1

בתי המשפט

פ.ח. 1035/04		בבית המשפט המחוזי בחיפה
26/06/2005	תאריך:	מ. לינדנשטראוס - נשיא [אב"ד] ש. ברלינר - ס. נשיא א. שיף	בפני הרכב כב' השופטים:

	מדינת ישראל	בעניין:
המאשימה
	- נ ג ד -
	אלירן בן מאיר גולן
הנאשם

החלטה

כתב האישום:

1. כתב האישום מייחס לנאשם עשרה אישומים בגין עבירות המיוחסות לנאשם, אותן הוא ביצע, לטענת המאשימה, בין השנים 2001-2004.

על פי המתואר באישום הראשון, בשנת 2001 ביקש הנאשם להקים ארגון ששמו "מדור אחד" ואשר מטרתו פגיעה בערבים המסייעים לטרור. לצורך הגשמת מטרה זו, פנה הנאשם למספר אנשים וניסה לצרפם לפעילות זו. הנאשם פנה לאריה הרפז אשר בתו נרצחה בפיגוע ירי וביקש ממנו לתמוך בארגון זה, שיש ביכולתו, לטענתו, לנקום את הירצחה של בתו. הנאשם נדחה על ידו. הנאשם גם ביקש לקשור קשר עם דני בן ארמון, אשר אחותו טל נרצחה בפיגוע. הנאשם סיפר לו כי הוא מתעסק בחומרי חבלה והציע לפוצץ את ביתו של המחבל שרצח את טל. כמו כן, ביקש ממנו הנאשם כסף, לצורך מימון חומרי החבלה. גם הלה דחה את בקשתו של הנאשם.

בנוסף, פנה הנאשם לאדם בשם ייבגני גרוסמן אותו פגש בקורס מאבטחים וביקש לצרפו לארגון.

בשנת 2003 פנה הנאשם גם לחברו אלכסנדר רבינוביץ (להלן: "אלכס") וסיפר לו על הארגון. במשך כשנה בערך ועל פי בקשתו של הנאשם, סיפק לו אלכס (שהיה חייל באותה העת) חומר נפץ הודף ותחמושת צה"ליים אשר סייעו לו בייצור מטעני חבלה.

בתאריך 3.3.04, החזיק הנאשם בדירת מגוריו, 37 מטעני חבלה מאולתרים שבהם חומר נפיץ שבכוחו להזיק לאדם, רימון יד צה"לי שבכוחו להמית אדם ובו חומר נפץ הודף שבכוחו להזיק לאדם.

2. על פי האישום השני, עובר לתאריך 4.7.01, ייצר הנאשם מטען חבלה מאולתר והטמין אותו מתחת לשולחן המרפסת של בני הזוג עיאד מחאמיד ועליזה פרנקו מחיפה, אשר חשד בהם כי עודדו את ילדם להכות את אחד מאחיו כאשר צעקו "תהרגו את הילד היהודי הזה". בני הזוג גילו את המטען אשר לא התפוצץ.

3. כמתואר באישום השלישי, עובר לתאריך 18.8.01 או בסמוך לכך, במטרה לרצוח את בני משפחת אבו קמיר מחיפה אשר הנאשם חשד בהם כי אירחו בביתם את המחבל שביצע את הפיגוע בבית הקפה "וול סטריט" בקריות, ייצר הנאשם מטען חבלה מאולתר, הטמין אותו מתחת לרכב אשר חנה סמוך לבית המשפחה וחיבר אותו כך שעם תחילת הנסיעה ברכב יתפוצץ המטען וימית את היושבים בו. נ.א.ש (יליד 92') אשר שיחק בסמוך לרכב עם ילד נוסף, הבחין במטען, משך אותו והמטען התפוצץ. כתוצאה מכך נגרמו לו כוויות בדרגה 1-2 באזור הפנים והידיים.

4. על פי האישום הרביעי, בתאריך 24.8.01 או בסמוך לכך, הטמין הנאשם מטען חבלה מאולתר במסגד "אל חאג' עבדאללה" בחיפה אשר חשד כי משמש להסתה. ג'מילה אגבאריה, אשר הגיעה לעזרת הנשים במסגד באותה עת, פתחה את הדלת אותה מילכד הנאשם והמטען התפוצץ.

כתוצאה מהפיצוץ נגרמו לג'מילה כוויות בידיה.

5. על פי האמור באישום החמישי, הטמין הנאשם מטען חבלה מאולתר מתחת לרכבו של חבר הכנסת עיסאם מחול. בתאריך 24.10.03 נכנסה אשתו של חבר הכנסת לרכב המשפחתי וכשהחלה לנסוע התפוצץ המטען והרכב החל לעלות באש.

6. באישום הששי מתואר, כי בתאריך 16.1.04 הניח הנאשם מטען נפץ מאולתר מתחת לרכבו של עיסא גנאיים אשר חשד בו כי הלין בביתו את המחבל אשר ביצע פיגוע בקו 37. עיסא החל לנסוע ברכבו כאשר הבחין במטען הקשור לרכבו. כאשר זרק את המטען הוא התפוצץ.

7. כמפורט באישום השביעי, עובר לתאריך 31.1.04, ייצר הנאשם מטען נפץ מאולתר וחיבר אותו בחדר המדרגות של בנין בסמוך לדירה בה התגוררה מ.ל (ילידת 82'), אשר חשד בה כי היא מקיימת קשרים עם ערבים. אחד הדיירים בבנין (אלכסנדר קאופמן), בעת שחזר לביתו, נתקל בחוט וקרע אותו וכתוצאה מכך התפוצץ המטען וגרם לו לחבלה בלחי שמאל.

8. על פי עובדות האישום השמיני, הטמין הנאשם מטען חבלה מאולתר שהכין בחדר המדרגות של הבניין בו מתגוררת ר.פ (ילידת 87'), מכיוון שחשד בה כי היא נמצאת בקשרים עם בחורים ערבים. בתאריך 23.2.04 מצא אביה של ר.פ את המטען וניתק אותו מבלי שיתפוצץ. כמו כן, השאיר הנאשם ביום 2.3.02 מכתב איום בסמוך לביתה של ר.פ, בו הוא מאיים עליה כי יפגע במשפחתה אם תמשיך לקיים קשר עם ערבים.

9. על פי האישום התשיעי, הטמין הנאשם מטען נפץ מאולתר אותו ייצר בתיבת הדואר של ליאור פליק, אחד ממנהלי החברה בה עבד הנאשם. ליאור לא פתח את החבילה והעבירה אל המשטרה.

10. האישום העשירי מתאר, בהמשך לאישום התשיעי, כי משראה הנאשם שליאור לא נפגע ממטען הנפץ, הטמין מטען נפץ אחר אותו ייצר מתחת לרכבו של ליאור. המטען לא התפוצץ וזאת משהתגלה על ידי ליאור ושכניו.

העבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום, הן עבירות של נסיון לרצח (לפי סעיף 305 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, להלן:"החוק"), עבירות של החזקת נשק שלא כדין (סע' 144(א)-144(ב) לחוק), קשירת קשר לביצוע פשע (סע' 499(א) לחוק), נסיון לקשירת קשר לביצוע פשע (סע' 499(א)(1)+25 לחוק), חבלה בכוונה מחמירה (סע' 329(5) לחוק) ועבירת איומים (סע' 192 לחוק).

11. תשובתה של באת כוח הנאשם לכתב האישום היתה, כי הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין ואיננו אחראי למעשיו. על פי טענת הסניגורית, הנאשם לוקה במחלת נפש, אשר שוללת ממנו לחלוטין את כשירותו הדיונית לעמוד לדין (על פי סעיף 15(א) לחוק הטיפול בחולי נפש, תשנ"א- 1991) ואת אחריותו הפלילית בעת ביצוע מעשיו (בהתאם לסעיף 34ח לחוק העונשין). לפיכך החלטנו ביום 26.9.04 כי טענה זו תיבדק בתחילת מסכת הראיות של התביעה.

חוות הדעת הפסיכיאטריות:

12. התנאי העיקרי להחלתם הן של סייג אי השפיות והן לעניין אי כשירותו של הנאשם לעמוד לדין, הוא כי הנאשם סובל ממחלת נפש.

במקרה שבפנינו, חלוקים המומחים הפסיכיאטריים בדעותיהם בשאלה זו. הנאשם נבדק ע"י מספר מומחים בתחום הפסיכיאטריה והוגשו בענינו ארבע חוות דעת שונות. חוות הדעת הראשונה, מבחינה כרונולוגית (נ/7), נערכה על ידי הפסיכיאטרית דר' ע. נעון מבית החולים שער מנשה. חוות דעת זו הוכנה על ידה ביום 15.4.04, בהתאם למינויה ע"י הפסיכיאטר המחוזי בחיפה, דר' ד. אנוך (וזאת על פי החלטת בימ"ש השלום בחיפה מיום 15.3.04).

לאחר מכן נבדק הנאשם על ידי הפסיכיאטרית דר' נ. שלאפניקוב והגב' יהודית אסולין (קרימינולוגית) מהמרכז לבריאות הנפש באר יעקב . חוות הדעת הוכנה ביום 11.7.04 (ת/1).

ביום 25.7.04 הורינו, על פי הסכמת הצדדים ולאור חוות הדעת הסותרות, כי הנאשם ייבדק על ידי פאנל של רופאים פסיכיאטריים. יחד עם זאת, נשמרה לבאת כוח הנאשם הזכות לבקש בדיקה פסיכיאטרית פרטית.

פאנל הרופאים אשר כתב את חוות הדעת (ת/3) כלל את דר' ד. אנוך – הפסיכיאטר המחוזי במחוז חיפה, דר' א. גרינר- הפסיכיאטר המחוזי במחוז צפון ודר' ע. שי- פסיכיאטר מחוזי במחוז תל אביב.

חוות הדעת הרביעית שהוגשה (נ/9) היא חוות דעת פסיכיאטרית פרטית, שהוגשה מטעם הסנגוריה, ונערכה ע"י פרופ' ש. טיאנו, אשר עד לאחרונה שימש כמנהל בית החולים "גהה" והינו מומחה בפסיכיאטריה כללית ובפסיכיאטריה של הילד המתבגר.

גדר המחלוקת:

13. על פי חוות הדעת של דר’ עדינה נעון, מדובר בבחור הסובל ממחלת נפש פסיכוטית, שהתפתחה בהדרגה לפני שנים והגיעה לשיאה במעשים המיוחסים לו. לדעתה, לא הבדיל הנאשם, הן בעת ביצוע המעשים המיוחסים לו והן בעת כתיבת חוות הדעת, בין טוב לרע, מותר ואסור ואינו יכול לקחת חלק בהליכים המשפטיים ולהגן על ענייניו.

לעומת זאת, על פי חוות הדעת של דר’ שלאפניקוב ויהודית אסולין (קרימינולוגית קלינית), הנאשם אינו סובל ממחלת נפש במובן המשפטי של המילה. מדובר באדם שסובל מהפרעת אישיות לא יציבה רגשית ולא בשלה עם קווים נרציסיסטיים, פראנוידליים ותלותיים. בנוסף, סובל מהפרעה בריכוז ובקשב מגיל ילדות. על פי אבחנתן, בעת ביצוע המעשים המיוחסים לו בכתב האישום ידע להבדיל בין טוב לרע ובין מותר לאסור, לכן הוא אחראי למעשיו. כמו כן, מסוגל לעקוב אחרי הליכי המשפט, להבין את מהות האשמה והעונש, לקבל סעד משפטי מסנגורו, וכשיר לעמוד לדין.

חוות הדעת השלישית בעניינו של הנאשם, שהוכנה ע"י "פאנל הפסיכיאטרים", קובעת כי השיפוט של הנאשם מוערך כתקין. אין מצב פסיכוטי בעת הבדיקה. הנאשם מבין את מהות העבירות כפי שמופיעות בכתב האישום ואת ההשלכות הנובעות מהן. הוא יודע שמעשיו הם בגדר עבירה על החוק, למרות שהוא סובר שיש להתחשב בו במקרה זה. הוא אינו מביע חרטה על מעשיו.

בעת ביצוע העבירות המיוחסות לו לא סבל ממחלת נפש, ידע להבחין בין טוב לרע, ובין מותר ואסור. כך גם בעת הבדיקה.

לפי חוות דעת זו, מסוגל לעמוד לדין. כמו כן, מצוין כי לא נצפו בעת הבדיקה סימנים למחלת נפש, הפוגעת בשיפוט ובבקרת המציאות. עוד אובחן כי ניכר שהנאשם מסוגל לתקשר ולהיעזר בעו"ד, לעקוב אחרי הליכי המשפט.

חוות הדעת האחרונה, שהוגשה כאמור מטעם הסנגוריה, היא של פרופ' טיאנו ולפיה, כל התפתחותו של הנאשם מגיל 12 מובילה לכיוון של התפתחות מצב פסיכוטי פרנואידי. פרופ' טיאנו קובע כי הנאשם סובל ממחלת נפש מסוג פראנויה. לאור זאת, הוא אינו כשיר לעמוד לדין. בנוסף, הפעולות שביצע היו בשל מחלת הנפש, ומתוך אמונה פסיכוטית בשליחות, ללא שמבין עד לרגע כתיבת חוות הדעת שהפעולה שביצע חורגת ממסגרת החוק החברתי.

כעת מונחות בפנינו, איפוא, שתי חוות דעת התומכות במסקנה כי הנאשם סובל ממחלת נפש ואילו שתי חוות דעת שמסקנתן היא כי הנאשם סובל מהפרעות באישיות.

ההכרעה בין חוות הדעת:

14. כאשר בית המשפט נדרש להכריע בשאלה שאינה בתחום מומחיותו, נסמכת ההכרעה על שיקול דעת שיפוטי, וזאת על בסיס הידע המשפטי, ניסיון החיים השיפוטי והשכל הישר.

בית המשפט בוחן את מהימנותו האישית ואמינותו המקצועית של העד המומחה, את מהות הבדיקות שנערכו, מידת השכנוע של העדות, התאמת המסקנות לכל מכלול הממצאים ונתונים נוספים כגון אלו, וכך מכריע בין חוות הדעת הסותרות (ראה בעניין זה ע"פ 1839/92, 1532 עאטף אשקר נ' מדינת ישראל, תק-על 94(3), 431).

15. יוער, כי ההגנה הגישה לבית המשפט גם חוות דעת גרפולוגית (נ/8). חוות דעת זו נערכה על ידי הגב' תמר שביט לפי בקשת משטרת ישראל, וזאת לצורך איתור החשוד במעשים המפורטים בכתב האישום, עוד טרם נודעה למשטרה זהותו של הנאשם. העדה זומנה ונחקרה בבית המשפט על חוות דעתה (בכפוף לאפשרות של בא כוח התביעה לטעון כנגד קבילותה של ראיה זו בסיכומיו). השכלתה הפורמאלית של העדה מפורטת הן בחוות הדעת והן בפרוטוקול בית המשפט (עמ' 167), ועולה מהם כי היא במקצועה גרפולוגית בלבד (למדה לימודי גרפולוגיה בהתכתבות). העדה גם ציינה בעדותה כי זו הפעם הראשונה שנתבקשה למסור עדות באשר למצבו הנפשי של נאשם (עמ' 162 לפרוטוקול).

באת כוחו של הנאשם, מתוך הבנת המגבלות של חוות הדעת, ביקשה כי נתייחס למסמך זה "כאינדיקציה נוספת" לענין מצבו הנפשי של הנאשם.

לאחר ששקלנו את המשמעות של חוות הדעת ותרומתה לענייננו, ובייחוד לאור העובדה כי ישנן בתיק זה חוות דעת מקצועיות של מומחים בתחום רפואת הנפש, לא מצאנו לנכון להידרש גם לחוות דעת זו שקבילותה ועצם היותה בגדר ראיה מדעית (ר' 9724/02 מוראד נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2003(2) 2189), מוטלים בספק.

16. במקרה שבפנינו, לאחר שעיינו בחוות הדעת, שמענו את עורכי חוות הדעת (למעט דר' ע. שי) ועיינו בסיכומי הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי הנאשם לא עמד בנטל השכנוע, הן זה המוטל עליו מכוח סעיף 15(א) לחוק לטיפול בחולי נפש והן זה המוטל עליו בסעיף 34ח לחוק העונשין, להעמיד לפחות ספק סביר לגבי האחריות הפלילית, והכל כפי שיפורט בהמשך.

סעיף 15(א) לחוק לטיפול בחולי נפש:

17. סעיף 15(א) לחוק הטיפול בחולי נפש, קובע:

" 15. אשפוז או טיפול מרפאתי של נאשם על פי צו בית משפט

(א) הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט סבור, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה, רשאי בית המשפט לצוות שהנאשם יאושפז בבית חולים או יקבל טיפול מרפאתי; החליט בית המשפט לברר את אשמתו של הנאשם לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן - חוק סדר הדין הפלילי), יהיה הצו שניתן כאמור בר-תוקף עד תום הבירור, ומשתם או נפסק הבירור והנאשם לא זוכה - יחליט בית המשפט בשאלת האשפוז או הטיפול המרפאתי".

על פי נוסח הסעיף, על מנת שניתן יהיה להפסיק הליכים פליליים נגד נאשם, צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים: ראשית, שהנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין. שנית, שמצב זה נובע מחמת היותו סובל ממחלת נפש.

ניתן לבחון את כשירותו של נאשם לעמוד לדין, על פי המבחנים הבאים: האם הנאשם מסוגל להבין את מהות הליכי המשפט ויכול לעקוב אחריהם באופן מושכל, האם הוא מסוגל להעריך כראוי את מהות האשמה ואת מצבו כנאשם, לייפות כוחו של עורך דין ולסייע לו בהגנתו וכיו"ב (בש"פ 92/00 פלוני נ' מדינת ישראל תק-על 2000(3), 840; י' קדמי "על סדר הדין בפלילים – הדין בראי הפסיקה" חלק שני (ספר שני) (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשנ"ח-1998); ע"פ 237/67 שפיר (שפיק) כחלה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ"ב(1) 182, 192).

לצורך התקיימות התנאי השני, היותו של הנאשם סובל מ"מחלת נפש" במובן המשפטי, אין די בהפרעות נפשיות קלות, אלא נדרשת הוכחה לכך שהנאשם לוקה בסטייה חמורה מהנורמה, כלומר בפגיעה קשה בכושר השיפוט או בתפיסת המציאות. הגישה המקובלת היא כי מצבי פסיכוזה מהווים מחלת נפש, ואילו הפרעות נפשיות אחרות כגון נוירוזה, אינם מהווים מחלת נפש. נאשמים המצויים בתחום הביניים שבין חולה נפש ואדם רגיל, לא יוכלו לזכות בשל כך בהפסקת ההליכים נגדם (רע"פ 2111/93 אבנרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 133; ע"פ 8562/99 מאיר וענונו נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 759 בעמ' 763,764).

בפרשת אבנרי, כותב השופט ד' לוין, את הדברים הבאים:

"מתן הגדרה מדוייקת למונח "מחלת נפש" הינו משימה קשה, ולמעשה כמעט בלתי אפשרית. גם מדע הפסיכיאטריה עצמו מתקשה לתת הגדרות. הגישה המקובלת הינה, כי מצבי פסיכוזה מהווים מחלת נפש ואילו הפרעות נפשיות אחרות, כגון נוירוזה או פסיכופטיה, אינם מהווים מחלת נפש. האבחנה בין המצבים נעוצה בעובדה, כי במצבי פסיכוזה ישנה פגיעה חמורה בכושר תפיסת המציאות ופגם חמור בכושר השיפוט, דבר אשר אינו מתקיים במצבים של נוירוזה או פסיכופטיה. יחד עם זאת, נראה כי בסופו של דבר ההפרעות הנפשיות הן עניין של דרגה, שכן יתכן כי אדם לוקה בהפרעה נפשית מסויימת שבשלה תפיסת המציאות שלו לקויה, אולם הדבר אינו מגיע לידי פגם חמור בתפיסת המציאות ולפיכך לא יוגדר כפסיכוטי ולא יחשב "חולה נפש".

...

דברים אלו מכוונים הן כלפי הטענה של אי מסוגלות לעמוד לדין מחמת מחלה נפשית והן באשר לטענת אי-שפיות כהגנה מפני אחריות פלילית ..."

במקרה שבפנינו, גם המומחים הפסיכיאטרים אשר קבעו בחוות הדעת שהוגשה מטעמם כי הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין, חזרו בהם מקביעה זו במהלך עדותם בבית המשפט, או סייגו אותה. כך למשל דר' נעון אומרת בחקירתה בבית המשפט כי הנאשם יכול לשתף פעולה עם הסניגור (עמ' 123 לפרוטוקול), וכן לקראת סוף חקירתה, לאור שאלת בית המשפט האם הנאשם כשיר כעת לעמוד לדין, היא עונה, כי: "יכול להיות שכן. אני לא יודעת. אני לא בדקתי אותו. יכול להיות שהיום הוא יכול לעמוד לדין, אין לי מושג. אם אתה אומר לי שהוא ככה, שיעמוד לדין. אולי אפילו אני חושבת לטובתו שאם ישמעו אותו ויראו, הוא יספר הסיפורים שלו אולי תשתכנעו יותר שיש פה בעיה קשה".

מדבריה של דר' נעון עולה כי היא סבורה שהנאשם כשיר לעמוד לדין, או לכל הפחות אינה יכולה לקבוע האם הנאשם יכול לעמוד לדין או לאו.

במהלך חקירתו של פרופ' טיאנו, שזומן כאמור מטעם ההגנה, אומר העד בצורה בהירה וחד משמעית, כי הנאשם מסוגל לעמוד לדין. כך למשל הוא אומר: "אני קבעתי שהנאשם אינו כשיר לעמוד לדין, מפני שלעניות דעתי הנאשם גם היום במצב פסיכוטי, אבל מסוגל לדעת מי בעדו ומי נגדו, נאמר את זה ככה. בהחלט מסוגל, לזה כן, אבל הוא במצב פסיכוטי" (עמ' 207 לפרוטוקול). גם לשאלת האב"ד האם הנאשם מסוגל להבין את מהות ההליך, משיב העד: "להבין את מהות ההליך, כן. לדעת מי מגן עליו". ולשאלה: "ולשתף פעולה עם הסניגור שלו?", משיב העד: "אמרתי כן, אמרתי קודם" (עמ' 209-210 לפרוטוקול). עוד הוסיף העד כי גם כעת, אך גם בעת חקירותיו של הנאשם במשטרה, הוא ידע היטב את תפקידו של עורך הדין שמגן עליו (עמ' 211 לפרוטוקול). לשאלת באת כוחו התביעה: "כלומר, כשאתה אומר אינו עמיד לדין, הכוונה...פרופ' טיאנו, זה בעצם אין לו אחריות בעת ביצוע העבירות זה נכון?" משיב העד: "חיובי" (עמ' 235,223).

לסיכום נקודה זו - כל הרופאים הפסיכיאטרים אשר בדקו את אלירן גולן וערכו חוות דעת בענינו, הסכימו כי הנאשם מתמצא בסיטואציה המשפטית בה הוא נמצא וכי הוא כשיר לעמוד לדין (למעט דר' נעון אשר טוענת כי אינה יודעת לומר האם הוא כשיר או לא כשיר לעמוד לדין).

ניתן אף ללמוד מאמרותיו של הנאשם במשטרה, מפרוטוקול עדותו של הנאשם במשפטו של אלכסנדר רבינוביץ (ת.פ 1036/04) מתאריך 22.11.04 ומקלטות הוידאו שהוגשו לנו, כי הנאשם מודע לסיטואציה המשפטית בה הוא נמצא, מבין את ההליכים המתנהלים נגדו ומסייע בניהול הגנתו, כך למשל: במ.ט. 54/03, עמ' 6- הנאשם מבקש עו"ד. ע 58/04, עמ' 2: "אני ידעתי שהיום הזה יבוא, אני יתמודד עם התוצאות של מה שעשיתי עכשיו...", "אני לא מצטער על מה שעשיתי."

מ.ט. 60/04 (קלטת 1), עמ' 5: "הייתי רוצה להיוועץ בעורכת הדין שלי לפני שאני אמשיך לדבר". "אני שוב מעדיף לא... לא להמשיך לדבר, אני חושב שמישהו כמו עו"ד שמבין את החוק יותר ממני, יכול להסביר לי איך להתמודד עם המצב הקשה שאני נמצא בו עכשיו." עמ' 8: "אני מבין, אך אני מעדיף לשתוק." עמ' 9: "אני מבקש להיוועץ בעו"ד." (חוזר ע"כ פעמיים באותו העמ', ושוב בעמ' 10). עמ' 20: "לא משחק משחקים, אני פשוט הייתי רוצה להיוועץ בעו"ד." עמ' 21: "... כדי שאני לא אפלוט שטויות." ,"העו"ד שלי אמור לייעץ לי איך להתנהג במצב המשפטי הקשה הזה." (עמ' 23, עמ' 29). מ.ט. 69/04, עמ' 7: "העו"ד אמר... אמרה לי לשתוק."

מ.ט. 72/04, עמ' 35: "אתה מאמין שהשופט... יתחשב בצורה רצינית בעובדה שזה הפשע הראשון שלי? או שזה הפעם הראשונה?" עמ' 36: "... באיזו מידה הוא יתחשב."

מ.ט. 74/04, עמ' 2, 12, עמ' 13: "... אני פוחד לעשות צעד בלי להתייעץ איתה..." (נאמר על עורכת הדין), עמ' 14: "... אני פשוט צריך את העצה שלה מה לעשות." מ.ט. 77/04, עמ' 6: "... אני צריך לדבר עם העורכת דין...", עמ' 21: "אני הייתי רוצה לדבר עם העורכת דין..." עמ' 26: "העורכת דין אמרה לי שהדבר הכי טוב שהיא יכולה להגיד לי לעשות זה לשתוק..." עמ' 28: "... אני לא רוצה להמשיך את השיחה הזאת, אם אני לא יתייעץ קודם עם העורכת דין." עמ' 30: "אפשר להתקשר לעורכת דין? לשאול אותה ... לדבר איתה." "... אני צריך לתת לה לטפל בזה, היא יודעת הכי טוב..." מ.ט. 85/04, עמ' 7. מ.ט. 97/04, עמ' 6, עמ' 16: "אני נאלץ לשתוק עפ"י עצת עו"ד."

גם בדיון בביהמ"ש המחוזי ביום 22.11.04 בת.פ. 1036/04, בחר הנאשם שלא להשיב מפאת חשש להפללה עצמית (עמ' 96, שורה 20, ושוב בעמ' 97).

יצוין עוד, כי כאשר הנאשם נדרש לשתף פעולה עם באת כוחו במהלך המשפט, כך למשל באשר לזיהוי כתב היד במסמכים שהוגשו על ידה וסומנו נ/1 ו-נ/2, הוא אכן סייע בידה.

כל אלו מהווים נדבך נוסף בבחינת יכולתו של הנאשם לסייע בהגנתו והבנתו את הסיטואציה המשפטית בה הוא נמצא.

לאור האמור לעיל, לא השתכנענו כי התקיים התנאי המקדמי הקבוע בסעיף 15(א) הנ"ל, הוא התנאי כי הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין.

האחריות הפלילית של הנאשם בעת ביצוע המעשים- סעיף 34ח לחוק העונשין

18. כותרתו של סעיף 34ח לחוק העונשין היא "אי שפיות הדעת", וזו לשונו:

"34ח. אי שפיות הדעת

לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש -

(1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או

(2) להימנע מעשיית המעשה."

סעיפים רלוונטיים נוספים בענין זה:

"34ה. נטל ההוכחה

מלבד אם נאמר בחיקוק אחרת, חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית."

"34כב. נפקותו של ספק

(א) לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר.

(ב) התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג."

המחוקק קבע חזקה של שפיות, קרי, כי המעשה נעשה במצב שאין בו סייג לאחריות פלילית, אך חזקה זו ניתנת לסתירה. על מנת לסתור את החזקה, על הנאשם לעורר ספק סביר כי התקיים בו הסייג (ע"פ 2788/96 בוריס אבלים נ. מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 183). לא די בספק בלבד.

עצם העובדה שאדם סבל ממחלת נפש בעת שביצע עבירה, אינה מספקת כדי שהסייג של "אי שפיות הדעת" יחול עליו. גם אם הנאשם סבל ממחלת נפש בעת ביצוע העבירות, יש להראות בנוסף, כי נתקיים בנאשם אחד התנאים המפורטים בסעיף 34ח הנ"ל, דהיינו, שהנאשם היה חסר יכולת של ממש להבין את אשר הוא עושה או את הפסול במעשהו או להימנע מעשיית המעשה (ע"פ 8220/02 יריב ברוכים נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(2), 2718).

כפי שהזכרנו ביחס לסעיף 15(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, גם ביחס לסעיף זה, לצורך התקיימות התנאי של "מחלת נפש" במובן המשפטי, אין די בהפרעות נפשיות קלות אלא נדרשת הוכחה לכך שהנאשם לוקה בסטייה חמורה מן הנורמה, כלומר בפגיעה קשה בכושר השיפוט או בתפיסת המציאות (פרשת אבנרי; פרשת ברוכים; ע"פ (חיפה) 543/99 יפרוש משה בן טיטו נ' מדינת ישראל, תק-מח 99(2), 2432 בעמ' 2435).

לאחר שבחנו את מכלול החומר שהוגש לנו ובעיקר את עברו של הנאשם וחוות הדעת הפסיכיאטריות, לא השתכנענו כי במקרה זה יש לפטור את הנאשם מאחריות פלילית. על מנת להחיל את הפטור הקבוע בסעיף 34ח, על הנאשם למלא, כאמור, שני תנאים. במקרה שבפנינו, אנו סבורים כי אין הנאשם עונה על התנאי הראשון, המקדמי, דהיינו קיומה של "מחלת נפש".

א. העבר הנפשי של הנאשם:

בינואר 1991 נערכה חוות דעת בענינו של הנאשם, על ידי הגב' יעל ברעם מטעם מכון מ.י.ט.ל. על פי האבחון, במצבי מצוקה המעוררים חרדה יש לנאשם קושי בשיפוט נכון של המציאות וביכולת להתארגן הן בחשיבה והן בהתנהגות בצורה הולמת (במצב רגיל מתפקד היטב). אין אזכור או התייחסות לבעיה אקוטית יותר וההמלצה היחידה בחוות הדעת היתה להיעזר בטיפול משפחתי.

בדו"ח המאבחנת בלשכת הגיוס (אין תאריך מדויק, אך ככל הנראה בשנת 99') נכתב, כי הנאשם מעוניין להתגייס לסיירת מטכ"ל, שולל דיכאונות או מחשבות אובדניות בעבר. מתעקש, באובססיביות, להתגייס לסיירת, תוך קושי לראות את המגבלות. אין עדות להפרעה בחשיבה או בתפיסה. המאבחנת ביקשה בחינה פסיכיאטרית בענין האובססיביות, מידת הגמישות וכוחות ההתמודדות עם כשלון (ההדגשות שלנו).

בספטמבר 2001, נערך דו"ח פסיכו סוציאלי ע"י סרן גילה ששון (קב"ן). מצוין כי במהלך הבדיקה נראה כי הנאשם בעל הפרעת אישיות חמורה. הקב"ן סברה כי הוא חושב מה לומר כדי להשיג את המטרה, להשתחרר מן הצבא. מזהה התנהגות ילדותית (מאז יש תיעוד על קיום פגישות סדירות עם הקב"ן אחת לשבועיים במשך שלושה חודשים) (ההדגשות שלנו).

גם בבדיקה הפסיכודיאגנוסטית שנערכה לנאשם בזמן ההסתכלות בבית החולים "שער מנשה" במרץ 2004, ע"י דן פרידלנדר (המסמך הוגש לנו בקלסר יחד עם הסיכומים מטעם בא כוח התביעה), נקבע, כי אין עדות למחלה או התפתחות של מחלה. אין פגיעה בתהליכי חשיבה, מבנה אישיות אינו בשל ויכולתו לויסות תוקפנות נמוכה. נראה כי הוא ילדותי, קונקרטי מאוד ומנסה לארגן את הסביבה באופן כזה שתתאים לצרכיו ומשאלותיו. ניכרת נטייה אנטי סוציאלית, אולם אין המדובר בהפרעת אישיות דיסוציאלית. האבחנה: הפרעת אישיות לא יציבה מבחינה רגשית. (ההדגשות שלנו).

אין כל ממצא בעברו של הנאשם אשר יכול להעיד על קיומה של מחלת נפש, אלא לכל היותר אובחנה הפרעת אישיות שאינה עולה כדי מחלת נפש.

ב. חוות הדעת הרפואיות-פסיכיאטריות וההתרשמות מהעדים:

חוות הדעת של דר' שלאפניקוב (העדה המומחית הראשונה אשר העידה), נערכה לאחר הסתכלות של כחודש ימים ובסיוע של קרימינולוגית קלינית. הבדיקה היתה מקיפה וכללה חומר חקירה רב ושיחה עם הוריו של הנאשם. הן בחוות הדעת והן לכל אורך עדותה בבית המשפט, היתה העדה עקבית באבחנתה כי הנאשם אינו סובל ממחשבות שווא או כל פסיכוזה אחרת.

העד השני, דר' גרינר, הפסיכיאטר המחוזי האזורי של מחוז הצפון (שימש כאחד מחברי "הפאנל"), חבר הנהלת המכון לבריאות הנפש, אתיקה ומשפט באוניברסיטת חיפה ויו"ר הועדה הארצית בבדיקה של כשירות נפשית של כל הסגל הרפואי בארץ, העיד כי בבדיקה נבדק האם הנאשם סובל ממחלת נפש כלשהי והושם דגש מיוחד על נושא "מחשבות שווא" אצל הנאשם. בענין זה התייעצו רבות חברי הפאנל והוחלט כי הנאשם אינו סובל ממחשבות שווא. הבדיקה ערכה כשעתיים (אולם העד העיד כי במידה והיו זקוקים לזמן בדיקה נוסף, היו מבקשים זאת). נבדקה גם ההיסטוריה הרפואית של הנאשם. העד היה עקבי בתשובותיו במהלך חקירתו בבית המשפט והשיב כי הן מבחינה איכותית והן מבחינה כמותית, הנאשם אינו נכנס לקטגוריה של מי שסובל מ"מחשבות שווא".

שלישי בסדר העדויות, העיד דר' ד. אנוך, הפסיכיאטר המחוזי של מחוז חיפה (ואחד מחברי "פאנל הפסיכיאטרים"). גם עד זה היה עקבי למדי בעדותו וציין, כפי שעשה גם דר' גרינר לפניו, כי אם היו זקוקים לפרק זמן נוסף לצורך בדיקת הנאשם היו עושים כן.

לא נעלמה מעינינו העובדה כי ד"ר אנוך אישר את חוות דעתה של דר' נעון, לפני חתימתה עליה. אולם, בענין זה מצאנו לנכון לקבל את הסברו של דר' אנוך, כי האישור מטעמו הינו אישור פרוצדורלי במהותו, שמטרתו לבדוק את דרכי עבודתה של דר' נעון, דהיינו: האם ביצעה את עבודתה כראוי מבחינה מקצועית, האם שיקוליה היו סבירים וכיו"ב. דר' אנוך, לא נדרש לבדוק לגופו של עניין את מהות חוות הדעת ומסקנותיה, ולא בדק את הנאשם בעצמו (נכון לאותה העת). לכן, אין בכך, לטעמינו, בכדי להטיל פגם בבדיקתו המאוחרת יותר את הנאשם ובחוות הדעת אשר ערך בענינו.

העדה הרביעית במספר, דר' נעון, ערכה את חוות דעתה לאחר הסתכלות מקיפה של כחודש ימים. אולם, בעדותה בבית המשפט חזרה בה העדה מקביעתה כי הנאשם סבל ממחלת נפש בעת ביצוע המעשים המיוחסים לו, או לפחות באשר לחלקם, טענה העדה כי אינה יכולה לקבוע. כך למשל כאשר נשאלה ע"י בא כוח התביעה: "תסכימי איתי שלמעשה היום את לא יכולה לומר לנו אם בעת ביצוע העבירות, שנת 2001-2003, הנאשם כן היה במצב פסיכוטי או לא היה במצב פסיכוטי"? העדה ענתה: "אני מסכימה איתך" (עמ' 121 לפרוטוקול בית המשפט) העדה חוזרת על דברים אלו גם בהמשך (עמ' 139 ועמ' 142 לפרוטוקול). העדה גם טוענת במפורש כי לא התייחסה לכל עבירה בנפרד ולכן, לא יכולה לומר האם האישומים התשיעי והעשירי המיוחסים לנאשם, כנגד מעבידו, נעשו בשל "מחלת הנפש" ממנה הוא סובל.

העד האחרון אשר זומן להעיד היה פרופ' טיאנו, מטעם ההגנה. העד ערך את הבדיקה לנאשם במשך כשעתיים.

פרופ' טיאנו איבחן את הנאשם כאדם שסובל מפרנויה בטור ולא במקביל, ולכן היא גם איננה משתרעת על נושאים נוספים פרט לבטחון וטרור (עמ' 4 לחוות הדעת). בבית המשפט נתקל העד בקשיים במתן הסבר כיצד מתיישבת אבחנתו עם העבירות המיוחסות לנאשם ושאינן קשורות לנושאי בטחון וטרור. כך למשל, באשר לאישומים תשע ועשר שעניינם הטמנת מטענים כנגד מעבידו לשעבר, ליאור פליק.

באשר לאישומים אלו, אומר העד מחד, כי: "לא כל הפעולות ללא יוצא מן הכלל, נכנסות תחת אותה הכותרת. יש לנו חשיבה פסיכוטית מאחורי הפעולות, שמפעילה אותו, ויכול בהחלט שאדם פסיכוטי מבצע גם דברים אחרים שאינם בהכרח אך ורק כפופים לאותה חשיבה פסיכוטית" (עמ' 185), ומיד בהמשך לשאלות התובע: "האם נכון ששתי העבירות הללו עומדות בסתירת למה שקבעת? ..." "לא קשורות לערבים?" עונה העד: "לא קשורים לערבים". והתובע שואל: "והוא גם לא עשה את זה במסגרת אותה פרנויה בטור...?" עונה העד: "נכון". לאחר מכן אומר העד בצורה חד משמעית כי הוא מצמצם את המסקנה שבחוות דעתו וקובע כי היא אינה חלה על האישומים הקשורים לליאור פליק (עמ' 185 למטה).

יוצא מכך שישנה סתירה בין דבריו של העד תחילה, לפיהם, העבירות הללו הן חלק מהמצב הפסיכוטי בו שרוי הנאשם גם אם אינן קשורות לנושאי טרור ובטחון, לבין דבריו בהמשך, לפיהם המסקנה שבחוות דעתו אינה חלה על העבירות המפורטות באישומים התשיעי והעשירי.

"חולשה" נוספת שמצאנו בחוות דעתו של פרופ' טיאנו, היא העובדה שחוות הדעת נערכה בחודש דצמבר וזאת לאחר שהנאשם כבר שמע את עדותם בבית המשפט של דר' שלאפניקוב ודר' גרינר, ויכול היה להתאים את התנהגותו ואמרותיו ל"מצופה" מחולה נפש. כך למשל, הסתבר כי הנאשם סיפר בבדיקתו אצל פרופ' טיאנו, בפעם הראשונה, על אירועים שונים אשר לא נזכרו באף אחת מהבדיקות הקודמות שנערכו לו וגם לא בחקירותיו במשטרה, כך לדוגמה: הנאשם סיפר שבגיל 19 ישב מול הטלויזיה ובשעה שמונה דני קושמרו עשה הפסקה בשידור ואמר לו, אליהו גולן השב"כ מסמיך אותך לטפל בערבים שעוסקים בטרור (עמ' 216 לפרוטוקול). ארוע נוסף שהוא מספר בפעם הראשונה הוא, כי בגיל 16.5 הטמין מטענים ביערות הכרמל. וכן, הנאשם אומר כי גם במב"ן וגם בבית החולים "שער מנשה" שלחו לו מסר דרך הטלוויזיה (אין לארועים אלה כל אזכור לפני כן).

כאשר נשאל העד בבית המשפט: "לא יכולת לשאול אותו האם סיפר על כך למישהו בעבר?" ענה העד: "אני לא חושב שיש לכך משמעות מבחינתי" (עמ' 219).

מאחר וכאמור, נבדק הנאשם על ידי העד הנ"ל בשלב מאוחר יחסית של המשפט, יש בכך לעורר את החשד כי הוא ניסה להתאים את אמירותיו למה שחשב שמצופה ממנו.

לאחר שבחנו את מכלול השיקולים, החלטנו לאמץ את חוות הדעת של דר' שלאפניקוב ושל פאנל הפסיכיאטרים (דר' גרינר, דר' אנוך ודר' שי) אשר לפיהם הנאשם סובל מהפרעות אישיות שלא עולות כדי "מחלת נפש" במובן המשפטי של המילה (פסיכוזה).

לאור העובדה כי אין אינדיקציה בעברו של הנאשם למחלת נפש כלשהי וכן, לאור חוות הדעת הפסיכיאטריות אותן בחרנו לאמץ, אנו קובעים כי המאשימה עמדה בנטל השכנוע שלא התקיימו אצל הנאשם התנאים הקבועים בדין ליישום הסייג של "אי שפיות הדעת" והיא אף הצליחה להסיר כל ספק בקשר לכך.

סיכום:

19. אנו קובעים כי הנאשם מסוגל לעמוד לדין וכי לא חל עליו הסייג של אי שפיות הדעת לפי סע' 34ח לחוק העונשין. לא שוכנענו בקיומם של מחלת נפש או ליקוי בכושרו השכלי של הנאשם, כנדרש בסעיף זה, ואין אנו רואים מקום לקיומו של ספק סביר בקשר לכך.

אנו מחליטים לדחות את טענות הנאשם, הן באשר להוראת ס' 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש תשנ"א- 1991 והן באשר לסייג שבסעיף 34ח לחוק העונשין תשל"ז - 1977.

ניתן והודע היום י"ט בסיון, תשס"ה (26 ביוני 2005) בנוכחות ב"כ המאשימה, הנאשם ובאת כוחו.

א. שיף - שופט

ש. ברלינר - שופט ס. נשיא

מ. לינדנשטראוס - נשיא [אב"ד]