18

בתי המשפט

פח 001052/05		בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
17/05/2006	תאריך:	הרכב כב' השופטים: ש' טימן-אב"ד ת' שפירא ש' ברוש	בפני

	מדינת ישראל		בעניין:
המאשימה	שאול אבינור	ע"י ב"כ עו"ד
	נ ג ד
	ארתור בקייב
הנאשם	רן אלון	ע"י ב"כ עו"ד

ג ז ר - ד י ן

השופט שלי טימן, אב"ד

פתח דבר

1. ביום 11/5/2006 הרשינו לנאשם לחזור בו מכפירתו, והוא הודה והורשע על ידנו, במסגרת הסדר טיעון, בעובדות כתב אישום מתוקן. בכתב האישום המקורי, יוחסה לנאשם עבירה של רצח בכוונה תחילה; והסדר הטיעון מתייחס הן להמרתה של עבירה זו בעבירה של הריגה, והן לעניין העונש, שמציעים הצדדים להטיל על הנאשם.

2. תמצית עובדות כתב האישום המתוקן:

· בתקופה הרלוונטית, היה הנאשם בן זוגה של אנה פודולסקי. בתאריך 19/3/2005 בערב, שהה הנאשם בדירתה של אנה אשר בפתח-תקווה. בשעה 21:00 בקירוב, הגיע לדירה רוסלן קוצ'מיינקו (להלן: "רוסלן" או "המנוח"), שהיה בעבר בקשר עם אנה.

· רוסלן והנאשם ישבו עם אנה בסלון הדירה ושתו וודקה. רוסלן החל ללטף את שערה של אנה. בין השניים התפתח דין ודברים והם סרו לאחד מחדרי הדירה על מנת לדבר ביחידות, אולם אנה הלכה מיד אחריהם ודרשה מרוסלן לעזוב את הדירה.

· בתגובה, עזב רוסלן את הדירה וירד לרחוב. כעבור כשתי דקות, יצא הנאשם מהדירה, כשעל גופו סכין מתקפלת חדה, וירד במהירות במדרגות הבניין כדי להשיג את רוסלן.

· הנאשם פגש את רוסלן בסמוך לפתח הבניין, ובין השניים התפתחו חילופי דברים ודחיפות הדדיות. רוסלן הסתובב עם גבו לנאשם, והנאשם שלף את הסכין ודקר את רוסלן פעם אחת בצידו השמאלי של הגב, ופעם אחת בצידו הימני.

· כתוצאה מן הדקירות נגרמו לרוסלן שני פצעי דקירה, והוא נפגע אנושות. רוסלן החל ללכת מהמקום, כשהוא מדמם קשות, ולאחר מרחק מה התמוטט על הקרקע. ניידת טיפול נמרץ פינתה את רוסלן לבית החולים ובשעה 23:45 נקבע מותו כתוצאה מהפציעות.

· במקביל, חזר הנאשם לבניין ועלה לדירה. הוא ניגש למטבח, שטף את הסכין ואחר כך השליך אותו מהחלון. לאחר מכן שוחח עם אנה וסיפר לה על מה שעשה. אנה העלתה רעיון, לפיו היא תספר למשטרה שהיא זו שדקרה את רוסלן, והנאשם הסכים לכך.

· אנה ירדה לזירת העבירה, פנתה לשוטרים שהיו במקום וסיפרה להם שהיא הדוקרת. עקב כך, עוכבה לחקירה ונעצרה. באותו לילה סיפרה בחקירתה, כי דקרה את רוסלן משום שאנס אותה יומיים קודם לכן.

· ביום 20/3/2005 הגיעה אנה לדירה, בליווי שוטרים, על מנת לשחזר את ביצוע העבירה, לכאורה. הנאשם היה בדירה, ואמר לשוטרים שאנה סיפרה לו שרצחה מישהו, ושהוא (הנאשם) ראה אותה לאחרונה ביום הקודם בשעה 19:00, ולאחר מכן הלך לקניון.

· במעשיו האמורים גרם הנאשם למותו של רוסלן, ואף עשה מעשים בכוונה למנוע או להכשיל את החקירה הפלילית.

3. אשר על כן, הורשע הנאשם בעבירות הבאות:

הריגה – עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "החוק").

שיבוש מהלכי משפט – עבירה לפי סעיף 244 לחוק.

טיעוני התביעה

4. התובע פרט בפנינו את הטעמים, שהביאו את המאשימה לעריכת ההסדר עם הנאשם. ראשית, הנאשם סובל ממחלת נפש כרונית, שאף הביאה בעבר להפסקת הליכים משפטיים כנגדו בתיק אחר. אין מחלוקת כי הנאשם היה אחראי למעשיו, כפי שהודה בהם, במסגרת תיק זה, והוא גם כשיר לעמוד לדין כיום. יחד עם זאת, קיומה של המחלה משפיעה על יכולתה של התביעה להוכיח את היסוד הנפשי המיוחד הדרוש לשם הרשעה ברצח.

שנית, הייתה באירוע התגרות מצדו של המנוח. המנוח הגיע לדירתה של אנה –חברתו של הנאשם- הביא לה פרחים, התיישב לידה והחל ללטף את שערה. גם לאחר שירדו למטה, התפתחו בין השניים חילופי דברים, שכללו דחיפות הדדיות. לפי גרסת הנאשם בשחזור שערך, אמר לו רוסלן –באותו מעמד- דברים קשים ביותר לגבי מהות יחסיו שלו (של רוסלן) עם אנה, ורק לאחר מכן, דקר אותו הנאשם.

שלישית, אין מחלוקת על כך שהנאשם והמנוח שתו אלכוהול עובר לאירוע. אמנם לא הייתה זו שכרות שמשתכללת כדי ההגנה שבחוק העונשין (סעיף 34), אך יש בה כדי להשפיע, שוב, על יכולת הוכחת היסוד הנפשי המיוחד הנדרש.

רביעית, לאחר הדקירה, החל המנוח ללכת מהמקום והנאשם עלה בחזרה לדירתה של אנה, מבלי שרדף אחריו. בכך, שוב, יש להקשות על הוכחת כוונה תחילה מצידו.

5. יחד עם זאת, אין ספק שמעשיו של הנאשם חמורים ביותר. הוא גרם למותו של המנוח בשתי דקירות סכין, ולאחר מכן אף ביצע מעשים בכוונה למנוע או להכשיל את החקירה הפלילית. לשאלת בית המשפט, הצהיר התובע כי קרובי משפחתו של המנוח מודעים להסדר, ולא ביקשו להביע כל עמדה בנוגע אליו.

לנאשם עבר פלילי. על פי גיליון הרישום הפלילי שהוגש לנו, עולה כי לנאשם הרשעות קודמות שונות, ביניהן תיק משנת 1998, בו נקבע שאיננו מסוגל לעמוד לדין בשל מחלת נפש, וכן גזר דין משנת 2001 הכולל רכיב של 10 חודשי מאסר על תנאי ברי הפעלה (מבית משפט השלום בכפר סבא).

6. אשר על כן, עתרה המאשימה להטיל על הנאשם עונש מאסר בפועל של 14 שנים, ובחופף אליו להפעיל את עונש המאסר על תנאי שהוטל על הנאשם בבית משפט השלום בכפר סבא. בנוסף, ביקש התובע כי נשית על הנאשם רכיב של מאסר על תנאי. ב"כ התביעה ציין כי מדובר, לטעמו, בעונש ראוי ומאוזן, שמתחשב בכלל הנסיבות והשיקולים.

טיעוני ההגנה

7. ב"כ הנאשם הצטרף אל נימוקיו של התובע, מן ההיבטים המשפטיים, בעותרו כי נקבל את הסדר הטיעון המוצע. עם זאת, ביקש להדגיש מספר עניינים.

ראשית, הנאשם אובחן כסובל ממחלת נפש כרונית בחוות הדעת שהוגשה מטעם המב"ן. הוא מוכר למערכת הפסיכיאטרית משנת 1996, עבר אשפוזים רבים בבתי חולים פסיכיאטריים, ובשנת 1998 הופסקו נגדו הליכים משפטיים בתיק אחר, נמצא לא אחראי למעשיו וניתן כנגדו צו אשפוז. בחוות הדעת הפסיכיאטרית מצוין כי יכולתו של הנאשם לויסות רגשי נמוכה, ובמצבי לחץ הוא נוטה להיות מוצף ברגשות ובדחפים, ואף לפעול בצורה אימפולסיבית ותוקפנית. לכל אלה יש השפעה -ללא ספק- להבנת הלך הנפש שלו בזמן האירוע.

שנית, יש להתחשב בכך שהיו שתי פרובוקציות מצד המנוח, שקדמו לאירוע. הנאשם הכיר את אנה כחודשיים לפני האירוע, כאשר היא הייתה האהבה הראשונה והיחידה שחווה בחייו, אישה מנוסה ומבוגרת ממנו, גרושה עם שלושה ילדים. הוא התאהב בה עד כלות ועבר להתגורר בדירתה, עם ילדיה, שראו בו מעין אב. בערב האירוע הופיע לפתע בדירה המנוח, שיכור, אוחז בזר פרחים. השניים, לא נפגשו מעולם קודם לכן זה עם זה. המנוח נכנס לדירה, התיישב לצדה של אנה, החל לגעת בה וללטף אותה, בעוד הנאשם חש מושפל ומבוזה. הנאשם –אף הוא שיכור- ביקש מהמנוח מספר פעמים לחדול מנגיעותיו באנה, ולאחר שסירב, ביקש ממנו לשוחח בחדר הסמוך. אנה סילקה אותם מהדירה, ומתחת לבניין היו ביניהם חילופי דברים, שהתפתחו לחילופי מהלומות ודחיפות הדדיות.

שלישית, טען הסניגור, כי שיבוש ההליכים מצידו של הנאשם היה פסיבי. אנה היא שהעלתה את הרעיון ליטול את האחריות למעשה על עצמה. היא זו שירדה לרחוב, ואמרה לשוטרים שביצעה את המעשה, ותעתעה בחוקרים במשך מספר ימים תוך מסירת הודעות שקריות.

רביעית, הנאשם הודה והביע חרטה וצער עמוק על המעשה, עוד בזמן החקירה המשטרתית.

8. אשר על כן, עתר הסניגור הנכבד כי נשית על הנאשם את העונש שהוסכם בין הצדדים, היינו 14 שנות מאסר. לטענתו, ההסדר מאזן נכונה בין האינטרסים השונים ועומד בקריטריונים שקבע בית המשפט העליון בפסיקתו בתחום הסדרי הטיעון.

9. דברו האחרון של הנאשם: "אני רוצה לפנות לבית המשפט ולהגיד שאני חש אשמה באמת במה שעשיתי. אני צריך לקחת אחריות מלאה על המעשה. אני באמת מאוד מצטער ולא רציתי להגיע למה שהגעתי. אני אעמוד בעונש שיוטל עליי".

דיון והכרעה

10. אכן, מעשיו של הנאשם חמורים הם עד מאוד, והביאו לתוצאה הבלתי נסבלת של גדיעת חיי המנוח ברגע אחד. כבר עמדו בתי המשפט על תופעת האלימות המדאיגה והנפוצה בחברתנו, ועל הצורך להחמיר בענישתם של עבריינים בתחום זה [ראו ע"פ 523/05 ויאם סלמה נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(4), 3909].

11. יחד עם זאת, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו, שהרי קיימים שיקולי ענישה רבים, וכל אחד מהם הנו שיקול לגיטימי. העונש שיוטל בסופו של דבר על הנאשם "אינו אלא תוצאה 'משוקללת' –אם תרצה פשרה- של השיקולים השונים שיש להביאם בחשבון" [ראו ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לד (2)421; וברוח דומה ראו גם ע"פ 405/06 מדינת ישראל נ' חלייחל ואח' (טרם פורסם)].

במקרה דנן, אנו מקבלים את טיעוני שני הצדדים, כשיקולים לקולת עונשו של הנאשם.

הנאשם הנו בחור צעיר, הסובל מ"מחלת נפש כרונית מסוג סכיזואפקטיבית" ובנוסף מ"הפרעת אישיות אנטיסוציאלית ושימוש לרעה בסמים ובאלכוהול". (מתוך סיכום חוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה לנו). כמו כן, אנו סומכים ידנו על המאשימה, אשר טוענת בפה מלא, כי שקלה היטב את שיקוליה והגיעה למסקנה כי לא הייתה מסוגלת להוכיח את היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בעבירת הרצח – הן בשל מצבו הנפשי, הן בעטייה של התגרות כזו או אחרת מצידו של המנוח והן משום שכרותו.

12. בנוסף על כל אלה, לא נוכל להתעלם מכך שהנאשם הודה בעובדותיו של כתב האישום המתוקן, ובכך חסך זמן שיפוטי. כמו כן, עלינו להתחשב במגמת הפסיקה לעודד ולכבד הסדרי טיעון (מאז ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1)577), תוך שמירה על ציפיותיו של הנאשם.

כך למשל נקבע בדנ"פ 1187/03 מדינת ישראל נ' אופיר פרץ ואח', תק-על 2005(1) 4600, ש"אם ההסדר המוצע מאזן כראוי בין האינטרס הציבורי הפרטני והאינטרס הציבורי הרחב בקיום הסדרי טיעון מצד אחד לבין טובת ההנאה שניתנה לנאשם מצד אחר, יאמץ בית המשפט את ההסדר ויגזור את העונש על פי המוצע בו."

כפי שציוונו בית המשפט העליון בעניין פלוני לעיל, בחנו את העונש המוצע, נתנו דעתנו לכל שיקולי הענישה הרלוונטיים, תוך שערכנו איזון עם נסיבותיו האישיות של הנאשם וכמו כן את ההנחיה לפיה "ייתן בית-המשפט דעתו על האינטרס הציבורי שבהשגת הודיית הנאשם ובקבלת אחריותו למעשיו. עוד יביא בחשבון את האינטרס הציבורי במובנו הרחב – החסכון בזמן השיפוטי ובמשאבי התביעה והאינטרס הקיים בניצול יעיל של המשאבים שבידי כלל גורמי האכיפה.... על כל אלה יש להוסיף כי שיקול משמעותי שעל בית-המשפט להביא בחשבון בטרם יכריע אם לקבל הסדר טיעון או לדחותו, הן ציפיותיו של הנאשם...." [שם]. בסופם של כל אלה, הגענו לכלל מסקנה, כי העונש המוצע על ידי הצדדים במקרה דנן, הנו ראוי, הולם ומאוזן.

כמו כן, מצאנו לנכון לקבל את עתירת הצדדים, ולהשית על הנאשם את עונש המאסר על תנאי, בן ה-10 חודשים, שהוטל עליו בת"פ 1679/01 (שלום כפר סבא) -בגין עבירות התפרצות, גניבה, החזקת נשק, תקיפת שוטר וכיוצ"ב- בחופף לעונש המאסר שיוטל עליו בתיק זה. זאת, בהתחשב בשנות המאסר הרבות, שעתיד הנאשם לרצות בתיק זה, במצבו הנפשי ובתקופה הלא מבוטלת (בת כשנה וחודשיים) בה שוהה הנאשם בתנאי מעצר.

סוף דבר

13. אנו גוזרים על הנאשם את העונשים הבאים:

א. מאסר בפועל לתקופה של 14 שנים, החל מיום מעצרו (20/3/2005).

ב. הפעלת עונש מאסר על תנאי בן ה- 10 חודשים, שהוטל על הנאשם בת"פ 1679/01 (בית משפט שלום כפר סבא) ביום 30/9/2001, וזאת - בחופף לעונש המאסר לעיל.

ג. 18 חודשי מאסר על תנאי, לתקופה של שלוש שנים מיום שחרורו מהכלא, שלא יעבור עבירה שיש בה יסוד של אלימות, והיא פשע.

ד. על פי כל האמור לעיל, היינו ממליצים בפני שלטונות בית הכלא לקיים מעקב פסיכיאטרי על הנאשם, על פי הנהלים הקיימים.

זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 יום.

ניתן היום י"ט באייר, תשס"ו (17 במאי 2006) במעמד הצדדים

ש' ברוש, שופטת

ת' שפירא, שופטת

ש' טימן, שופט אב"ד