1

 

   

בתי המשפט

 

פ  008157/03

בית משפט מחוזי באר שבע

 

18/10/2004

תאריך:

כב' השופט ח. עמר

בפני:

 

 

 

 

מדינת ישראל

בעניין:

המאשימה

ד. מזור

ע"י ב"כ עוה"ד

 

 

נ  ג  ד

 

 

1. אביעד טרבלסי

ע"י ב"כ - עוה"ד      א. פרץ

2. אלון מימון

ע"י ב"כ - עוה"ד      קרוייט

 

הנאשמים

 

 

 

גזר דין

 

1.         הנאשם 1 (להלן:"אביעד") הורשע בעבירת דרישת נכס באיומים, לפי סעיף 404, רישא, לחוק העונשין, התשל"ז 1977, (להלן:"החוק"); והנאשם 2 (להלן:"אלון") הורשע בעבירת סיוע לדרישת נכס באיומים, לפי סעיף 404, רישא, לחוק – בשילוב עם סעיף 31 לחוק.

 

            הרשעת הנאשמים מושתתת על הודאתם, במסגרת הסדר בין הצדדים, שכלל את תיקון כתב האישום.

 

נסיבות ביצוע העבירות האמורות – כעולה מעובדות כתב האישום המתוקן, ואשר בהן הודו הנאשמים, כאמור – הן, כדלהלן:

בתאריך 3.8.03, בשעה שלאחר חצות הליל – ועקב חשדו של אביעד, כי המתלונן חייב כספים לחברתו (של אביעד) – הגיעו אביעד ואלון ברכבם לצומת שדרות, ומתוך ידיעת אביעד כי המתלונן אמור להגיע לשם, בקשר עם ענין אחר. כשהמתלונן הגיע למקום ויצא מרכבו, ניגש אליו אביעד והיכהו באגרופו; ולאחר מכן, הרימו והכניסו לאותו רכב שבו הגיע עם אלון, ומשם נסעו הנאשמים מהמקום במהירות, כשאלון נוהג ברכב, ובו המתלונן. גם בתוך הרכב הוסיף אביעד והיכה את המתלונן באגרופיו, והוציא מכיסו (של המתלונן) סך של 3,670 ₪.

(יצויין, כי בכתב האישום המקורי יוחסו לנאשמים עבירות חמורות בהרבה – חטיפה, ושוד בנסיבות מחמירות. אך, ובמסגרת ההסדר בין הצדדים, הומרו סעיפי אישום אלה בסעיפי האישום הפחות חמורים, ושבהם הורשעו לבסוף, כאמור לעיל).

 

2.         ביחס לאביעד (ובפרט להסכמה על חיוב בפיצוי לטובת המתלונן) לא כלל ההסדר בין הצדדים הסכמה ביחס לענש שיוצע להשית עליו, ובאופן שכל צד רשאי לטעון "באופן פתוח" לענש, וזאת, לאחר קבלת תסקיר שירות מבחן, ואשר על פי המוסכם אין בכל המלצה שבו כדי לכבול את ידי המאשימה.

 

            מאידך – ובאשר לאלון – הוסכם כי המאשימה תעתור לענש מאסר לריצוי בעבודות שירות; ואילו אלון רשאי לטעון לכל ענש אחר, ואף להימנעות מהרשעה (קרי, ביטול ההרשעה) -  וכל זאת, לאחר קבלת תסקיר גם אודות זה, ושבו תיבחן, בין היתר, שאלת ההימנעות מהרשעתו (ביטולה).  כן, הוסכם, בכל מקרה, על חיוב בפיצוי לטובת המתלונן.

 

            בהחלטתי מיום 1.3.04, הוריתי על הגשת תסקירי שירות המבחן, כאמור, וקבעתי מועד לשמיעת הטיעונים לענש.

            רק לאחר מספר דחיות שנתבקשו ע"י שירות המבחן (אם בשל עומס אצל שירות המבחן;  ואם בשל אי התייצבות הנאשמים בפני קצין המבחן באחד המועדים שאליו זומנו)  הוגשו התסקירים (מיום 5.9.04 ומיום 6.9.04).

 

3.         מהתסקיר המתייחס לאביעד (מיום 6.9.04) עולה כי, אביעד  - רווק, בן 24 – סיים 12 שנות לימוד ושירת שירות סדיר מלא בצה"ל; וכיום, הינו בעלים של חווה לגידול כלבים ותוכים. מפקדו בצה"ל דיווח, כי אביעד שירת בתפקיד אחראי כלביה – תפקיד אותו ביצע באופן מקצועי, אחראי ומסור. כן דווח מהאגודה לתרבות הדיור (שהנאשם פעיל בה, בהתנדבות) כי הוא בעל יכולת ביצוע, ורגיש לעניינים קהילתיים.

 

בהתייחסו לעבירה בה הורשע – הרי שהוא נוטל אחריות חלקית על ביצועה, בהסבירו כי המתלונן הינו עבריין המרצה עתה ענש מאסר, וכי האירוע התרחש על רקע חובות כספיים שחב המתלונן לחברתו (של אביעד), והיה זה לאחר שפניות חוזרות ונשנות אל המתלונן לא הועילו, ואו אז, הגיע לתחושה של חוסר אונים והתנהג כפי שהתנהג באירוע. כן - ולמרות שהודה בכך בביהמ"ש – הכחיש עתה בפני שירות המבחן, כי היכה את המתלונן במהלך האירוע.

שירות המבחן התרשם, על כל פנים, כי אביעד הינו אדם בעל ערכים נורמטיביים, שמתפקד באורח תקין ברוב תחומי חייו, ומגלה יסודיות ורצון עז להצליח בעבודתו. כן התרשם שירות המבחן מכנותו של אביעד ומפתיחותו ורצונו לבחון את החלקים המכשילים באישיותו - והנעוצים באי שקט, עצבנות וקושי להתמודד עם גירויים שונים בחייו,  בתקופה האחרונה - ועל כן,  גם מעונין לפנות לטיפול נפשי.

 

בסיכומו של דבר, הביע שירות המבחן דעתו כי ראוי, במקרה זה, ביחס לאביעד, להעדיף את ההיבט הטיפולי על פני העונשי; ומשעל פי ההערכה, טיפול מעמיק עשוי לסייע לאביעד במשבר אותו הוא עובר.

על כן, הומלץ על העמדתו במבחן מעקבי למשך שנה – שבמסגרתו יסייע לו שירות המבחן בטיפול פסיכולוגי ויימצא תחת מעקב, גם לענין זה -  וזאת, בצד מאסר מותנה מרתיע, שיציב גבולות בפניו.

 

4.         ובאשר לאלון – עולה מהתסקיר אודותיו (מיום 5.9.04) כי הינו רווק בן – 24; סיים 12 שנות לימוד; שירת בצה"ל שירות סדיר מלא, ומאז סיום השירות הסדיר הוא משרת בצבא קבע.

דווח על ידי מפקדיו, כי הן בשירות הסדיר והן בשירות הקבע, ביצע ומבצע את תפקידיו לשביעות רצון מפקדיו, במסירות, ותוך גילוי איכפתיות ואחריות; כן – ובמסגרת שירות הקבע -  פיקד ומפקד על חיילים.

 

בהתייחסו לעבירה בה הורשע – מודה הוא בביצועה, אך טוען שנקלע לאותה סיטואציה, באקראי, משאביעד הזמינו להצטרף לאותה נסיעה לצומת שדרות, ובלא שידע את מטרת הנסיעה; וכי עתה, ובדיעבד, מבין הוא כי היה עליו להסתלק מהמקום, בעת שהחל העימות בין המתלונן לאביעד.

שירות המבחן מתרשם מהבעת הצער הכנה של אלון על שנקלע לאותו אירוע (ושמאז התרחשותו ניתק קשר עם אביעד), וכן מתחושתו אודות המחירים הכבדים שהוא משלם בשל אותה הסתבכות אקראית, ושלא התכווין להיקלע אליה. כן הביע שירות המבחן הערכתו, כי ביכולתו של אלון לשלוט בעצמו במצבי מצוקה ולהתנהג באופן נורמטיבי. עוד התרשם שירות המבחן מהמוטיבציה של אלון להמשיך בשירות קבע, ומחששו כי הליך זה ישפיע על עתידו במערכת הצבאית.

 

בסיכומו של דבר, סבור שירות המבחן, כי היתה זו לאלון מעידה שלא מאפיינת את התנהגותו ותיפקודו הנורמטיבי; ואי לכך ממליץ שירות המבחן להימנע מהרשעה (לבטלה) – וזאת כדי שלא לפגוע בעתידו הצבאי והתעסוקתי – ולחייבו לבצע שירות לתועלת הציבור, בהיקף של 150 שעות, ובצד התחייבות להימנע מעבירה.

 

5.         נאמנה להבהרותיה בהצגת הסדר הטיעון באשר לעמדתה – ביקשה ב"כ המאשימה לדחות את המלצת שירות המבחן, ביחס לשני הנאשמים, תוך שהיא מבקשת להצביע על חומרת האירוע המהווה ביטוי לתופעת הבריונות.

הדברים אמורים, במיוחד, ביחס לאביעד, שמאחריו גם הרשעה קודמת, ואשר גם מתסקיר שירות המבחן, לא רק שאין עולה חרטה כנה מצידו, אלא הוא אף מתכחש לתקיפת המתלונן – בניגוד להודאתו בביהמ"ש. על פי הנטען, מכלול הנסיבות מצביעות על היות אביעד בעל אישיות אלימה.

 

על כן, עתרה ב"כ המאשימה להשית על אביעד מאסר בפועל, בצד מאסר מותנה וחיוב בפיצוי לטובת המתלונן.

 

ובאשר לאלון – ואף שב"כ המאשימה ערה לחלקו המשני באירוע – סבורה היא, כי אין מקום להימנעות מהרשעה, משהיה שותף לאותו אירוע חמור, שאת חלקו בו ניסה למזער, בטענה כי נקלע לאירוע, באקראי.

עוד נטען לגבי אלון, כי למעשה, אין מצידו נטילת אחריות וחרטה, אלא אך הבעת צער על עצם ההשתתפות באירוע – וכשזו נעוצה בהשקפה תועלתנית, גרידא, ולא בהפנמה מוסרית.

 

עוד נטען, כי אין מתקיים באלון – נוכח חומרת העבירה – אותו מבחן שנקבע בפסיקה, והמצדיק רק במקרים חריגים ויוצאי דופן הימנעות מהרשעה.

 

לפיכך, עתרה ב"כ המאשימה להותיר את הרשעת אלון על כנה, ולהשית עליו מאסר לריצוי בעבודות שירות, בצד מאסר מותנה.

 

6.         ב"כ הנאשמים עותרים, מאידך וכצפוי, לאימוץ המלצת שירות המבחן, בבקשם להדגיש את תוכן התסקירים החיוביים, ואת נסיבותיהם האישיות של הנאשמים, והמצדיקות העדפת הפן השיקומי על פני הפן העונשי.

            בא כוחו של אביעד גם ביקש להדגיש כי המתלונן, רחוק מלהיות שייה תמימה, ואין הוא אלא עבריין מועד שקופת שרצים מאחריו; וכי כל האירוע – יסודו  בהתנהגותו של המתלונן, אשר גנב מחברתו של אביעד כרטיס אשראי ומשך כספים במרמה, באמצעותו. עוד ביקש סניגורו של אביעד לטעון, גם באשר לנסיבות האירוע, גופו, טענות שאינן עולות בקנה אחד עם העובדות בהן הודה אביעד.

 

            כן, ביקשו הסניגורים להצביע על כך שהנאשמים היו עצורים בקשר עם אירוע זה, במשך 16 ימים; ולאחר מכן הוחזקו במעצר בית.

 

7.         כשלעצמי, וכהערה ראשונית, אין צריך לומר – וגם לא יכולה להיות מחלוקת – באשר להבחנה, הגלויה על פניה והמתבקשת מאליה, בין שני הנאשמים.

            אביעד היה זה שיזם – ולו גם היה הענין בכך – את האירוע.  הוא גם זה שהיכה באגרופו את המתלונן והכניסו לרכב, כשגם בתוכו הוסיף והיכהו והוציא את סכום הכסף מכיסו. בעובדות אלו – העולות בבירור מכתב האישום המתוקן – גם הודה הנאשם, הגם שבפני שירות המבחן התכחש אליהן.

            לא כן אלון , שכעולה מעובדות כתב האישום, אף לא ידע כי המתלונן אמור להגיע למקום האירוע, וממילא, לא ידע על מטרת הנסיעה; ומעורבותו התמצתה, למעשה, בנהיגת הרכב חזרה, כשהמתלונן בתוכו.

            משום כך גם הורשע כל אחד מהשניים בעבירה שונה משל רעהו.

           

            הבחנה זו – מבחינת נסיבות האירוע ומידת המעורבות בו, כמו גם באשר ליזימתו – מחייבת, ממילא, הבחנה בין השניים לענין גזר הדין.

 

8.         ולגופו של ענין, וביחס לאביעד – כך אקדים לומר – לא ראיתי מקום לאמץ את המלצת שירות המבחן לגביו; ואין צריך להזכיר את ההלכה, לפיה אין ביהמ"ש מחוייב בהמלצות שירות המבחן – נוכח השיקולים השונים המנחים את זה לעומת זה – אף כי , כמובן, אין ביהמ"ש מתעלם מהן, ויש ואף יאמצן, אם כלל הנסיבות והשיקולים מצדיקים זאת, בראייה ובבחינה הכוללת של ביהמ"ש.

 

המעשה שעשה אביעד הינו חמור, ואם לא בריונות מגלה הוא, כי אז ודאי "עשיית דין עצמית" יש בו, משל לית דין ולית דיין; וזאת , אין חברה מתוקנת, במדינה המושתתת על שלטון החוק, יכולה לשאת ולסבול. כן, אין צריך לומר, כי גם אם המתלונן , אמנם, הינו עבריין כמתואר וכי גנב את כספה של חברתו של אביעד, כנטען – הרי שעדיין זכאי הוא להגנה על שלומו ובריאותו; ובפני אביעד, או חברתו, פתוחה היתה הדרך (ועדיין פתוחה) לנקוט בדרכים חוקיות כדי להוציא הגזלה הנטענת מידי המתלונן (הן בהליך אזרחי והן בהליך פלילי) ולא היה מקום לנטילת החוק לידיים.

 

לא התעלמתי, ואין אני מתעלם, מהתסקיר החיובי מאוד ומהעולה הימנו, ביחס לאביעד. אולם, סבורני כי הסנקציה המקלה המומלצת בו ע"י שירות המבחן, מחטיאה את מטרת הענישה, ביחס לעבירות ממין זה; ואגב, אין לשכוח כי מאחרי אביעד גם הרשעה קודמת אחת (גם אם אולי לא מן החמורות).

 

יחד עם זאת, גם לא אמצה עימו את חומר הדין, וזאת, בהתחשב, בכל זאת, בנסיבותיו האישיות ובכלל העולה מהתסקיר, החיובי בעיקרו.

 

9.         ובאשר לאלון – כאמור, חלקו באירוע היה מועט בהרבה; ולמעשה, יש דברים בגו, בטענה כי כל האירוע היה די אקראי, מבחינתו, ובכך שמעורבותו לקראת סוף האירוע, היתה פרי שיקול דעת מוטעה. לנאשם זה גם לא היתה הסתבכות כלשהי עם החוק ולא דבק בו כל רבב, עד לאירוע זה – עובדה המחזקת את התרשמות שירות המבחן, בדבר היותו אדם נורמטיבי, ביסודו.

 

גם עובדת שירותו בצבא קבע, והמסירות שהוא מגלה בעבודתו זו במערכת הצבאית, מחזקת את המסקנה כי היתה כאן מעידה אומללה מצדו באירוע זה.

 

במצב זה של דברים, שוכנעתי כי ניתן לסווג את עניינו של אלון עם אותם מקרים, אשר על פי פסיקת ביהמ"ש העליון מצדיקים הימנעות מהרשעה, באשר הנזק העלול להיגרם לעתידו - ובעיקר נוכח הסיכוי (או הסיכון) שייפלט מהמשך שירות הקבע בצה"ל - קשה לומר עליו שהוא עומד ביחס סביר למידת חומרת מעשהו; ובוודאי, לא בהתחשב באישיותו החיובית, ובעובדת היות זו מעידתו הראשונה (מעידה אומללה, כאמור).

 

על כן, ובנסיבות המיוחדות של אלון, הגעתי למסקנה כי יש מקום להימנע מהרשעתו

(היינו ביטול הרשעתו, אף כי הקביעה בדבר עצם ביצוע המעשה – בעינה עומדת, כמובן) ובצד זה, ומאידך, לנקוט אמצעים חינוכיים והרתעתיים לעתיד.

 

9.         אשר על כן – ולאחר ששקלתי את כלל הנסיבות – אני מחליט כלדהלן:

 

            א.         על הנאשם 1 (אביעד טרבלסי) אני גוזר את העונשים הבאים:

 

                        1)         מאסר בפועל למשך 6 חודשים.

ברם, בכפוף לחוות דעת של הממונה על עבודות השירות, אשקול דבר ריצוי המאסר הנ"ל בעבודות שירות.

2)        מאסר על תנאי למשך 12 חודשים, והתנאי הוא אם יעבור, במשך שלוש שנים מהיום, כל עבירת אלימות או עבירת רכוש – ובלבד, שאיזו מאלו הינה עבירת פשע.

3)        כן, אני מחייבו בתשלום פיצוי למתלונן בסך 1,500 ₪.

 

            ב.         באשר לנאשם 2 (אלון מימון):

 

1)        אני מבטל את הרשעתו מיום 1.3.04 (אף כי קובע כי ביצע את העבירה בה הודה).

2)        כן, אני מצווה עליו לבצע שירות לתועלת הציבור, בהיקף של 300 שעות, על פי תכנית שתיקבע על ידי שירות המבחן.

הוסבר לנאשם זה, משמעות אי ביצוע השל"צ, כאמור.

 

לאור האמור לעיל, ולצורך קבלת חוו"ד הממונה על עבודות השירות ביחס לנאשם 1; ותכנית שירות המבחן, בנוגע לתכנית השל"צ, ביחס לנאשם 2 – אני קובע המשך דיון ליום 24.11.04 בשעה 14:00.

 

חוות דעת הממונה וכן תכנית השל"צ, כאמור , יומצאו עד יומיים קודם למועד הנ"ל.

 

המזכירות תפנה לממונה על עבודות השירות ולשירות המבחן, בצירוף גז"ד זה.

 

ניתן היום ג' בחשון, תשס"ה (18 באוקטובר 2004) במעמד הצדדים.

                                                                                 

ח. עמר – שופט

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עו"ד מזור:

אני מבקשת מביהמ"ש להורות להחזיר את הכסף שתפוס בתחנת המשטרה בשדרות, סכום של 3,670 ₪ למתלונן.

 

החלטה

כמבוקש.

 

ניתנה היום ג' בחשון, תשס"ה (18 באוקטובר 2004) במעמד הצדדים.

 

                                                                                 

ח. עמר – שופט

 

 

008157/03פ  055 נורית ג'ורנו