43

בתי המשפט

א 055526/01		בית משפט השלום תל אביב-יפו
22/02/2004	תאריך:	כב' השופט ד"ר ורדי קובי	בפני:

התובע	ד"ר רוטמן זיגמונד	בעניין:
	נ ג ד
הנתבעים	1. עיתון הארץ 2. מרמרי חנוך (עורך עיתון ה"ארץ") 3. רזניק רן (עיתונאי)

פסק דין

1. בפניי תביעה כספית שעילתה לשון הרע שלטענת התובע הוציאו עליו הנתבעים.

התובע רופא במקצועו, מומחה בנוירו-כירורגיה.

הנתבעים הנם עיתון ה"ארץ" (להלן:"העיתון"), עורכו של העיתון (מר חנוך מרמרי) וכתב בעיתון (מר רן רזניק - להלן:"הכתב") המשמש עיתונאי חוקר בתחום מערכת הבריאות והרפואה בארץ.

בתאריך 29/09/2000 פרסם הנתבע מס' 3 כתבה בעיתון שכותרתה: "צוות צילום היה במקרה בחדר הלידה" ועניינה מערכת היחסים בין הרופאים ואמצעי התקשורת (להלן:"הכתבה").

בכתבה התייחס הנתבע מס' 3, בין היתר, לשני ניתוחים מורכבים שערך התובע במסגרת עבודתו כנוירוכירורג ביה"ח אסף הרופא, כאשר ההתייחסות הראשונה בכתבה הייתה לידיעה שפורסמה ביום 05/01/1999 בעיתון "מעריב" שכותרתה: "ניצחון הרפואה" והיא עסקה בניתוח שביצע התובע במטרה להסיר גידול מראשה של ילדה בת 12 (להלן:"ניתוח א'") וההתייחסות השניה נגעה לניתוח שביצע התובע בילד עיוור בן 7 (להלן:"ניתוח ב'").

לטענת התובע הכתבה שפורסמה החילה דברי לשון הרע לגביו, כאשר באשר לניתוח א' נכתב:

"לא היה צורך למהר עם הניתוח אלא לקחת קודם ביופסיה מרקמת המוח לבדיקה ולא לתכנן מראש ניתוח גדול. לא מדובר בניצחון הרפואה, אלא בפזיזות שהביאה לכריתה של אזורים נרחבים במוח הקטן. קרוב לוודאי שהחולה הייתה חוזרת לתפקד גם ללא כריתה כה רחבה של חלקים מהמוח".

ובאשר לניתוח ב' נכתב:

"המידע על שני הניתוחים הועבר לעיתונות ע"י רוטמן בגיבוי הנהלת ביה"ח, אולם גם הפעם התברר בבדיקה הפתולוגית שלא נמצא גידול בראש, אלא ציסטה.

כמה שבועות לאחר הניתוח חזר הילד לארצו עיוור - זה מצבו גם היום. הנוירוכירורג הבכיר אמר לה'ארץ' כי במקרה זה היה עדיף להסתפק קודם לניתוח בפעולה ניתוחית קטנה יותר באמצעות סיב אופטי המוחדר דרך חור קטן בגולגולת".

לטענת התובע, מהציטוטים לעיל עולה במפורש ובמשתמע כי הוא רופא הפועל בפזיזות יתירה, החלטותיו ופעולותיו הרפואיות שגויות ואף חסרות שקו"ד רפואי הולם ושהוא אף נוהג להבטיח הבטחות שווא להורי מטופליו על-מנת להאדיר את שמו ולהגדיל את פרסומו.

לדברי התובע, העובדות בכתבה המתייחסות לתובע אינן נכונות. פעולותיו נעשו לאחר שקו"ד רפואי וקפדני תוך התייעצות עם רופאים בכירים ותוך הקפדה על הסטנדרט הרפואי המקובל, כאשר בניתוח א' לא נכרתו לילדה חלקים נרחבים ממוחה ובניתוח ב' לא הובטח להורים שהילד ישוב לראות, ובשני הניתוחים פעל התובע בהתאם לסטנדרט רפואי מקובל.

לטענת התובע, אותם חלקים בכתבה המתייחסים לפעולותיו הרפואיות, בצירוף עובדת פרסומם, מהווים לשון הרע כלפיו כאמור בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן:"החוק").

לטענתו הכתבה שפורסמה פגעה קשות בשמו הטוב ובעתידו המקצועי שעה שהטילה ספק ביכולותיו המקצועיות של התובע.

בנוסף, לטענת התובע, בטרם פורסמה הכתבה אודותיו הרבה לטפל בחולים בתחום מומחיותו שהגיעו אליו או באמצעות חבריו למקצוע או בעקבות כך ששמעו על שמו הטוב. הכתבה פגעה בשמו הטוב ומיד לאחריה ועד היום ישנה ירידה בכמות הפניות מהחולים המגיעים אליו.

לכן, תבע התובע פיצוי בסך 1 מיליון ₪, כשהדיון פוצל, להכרעה ראשית בשאלת החבות.

לטענת הנתבעים מהותה של הכתבה הינה סקירה, תגובה וביקורת המתייחסים לאותם שני ניתוחים שהתובע עצמו בחר להביא לכלי התקשורת.

לדבריהם פרסום הכתבה אינו מהווה פרסום לשון הרע ומוגן ע"י ההגנות המצויות בחוק בסעיפים 14, 15(2), 15(4) ו-15(6) לחוק.

הנתבעים טוענים כי לא התכוונו כלל לפגוע בתובע וכל מטרתם הייתה לבחון את מערכת היחסים השוררת בין רופאים, בי"ח והתקשורת.

לטענת הנתבעים, (כפי זו שהובאה בכותרת המשנה לכתבה) רופאים ודוברים בבי"ח לא נרתעים מלהזין את התקשורת במידע שאינו אמין ולהתפאר בהישגים הרחוקים מהמציאות. מטרתה של הכתבה הייתה להעמיד דברים על דיוקם כפי שאלה נראים מנקודת מבטם שלהם. לדבריהם הפרסום נשען על אדני האמת, הוא נעשה בתום-לב והיה בו עניין ציבורי.

לטענת הנתבעים, התובע וביה"ח שבשרותו עבד הביאו לכלי התקשורת דברי פרסומת תוך התהדרות בכלי התקשורת ועשיית פרסום להצלחותיו של התובע באופן חריג מהמקובל כדי לפרסם את שמו בעשייה בהצלחה של ניתוחים יוצאי דופן, כשהם עצמם בחרו להביא זאת לפרסום בכלי התקשורת ואין להם להלין אלא על עצמם.

2. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים ובסיכומי הצדדים, החלטתי לדחות את התביעה וזאת מן הנימוקים כדלקמן:

א. דחיית הניסיון להרחבת החזית ע"י התובע

אני דוחה את ניסיונו של התובע לעשות שימוש גם ביתר חלקי הכתבה שלא צוטטו בכתב התביעה, ניסיון המהווה הרחבת חזית אסורה, וכפי שכבר נקבע על-ידי בדיון מיום 14/04/2003 (בעמודים 26-28, 44-45, 65-66 לפרוטוקול) על התובע להתמקד בדברים שנכתבו בכתב התביעה, כשהתביעה לגבי לשון הרע מוגבלת לדברים שנאמרו בכתב התביעה.

אי העלאת הטענה ע"י התובע, מקום שהיה עליו לעשות כן, שוללת את אפשרותו לעשות כן בשלב מאוחר יותר, מה גם שהתובע תחם מפורשות את התביעה לשני הקטעים המפורטים בסעיפים 8 ו-9 לכתב תביעתו, כשבסעיף 10 לכתב התביעה נאמר כי:

"מהציטוטים לעיל [צ.ל של סע' 8 ו-9 (ק.ו)] התופסים חלק נכבד מהכתבה, עולה במפורש ובמשתמע כי התובע הנו רופא הפועל בפזיזות...".

הקטעים שצוטטו במלואם בכתב התביעה הם הקטעים שמהווים עפ"י התביעה את עילת התביעה כפרסום המהווה לשון הרע, כשגם בסעיף 13 לכתב התביעה נאמר שאותם החלקים בכתבה המתייחסים לפעולותיו הרפואיות מהווים לשון הרע.

לכן, הניסיון לטעון לפרסום המהווה לשון הרע גם לגבי קטעים אחרים, כותרת וכו' מהווה הרחבת חזית אסורה פסולה שהנתבעים התנגדו לה ובצדק.

מעבר לצורך, גם אם לא הייתי תוחם את התביעה לקטעים המופיעים בכתב התביעה בלבד, גם אז הייתה נדחית התביעה מאותם נימוקים ואותן הגנות שיפורטו בהמשך.

ב. כללי, וראיית הקשר הדברים

מדובר לטעמי בתביעה חסרת בסיס שמנסה להסיט את המוקד ממטרת הכתבה ומעיקרה למטרה אחרת, תוך התעלמות מהתנהלות והתנהגות פזיזה (במובן של מהירות) של הרופאים, במקרה זה התובע, והקשר ושיתוף הפעולה בינו לבין מערך הפרסום של ביה"ח בו עבד שנעשה באופן מהיר, מתפאר, לא מדויק ולא אמין ותוך ניסיון להציג את המאמר כמייחס לתובע רשלנות רפואית, דבר שהמאמר לא מייחס.

הכתבה הינה הבעת דעה וביקורת על עצם התופעה של קשר בין הפרסום והתקשורת לרפואה הגורר דיווחים מהירים מידי ללא בדיקה וללא התאמה לעובדות המקרה הרפואי, דיווחים לא אמינים שמטרתם לשרת את הפרסום של הרופאים ובתי החולים תוך התפארות בהישגים שלמעשה אינם הישגים רפואיים כפי שמנסים להציג.

הביקורת היא על עצם התופעה ולא על הרופא ועבודתו הרפואית.

כל זאת בזמן שמדובר בכתבה "שנתנה במה" לאפשרות תגובה לרופאים ולבתי החולים, כשהתגובות מופיעות בגוף הכתבה וכן תוך הבאת דברים בשם אומרם, דהיינו הבאת דברי נוירוכירורג בכיר שמייחס לתובע את אותן אמירות המצוטטות ע"י התובע בכתב התביעה בסעיפים 8,9 המהווים לטענתו לשון הרע, כשיש לציין ולהדגיש שכתב התביעה מתעלם מכך במקרה הראשון ומצטט רק את הציטוטים מהכתבה, בסעיף 8 לכתב התביעה.

דהיינו, כתב התביעה לא מצטט במדויק את מלוא הקטעים שלגביהם נטען שהם מהווים פרסום לשון הרע, שכן הקטע המצוטט בסעיף 8 בכתב התביעה נפתח במילים: "לדברי נוירוכירורג בכיר", דבר המושמט מהציטוט בכתב התביעה.

ואכן, הן בחווה"ד והן בעדות בביהמ"ש הופיע נוירוכירורג בכיר שחזר ואישר את הדברים המופיעים בכתבה.

הכתבה מקפידה להביא בצורה מאוזנת את דבריו של ד"ר רוטמן בתגובה לכתבה ואת דבריו של ד"ר קונסטנטיני שד"ר רוטמן עצמו היפנה את הכתב אליו וכן הביאה תגובה של בי"ח אסף הרופא.

למעשה מספיק היה לנתבעים להראות שאכן נוירוכירורג בכיר מאשר את הדברים שנאמרו כדי להראות טענת אמת דיברתי כפי שאכן עשו, ולטעמי הם הראו אף מעבר לכך - שהדברים לא רק נאמרו אלא גם נכונים (דברי הנוירורכירורג הבכיר).

כל זאת בזמן שבכתבה מועלות תהיות לגבי הצעדים הרפואיים שננקטו והמידע שהועבר לתקשורת, תוך הצבעה על אי הדיוקים, אי ההתאמות והתהיות בהבעת דעה של נוירוכירורג בכיר מול דעה של ד"ר רוטמן ואחרים.

כאמור, ישנה חשיבות רבה לקונטקסט של הכתבה ומטרתה.

ניתן לראות שכותרת הכתבה הינה:

"צוות צילום היה במקרה בחדר הלידה"

וכותרת המשנה של הכתבה:

"רופאים ודוברים בבתי חולים לא נרתעים מלהזין את התקשורת במידע לא אמין ולהתפאר בהישגים הרחוקים מהמציאות, אח"כ מתברר שניתוחים שמתפרסמים כנדירים היו שגרתיים או אף מיותרים ושהבטחות לשיקום מלא התגלו כמופרכות. התקשורת משתפת פעולה".

דהיינו, מטרת הכתבה הינה להצביע על הקשר בין הרופאים והרפואה לבין התקשורת - הדוברים והפרסום שנעשים לעתים באופן לא מדויק ולא אמין תוך שיתוף פעולה בין הרופאים לתקשורת ושהפרסום שנעשה לא משקף את המציאות הרפואית, תוך הדגשת הפערים בין המידע המועבר לפרסום לבין המציאות והבעת ביקורת על כך.

זהו הקונטקסט של הכתבה שמטרתה לא להצביע על רשלנות רפואית של התובע, כפי שמנסה למעשה התובע לטעון ולהסיט את הדיון לכך, אלא על פרסומים מהירים, מתפארים וחסרי התאמה להיבט הרפואי, תוך הדגשת חלקה של התקשורת בפרסומים אלו ושיתוף הפעולה עם הרופאים ובתי החולים בעניין זה.

כך, עוסקת כמחצית מהכתבה בנושא שמהווה את הכותרת הראשית של הכתבה: "צוות צילום היה במקרה בחדר הלידה", בעיכוב של הלידה ע"י צוות רפואי בבי"ח משגב בירושלים כדי שהלידה תהיה בדיוק בחצות והתינוק יהיה הראשון במילניום הבא תוך הבאת תגובות הרופאים וביה"ח, כשנאמר בין היתר בכתבה:

"אין זו הפעם הראשונה שרופאים בכירים מעלים טענות על שבתי חולים ורופאים בישראל מתייחסים גם לשיקולים תקשורתיים ולרייטינג בעת הטיפול הרפואי ומוסרים מידע מוגזם, לא מדויק או אף מטעה לאמצעי התקשורת כדי לזכות בפרסום אוהד.

טענות מועלות גם נגד אמצעי התקשורת, המפרסמים, לעתים מידע על הצלחות והישגים רפואיים בלי לבדוק במידה מספקת את אמינותו".

בסוף הכתבה יש מקרה נוסף של בי"ח מאיר בכ"ס לגבי דיווח על ניתוח ראשון מסוגו שהיווה פריצת דרך ושהמנותחת תוכל בקרוב לקום מכיסא הגלגלים וללכת, בעוד מבחינה רפואית היא לא תוכל ללכת לעולם בכוחות עצמה, כשהדוברת של ביה"ח אישרה שהיא התלהבה ביחד עם הרופא המנתח, והסקת מסקנות לגבי הצורך להקפיד על מינון נכון של הצגת העובדות ולא לגרום בדיווח לציפיות מופרזות.

בצדי הכתבה מובא מקרה נוסף שכותרתו: מוסר מלאכותי" לגבי דיווח על השתלת לב מלאכותי בבי"ח שיבא תל השומר (כשהתברר שהושתל רק מכשיר עזר), תוך הבאת תגובות הרופאים וביה"ח שיש להיזהר יותר בהתבטאות כדי לא לפגוע באמון הציבור.

במקרה דנן מטרת הכתבה הייתה לא לפגוע ביכולתו המקצועית של ד"ר רוטמן אלא להעלות תהיה על הפער בין המידע המפורסם ע"י הרופאים וביה"ח לבין המציאות.

באור זה בדיוק יש לראות את שני המקרים נשוא תביעה זו, בהם מעורב ד"ר רוטמן, שנמצאים במרכז הכתבה בין המקרה הראשון לאחרון (סה"כ 5 מקרים).

יש להדגיש שיש לראות באמור את הקונטקסט הכללי שבו נאמרו הדברים וכיצד מתפרשים בפני הקורא הסביר גם ללא ניתוח מדוקדק של כל אמרה ואמרה [ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פד"י מט(2) 843, 858, 859], מה גם שבמקרה דנן גם במקרה של ניתוח מדוקדק דין התביעה להידחות.

אני דוחה גם את ניסיון ההיתממות של התובע וניסיונו להמעיט מחלקו וממעורבותו בפרסום הכתבה, כשהתרשמתי שהוא היה שותף רצוני לכך, תוך רצונו להתהדר ולהתפאר בתוצאות ניתוחים ולהציגם בתקשורת, בלא לחכות לתוצאות בדיקות שהיה מן הראוי לחכות להן ותוך הגזמה ואי דיוקים שאכן היו ראויים לביקורת נשוא הכתבה, שמטרתה כאמור הייתה להציג ולהדגיש את הפער בין המציאות לבין הדיווחים והפרסומים לתקשורת.

במקרה דנן, כפי שיפורט בהמשך, מדובר בדברים שפורסמו בדברים הנהנים מהגנת החוק ובראש ובראשונה הן מהגנת "אמת דברתי" והן הגנות נוספות שבסעיף 15(2)(4)(6) לחוק.

ג. התקיימות יסודות לשון הרע

סעיף 1 לחוק קובע כי לשון הרע היא כל דבר שפרסומו עלול לפגוע, להשפיל או לבזות את הנפגע באחת הדרכים המצוינות בסעיף ובין היתר לפגוע באדם, במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו [סעיף 1(3) לחוק].

על-פי סעיף 2 לחוק, פרסום יכול להתבצע בדרכים רבות ומגוונות שאחת מהן היא כתב.

כמו-כן, על-פי סעיף 2(ב) לחוק, הפרסום חייב להיעשות לפחות לאדם אחד זולת הנפגע.

המבחן שאומץ על-ידי הפסיקה על-מנת לקבוע האם ייחס הפרסום מעשים פסולים למי שטוען כי הוא הנפגע הוא המבחן האובייקטיבי. היינו, פרסום ייחשב כ"לשון הרע" כמשמעות המונח בסעיף 1 לחוק, רק אם ייתפש ככזה על-ידי האדם הסביר [ר' ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' חב' החשמל בע"מ ואח', פ"ד לא(2)293,281].

מכיוון שכך, הרי שאין כל חשיבות לשאלה האם המפרסם התכוון או אפילו היה מודע לכך שהפרסום עלול לפגוע בנפגע [ר' ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1)7.1].

בענייננו, הפרסומים שנעשו בכתבה ומיוחסים לתובע יש בהם לטעמי כדי להוות פרסום לשון הרע לפי סעיף 1 לחוק ולכן יש לבחון האם עומדות לנתבעים ההגנות עפ"י החוק.

ד. הגנת סעיף 14 לחוק

טענת ההגנה הראשונה של הנתבעים הינה טענת "אמת דיברתי" המצויה בסעיף 14 לחוק.

סעיף 14 לחוק קובע כי במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי.

ההגנה המצויה בסעיף 14 לחוק כוללת שני יסודות:

היסוד הראשון הנו עובדתי בעיקרי והוא נוגע למידת האמיתות של הפרסום המהווה "לשון הרע" בהשוואה למציאות העובדתית.

היסוד השני נוגע למידת העניין הציבורי שבאותו פרסום, ועניינו בשאלה ערכית בעיקרה המוכרעת ע"י ביהמ"ש בהתאם למדיניותו השיפוטית והיא - האם קיימים לפרסום יתרונות חברתיים המצדיקים אותו למרות לשון הרע שבו.

שני חלקיה של הגנת סעיף 14 הם "חלקים מצטברים ובהתקיים האחד בלעדי רעהו לא יהיה בכך כדי להועיל לנתבע" [ר' א' שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז) 236-215; ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' חב' החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד לא(2) 289,281].

הנתבעים ניסו להציג בפני ביהמ"ש באמצעות המסמכים השונים שהציגו ובאמצעות עדויותיהם השונות מדוע חלה במקרה דנן הגנת "אמת דיברתי" המצויה בסעיף 14 לחוק.

אני דוחה את ניסיונו של ד"ר רוטמן לשנות את הדברים שנאמרו על ידו לכתבים שפרסמו את הקטעים בעיתונים "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" (איציק סבן ורחל סופר), הכתבות שהיוו את הבסיס לכתבה של רן רזניק (לגבי המקרים שבהם מעורב ד"ר רוטמן).

אני דוחה את ניסיון ההיתממות של ד"ר רוטמן, שהתחמק במהלך מתן עדותו ממתן תשובות ברורות תוך ניסיון להצדיק בדיעבד את הדברים שאמר לעיתונאים, כמו גם את הניסיון להמעיט מהדברים שהיה שותף לפרסומם בעיתונים.

אני סבור שלד"ר רוטמן יש קשר הדוק לדברים שפורסמו בעיתונים ולכן הוא גם מנסה בכל כוחו להגן עליהם תוך עדות מגמתית ולעתים אף לא הגיונית.

למרות שד"ר רוטמן חזר ואמר שהפרסום בעיתון לא נעשה על ידו והוא לא מדויק, הוא חזר ואישר מאידך שהאמור בפרסום נכון, וכן במהלך חקירתו העיד שכל מה שכתוב בכתבה לגבי ניתוח א' לגבי הילדה זה נכון (עמוד 19 לפרוטוקול מיום 19/12/2002) וסביר מאוד (עמוד 18 לפרוטוקול הנ"ל).

והנה, בכתבה זו של איציק סבן מיום 05/01/1997 ב"מעריב" נאמר בכותרתה:

"ניצחון הרפואה: הסירו גידול מראשה של בת 12 והנערה החלימה לחלוטין".

ובכותרת המשנה:

"התלוננה על כאבי ראש - ולקתה בשיתוק. המנותחת חזרה לתפקוד תקין במהירות יוצאת דופן".

ובגוף הכתבה נאמר:

"הרופאים במרכז "אסף הרופא" המומים: ילדה בת 12 שהפכה למשותקת בגלל גידול ממאיר בראשה החלימה במהירות אדירה - נגד כל הסיכויים - בזכות ניתוח מורכב שעברה.

הנערה, לאה יעקב, תושבת ראשון לציון, התלוננה לפני כמה שבועות בפני הוריה על כאבי ראש וסחרחורות.

בחלוף שבוע הידרדר מצבה, חלק מפניה שותק, והיא החלה לסבול מחוסר שיווי משקל, ומקשיי הליכה ושמיעה. בתחילה טופלה הנערה אצל רופא המשפחה, אך כשמצבה המשיך להידרדר היא הובהלה לבית חולים אסף הרופא שבצריפין. בבדיקות שביצעו לה הרופאים התגלה כי היא סובלת מגידול, שצמח ליד גזע המוח ולחץ על מערכת העצבים.

בניתוח מורכב ביותר שביצעו הנוירוכירורג ד"ר זיגמונדו רוטמן וצוותו, הוסר הגידול מראשה. לתדהמת הרופאים, הנערה התאוששה במהירות יוצאת דופן, וזמן קצר לאחר הניתוח כבר נעלמו השיתוק, כאבי הראש והסחרחורות.

אתמול הועברה הנערה לשיקום במחלקת השיקום של בית החולים.

'בתום תקופה מסוימת היא תוכל לחזור לחיים רגילים ונורמלים', הבטיח ד"ר רוטמן".

ד"ר רוטמן אף חוזר ואומר שהוא מסכים למונח "ניצחון הרפואה".

והנה, מהעדויות והראיות שנשמעו בפניי עולה בבירור שלא מדובר כאן בניצחון הרפואה אלא בניתוח מיותר שנעשה בעקבות אבחנה שגויה (בדיעבד), תוך הגזמות ומידע לא מדויק ולא אמין.

כך, נאמר בכתבה שהרופאים היו המומים שהילדה הפכה למשותקת בגלל גידול ממאיר והחלימה במהירות אדירה כנגד כל הסיכויים בזכות ניתוח מורכב שעברה.

והנה, התברר שמדובר בניתוח רגיל, שלא היה גידול ממאיר ואף לא גידול אלא תהליך דלקתי, כשהניתוח היה למעשה מיותר תוך הסרה מיותרת של רקמה צרברלית תקינה בכמות משמעותית.

אני דוחה את ניסיונו של ד"ר רוטמן להמשיך ולטעון שמדובר בגידול.

כן אני דוחה את ניסיונו לטעון שאכן הילדה הייתה משותקת תוך היתממות לגבי שיתוק חלקי כזה או אחר בזמן שהילדה לא הייתה משותקת כפי שהיא מוצגת בכתבה.

הצגת הילדה כמשותקת עקב גידול ממאיר רחוקה מהאמת ומהמציאות הן לגבי השיתוק והן לגבי הגידול הממאיר ואף לא מדובר כלל בגידול ומדובר בניתוח שגרתי שהיה למעשה מיותר (בדיעבד) ולכן אין כל מקום לרופאים להיות המומים, וגם לא מדובר בניצחון הרפואה (כפי שהיטיב להגדיר זאת פרופ' פינסוד שאין שום סיבה לגאווה בטיפול יומיומי וניתוח שהחולה מבריא ולא מדובר בניצחון).

ד"ר רוטמן עצמו במכתבו לרן רזניק ביום 16/09/2000 (נספח ח' למוצגי התביעה) מציין: "אני מסכים עם קביעת הכתב שמדובר בניצחון הרפואה ואין הכתבה מטעה את הקורא מכיוון שהמסר לקורא הוא שעם טכניקה מיקרוכירורגית טובה ניתן להסיר גידול או בסמוך לגזע המוח במלואו", כשברור שהניתוח לא היווה ניתוח שיש להתפאר בו, כזה המהווה "ניצחון הרפואה".

ד"ר רוטמן גם לא טרח, לאחר הפרסום שהוא הסכים כאמור עם כל האמור בו, לתקן את האמור בכתבה לגבי היות הגידול לא ממאיר וכו'.

אני מקבל את עדותו וחוות דעתו של ד"ר קונסטנטיני שד"ר רוטמן נסחף, היה פזיז וביצע כריתה מוגזמת של רקמה תקינה שבדיעבד לא היה צריך לכרות, וכדבריו של ד"ר קונסטנטיני בעמ' 33 לפרוטוקול מיום 15/06/2003:

"עכשיו מותר לי להביע ביקורת על מעשה שנעשה. ושוב בזהירות המתאימה, זה לא רשלנות, הוא לא פושע, אבל הוא נסחף כי הוא פעל בפזיזות, כמו שהוא פעל בפזיזות עם הכתבה הזאת, זאת אותה הפזיזות".

ד"ר קונסטנטיני חוזר על היסחפות ד"ר רוטמן ופעילותו בפזיזות, תוך הסרת קליפת מוחין והוצאת רקמה צרברלית תקינה בכמות משמעותית, כשצריך היה לקחת ביופסיה ופזיזות והיסחפות שהביאו לכריתה של אזורים נרחבים במוח הקטן, כריתה מוגזמת של המוחון (עמ' 43-42 לפרוטוקול), כשלא מדובר בניצחון הרפואה אלא בניתוח שהיה מיותר בדיעבד.

ד"ר קונסטנטיני מסכים לכל המשפטים המצוטטים בכתבה מפי נוירוכירורג בכיר ושהפרסום בעיתון אמיתי בעליל (עמ' 40 לפרוטוקול) ומציין שלא היה מפרסם את הכתבה בעיתון לפני שהייתה לו תשובה פתלוגית ושהייתה פה מהירות לעשות ומהירות לפרסם, משהו שהוא בלתי אמיתי לחלוטין, ובאופן כללי העיד ד"ר קונסטנטיני בעמ' 28 לפרוטוקול: "השאלה המרכזית האם הממצאים בכתבה בעיתון היו ממצאים אמיתיים והאם מר רזניק כתב כתבה שיש בה אמיתות או שיש בה דברים שקריים.

אני חושב שכל מה שהוא כתב בכתבה הזאת, אמיתה אמת לאמיתה ולכן מה שכתבתי פה בא לסכם את הרשום שההליך או ההליכים בניהול המקרה הזה, ובמיוחד פרסום הכתבה במעריב, היו חפוזים".

כן העיד ד"ר קונסטיני שמדובר בניתוחים סטנדרטיים שיש לנהוג בצניעות ולא לרוץ לספר לחבר'ה לפני שיש תשובות, כשהניתוח היה מיותר משלא היה גידול.

לגבי הכתבה של רחל סופר שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" לגבי הילד שכותרתה: "בן 7 מקווה לראות לאחר שגידול הוסר מראשו", בגוף הכתבה נאמר:

"בניתוח מוח מסובך, שנערך בבית-החולים 'אסף הרופא', הוצא גידול מראשו של ילד עיוור בן 7. הרופאים בישרו להוריו כי ייתכן שבעקבות הוצאת הגידול ישוב הילד לראות.

לפני כארבע שנים התעוור סרגיי קיצ'קו. רופאים רבים שבדקו אותו, ברוסיה, ארץ מולדתו, לא אבחנו כי סיבת העיוורון היא גידול באיזור במוח האחראי על הראייה.

במשך כשנה סבל סרגיי מהקאות, חולשה וכאבי ראש עזים, עד שבאחד הימים התדרדר מצבו והוא איבד את ההכרה.

במשך כשלוש שנים חובר סרגיי לצינור שניקז נוזלים ממוחו, אך מצבו הלך והתדרדר. לפני כחצי שנה הובא סרגיי ארצה בניסיון אחרון להציל את חייו.

לפני כשבוע הוא אושפז במחלקה הנוירוכירורגית בבית-החולים 'אסף הרופא', שם, לראשונה, אבחן ד"ר זיגמונד רוטמן, נוירוכירורג בכיר בבית החולים, גידול בראשו.

בו ביום הוכנס סרגיי לחדר הניתוח וד"ר רוטמן הסיר את הגידול מראש. הניתוח עבר בהצלחה, סרגיי הועבר למחלקת כירורגיית ילדים בבית-החולים ותוך מספר ימים חל שיפור ניכר במצבו. מהר מאוד הפך לחביב האחיות והצוות.

'יש לנו מזל גדול. בזכות הרופאים בישראל הבן שלנו חזר לחיים', אמרו הוריו של סרגיי, אירנה וסטניסלב. 'כבר היינו בבתי-חולים רבים ואף אחד לא הצליח לאבחן את הבעיה של סרגיי. הוא גסס לנו מול העיניים ואחרי הניתוח סוף סוף יש לנו תקווה'".

גם לגבי ניתוח זה התברר שלא מדובר בניתוח יוצא דופן. לא מדובר כלל בגידול ולא בציסטה ולא היה כל שיפור בראיית הילד, שנשאר עיוור כפי שהיה.

לגבי הניתוח של הילד, העיד ד"ר קונסטנטיני שלא מדובר בגידול אלא בציסטה ושמדובר בניתוח לא מורכב שלא יכול היה להשפיע על כך שהילד יישאר עיוור.

כנ"ל גם פרוס פיינסוד העיד שד"ר רוטמן לא בירר בזמן הניתוח מה הגוש וגם לא המתין ולא חקר לברר מה תשובת המכון הפתולוגי למחרת מחרתיים, וגם כשהילד שוחרר לא הייתה התייחסות לתשובה בסיכומי המחלה, כשלא מדובר בגידול ובלתי סביר לחלוטין שחשב שגידול (עמוד 16-19 לפרוטוקול מיום 14/4/03).

אני דוחה את עדות ד"ר רוטמן לגבי הילד ואת ניסיונו לאבחן בין גידול לגידול צסטי (עמוד 74 לפרוטוקול מיום 10/02/2003) ואח"כ לטעון שאין הבדל ביניהם (עמוד 75 לפרוטוקול) וכן את ניסיונו להתחמק מכך שלמעשה לא מדובר בגידול.

ניתן לראות אפילו מההתייחסות של ד"ר רוטמן בנספח ח' לתשובתו במענה לרן רזניק שהוא לא מגנה את הכתב שכתב זאת, תוך היתממות לגבי התקווה של הילד לראות והתחמקות מהדברים המופיעים בכתבה ומהרושם הלא חד משמעי לגבי סיכוייו לראות, כשגם במקרה דנן ד"ר רוטמן לא דאג לתקן את הכתבה שהתפרסמה שמופיעה בה המילה גידול ולא ציסטה. כן ניתן לראות שבנספח ג' למוצגי התביעה הפנה ד"ר רוטמן לקביעת פרמטר להערכת השיקום של הראיה - מומלץ, כשברור שאין כל סיכוי לראיה ולא ברור מדוע יש ליתן המלצה ופרמטר כזה.

התברר גם שד"ר רוטמן לא אבחן לראשונה את הגידול בבי"ח אסף הרופא וכי היה מעורבב בבי"ח אסותא בעזרה לד"ר שיפר בהליך רפואי שנעשה לילד.

למעשה, מספיקים המומחים הנ"ל כדי להצביע על כך שאכן יש הגנה של "אמת דיברתי" בכך ששני נוירוכירורגים בכירים אישרו את הכתוב מפי נוירוכירורגים בכירים בכתבה, דהיינו שיש אכן דעה כזו (כשכמובן המקורות של הכתב חסויים לגבי הכתבה עצמה), אך ראינו שגם עצם הדברים שנאמרו מפיהם הם גם נכונים.

ד"ר פשיטיצקי נתן חוו"ד (ת/4) לגבי השיפור במצבה של הילדה עם שחרורה וגם הוא לא מציין בחוו"ד שלילדה היה גידול והוא אישר בחקירתו שלא היה מדובר בגידול (עמ' 116, 188 לפרוטוקול מיום 10/2/03) וכן אישר שעשיית ביופסיה היא גישה לגיטימית (עמ' 121 לפרוטוקול).

ד"ר סנסאט נתן חוו"ד (ת/5) לגבי הוצאת הציסטה לגבי הילד, כשגם הוא קורא לכך גידול צסטי (ואני דוחה הגדרה זו), תוך הבעת דעה שניתוח דרך סיב אופטי הוא בעייתי במיוחד בשנת 96', כשהוא עצמו העיד בביהמ"ש שעשרות ניתוחים כאלו נעשו בשנת 95' באיכילוב ושהוא לא יודע כמה נעשו (עמ' 123-134 לפרוטוקול מיום 10/2/03) (מה גם שהתובע עצמו היה שותף לניסיון של ד"ר שיפר לעשות שאנט וכן הוא לא שולל אפשרות כזו).

יש להדגיש שבכתבה לא נאמר שלא ניתן היה לבצע ניתוח כפי שנעשה אלא הבעת דעה של ניורוכירורג בכיר שעדיף היה להסתפק קודם לניתוח בפעולה ניתוחית קטנה יותר באמצעות סיב אופטי.

פרופסור להט נתן חוו"ד (ת/7) לגבי שקוה"ד המקצועי והסביר של קבלת ההחלטה לנתח את הילדה, תוך תקיפת חווה"ד של ד"ר קונסטנטיני לגבי שמדובר היה במקרה גבולי, אך אין הדבר סותר את האמור בכתבה לכך שעולות תהיות על הניתוח ושניתן היה גם לקחת קודם ביופסיה ושלא מדובר בניצחון הרפואה [תוך אישור שהוא היה נוהג יותר בזהירות ואם לא בטוח צריך להגיד שלא בטוח ושהוא לא היה נוהג כמו ד"ר רוטמן (עמוד 15 לפרוטוקול מיום 2/7/03) וכן אישר שמדובר בניתוח שכיח ושהוא לא נדהם מהניתוח (עמ' 19 לפרוטוקול)].

יש להדגיש שוב שיכולות להיות דעות שונות של רופאים ואין בכך פסול, כשבמקרה דנן מדובר בחוו"ד שקיבל הכתב משני נוירוכירורגים בכירים, לאחר שפעל בתום לב ובדק את הדברים בצורה יסודית (תוך שימוש במסמכים רפואיים) ומאוזנת, תוך מתן תגובה לד"ר רוטמן והבאת עמדתו בכתבה כמו גם עמדת ד"ר קונסטנטיני אליו הופנה ע"י ד"ר רוטמן ועמדת ביה"ח ואין כל פסול בהבעת הדעות המנוגדות הנ"ל של הרופאים, כשבמקרה דנן הוכח שהדברים שאמרו הנוירוכירורגים הבכירים שהכתב הביא את דבריהם הם גם נכונים.

יש לחזור ולהדגיש שלא מדובר בתביעה לרשלנות רפואית כנגד ד"ר רוטמן וגם לא בטענה כזו בכתבה או בכתיבה על רשלנות רפואית שלו, וגם המומחים הרפואיים לא טוענים לכך, כפי שהתובע מנסה לייחס להם ולהסיט את הדיון לכך, אלא בהעלאת תמיהות וספקות לגבי הדרך שננקטה מבחינה רפואית והעיקר לגבי פרסום הדברים כפי שפורסמו.

מעדויות המומחים פרופסור פינסוויד ופרופסור קונסטנטיני בביהמ"ש ובחווה"ד (נ/1, נ/3 ו-נ/3ב') שאני מקבלן עולה שלגבי הילדה לא היה גידול אלא תהליך דלקתי (כשגם התובע הודה בכך וכן ד"ר פשיטיצקי מטעם התובע).

כן עולה שאכן יש דעה של נוירוכירורג בכיר שלא היה צריך למהר עם הניתוח אלא לקחת קודם ביופסיה מרקמת המוח לבדיקה ולא לתכנן מראש ניתוח גדול שלא מדובר בניצחון הרפואה אלא בפזיזות שהביאה לכריתה של אזורים רחבים במוח הקטן ושקרוב לוודאי שהחולה הייתה חוזרת לתפקד גם ללא כריתה כה רחבה של חלקים מהמוח.

מעדויות המומחים הנ"ל לגבי הילד עולה שהתברר גם הפעם בבדיקה הפתולוגית שלא נמצא גידול בראש אלא ציסטה (כשגם התובע הודה בכך שכמה שבועות לאחר הניתוח חזר הילד לארצו עיוור וזה מצבו גם כיום, כשגם התובע מודה בכך) ושעדיף היה להסתפק קודם לניתוח בפעולה ניתוחית קטנה יותר באמצעות סיב אופטי המוחדר דרך חור קטן בגולגולת ושלא סביר שרופא יגיד שילד במצב כזה יוכל שוב לראות, וגם אסור היה לטעת אשליות בהורים (כשגם התובע מודה בכך).

דהיינו, כל האמור בכתבות שלגביהן צוטטו הקטעים בסעיפים 8 ו-9 לכתב התביעה כמהווה לשון הרע שהובא בכתבה מפי נוירוכירוגים בכירים אומת ע"י נוירוכירורגים בכירים בחוו"ד ובבימ"ש בדעה שלהם שחלקן גם נתמכות ע"י מומחי התובע והתובע עצמו (וכנ"ל גם לגבי הקטעים שלא צוטטו) ואני מקבל את עדותם של פרופ' פינסוויד ופרופ' קונסטנטיני שלא טוענים שהיה מדובר ברשלנות של התובע אלא מעלים תהיות בהקשר של הפרסומים שהיו במעריב ובידיעות אחרונות (כשהם גם לא טוענים שנאמר ע"י ד"ר רוטמן שהילד יראה אלא רק שלא צריך ולא סביר לעשות זאת).

למעשה מספיקים עצם הבאת חוות דעת ועדותם שלא נסתרו ואני מקבלן לגבי עצם היות דעה כזו מפי נוירוכירורג בכיר אך במקרה זה עולה מהראיות שהדברים גם נכונים לגופם.

הנתבע, שהסתמך, כאמור לעיל, על שנאמר לו בחוות הדעת שקיבל, האמין כי דבריו מושתתים על אדני האמת כפי שאלו הובאו לידיו באמצעות חוות הדעת שקיבל.

ה. העניין הציבורי

הנתבע בהסתמך על האמור בחוות הדעת שקיבל אודות ניתוחיו של התובע, בנוסף למקרים האחרים המתוארים בכתבה, האמין כי יש מקום להביא בפני ציבור קוראיו את העובדות כהווייתן על-מנת שהציבור הקורא יבין כי ביה"ח והרופאים המנסים לפרסם את הצלחותיהם על דפי העיתון, מתפארים בהצלחות שאינן בהכרח נחלתם.

בכך, מיישם הנתתבע את התנאי השני המצטבר בו יש לעמוד על-מנת לכסות בצילה של ההגנה המצויה בסע' 14 לחוק זה והוא שבפרסום היה "עניין ציבורי".

התנאי של "עניין ציבורי" מחייב את קיומו של אינטרס ציבורי בפרסום, דהיינו: ש"הציבור בתור שכזה מעוניין בפרסום, ואין די בכך שלפרטים המרכיבים את הציבור ישנה עניין לדעת את הפרטים שפורסמו" [ר' ע"פ (ת"א) 2078/87, 2075 חברת אהליאב בע"מ ואח' נ' חב' תעשיות איירמק (1975) בע"מ ואח', פ"מ תש"ן(ב) 235, 244-243].

ההכרעה בסוגיית ה"עניין הציבורי" היא פועל יוצא של מדיניותו השיפוטית של ביהמ"ש.

לפיכך היא תעשה ע"י השופט היושב בדין ואין לשמוע ראיות בנושא זה. עם זאת ביהמ"ש יושב בתוך עמו והוא לא יתעלם ממסכמות חברתיות קיימות.

לצורך ההכרעה בשאלת קיומו של עניין ציבורי בפרסום יש לאזן בין ערכים מתנגשים.

ביהמ"ש ישקול מחד גיסא את האינטרס של הפרט במניעת פרסום פרטים פוגעים אך נכונים אודותיו, ומאידך גיסא את האינטרס שבחופש הביטוי, כשבמסגרת אינטרס זה תישקל בעיקר זכות הציבור לדעת [ר' ע"פ (ת"א) 989/79 בורכוב נ' יפת, פ"מ תשמ"ג(ב) 521,524].

השאלה באיזו מידה קיים אינטרס חברתי בחשיפת המידע הנכון אודות הפרט מוכרעת עפ"י "מבחן התועלת" שהציע פרופ' זאב סגל ואומץ ע"י הפסיקה [ר' ז' סגל, "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת", עיוני משפט ט'(תשמ"ג) 175, 194; ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה ואח', פ"ד מח(3)808,826].

המבחן קובע כי "עניין ציבורי" המצדיק פגיעה בפרטיות אדם הנו עניין שיש לציבור תועלת בידיעתו, אם לשם גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו.

כאשר ההכרעה בשאלת קיומו או העדרו של "עניין ציבורי" בפרסום צריך להיעשות בכל מקרה ומקרה עפ"י נסיבותיו.

בנוסף, שאלת קיומו של "עניין ציבורי" מוכרעת גם לאור השאלה, האם הייתה הצדקה למסירת המידע למי שאליו הוא הועבר.

בענייננו, נתבע מס' 3 נסמך בכתבתו על חוות דעת של מומחים שונים מתחום הרפואה. בכתבה מצויים 5 מקרים בהם אמצעי התקשורת הוזנו במידע שאינו בהכרח משקף את המציאות כהווייתה. 2 מן המקרים משויכים לתובע עצמו. כנגד כל אחד מהמקרים המתוארים מביא הכותב חוות דעת ותגובות של רופאים אחרים הנותנים פרופורציות ו/או או הסתכלות שונה בתכליתה על מה שבוצע בניתוחים השונים.

באופן דומה נכתב גם אודות הניתוחים שביצע התובע.

הנתבע הביא תחילה את מקרי הניתוח כפי שאלו הובאו ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" ולאחריהם הביא את דברי מומחיו, אשר לדבריהם אפשר היה במקרים דנן לפעול אחרת ושאין כה אין המדובר בפעולות היוצאות מגדר הרגיל הראויות להגיע לעיתונות.

אני מקבל את גרסת הנתבע מס' 3 שהיה מקום להביא את דבריו לציבור על-מנת שהציבור יבין כי התהדרותם של הרופאים וביה"ח אינה כה טהורה ותמימה. הציבור, שברובו מהווה הדיוט בתחומי הרפואה, "קונה" את שנאמר לו בעיתון כשאין לו כל אפשרות לדעת שהדברים במציאות הכתובה אינם מקבילים בהכרח לדברים במציאות הקיומית והיום יומית.

אני סבור שאכן מדובר במקרה דנן בפרסום שהיה בו עניין ציבורי, ואני מוצא כי יש מקום לכתבות דוגמת הכתבה המדוברת שהרי הציבור מעוניין לדעת את האמת ולדעת להעמיד את הדברים אותם הוא קורא בעיתונות בפרספקטיבה הראויה להם, כל שכן על ציבור הקוראים לדעת שאל לו להאמין לכל מילה אותה הוא קורא כיוון שלא תמיד הדברים הובאו לעיתון על דיוקם מטעמים כאלה או אחרים, אם של העיתון ואם של מי שהביא לעיתון את הידיעות השונות.

ו. ההגנות בסעיף 15

בנוסף, במקרה דנן, גם אילו היינו אומרים שהפרסום האמור אינו נשען על אדני האמת הרי שהנתבע היה זוכה להגנות אחרות המצויות בסעיף 15 לחוק על סעיפי המשנה שלו:

אני סבור שבמקרה דנן נהג הנתבע מס' 3 בתום לב ובאופן סביר תוך עשיית כתבה מקצועית ומאוזנת שמטרתה הייתה להראות את הקשר בין התקשורת לרפואה והפער בין המידע המועבר לעמותות לבין המציאות, תוך הבאת דעות והבעת דעות הן של מומחים רפואיים שהוא פנה אליהם והן של התובע עצמו ביה"ח, ובמקרה דנן בכל מקרה היו קמות לנתבעים ההגנות הקבועות בסעיפים (2)15, (4)15, (6)15 לחוק וכל זאת מעבר להגנת "אמת דיברתי".

(1) הגנת סעיף 15(2) לחוק

ההגנה המצויה בסעיף (15)2 לחוק גורסת כי תהא זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב, כאשר היחסים בינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום.

טענת ההגנה המצויה בסעיף זה כוללת 4 מרכיבים מצטברים שבלעדי האחד מהם הגנה זו תישלל:

התנאי הראשון שעל המפרסם להראות הנו שהייתה על המפרסם חובה לעשות פרסום.

הנתבעים ככלי תקשורת, חשו כי חלה עליהם חובה מוסרית וחברתית לפרסם את האמור בכתבה, שהרי מדובר בתגובה סבירה ובביקורת לגיטימית בנושא בריאות, הנחשב לנושא חשוב ביותר.

עפ"י התנאי השני, יש להצביע ע"כ שהחובה חלה בנוגע לכל מי שאליו הופנה הפרסום.

הנתבעים, כמי שמשמשים ככלי תקשורת, עורך עיתון וכתב מפנים, מן הסתם, את האמור בכתובים לקוראים "ככלי עזר" להתמודדות עם הנעשה בתחום הרפואה מבחינה תקשורתית, למען שהאחרונים ילמדו כי לא כל האמור בעיתון בהכרח משקף את המציאות כהווייתה (ושיש גם נושא של פרסום ויחצ"נות בנושאי בריאות), והנתבעים האמינו שעל הקוראים, שרובם הדיוטות בתחום הרפואה, לדעת זאת, וכדברי הנתבע מס' 3: "הכתבה מנסה לשים פרוג'קטור, פנס להאיר את התופעה הזאת של מידע שמעבירים מוסדות בריאות ורופאים לתקשורת והפער בין המידע הזה, כפי שהוא הועבר וכפי שהוא מתפרסם לבין המציאות" (עמ' 70 לפרוטוקול, מיום 14/4/03).

התנאי השלישי נוגע לתוכן הפרסום ובמסגרתו יש להוכיח שהחובה אכן חייבה את הנתבע או את הנאשם לפרסם את הפרסום המסוים המהווה את עילת ההליך.

ביהמ"ש יקבע כי מרכיב זה התקיים רק אם יימצא "קשר הגיוני בין החובה לפרסם לבין הפרסום שבמחלוקת [ר' ע"א 552/73 רוזנבלום ואח' נגד כץ וערעור שכנגד, פ"ד ל(1)589, 595].

בענייננו, הנתבעים פרסמו את העובדות כפי שהן היו ידועות להם. אין ספק כי מתקיים "קשר הגיוני" בין חובתו של הנתבע לפרסם, לבין הפרסום המצוי במחלוקת.

התנאי הרביעי הנו כי הפרסום נעשה בתום לב. הנתבעים מעידים על עצמם הן בכתב ההגנה והן בעדויותיהם (ר' מעמוד 70 לפרוטוקול מיום 14/4/03 כי הכתבה נכתבה מתוך מטרה לשים את העובדות על דיוקן.

נראה כי במקרה דנן לא הייתה לנתבעים כל כוונה להזיק לתובע ו/או לפגוע בו, וכל כוונתם הייתה להביא לציבור קוראיהם מידע, שלדידם של הנתבעים, יסייע לקוראים להבין תוך כדי קריאת כתבתה דוגמת אלו שהנתבע מס' 3 מצטט, שלא כל האמור בכתבה אכן מובא בפני הקוראים כפי שהתרחש במציאות, כשלעיתונות הכתובה, לרופאים ולביה"ח יש נטייה, לעתים, להפריז בתיאוריהם ובשבחיהם לרפואה.

לכן אני קובע שהתקיימה ההגנה שבסעיף 15(2) לחוק.

(2) הגנת סעיף 15(4) לחוק

סעיף 15(4) קובע הגנה לנאשם/נתבע כאשר הפרסום נעשה בתום לב והיה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם שנתגלו באותה התנהגות.

ניתן לומר כי הפרסום נשוא משפט זה היה הבעת דעה על התנהגותם של רופאים, ביה"ח והתקשורת, ביניהם מצוי גם התובע, שעה שאלו מפרסמים כתבות הנוגעות לתחומי הרפואה השונים ואלו הם דברים בעלי קשר לעניין ציבורי הנסובים על אופיים ומעשיהם של הנ"ל, וביניהם, כאמור לעיל גם התובע - הוא הנפגע מפעילות הנתבעים.

הנתבעים ובעיקר הנתבע מס' 3 ביקשו להראות שישנן גם גרסאות אחרות לדברים המתפרסמים בעיתון ומטרתם הייתה להביא בפני ציבור קוראי העיתון את אותם דברים/גרסאות שונות על-מנת שהקוראים לא "ילכו שבי" אחר האמור בעיתון.

פעילותו של התובע הינה פעילות שיש בה עניין ציבורי - שהרי התובע עובד בבי"ח ומכורח תפקידו כמנתח, הרי שהוא בא במגע עם חולים שונים הנזקקים לטיפולו.

מכאן, ניתן לומר כי הנתבע למעשה הביע את דעתו על התנהגות התובע כפי שזו באה לידי ביטוי בעניין הציבורי האמור.

בתי-המשפט ראו חשיבות מיוחדת לביקורת בנושאים ציבוריים, ולפיכך נראה, כי ביישום הגנה ספציפית זו ייתן ביהמ"ש לחופש הביטוי משקל רב מכפי שיינתן לו בעניינים אחרים [ר' א. שנהר דיני לשון הרע, מעמ' 322; ע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח', פ"ד מג(3), 840, 864].

בנוסף, התובע עצמו היה שותף לפרסומים בעיתונות אם משום שהוא עצמו העביר את המידע אודות הניתוחים "יוצאי הדופן" שערך, ואם משום שדוברת ביה"ח היא שהעבירה את המידע האמור לעיתונות, כשהתובע בחר שלא לתקן את המידע שהועבר לעיתונות ולהעמיד הפרטים שהועברו על דיוקם. התנהגות התובע שלא מצא לנכון לתקן הפרסומים אודות הניתוחים שערך, כיוון שהם האירו אותו באור חיובי, שעה שהיה בהם גוזמאות ברורה (כנראה מתוך חשיבה כי פרסום מסוג שכזה ייטיב עמו), אך כן מצא לנכון לתבוע אודות כתבתו של הנתבע מס' 3 כיוון שהיא מציגה אותו ואת הניתוחים שערך באור פחות זוהר, יש בה כדי להעלות ספק לגבי דרך פעולת התובע שאישר בעצמו את כל האמור בכתבה לגבי הילדה ואני סבור שהדברים נאמרו לעיתונות על דעתו תוך שיתוף פעולה מלא מצדו ואף רצון להתפרסם, להתפאר בהישגיו.

לפיכך, ניתן לומר כי לאור פרסומים אלו להם היה שותף התובע, אם באופן ישיר ואם באופן עקיף, ולאור העניין הציבורי שיש בפרסומים אלו, וחוסר הידע של הקוראים בעניין, ניתן לומר כי הפרסום נשוא משפט זה היה הבעת דעה על התנהגותם של התובעים בקשר לעניין ציבורי והוא נסוב על אופיו ומעשהו (או אי מעשהו) של התובע, תוך שימוש בכתבות שהתפרסמו אודות ניתוחיו של התובע.

לפיכך במקרה זה מתקיים האמור לעיל ולכן, לדעתי קמה הגנה זו של הבעת דעה על אופיו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות, לפי סעיף 15(4) לחוק.

(3) הגנת סעיף 15(6) לחוק

ההגנה המצויה בסעיף זה מגינה גם על הבעת דעה בנוגע לפעולה שעשה הנפגע בפומבי. בענייננו, אין ספק כי התובע עצמו הוא שהביא לידיעת העיתונות את הצלחותיו, כפי שאלו באו לידי ביטוי בכתבות שהתפרסמו ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" ושעליהן נסמכת, בין היתר, הכתבה האמורה, או שביה"ח עשה כן בעבורו והתובע שיתף פעולה עם העיתונות, כשהוא נהנה מההשלכות החיוביות שעשויות להיות לפרסום שכזה על עתידו המקצועי.

מכאן, ניתן לומר שמדובר בביקורת של הנתבע מס' 3 על התנהגותו הפומבית של התובע, כפי שזו באה לידי ביטוי בכתבות האוהדות שפורסמו אודותיו, תוך שיתוף פעולה ורצון להתהדר של התובע.

לכן מתקיימת גם ההגנה שבסעיף 15(6) לחוק.

ו. תום הלב של הנתבע מס' 3 והחזקה שבסעיף 16(א) לחוק:

בנוסף לכל האמור לעיל, עומדת לזכותם של הנתבעים גם החזקה המצויה בסע' 16(א) לחוק, שלפיה חזקה כי פרסומם של הנתבעים נעשה בתום לב, שכן הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות שבהן פורסם.

"הסבירות המתבקשת כאן אין פירושה כי ההשקפה המובעת בפרסום חייבת להיות המסקנה הבלעדית, האחת והיחידה, אותה ניתן להסיק מן הנסיבות בדרך ההגיון הצרוף. ההוראה בדבר אי-חריגה מתחום הסביר אין משמעותה כי כדי שהפרסום יהיה מוגן, עליו להביא רק אותה גרסה, מבין מספר גרסאות, אשר אותה מבכר בית-המשפט בשל היותה ההגיונית ביותר.

יסוד הסבירות אשר סעיף 16(א) נדרש לו, משמעו כי על הפרסום שלא לחרוג, בנוסחו ובזיקתו לאירועים עליהם הוא מתבסס, מכל קשר הגיוני אפשרי עם הנתונים" [ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חב' החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2)281, עמ' 309-308].

הנתבע החליט לכתוב את הכתבה לאחר שנתקל במספר כתבות (שאת חלקן הוא מאזכר בכתבתו), על-מנת להאיר את עיני הציבור למידע אותו הוא מקבל.

לא מצאתי שהיה כל זדון במעשהו של הנתבע או כל כוונה שהיא לפגוע בתובע ובשכמותו.

אני סבור גם שנתבע מס' 3 נקט במירב האמצעים הסבירים בטרם עשה את הפרסום האמור נשוא התביעה דנן, בין אם בהתייעצותו עם שני הניורו-כירורגים הבכירים ובין אם שפנה לד"ר רוטמן עצמו על-מנת לקבל את תגובתו לאמור בכתבה והופנה על ידו לד"ר קונסטנטיני. גם מעדותו של הנתבע מס' 3 מיום 14/4/03 (מעמ' 44 לפרוטוקול), התרשמתי כי הנתבע סבר באמת ובתמים כי בפניו הוצגו תיקיהם הרפואיים של הילד והנערה מבית החולים אסף הרופא (מניתוחים א' וב' עליהם דובר בכתבתו של הנתבע מס' 3).

התרשמתי כי הנתבע מס' 3 עשה את הפרסום בתום לב כשכל כוונתו הייתה לפקוח את עיני הציבור למען יראו ויראו שלא כל הנאמר להם בעיתונות זה "כזה ראה וקדש".

נראה כי הנתבע רצה להעיר את הקוראים ולהביאם לידי התובנה כי יש באמור בעיתון משום גוזמאות או משום אי דיוק בפרטי העובדות כהווייתן, על מנת שהציבור ישכיל להבחין בין האמת לבין ההפרזה, כפי שזו מוצגת לפניו בעיתונות ולא רק שאין בכך כל פסול אלא יש בכך גם מיצוי של תפקידו העיתונאי.

במקרה דנן לא מתקיים האמור בסעיף 16(ב) לחוק, כשמדובר בפרסום אמיתי שהנתבע מס' 3 האמין באמיתותו, הוא נקט באמצעים סבירים לבדיקה ולא התכוון בפרסום לפגוע במידה גדולה מהסבירה להגנת הערכים המוגנים ע"י סעיף 15 לחוק.

3. התוצאה הינה שאני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבעים ביחד ולחוד הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.

ניתן היום ל' בשבט, תשס"ד (22 בפברואר 2004) במעמד ב"כ התובע עו"ד אלמוג, וב"כ הנתבעים עו"ד רויטמן

ד"ר ורדי קובי, שופט