השופטת ד' ביניש:

 

 

           לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (מ' לינדנשטראוס, ס' ג'ובראן ומ' נאמן) אשר הרשיע את המערער ברצח אימוֹ וגזר עליו בגין הרשעה זו מאסר עולם.

 

העובדות

 

1.        נגד המערער הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה ובו נטען כי ביום 30.11.96 גרם למותה של אימו, לאחר שהלם בראשה בפטיש לפחות שבע פעמים, מתוכן, שלוש מכות בעוצמה רבה. לאחר שהכה את אמו, עטף המערער את הפטיש בשקית, החליף את בגדיו, ויצא מן הדירה. הוא החביא את הפטיש בשדה בקרבת מקום, ורק לאחר ששב לדירה הזעיק את כוחות ההצלה. צוות של מד"א שהגיע למקום גילה שהמנוחה עדיין נושמת. היא הועברה לבית החולים בנהריה, ונפטרה מפצעיה כעבור זמן קצר. המערער נלקח לחקירה במשטרה. תחילה, הכחיש המערער כל קשר לאירוע וטען כי כשחזר מטיול מצא את אמו בבית, כשהיא פצועה ומדממת. רק לאחר מספר שעות, בהודאה נוספת, הודה המערער כי היכה את אמו פעמיים וזרק את הפטיש מחוץ לדירה. בדיון בבית המשפט קמא המערער לא כפר באישומים שיוחסו לו, אם כי חזר על הטענה כי הכה בראשה של אמו פעמיים בלבד, ולא שבע פעמים, כפי שנטען בכתב האישום. טענת ההגנה המרכזית של המערער הייתה כי קונטר על ידי אמו טרם הכה בה בפטיש, ולכן, אין להרשיעו בעבירת הרצח. כן טען המערער כי נותק הקשר הסיבתי בין המכות ובין מותה של האם, נוכח העובדה שבית החולים בנהריה, אליו הובהלה האם לאחר שהוזעקו שירותי ההצלה, לא כלל מחלקה מיוחדת לטיפול בנפגעי ראש.

 

2.        בית המשפט המחוזי דחה את הטענות שהעלה המערער. אשר לטענה בדבר ניתוק הקשר הסיבתי, קיבל בית המשפט את עדותו של המומחה מטעם התביעה, פרופ' היס, לפיה הנתיחה שלאחר המוות הצביעה על כך שהמכות שהוטחו בראשה של האם היו בעוצמה חזקה כל כך, ששום טיפול רפואי לא יכול היה למנוע את המוות, נוכח הנזק החמור שנגרם לגולגולתה. בית המשפט דחה גם את טענת הקינטור וקבע כי מתקיימים יסודות הכוונה התחילה, הנדרשת בסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק). בפסק דינו עמד בית המשפט על כך שלשם ביסוס טענת קינטור אין די בכך שמבחינה סובייקטיבית המערער קונטר ממעשיה ודבריה של האם ויש להצביע על כך שכל אדם סביר היה מאבד שליטה בנסיבות דומות. בית המשפט קבע כי הקינטור, אשר על פי גרסתו של המערער כלל מספר צעקות של אמו ומכה שנתנה לו על העורף, לא היו מובילים את האדם הסביר לאיבוד שליטה ולביצוע מעשה הרצח שביצע המערער. על כן, הרשיע בית המשפט את המערער ברצח, על פי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. בית המשפט הוסיף כי לצד התקיימות יסודות הכוונה התחילה, העובדה שהמערער רצח את אימו מאפשרת הרשעתו גם בסעיף 300(א)(1) לחוק העוסק ברצח הוֹרֶה, ואינו דורש יסוד נפשי של כוונה תחילה, אלא של "מזיד" בלבד. בית המשפט קמא קבע כי התביעה עמדה לא רק בנטל ההוכחה של המחשבה הפלילית, אלא גם בנטל ההוכחה ליסוד הנפשי של כוונה תחילה, ולפיכך, הרשיע את המערער בביצוע רצח, על פי כל אחת מן החלופות.

 

           בשלב הטיעונים לעונש העלה בא-כוחו של המערער טענה נוספת, ולפיה אין לגזור על המערער מאסר עולם, שהוא עונש חובה בגין עבירת הרצח, אלא יש להפעיל את סעיף 300א(א) לחוק העונשין, המאפשר הטלת עונש מופחת נוכח הפרעה נפשית חמורה שפגמה במידה ניכרת ביכולתו של המערער להימנע מן המעשה. לבחינת התקיימות התנאים הקבועים בסעיף 300א(א) לחוק, עמדו בפני בית המשפט קמא מספר חוות דעת פסיכיאטריות ופסיכולוגיות שהוגשו מטעם ההגנה והצביעו על ליקויים נפשיים מהם סובל המערער. בית המשפט נתן דעתו בעיקר לעדות ולחוות הדעת של ד"ר בירגר, מנהל החטיבה לפסיכיאטריה משפטית במרכז בריאות הנפש באר יעקב. מחוות הדעת הכתובה של ד"ר בירגר עלה כי המערער חולה בסכיזופרניה כרונית, אולם, בעת ביצוע המעשה היה הוא מודע למעשיו והבחין בין טוב לרע ובין מותר לאסור. בסוף חוות דעתו ציין ד"ר בירגר כי מפאת מחלתו של המערער יש לו קושי לשלוט על דחפים וברגעי זעם עלול להיפגם כושר שיפוטו. ד"ר בירגר סבר כי עובדה זו צריכה להילקח בחשבון בעת מתן פסק הדין. בעקבות חוות דעתו זומן ד"ר בירגר לעדות והתבקש להבהיר את עמדתו. בעדותו, קבע ד"ר בירגר, באופן חד משמעי, כי הגם שהייתה הגבלה בתפקודו של המערער, לא הייתה היא במידה ניכרת אשר מצדיקה את הפעלת סעיף 300א(א) לחוק העונשין. בית המשפט קמא אימץ את קביעתו האמורה של ד"ר בירגר, וקבע כי על אף מחלת הנפש ממנה סובל המערער, לא הוכח שיכולתו להימנע מן המעשה נפגמה במידה ניכרת, כפי שנדרש בהוראת סעיף 300א(א) לחוק. לפיכך, קבע בית המשפט קמא כי לא יחול על מקרה זה החריג לעניין העונש המופחת, וגזר את עונשו של המערער, כמצוות המחוקק, למאסר עולם.

 

הטענות בערעור

 

3.        על ההרשעה ברצח לפי סעיף 300(א)(2) ועל גזר הדין הוגש ערעור זה. בא-כוח המערער חזר בפנינו על הטענות שהעלה לפני בית המשפט קמא. בתמצית, שלוש טענות יש למערער. האחת, טענת הקשר הסיבתי, לפיה מותה של האם לא נגרם, ככל הנראה, מן המכות, אלא מהטיפול שניתן לה בבית החולים בנהריה. לפי הטענה, אילו הייתה האם מקבלת טיפול בבית חולים בו יש יחידה לטיפול בנפגעי ראש, ייתכן שמותה היה נמנע. לכן, לדעת בא-כוח המערער, יש לראות בטיפול שקיבלה האם "גורם מתערב זר" השולל את אחריות המערער. הטענה השנייה מתייחסת להתקיימות יסוד היעדר הקנטור כנדרש לצורך הרשעה ברצח בכוונה תחילה. לגישת בא-כוח המערער, פעולת מרשו נעשתה לאחר שהוא קונטר על ידי האם – הן קנטור רגעי והן קנטור מתמשך – ועל כן, לא מתקיים יסוד "הדם הקר" ויש לזכות את המערער מהרשעתו ברצח ולהמירה בהריגה. לפי הטענה השלישית, הנטענת באופן חלופי לעניין העונש, היה על בית המשפט קמא להפעיל, בעת גזירת העונש, את האמור בסעיף 300א(א) לחוק העונשין, באופן שעונשו של המערער יופחת בהתחשב במצבו הנפשי ובעובדה שהייתה לו יכולת מוגבלת בלבד להימנע מן המעשה.

 

           באת-כוח המדינה, מנגד, ביקשה שנדחה את הערעור, על שני חלקיו. לגישתה, טענות המערער נדונו על ידי בית המשפט קמא, והמערער לא הצביע על נימוק המצדיק התערבות בפסק הדין. באת-כוח המדינה הדגישה כי יסוד הקשר הסיבתי נבחן על ידי בית המשפט קמא, אשר קיבל את עמדתו של פרופ' היס, ולפיה לא ניתן היה להציל את האם. עוד ציינה היא כי הדיון בטענת הקנטור הוא דיון תיאורטי גרידא, נוכח העובדה שהמערער הורשע גם על פי החלופה שבסעיף 300(א)(1) לחוק העונשין, המתייחס לרצח הורה ואשר נדרש להוכחתו אך יסוד נפשי של "מזיד" ולא של כוונה תחילה. אשר לדרישה להפעיל את הוראת העונש המופחת טענה באת-כוח המדינה כי חוות הדעת הפסיכיאטריות השונות בעניינו של המערער, ובמיוחד חוות הדעת של ד"ר בירגר, קבעו מפורשות כי המערער אינו סובל ממחלת נפש שערערה את יכולתו להבחין בין טוב ורע או פגמה ביכולתו לשלוט על מעשיו במידה ניכרת, כנדרש בסעיף 300א(א) לחוק העונשין.

 

הדיון בערעור

 

4.        טענתו הראשונה של בא-כוח המערער התייחסה, כאמור, לשאלת הקשר הסיבתי בין המכות ובין מותה של האם. לא ראינו מקום להתערב במסקנת בית המשפט קמא לפיה חוות דעתו של פרופ' היס, כפי שנוסחה בדו"ח הנתיחה, מסירה כל ספק באשר לקשר בין המכות ובין המוות. פרופ' היס ציין, הן בחוות דעתו והן בעדותו בבית המשפט, כי החבלות בראשה של המנוחה חמורות מאד, ונגרמו לה שלושה מוקדי שבר שונים, שכל אחד מהם, כשלעצמו, היה קטלני. פרופ' היס אף ציין כי מצבה של המנוחה היה כה קשה בשל ריבוי השברים בגולגולתה, עד כי ביצוע הנתיחה התאפשר רק לאחר שהגולגולת שוחזרה. נוכח מצב רפואי זה, ציין פרופ' היס כי לדעתו לא ניתן היה להציל את המנוחה, וגם טיפול ביחידה מיוחדת לחבלות ראש לא היה מועיל. מעבר לנדרש, ואף אם היינו מקבלים את טענת בא-כוח המערער לפיה טיפול רפואי בבית חולים עם מחלקה מיוחדת לנפגעי ראש היה עשוי למנוע את מותה – טענה שלא נתמכה בחוות דעת רפואית, ועומדת בניגוד לחוות דעתו של פרופ' היס – הרי בכל מקרה, אין בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין מעשהו של המערער ובין מות האם. כפי שציינה באת-כוח המשיבה, על מצבים מעין אלה חל סעיף 309 לחוק העונשין, העוסק בסיבתיות בגרימת מוות. סעיף 309, בחלקים המתייחסים לטיפול רפואי, קובע כי:

 

 

 

הנה כי כן, אף אם הטיפול שניתן למנוחה - שאין מחלוקת כי ניתן בתום לב ובדוחק הזמנים נוכח מצבה הקשה - לא היה הטיפול המתאים ביותר בנסיבות העניין, ואין אנו קובעים כך, אין בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי, ולשלול את אחריותו של המערער למותה של האם (ראו: ע"פ 341/82 בלקר נ' מדינת ישראל, פ"ד מא (1) 1, 51-48; דנ"פ 3993/93 בוסקילה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 2727/90 מדינת ישראל נ' בכר (לא פורסם)).

 

6.        יש לדחות גם את טענת המערער באשר לקינטור שקדם להכאת המנוחה. לכאורה, נוכח הרשעתו של המערער ברצח הוֹרֶה לפי סעיף 300(א)(1) לחוק העונשין, אין לנו עוד צורך לדון בטענה זו. על פי סעיף 300(א)(1) די בכך שיתקיים במבצע העבירה היסוד הנפשי "במזיד", שהוא, על פי סעיף 90א(1) לחוק העונשין, יסוד נפשי של מודעות גרידא, ואין הכרח להוכיח בגדרו את יסודות הכוונה התחילה, ובהם, את יסוד היעדר הקינטור. מכל מקום, למעלה מן הצורך נציין ששוכנענו כי אין מתקיימת במקרה הנדון הגנת הקינטור. אף אם נקבל את גרסתו של המערער באשר לאופן בו קרו האירועים, אין לראות בהשתלשלות האירועים על פי גרסתו משום קינטור – רגעי או מתמשך – שיכול להוות הגנה מפני הרשעה ברצח. זאת ועוד; מהודאות המערער במשטרה ומעדותו בבית המשפט עולה כי גם מבחינה סובייקטיבית, היקפם של האירועים לא היה משמעותי בעיניו. המערער ציין כי היו בעיות במערכת היחסים בינו לבין אימו, אם כי "זה בעיות בגבול הנורמלי" (עמ' 15 לפרוטוקול) וכי "בזמן המקרה עם אמא שלי הייתי עצבני אבל זה היה כמו כל אחד שמתעצבן" (עמ' 3 לפרוטוקול). במהלך הדיון בבית המשפט אף התברר כי כשנה לפני אירוע זה אביו של המערער הגיש נגדו תלונה במשטרה לאחר שהמערער הכה אותו ואת אשתו (היא אמו של המערער). בעדותו בבית המשפט הכחיש תחילה המערער את החקירה שהתקיימה במשטרה בעניין זה, ורק במסגרת החקירה הנגדית הודה בקיומה. יש באירוע זה כדי ללמד על כך ש"מערך הכוחות" במשפחה היה שונה מהתמונה שביקש המערער להציג לבית המשפט. המריבות בין המערער להוריו לא היו אירוע חריג, ולכן, קשה לקבל את הגרסה כאילו במערכת יחסים זו, הערותיה של אמו ש"גערה" בו היו בגדר קינטור סובייקטיבי. לא כל שכן אין לקבוע כי היה כאן קינטור מההיבט האובייקטיבי. לזאת יש להוסיף כי בית המשפט קבע כי עדותו של המערער אינה מהימנה ואין לתת אמון בגרסתו. בנסיבות אלה, אין לקבל את טענת הקינטור. משדחינו את טענות המערער המתייחסות להרשעה, לא נותר לנו אלא לאשר את קביעת בית המשפט קמא ולהותיר את הרשעת המערער ברצח, על שתי חלופותיו של סעיף 300(א), על כנה.

 

7.        הדיון המרכזי שהתקיים בפנינו סב אודות עונשו של המערער והתמקד בטענה לפיה נוכח חוות הדעת הפסיכיאטריות שהוגשו לבית המשפט קמא, ישנה הצדקה להפחית מעונשו של המערער בהתאם לסעיף 300א(א) לחוק העונשין. לשם הכרעה בטענה זו קיימנו מספר דיונים במעמד הצדדים ועיינו בחוות הדעת השונות שהוגשו לבית המשפט קמא. הגם שבכל חוות הדעת צוין כי המערער סובל מליקוי נפשי כלשהו, המומחים שבדקו את המערער לא היו תמימי דעים באשר לטיב הליקוי ולמידת ההשפעה שהייתה לו על יכולת השליטה של המערער והימנעותו מביצוע המעשה. בדיון שקיימנו ביום 10.2.2003 החלטנו כי בטרם נכריע בטענה זו, נקבל לעיוננו חוות דעת פסיכיאטרית נוספת. לשם כך, הורינו על הקמת ועדה בת שלושה פסיכיאטרים, בראשותו של הפסיכיאטר המחוזי, ד"ר משה קליאן (להלן: הועדה). הועדה התבקשה לבדוק את המערער ולהתייחס בחוות דעתה לחוות הדעת הקודמות שהוגשו לגביו וליתר החומר הנלווה בעניינו. כן התבקשה הועדה להתייחס במישרין לשאלת התחולה של סעיף 300א(א) על המערער.

 

           ביום 30.3.2003 הוגשה לעיוננו חוות הדעת. הועדה דנה במצבו הנפשי של המערער במשך מספר שנים ובהתדרדרותו עד למצבו כיום. מחוות הדעת עולה כי לאחר עיון בחוות דעת קודמות באו המומחים לידי מסקנה שחלה החרפה במצבו הנפשי של המערער החל משנת 1995, אז נבדק לראשונה בישראל, ועד היום. חוות הדעת הראשונה, מיום 6.6.1995, נערכה לאחר שאבי המערער התלונן במשטרה כי המערער תקף אותו ואת אשתו. המערער נשלח להסתכלות במרכז הרפואי לבריאות הנפש ע"ש פליגלמן (מזרע) (להלן: בית החולים מזרע). בחוות הדעת צוין כי המערער אושפז למשך כחודש בבית חולים פסיכיאטרי טרם עלה ארצה, אולם לא קיבל טיפול פסיכיאטרי ולא היה במעקב לאחר מכן. שלושת הרופאים שבדקו את המערער בשנת 1995 קבעו כי הוא יודע להבדיל בין טוב לרע והוא אינו זקוק לטיפול או אשפוז פסיכיאטרי. שלוש חוות הדעת הפסיכיאטריות האחרות שהוגשו לבית המשפט ועמדו לעיונה של הועדה, נערכו כשנה לאחר מכן, עם מעצרו של המערער בגין פרשה זו. מספר ימים לאחר מעצרו נשלח המערער להסתכלות בבית החולים מזרע. כשם שנקבע בחוות הדעת הראשונה משנת 1995, גם בחוות דעת זו ציינו הרופאים כי לא נמצאו במערער סימנים פסיכוטיים או עדות לקיומה של מחלת נפש. הרופאים קבעו כי המערער מבין את משמעות המעשה שביצע והוא מסוגל לעמוד לדין. כשבעה חודשים לאחר מכן ביקשה ההגנה להגיש חוות דעת מטעמה. גם בחוות דעת זו, שנערכה על ידי ד"ר ו' גולדין, נקבע שוב, כי אין אצל המערער סימנים לקיומה של מחלת נפש, אולם, ד"ר גולדין סבר כי למערער הפרעת אישיות גבולית אשר פוגמת ביכולתו לשלוט על התפרצויות תוקפנות. חוות הדעת האחרונה, שנערכה על ידי ד"ר בירגר לבקשת הסניגוריה, הוגשה לאחר מתן הכרעת הדין ובמסגרת הטיעונים לעניין העונש המופחת. בחוות הדעת, מיום 11.12.1997, הועלתה לראשונה על ידי המערער הטענה כי הוא סובל מהזיות ו"שומע קולות" החל משנת 1985. ד"ר בירגר – שתחת פיקוח מחלקתו נתון המערער בבית הסוהר – התרשם כי המערער סובל מסכיזופרניה כרונית, אם כי ציין שלדעתו בעת ביצוע המעשה המערער לא היה תחת השפעה ישירה של הזיות ומחשבות שווא.

 

           חברי הועדה שנתמנתה על ידינו ציינו בחוות הדעת כי כיום מאושפז המערער, במסגרת הכלא, במחלקה הפתוחה של מב"ן והוא מקבל טיפול תרופתי. מטפליו הנוכחיים של המערער סבורים כי המערער סובל מסכיזופרניה, אם כי חברי הועדה לא ראו סימנים פעילים של המחלה בעת שבדקו את המערער. חברי הועדה ציינו כי מספר גדול של פסיכיאטרים שבדקו את המערער החל משנת 1995 לא העלו כל חשש למחלת נפש, ומאז הבדיקות שנערכו למערער לאחר רצח אימו, ועד לבדיקה שנערכה על ידי ד"ר בירגר, לא אובחן המערער כחולה במחלת נפש. לפיכך, חברי הועדה ציינו כי ייתכן שהמערער חולה ב"סכיזופרניה מאוחרת" שהתפתחה בתקופה שלאחר הרצח. חברי הועדה הדגישו כי אין כל עדות על כך שבעת ביצוע המעשים היה המערער במצב פסיכוטי, והם סבורים כי אז, כמו גם היום, לא נפגמה יכולתו של המערער להבחין בין מותר לאסור, והוא היה אחראי למעשיו.

 

           אשר לתחולת סעיף 300א(א) סבורה הועדה כי אף שהמערער בעל הפרעת אישיות עם קווים תלותיים, אין זו הפרעה נפשית חמורה שפגמה ביכולתו להימנע מביצוע המעשה. חברי הועדה ציינו כי אם היה המערער חסר שליטה על תגובותיו התוקפניות – כפי שנטען, למשל, בחוות הדעת של ד"ר גולדין – אזי ניתן היה לצפות שתופעה זו תחזור על עצמה באירועים שונים לאורך חייו של המערער, ואין עדות לכך. אשר על כן, סברו חברי הועדה כי הפרעת האישיות של המערער וההסברים שלו לאירוע מצביעים על כך ש"בשום שלב של האירוע לא נפגמה יכולתו להבין את אשר הוא עושה, את הפסול שבמעשהו ו/או להימנע מעשיית המעשה".

 

8.        עם קבלת חוות הדעת קיימנו דיון נוסף בערעור. בא-כוח המערער טען כי המקרה שלפנינו הינו גבולי, ועל כן, יש להפחית מעונשו של המערער בהתאם לסעיף 300א(א) לחוק. שקלנו את טענתו של בא-כוח המערער ועיינו בחוות הדעת של הועדה. שוכנענו, כי אין זה המקרה להפעלת סעיף 300א(א) לחוק העונשין.

 

 

9.        סעיף 300א לחוק העונשין קובע, בחלקים הרלוונטיים לענייננו:

 

 

 

סעיף 300א הוסף לחוק העונשין על מנת להתמודד עם מצבים בהם ישנה אחריות פלילית לביצוע מעשה רצח, אך הנסיבות המיוחדות של המקרה מחייבות הפחתה מעונש החובה בגין ביצוע העבירה. בנסיבות כאלה, אף כי על הנאשם לתת את הדין בגין מעשה הרצח, אין הוא, מבחינה מוסרית, בדרגה אחת עם רוצח (ראו דברי ההסבר להצעת החוק, הצעות חוק (תשנ"ה) 476. פירוט על הרקע לחקיקתו של סעיף 300א לחוק, ועל ההיסטוריה החקיקתית שלו, ראו ע"פ 5951/98 מליסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (5) 49, 66-64 מפי השופט א' מצא; להלן: מליסה).

 

           סעיף 300א(א), שהוא הסעיף הרלוונטי למקרה דנן, דן בנאשמים אשר יכולתם להבין את המעשה הרצחני או להימנע ממנו הוגבלה במידה ניכרת, בשל הפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושר השכלי. סעיף 300א(א) דומה, בעיקרו, לסעיף 34ח לחוק העונשין, הקובע סייג לאחריות הפלילית בשל אי שפיות הדעת. עם זאת, בעוד שסעיף 34ח דורש, כתנאי להחלתו, קיומה של מחלת נפש או ליקוי שכלי אשר גורמים ל"חוסר יכולת של ממש" להימנע מן המעשה או להבין אותו; די, לשם עמידה בתנאים הקבועים בסעיף 300א(א), בהפרעה נפשית - גם אם אינה עולה כדי מחלת נפש - אשר מגבילה את יכולת ההבנה או ההימנעות מן המעשה "במידה ניכרת". אכן, כפי שצוין בעבר בפסיקת בית משפט זה מפי השופטת ד' דורנר: "ההבדל בין הסייג הפוטר מהאחריות הפלילית לבין העילה להפחתת העונש ברצח הוא בעוצמתם של הגורמים המצויים ביסוד שתי הוראות אלה" (ע"פ 7761/95 חמאד נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (3) 245, 251).

 

           בתי המשפט שנדרשו לבחון את החלתו של סעיף 300א(א) התמודדו עם הקושי להגדיר מהי אותה "מידה ניכרת" של הגבלה נפשית אשר די בה כדי להצדיק הפחתה מעונשו של הנאשם, אך אין היא עולה כדי אי שפיות השוללת את אחריותו הפלילית (ראו, למשל, מליסה, הנ"ל; ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (5) 289; להלן: פופר; ע"פ 3243/95 צלאח נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (1) 769; ע"פ 3898/99 ח'דר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לשם קביעה זו נעזר בית המשפט באנשי המקצוע, שמומחיותם מאפשרת להם לקבוע את אופיו של הליקוי הנפשי ומידת השפעתו על תפקודו של הנאשם. ככלל, מטבע הדברים, יינתן משקל רב לעמדת אנשי המקצוע בין יתר השיקולים ומכלול נסיבות המקרה.

 

10.      בבואנו ליישם עקרונות אלה על המקרה שלפנינו עלינו להיזקק, תחילה, לעמדתם של הרופאים המומחים שבדקו את המערער. ממצאיה של הועדה שהוקמה על ידינו להערכת מצבו הנפשי של המערער היו ברורים וחד משמעיים. הועדה לא מצאה כל עדות לקיומה של מחלת נפש, הגם שציינה כי ייתכן  שהמערער לקה ב"סכיזופרניה מאוחרת" לאחר ביצוע הרצח. הועדה נתנה דעתה גם לחוות הדעת הקודמות בעניינו של המערער, וקבעה כי פרט לחוות דעתו של ד"ר בירגר, עולה כי לאורך תקופה של כשנתיים העריכו כל המומחים שבדקו את המערער, כי הוא אינו סובל ממחלת נפש כלשהי. הועדה קבעה כי מכלול המידע הפסיכיאטרי אודות המערער מצביע על היותו בעל הפרעת אישיות עם קווים תלותיים. הגם שמוכנה אני להניח כי הפרעת האישיות ממנה סובל המערער חמורה היא, הרי הפרעת אישיות כשלעצמה אינה עונה על היסודות שבסעיף 300א(א) (ראו פופר הנ"ל, עמ' 299). כאמור, הפרעת האישיות תצדיק הפחתה מן העונש, רק אם היה בה כדי להגביל "במידה ניכרת" את יכולתו של המערער להבין את המעשה או להימנע ממנו.

 

           חברי הועדה היו תמימי דעים כי ההפרעה הנפשית ממנה סובל המערער לא פגמה ביכולתו להבין את אשר הוא עושה, את הפסול שבמעשהו או להימנע מעשייתו. מסקנה נחרצת זו של הועדה נתמכה גם בחוות הדעת שקדמו לה. בכל חוות הדעת ציינו הרופאים המומחים כי לליקוי הנפשי ממנו סובל המערער לא הייתה השפעה על תפקודו בעת ביצוע המעשה. כך, למשל, ציין ד"ר בירגר כי על אף עמדתו לפיה המערער סובל מסכיזופרניה, בעת ביצע הרצח הוא ידע להבחין בין טוב לרע ובין מותר לאסור. גם המומחה מטעם ההגנה, ד"ר גולדין, סבר כי המערער מבין את משמעות המעשה ואת תוצאותיו ומסוגל להבדיל בין טוב לרע. עמדה דומה הוצגה גם ביתר חוות הדעת הפסיכיאטריות ובחוות הדעת הפסיכולוגית שהוגשו לבית המשפט.

 

           יצוין כי עמדתה הנחרצת של הועדה בדבר אי השפעתה של ההפרעה הנפשית על יכולתו של המערער להבין את המעשה ולהימנע ממנו, משתלבת היטב עם הנסיבות האחרות המתוארות בכתב האישום, ואשר המערער לא כפר בהן. מתיאור העובדות עולה כי לאחר שהמערער הטיח את הפטיש הכבד בראשה של אימו הוא לא ראה לנכון להזעיק עזרה. במקום זאת, הוא הלך לחדרו, החליף בגדים, עטף את הפטיש בשקית ויצא להחביא אותו. רק לאחר ששב חזרה לדירה, הוא הזעיק את כוחות ההצלה. מעשיו אלה של המערער מלמדים על קור רוחו ועל הבנתו את המעשה הפסול. הוא החליט להסוות את אחריותו למעשה, ולכן, החביא את הפטיש והכין גרסה משלו לאירועים, אותה סיפר לשוטרים עם מעצרו. גם מהודאותיו במשטרה ומהתנהגותו לאורך החקירה ובמהלך השחזור ניכר כי המערער היה בהיר, שוטף בדיבורו, שולט במעשיו ומבין אותם. אשר על כן, נוכח עמדתם המפורשת של אנשי המקצוע, המקבלים חיזוק משמעותי בהתנהגותו של המערער לאחר הרצח, לא ראינו להיעתר לבקשת בא-כוח המערער להפחית מעונשו של המערער בהתאם לאמור בסעיף 300א(א) לחוק העונשין.

 

           הערעור נדחה.

 

                                                                                              ש ו פ ט ת

 

השופט א' ריבלין:                                                                                     

 

אני מסכים.

 

                                                                                              ש ו פ ט

 

 

השופטת א' פרוקצ'יה:

 

אני מסכימה.

 

                                                                                              ש ו פ ט ת

 

 

 

           לפיכך הוחלט בפסק דינה של השופטת ד' ביניש.

 

 

ניתן היום, י"ט בסיון התשס"ג (19.6.2003).

 

 

                                                                                             

ש ו פ ט ת                                    ש ו פ ט                                 ש ו פ ט ת

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   98018390_N08.doc/צש

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il