות במצב הרוח, התפרצויות זעם, תוקפנות כלפי הסובבים ואי יציבות ביחסים בין אישיים" נצפה כבר בעת אשפוזה בבי"ח טירת הכרמל בשנת 1996, עקב נסיון אובדני (כאשר בין כותלי מוסד זה הכירה את המנוח).

ג. גם בפנינו וגם בפני הועדה הפסיכיאטרית תארה הנאשמת את שעבר עליה ויחסיה עם הנאשם, כאשר אלה סוכמו על ידי המומחים כדלקמן:

"מתארת את דפוסי הקשר כקשים בכך שחוותה אלימות מילולית ופיזית ממנו, חשה כי היא ובהמשך בתם מוזנחות על ידו, ניסתה לעזוב אותו אולם, המשיכה לחוש געגועים וכמיהה למשפחה נורמטיבית ועל כן בני הזוג לא נפרדו".

עוד עלה מדבריה כי המנוח עזב את ביתם המשותף והיא זו שהלכה לחפשו בחוף הים וכאשר ראתה אותו שם עם בחורה צעירה, כאשר הוא מתעלם ממנה, גמלה בליבה ההחלטה לנקום.

סעיף 300א(ג) נועד להגן על מי שפועל כדי להשתחרר ממצב של התעללות ממושכת ולא על מי שנוקם עלבונו ומשתמש בטענה זו כתרוץ, להסוואת מניע אחר (וראה: ת"פ (חיפה) 101/00 מ"י נ. פאדי מרזוק , תק-מח 2001(1) 1374 ) ובענייננו ברור מעדויות אלה של המתלוננת עצמה כי עשתה אשר עשתה כנקם לפגיעתה הנוכחית בלבד.

ד. נוסיף ונציין כי גם אם הנחנו לזכות הנאשמת, כי אכן סבלה התעללות פיזית ומילולית מצד המנוח ספק רב בענייננו אם התעללות זו, ככל שהיתה, עלתה לדרגת "התעללות חמורה ומתמשכת" ואין לנו אלא להפנות בהקשר זה לפסק דינו של כבוד השופט מצא בע"פ 1191/02 פלוני נ. מדינת ישראל (לא פורסם):

"11.הנימוקים שהביאוני למסקנה שיש לדחות את הערעור על ההרשעה, כוחם יפה להביא גם לדחיית הערעור על גזר הדין. מעדויות שונות שהובאו לפני בית המשפט המחוזי עלה, כי המערער היה מוטרד מאוד ואף נקלע למצוקה נפשית על רקע יחסיו המעורערים עם המנוחה. כן הוברר, כי מערכת יחסיהם של בני הזוג כללה לא פעם הטחת אמירות קשות ודברי עלבון מצד המנוחה כלפי המערער. אך לא כל מצוקה נפשית שאליה נקלע מבצע רצח נכנסת לגדר החריג שנקבע בסעיף 300א(ג). כך גם לא כל התנהגות פוגענית מצד הקורבן כלפי מי שגרם למותו עולה כדי "התעללות חמורה ומתמשכת". בית המשפט המחוזי קבע בגזר-דינו, כי לא הוכח כי המערער היה במצב נפשי קשה. עיגון למסקנה זו מצוי בחוות-דעת הפסיכיאטר המחוזי אשר בדק את המערער. גם מעדות המערער עצמו לא ניתן להסיק כי הוא היה נתון במצוקה נפשית קשה, כמשמעה בסעיף 300א(ג). בצדק, לדעתי, קבע בית המשפט המחוזי כי אף בעלבונות הרבים שספג המערער מאת המנוחה לא ניתן לראות משום התעללות חמורה. בית המשפט הבהיר בפסק-דינו כי הצטיירה "מערכת יחסים סבוכה בין בני הזוג שכשלה והפכה לסבל ארוך ומתמשך לכל אחד מבני הזוג ולילדיהם". אך בצדק קבע, כי על אף היותה של מערכת היחסים קשה ואלימה, הן פיזית והן מילולית, אין ספק כי יחסה של המנוחה כלפי המערער אינו עולה כדי "התעללות חמורה ומתמשכת". הכרה בכך, שהתנהגות מעין זו שלה טען המערער, מהווה התעללות שבכוחה להצדיק הטלת עונש מופחת, תהווה הרחבה בלתי ראויה של החריג הקבוע בסעיף 300א(ג) לחוק העונשין, אשר יש ליישמו בזהירות מרובה ובמקרים מיוחדים ונדירים בלבד (ראו דברי השופט קדמי בע"פ 4419/95 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 752, 767)".

והדברים יפים גם בענייננו.

עוד נציין כי בפסק הדין המנחה בסוגיית הענישה המופחתת, קודם להכנסת סעיף 300א לחוק העונשין – ע"פ 6353/94 כרמלה בוחבוט נ. מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 647 – דובר על "מעשי טרור זוועתיים" שנעשו בנאשמת, ואשר הצדיקו הקלה בעונשה – ובענייננו – חרף כל חומרת מעשי המנוח (אם בכלל) לא נוכל לאמר כי הגיעו לדרגה שכזו.

ודוק: הנאשמת היא זו שצריכה להוכיח את "זכאותה" להנות מעונש מופחת כאשר הנטל הוא ברמת הטיית מאזן ההסתברות לטובתה (ת"פ (חיפה) 1011/97 מדינת ישראל נ. מאיר אלימלך, תק-מח 99(2) , 3509 – ובענייננו נטל זה לא הורם.

9. על פי כל חוות הדעת הרפואיות שעמדו בפנינו – ברי לנו כי הנאשמת אינה סובלת מהפרעה נפשית חמורה שהגבילה במידה ניכרת את יכולתה להבין את המעשה או להמנע ממנו (כאמור בסעיף 300א(א) לחוק העונשין).

בע"פ 93 / 4389 יוסף מרדכי נ' מדינת ישראל נ (3) 239,עמד כבוד הנשיא ברק על משמעות "הפרעת האישיות" בעמוד 249:

"ומדוע חלה הוראה זו בענייננו? מסתבר כי בפתח הדיון בערכאה הראשונה החל עבודי להתנהג בצורה מוזרה. התעורר החשש בדבר כשרותו לעמוד לדין. נערכה לו בדיקה פסיכיאטרית. תוצאתה הייתה כי הוא כשיר לעמוד לדין. בהקשר לכך נאמר בחוות הדעת:

"מדובר בגבר עם הפרעת אישיות. לא היתה כל עדות לקיומה של מחלת נפש בעבר או בהווה. התנהגותו המוזרה ושתיקתו נובעים קרוב לוודאי מהחרדה בה נמצא על רקע המשפט המתנהל כנגדו. חלק מן התופעות הינן מכוונות לשם יצירת רושם של מחלה - סימולציה".

חוות-דעת זו בוודאי אין בכוחה לבסס טענה בדבר תחולתו של סעיף 300א לחוק העונשין. אכן, "הפרעת אישיות" כשלעצמה אינה ממלאת את יסודותיו של סעיף 300א לחוק העונשין. לשם שכלול התנאים הנדרשים בסעיף 300א לחוק העונשין נדרשים הפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושר שכלי אשר מגבילים את יכולת הנאשם במידה ניכרת שאינה מגיעה לכדי אי-שפיות הדעת (כמוגדר בסעיף 34ח לחוק העונשין). תנאים אלה אינם מתקיימים בעניינו של עבודי. התוצאה היא אפוא כי בדין הוטל עליו עונש מאסר עולם".

וכפי שכבר ציינו בהכרעת הדין ברי לנו כי יכולתה של הנאשמת לא הוגבלה כלל והיא תכננה את מעשיה והבינה אותם , לרבות הפסול שבהם.

10. באשר לחוות דעתו של דר' דרזנין מטעם הנאשמת, זו אינה מקובלת עלינו, אך בכל מקרה, גם ממנה עולה לכל היותר מצוקה שאינה מגיעה לכדי הפרעה נפשית חמורה שהגבילה את יכולתה.

11. בטיעוניה הרחיבה הסניגורית אודות המנוח. מפאת כבוד המת, איננו חוזרים על האמור ורק נדגיש, כפי שהובהר לסניגורית, כי הנאשם בפנינו אינו המנוח ואופיו – גם אם היה כזה כפי שנטען, לא היה בו כדי ליתן צידוק למעשי הנאשמת ו/או להיות גורם להפחתת עונשה.

12. בטיעוניה בפנינו אמרה הנאשמת כי היא מצטערת על מעשיה.

13. אשר על כן אנו גוזרים על הנאשמת, בגין עבירת הרצח בה הורשעה, עונש של מאסר עולם.

14. הנאשמת הורשעה בביצוע 5 עבירות נוספות, פרט לעבירת הרצח, ובגינן אנו גוזרים על הנאשמת עונש מאסר בן 5 שנים, אשר ירוצה בחופף לעונש מאסר העולם שהושת עליה כאמור לעיל.

זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 ימים.

ניתן היום כ"ח בטבת, תשס"ה (9 בינואר 2005) במעמד ב"כ המאשימה, ב"כ הנאשמת והנאשמת בעצמה.

מותר לפרסום מיום 09/01/2005.

ב. בר-זיו, שופטת

ש. ברלינר, שופט

מ. לינדנשטראוס, נשיא [אב"ד]

קלדנית - עדי שטרית