|
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים
פליליים
|
|
בפני:
|
כבוד הנשיא א' ברק
|
|
כבוד השופט א' מצא
|
|
כבוד השופטת ד' ביניש
|
|
המשיבים:
|
1. הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית למבוגרים
|
|
2. היועץ המשפטי לממשלה
|
|
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה
בע"ש 738/01, מיום 24.9.2001, שניתן על ידי כבוד
השופט ש' ברלינר
|
|
בשם המערער:
|
עו"ד יהונתן גינת
|
|
בשם המשיבים:
|
עו"ד חובב ארצי
|
פלוני הועמד לדין פלילי. בית המשפט קבע כי פלוני אינו מסוגל
לעמוד לדין שכן הוא סובל ממחלת נפש. בית המשפט ציווה כי פלוני יאושפז בבית
חולים לחולי נפש. פלוני שוהה בבית החולים וחרף הטיפול הרפואי הוא אינו מסוגל
לעמוד לדין. כמה זמן ניתן לקיים את האישפוז הפלילי מכוח צו האישפוז השיפוטי?
האם מוגבל צו אישפוז זה בזמן, ואם כן, מהי אותה הגבלה - זו השאלה הניצבת
בפנינו בערעור זה.
העובדות וההליכים
1. המערער הועמד לדין פלילי. כתב האישום ייחס לו עבירות של תקיפה
וגניבה. בית המשפט קבע - על יסוד חוות דעת של הפסיכיאטר המחוזי - כי המערער
סובל ממחלת נפש (סכיזופרניה) ואינו מסוגל לעמוד לדין. בית המשפט הורה (ביום
30.8.1988, על פי הוראת סעיף 6(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו-1955) על
אישפוזו של המערער. בעודו מאושפז הוגש נגדו כתב אישום נוסף, בו יוחסו לו תקיפה
חבלנית ואיומים כנגד אמו. במסגרת כתב אישום זה ניתן (ביום 18.2.1990) צו
אישפוז נוסף.
2. לאחרונה פנה המערער לוועדה הפסיכיאטרית (להלן - הוועדה). בא
כוחו של המערער ביקש מהוועדה לבטל את צו האישפוז שהוצא נגדו, ולשחררו. בפנייתו
זו סמך בא כוח המערער על ממצאים של רופאי המחלקה בה אושפז המערער. אלה קבעו כי
לא קיימת אצל המערער רמת סיכון לאובדנות ותוקפנות, וכי ניתן להוציאו לחופשות.
הוועדה דחתה את הבקשה לשחרור. נקבע על ידה כי קיימת מסוכנות של המערער לעצמו
ולזולתו. עם זאת החליטה לאפשר למערער חופשות קצרות בנות 72 שעות. כנגד החלטה
זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. בא כוח המערער טען כי אין הצדקה להוצאת צו
אישפוז בלתי מוגבל בזמן. כן נטען כי לא היה מקום לסטות - ובוודאי בלא הנמקה -
מקביעות הרופאים המטפלים.
בית המשפט המחוזי
3. בית המשפט המחוזי (השופט ש' ברלינר) קבע כי צו האישפוז אינו
מוגבל בזמן. עוד נקבע כי הוועדה היתה רשאית לקבוע - על סמך נסיונה ומומחיותה -
כי עדיין נשקפת סכנה מהמערער לעצמו ולזולתו. בית המשפט הורה לוועדה לשוב
ולבדוק תוך חודש ימים את מצבו של המערער, ולשקול אם ראוי לשחררו מן האישפוז או
להחליט על צעדים מקילים נוספים אם לא נובעת ממנו סכנה. כן היפנה בית המשפט את
תשומת ליבה של הוועדה לצורך במתן הנמקה אם היא קובעת רמת סיכון שאינה תואמת את
זו המומלצת על ידי הרופאים המטפלים. על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות ערעור.
הבקשה נתקבלה והרשות ניתנה.
המשך ההליכים
4. הוועדה חזרה ועיינה בעניינו של המערער. הוא לא שוחרר מהאישפוז
הכפוי. קביעת הוועדה באשר לסכנה הנשקפת מהמערער נשארה בעינה. עם זאת, משך
החופשות אשר ניתנו למערער הוארך.
טענות בא כוח המערער
5. נטען בפנינו כי צו אישפוז בהליך פלילי ללא הגבלה בזמן אינו
סביר ואינו מידתי. בהתחשב בזמן הרב שעבר מאז הוצא הצו המקורי, ובשים לב
לעונשים המקסימליים להם היה צפוי המערער לו הורשע בדין, היה על הוועדה לבטל את
צו האישפוז שניתן ב"מסלול הפלילי". בא כוח המערער ציין בפנינו, כי ביטול צו
האישפוז אין משמעותו בהכרח שחרורו של המערער מאישפוז כפוי, שכן פתוחה עדיין
הדרך לאישפוז במסלול אזרחי. פגיעתו של אישפוז זה בחירותו של המערער פחותה. עוד
נטען בפנינו כי היה על הוועדה לנמק את החלטתה מקום שהיא חולקת על גישתם של
הרופאים המטפלים במערער.
טענות המשיבים
6. היועץ המשפטי לממשלה (המשיב מס' 2) סומך ידיו על פסק דינו של
בית המשפט המחוזי. לטענתו, נוכח אופיין ומהותן של מחלות הנפש, אין משכן ידוע,
ואין להגביל את משך תוקפו של צו אישפוז פלילי. הגבלה כזו תפר את האיזון העדין
הקבוע בחוק ותפגע באינטרס הציבור. אין גם להסתפק במסלול האזרחי, שאין בו
הפיקוח והבקרה הדרושים למי שמימש את מסוכנותו וביצע, לפי הטענה, עבירה פלילית.
בעניינו של המערער יש הצדקה בהמשך אישפוזו. היועץ המשפטי מסכים כי על הוועדה
לנמק החלטתה, אך אין בחוסר הנמקה במקרה שלפנינו כדי לבטל את החלטתה של הוועדה.
המסגרת הנורמטיבית
7. עם הגשת כתב האישום נדרש בית המשפט - אם מיוזמתו שלו ואם על
פי פניה של אחד מהצדדים - לשאלה, אם הנאשם מסוגל לעמוד לדין, מחמת היותו חולה
במחלת נפש. החליט בית המשפט כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין בשל מחלת הנפש
ממנה הוא סובל, עליו להפסיק את ההליכים נגד הנאשם (סעיף 170(א) לחוק סדר הדין
הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב-1982; להלן - חוק סדר הדין הפלילי). בית המשפט
רשאי לצוות שהנאשם יאושפז בבית חולים לחולי נפש (סעיף 15(א) לחוק). וזו לשונו
של סעיף 15(א) לחוק:
"אישפוז או טיפול מרפאתי של נאשם על פי צו בית משפט
15. (א) הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט סבור, אם על פי ראיות
שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא,
כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה, רשאי בית המשפט לצוות שהנאשם
יאושפז בבית חולים או יקבל טיפול מרפאתי; החליט בית המשפט לברר את אשמתו של
הנאשם לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן -
חוק סדר הדין הפלילי), יהיה הצו שניתן כאמור בר-תוקף עד תום הבירור, ומשתם או
נפסק הבירור והנאשם לא זוכה - יחליט בית המשפט בשאלות האישפוז או הטיפול
המרפאתי".
בהיותו בבית החולים הוא מטופל, כמובן, על ידי צוות רופאים. עם
זאת, צוות הרופאים או מנהל בית החולים אינם רשאים להורות על שחרורו של הנאשם.
חירותו נתונה בידיה של ועדה פסיכיאטרית מחוזית (להלן - הוועדה הפסיכיאטרית).
ועדה זו דנה בעניינו של נאשם-חולה-נפש לפחות אחת לששה חודשים (סעיף 28(א)
לחוק). מסמכותה לאשר לחולה חופשות. היא המוסמכת לשחרר את החולה מבית החולים
ללא תנאי (סעיף 28(ב) לחוק). הודעה על מועד השחרור ניתנת, בין השאר, ליועץ
המשפטי לממשלה, הרשאי להורות כי הנאשם יועמד לדין על העבירה בה הואשם (סעיף
21 לחוק).
8. מהי מטרתו של האישפוז הכפוי של נאשם-חולה-נפש? מטרתו העיקרית
הינה "קבלת טיפול רפואי" (סעיף 35(ב) רישא לחוק). אם טיפול זה עלה יפה, תורה
הוועדה הפסיכיאטרית על שחרורו של החולה. היועץ המשפטי לממשלה ישקול אם יש מקום
להמשיך בהליך הפלילי נגדו. אך מה הדין אם הטיפול הרפואי אינו עולה יפה, באופן
שאין מקום לשחרר את החולה מבית החולים, שכן הוא מסוכן לעצמו ולזולתו, ואין
להעמידו לדין פלילי? התשובה הינה, כי במצב זה ימשיך הנאשם-חולה-הנפש לשהות,
מכוח צו האישפוז, בבית החולים לחולי נפש (ראו סעיף 35(ב) סיפא לחוק). אמת,
האישפוז הכפוי פוגע בחירותו ובכבודו של חולה הנפש, אך פגיעה זו מוצדקת היא
ברצון להגן עליו ועל החברה (ראו רע"פ 2060/97 וילנצ'יק נ' הפסיכיאטר
המחוזי תל-אביב, פ"ד נב(1) 697, 707; להלן - פרשת
וילנצ'יק).
9. על רקע זה קמה ועומדת השאלה הניצבת בפנינו בערעור זה. כמה זמן
ניתן להחזיק נאשם-חולה-נפש בבית חולים לחולי נפש מכוח צו אישפוז? המערער
שלפנינו מוחזק בבית החולים למעלה מארבע-עשרה שנה. אילו התנהל משפטו כסדרו והוא
היה מורשע בדינו, הוא היה מסיים מזמן את ריצוי עונשו. הניתן להחזיקו באישפוז
כפוי תקופה כה ארוכה? האם צו האישפוז השיפוטי, מכוחו מאושפז הנאשם-חולה-הנפש,
אוצר בחובו כוח להמשיך ולהחזיקו בבית החולים תקופה העולה על העונש המקסימלי
שניתן היה להטיל על הנאשם (ראו R. D. Mackay, Mental Condition
Defences in the Criminal Law 219 (1995); Fenell and Koenraadt,
“Diversion, Europeanization and the Mentally Disordered
Offender”, in P. Fennel, C. Hourding, N. Joerg and B. Sward (eds.),
Criminal Justice in Europe - A Comparative Study 171, 175
(1995))? ואם הוועדה הפסיכיאטרית לא תורה על שחרורו של הנאשם,
האם הוא יוחזק בבית החולים עד סוף ימיו, וכל זאת בשל צו אישפוז שניתן במסגרת
אישום על עבירות של תקיפה וגניבה? האין לפנינו מאסר עולם בלא אפשרות של חנינה
(ראו Freiberg, “Out of Mind, Out of Sight”: The
Disposition of Mentally Disordered Persons Involved in Criminal
Proceedings”, 3 Monash U.L. Rev. 134, 144 (1975))?
10. ייאמר מיד: האלטרנטיבה להמשך תוקפו של צו האישפוז השיפוטי
אינה בשחרורו של חולה הנפש. שחרור זה מסוכן הוא - כך אנו מניחים - לחולה הנפש
עצמו ולציבור. יש צידוק, על כן, בהמשך אישפוזו הכפוי של חולה הנפש. אך האם
מוצדק הוא כי אישפוז זה ייעשה מכוח צו אישפוז שיפוטי היונק חיותו מאישום פלילי
שאין אפשרות לממשו? להבנתה של דילמה זו מן הראוי הוא להבהיר כי האישפוז הכפוי
מכוח צו אישפוז (שיפוטי) הניתן במסגרת ההליך הפלילי (בדיקת חשוד (סעיף 17
לחוק); אישפוז עצור (סעיף 16(א) לחוק); אישפוז נאשם (סעיף 15(א) לחוק)) אינו
האישפוז הכפוי היחיד שהחוק מכיר בו. לצד האישפוז מכוח צו שיפוטי-פלילי (המסלול
הפלילי) מוכר אישפוז כפוי מכוח הוראת אישפוז "אזרחית" ("המסלול האזרחי") (ראו
בש"פ 2305/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 289;
להלן - פרשת פלוני). בחינה השוואתית של המסלול הפלילי למסלול האזרחי
מלמדת כי הפגיעה בחירותו של חולה הנפש היא קשה יותר במסלול הפלילי. בצדק ציין
השופט מ' חשין, כי:
"השוואת מעמדם של הנוסעים במסלול האזרחי למעמדם של הנוסעים במסלול
הפלילי יגלה לנו - ולא להפתעתנו - כי ראשונים מעמד נוח משל אחרונים; המסלול
האזרחי נוח לו למטופל, המסלול הפלילי קשה הימנו" (פרשת פלוני, עמ'
311).
כך, למשל, במסלול הפלילי, רק הוועדה הפסיכיאטרית מוסמכת לשחרר
נאשם-חולה- נפש, ורק היא מוסמכת להעניק לו חופשות (סעיף 28(ב) לחוק). לעומת
זאת, במסלול האזרחי, רשאי מנהל בית החולים לשחרר חולה נפש מבית החולים ולאשר
לו חופשות (סעיף 30(א) לחוק). אך מעבר לכך: במסלול הפלילי נמשך האישפוז הכפוי
מכוח צו האישפוז (השיפוטי) כל עוד הוועדה הפסיכיאטרית אינה מורה על שחרור
הנאשם-חולה-הנפש (סעיף 28 לחוק). לעומת זאת, במסלול האזרחי תקופת האישפוז
אינה יכולה לעלות על ששה חודשים, אלא אם כן הוועדה הפסיכיאטרית מאריכה אותה
(לתקופה שלא תעלה על ששה חודשים) (סעיף 10 לחוק).
11. הנה כי כן, השאלה האמיתית הניצבת בפנינו הינה, כמה זמן ניתן
להחזיק נאשם-חולה-נפש במסלול הפלילי? האם לא מגיעה נקודת זמן אשר ממנה ואילך
שוב אין מקום לאישפוז כפוי במסלול הפלילי ויש לעבור למסלול כפוי אזרחי, הנוח
יותר לחולה הנפש? כמובן, בשני המסלולים ישוחרר חולה נפש מאישפוז כפוי אם הדבר
מוצדק רפואית. אך במקום שחולה הנפש מסוכן לעצמו ולזולתו באופן המצדיק אישפוז
כפוי, מתי יש להעביר את חולה הנפש הנתון במסלול פלילי אל המסלול האזרחי?
12. שאלות אלה אינן מיוחדות לנו. הן התעוררו במספר דמוקרטיות
מודרניות. בארצות-הברית נהג במדינת אינדיאנה חוק שאפשר אישפוז בלתי מוגבל בזמן
של חולה נפש לצורך העמדתו לדין פלילי. בית המשפט העליון של ארצות-הברית פסק פה
אחד כי החוק אינו חוקתי. נקבע כי תקופת האישפוז השיפוטי הכפוי תהא אך לתקופה
הדרושה באופן סביר לשם הקביעה, אם הנאשם ישוב ויהיה כשיר לעמוד לדין. בפסק
דינו כתב השופט בלקמן (Blackmun):
“We hold, consequently, that a person charged by a State with a
criminal offense who is committed solely on account of his incapacity to
proceed to trial cannot be held more than the reasonable period of time
necessary to determine whether there is a substantial probability that he
will attain that capacity in the foreseeable future. If it is determined
that this is not the case, then the State must either institute the
customary civil commitment proceeding that would be required to commit
indefinitely any other citizen, or release the defendant” (Jackson
v. Indiana, 406 U.S. 715, 738 (1972)).
בעקבות פסק דין זה שונו החוקים במספר מדינות בארצות-הברית. נקבעה
בחקיקה החדשה תקופת זמן שמעבר לה יש להעביר נאשם-חולה-נפש למסלול אזרחי (ראו
Morris and Meloy, “Out of Mind? Out of Sight: The Uncivil
Commitment of Permanently Criminal Defendants”, 27 U.C.D.L.
Rev. 1, 9 (1993); להלן - מוריס ומלוי). בקנדה נקבעה
בחוק העונשין תקופת גג אשר במהלכה ניתן במסגרת הליכים פליליים לאשפז באישפוז
כפוי נאשם שאינו כשיר לעמוד לדין. בחלוף תקופת הגג, ואם הנאשם עדיין מסוכן,
ניתן לאשפזו בבית חולים כאמור בחקיקה האזרחית (ראו E. Tollefson and
B. Starkman, Mental Disorder in Criminal Proceedings 115 (1993); להלן - טולפסון ושטרקמן). במדינת New South
Wales אשר באוסטרליה נקבע בחוק מנגנון מיוחד מכוחו מועבר
נאשם-חולה-נפש שאינו כשיר לעמוד לדין מהמסלול הפלילי אל המסלול האזרחי (ראו
Verdon-Jones, “The Dawn of a ‘New Legalism’ in
Australia? The New South Wales Mental Health Act, 1983 and Related
Legislation”, 8 Int. J.L. & Psychiatry 95, 110 (1986); להלן - ורדון-ג'ונס).
13. מהו, איפוא, הדין בישראל? אין בחוק כל הוראה מפורשת הקובעת
גג לאישפוז, מכוח צו שיפוטי הניתן במסגרת הליך פלילי, ואין כל הסדר מפורש באשר
למעבר מהמסלול הפלילי למסלול האזרחי. האם משמעות הדבר היא, כי צו האישפוז
הפלילי אינו מוגבל בזמן, וכל עוד הוועדה הפסיכיאטרית לא מורה על שחרור
הנאשם-חולה-הנפש (על פי סמכותה בסעיף 28(ב) לחוק), הוא יישאר מאושפז במסגרת
המסלול הפלילי?
14. תשובתנו לשאלות אלה הינה כי חוק טיפול בחולי נפש,
התשנ"א-1991, לקוי הוא בכך שאין הוא מסדיר במפורש את הבעיה הניצבת בפנינו. יש
לקוות כי בעקבות פסק דיננו זה יתוקן החוק וייקבע הסדר סטטוטורי מקיף, המאזן
כראוי בין חירותו של חולה הנפש לבין בטחונו של הציבור. אך עד להתרחשותה של
חקיקה מתקנת, האם קצרה ידינו מלהושיע? תשובתנו הינה, כי אף שאיננו יכולים בדרך
שיפוטית להקים הסדרים ומוסדות שרק החקיקה יכולה להקימם, אנו יכולים להתקדם
לעבר ההסדר הראוי בכלים השיפוטיים המועטים העומדים לרשותנו.
15. חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991, אינו עומד בבדידותו. הוא
מהווה חוליה אחת משרשרת ארוכה של חקיקה ישראלית. הוא מתקיים במסגרת שיטת המשפט
הישראלית, המהווה "מטריה נורמטיבית" במסגרתה חי ונושם חוק זה. מסגרת נורמטיבית
זו כוללת, בין השאר, ערכים ועקרונות יסוד המהווים את תכליתו האובייקטיבית של
החוק. בין אלה רלבנטי לענייננו עקרון הסבירות. שכן עלינו לזכור, כי הטיפול
בחולה הנפש מחייב אותנו לאזן באופן סביר בין זכויות החולה מזה לבין האינטרסים
של החברה מזה. אישפוזו הכפוי של הנאשם-חולה-הנפש פוגע בחירותו ובכבודו,
באוטונומיה ובדימויו העצמי, תוך הטלת סטיגמה בנאשם-חולה-הנפש אף זמן רב לאחר
ששוחרר מבית החולים (ראו: פרשת וילנצ'יק, שם; בש"פ 92/00 פלוני
נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 240, 251-249; ב"ש 196/80
טולידנו נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 332, 336). עם זאת,
זכויות חוקתיות אלו אינן מוחלטות. מולן ניצבים האינטרסים של הגנה על שלום
הציבור ועל בטחונו מפני מעשיו של הנאשם-חולה-הנפש, והגנה על הנאשם-חולה-הנפש
מפני עצמו והטיפול בו.
16. עקרון הסבירות חל גם לעניין צו האישפוז הניתן על ידי שופט
במסגרת הליך פלילי (השוו בג"ץ 547/84 עוף העמק, אגודה חקלאית שיתופית
רשומה נ' המועצה המקומית רמת-ישי ואח', פ"ד מ(1) 113, 141). כך
לעניין התנאים להוצאת הצו. כך לעניין התנאים להמשך תוקפו של הצו. צו האישפוז
יחרוג ממיתחם הסבירות, אם יסתבר כי שוב אין הסתברות ממשית שהנאשם-חולה-הנפש
יוכל לעמוד לדין פלילי. כמו כן יחרוג צו האישפוז ממיתחם הסבירות אם - בלא קשר
למידת ההסתברות של אפשרות ההעמדה לדין - קיים יחס בלתי סביר בין תקופת האישפוז
שחלפה לבין העונש המקסימלי שהנאשם היה צפוי לו אילו נערך משפט והוא היה מורשע
בו. במצבים אלה ואחרים, עשוי המשך ביצועו של צו האישפוז לאבד את סבירותו במשך
השנים. בהקשר זה ניתן ללמוד השראה מהמשפט המשווה. כך למשל, במספר מדינות
בארצות הברית משך האישפוז במסלול הפלילי הוא כאורך תקופת המאסר המרבית בגין
העבירה נשוא כתב האישום (ראו מוריס ומלוי, בעמ' 17-16). מנגד נוהגת
בחלק ממדינות ארצות-הברית שיטה לפיה ישנה תקופת אישפוז אחידה לכל סוגי העבירות
(מוריס ומלוי, בעמ' 15-14). בקנדה נחקקה שיטת ה-caps, המחלקת את העבירות הפליליות לשלוש קטגוריות וקובעת לגבי כל אחת מהן
תקופת מקסימום לאישפוז במסלול הפלילי. הקטגוריה הראשונה, בה התקופה המרבית היא
אישפוז לכל החיים, כוללת עבירות כדוגמת בגידה ורצח. הקטגוריה השניה, בה תקופת
האישפוז המרבית היא עשר שנים, כוללת עבירות כנגד גופו של אדם או ביטחון
המדינה. הקטגוריה השלישית הנה שיורית ובה התקופה המרבית היא שנתיים (ראו:
טולפסון ושטרקמן, בעמ' 116). שיטה אחרת, היא זו הנהוגה במדינת
New South Wales אשר באוסטרליה. לפיה, במידה ונקבע כי
אדם אינו כשיר לעמוד לדין מועבר עניינו לטריבונל פסיכיאטרי, הקובע האם החולה
ישוב להיות כשיר בתוך 12 חודשים. אם אכן זהו הצפי, יורה בית המשפט על אישפוזו
לתקופה האמורה. אם לעומת זאת צופה הועדה כי הנאשם לא ישוב לאיתנו בתוך שנה,
חייב התובע הכללי להחליט האם לקיים שימוע מיוחד או לבטל את ההאשמות כנגדו.
שימוע זה יתנהל במתכונת הדומה ככל הניתן להליכים פליליים, ותוצאותיו יכולות
להיות זיכוי, זיכוי בגין מחלת נפש או קביעה כי העבירה בוצעה. במידה ונקבע כי
העבירה אכן נעברה, נדרש בית המשפט לקבוע האם הייתה מוטלת על הנאשם תקופת מאסר
בנסיבות דומות, במידה והיה כשיר לעמוד לדין. תקופה זו נקראת
“limiting term” והיא התקופה המרבית בה ניתן
לאשפז אדם במסגרת המסלול הפלילי (ראו The Laws of Australia,
Vol. 9.3 (Criminal Law principles, 1993) p. 133-134). כן מקנה
חוק זה אפשרות לבית המשפט לסווג את החולה שאינו כשיר לעמוד לדין כ"חולה בטיפול
מתמשך" (continued treatment patient), ובכך להקנות לו
את כל הזכויות המוקנות למאושפז במסלול האזרחי (ראו ורדון-ג'ונס, בעמ'
113).
17. מה התוצאה המתבקשת מכך שהשארת צו האישפוז בתוקפו חורגת
ממיתחם הסבירות? התוצאה בוודאי אינה שצו האישפוז מתבטל מעצמו,
והנאשם-חולה-הנפש רשאי לצאת מבית החולים כרצונו. זו תוצאה בלתי סבירה ויש
להימנע ממנה. שערי בית החולים אינם צריכים להיפתח מאליהם. נדרשת הכרעה מודעת
בעניין זה, אשר עשויה להביא לתוצאה כי חולה הנפש לא ישוחרר מבית החולים, אלא
יועבר מהמסלול הפלילי אל המסלול האזרחי. מהי אותה הכרעה מודעת, ועל ידי מי היא
צריכה להיעשות? כמובן, פתרון לשאלות אלה ראוי לו שייקבע במפורש בחוק עצמו. אך
מה הדין בהיעדר פתרון מפורש זה? הקביעה העקרונית בדבר חוסר סבירותו של צו
האישפוז אינה מספקת. נדרשים הסדרים מוסדרים אשר יוציאו קביעה עקרונית זו מהכוח
אל הפועל. מהם הסדרים אלה, ומהו הבסיס המשפטי שלהם?
18. נראה לי כי התשובה לשאלות אלה הינה כי ההחלטה בעניין ביטול
צו האישפוז צריכה להתקבל על ידי בית המשפט. הוא זה שהוציא את צו האישפוז, והוא
זה שצריך להחליט אם יש בחלוף הזמן כדי להביא לצורך לבטלו. אכן, צו האישפוז
אינו מתבטל מעצמו בשל חוסר הסבירות שבהמשך ביצועו. חוסר הסבירות מהווה עילה
לביטולו של צו האישפוז על ידי מי שהוציא אותו, כלומר בית המשפט עצמו. כל עוד
בית המשפט לא ביטל את צו האישפוז - הרי הוא עומד בעינו. אכן, לא נמצא גורם אשר
אינו בית המשפט עצמו, אשר יוכל לבטל את צו האישפוז. כך למשל, איננו סבורים כי
בכוחה של הוועדה הפסיכיאטרית לבטל את צו האישפוז.
19. כיצד ידע בית המשפט כי עליו לבחון מחדש את סבירותו של צו
האישפוז? בדרך כלל, בית המשפט אינו פועל מיוזמתו שלו. עליו להיות מופעל על ידי
גורם מעוניין. מיהו גורם זה? בוודאי שחולה הנפש עצמו רשאי לפנות לבית המשפט
בבקשה לבטל את צו האישפוז. עם זאת, בשל מצבו הנפשי, אין להפקיד עניין זה אך
בידיו. יש להבטיח הסדר מוסדי אשר יוכל לעקוב אחר התפתחות הדברים, ואחר הצורך
בפניה לבית המשפט. מטעם זה אין גם להסתפק בקרוביו של הנאשם-חולה-הנפש. מיהם
הגורמים המוסדיים שניתן לקחתם בחשבון? אחד הגורמים המוסדיים שניתן לקחתם
בחשבון הינו הוועדה הפסיכיאטרית. זו דנה בעניינו של חולה הנפש אחת לששה חודשים
(סעיף 28(א) לחוק). מצבו של חולה הנפש מוכר לה. היא יודעת אם ישנה הסתברות
ממשית כי הנאשם יוכל לעמוד לדין פלילי, ומהם סיכויי החלמתו. בראשה עומד משפטן
אשר יוכל להעריך את הצורך בפניה לבית המשפט (ראו סעיף 24(ג) לחוק). הקושי
באפשרות זו הינו, בין השאר, כי הוועדה הפסיכיאטרית היא גוף סטטוטורי בעל
סמכויות מוגבלות, וספק בעיני אם הסמכות לפנות לבית המשפט בעניין שלפנינו נמנית
עם סמכויותיו.
20. גורם מוסדי אחר הינו היועץ המשפטי לממשלה. הוא הגיש את כתב
האישום. הוא מודע לצו האישפוז. בידו האפשרות לערער על כל החלטה של הוועדה
הפסיכיאטרית בפני בית המשפט (סעיף 29(א) לחוק). משמע, יש בידו נתונים על מצבו
של הנאשם-חולה-הנפש. כמי שממונה על אינטרס הציבור, עליו מוטלת החובה - ובידיו
האמצעים הדרושים לכך - לעקוב אחר התפתחות הדברים, ולבחון אם המשך תוקפו של צו
האישפוז אינו חורג ממיתחם הסבירות. בידו האפשרות לפנות לבית המשפט בבקשה לבטל
את כתב האישום או את צו האישפוז. כמי שממונה על אינטרס הציבור בידו גם לפנות
לפסיכיאטר המחוזי, ולהפעילו על מנת להעביר את חולה הנפש מהמסלול הפלילי אל
המסלול האזרחי.
21. הנה כי כן, בהיעדר חקיקה ספציפית - וכל עוד זו לא נתקבלה על
ידי הכנסת - הפתרון המעשי שניתן לקבל במסגרת החוק הינו, כי האחריות למעקב אחר
סבירותו של צו האישפוז תוטל על היועץ המשפטי לממשלה. לשם כך ראוי הוא לקבוע
הנחיות מפורטות אשר יסדירו קיומו של מנגנון פיקוח על אישפוזו של
נאשם-חולה-נפש. במסגרתו של מנגנון זה ניתן לבקש מהוועדה הפסיכיאטרית לדווח
ליועץ המשפטי לממשלה על החלטתה בדבר המשך החזקתו של נאשם בבית חולים לחולי
נפש. כן ניתן לקבוע בהנחיות כי אחת לפרק זמן מוגדר יבחן על ידי היועץ המשפטי
לממשלה באופן קונקרטי הצורך בהמשך אישפוזו במסלול הפלילי של הנאשם-חולה-הנפש.
היה והוא סבור שיש מקום לבטל את צו האישפוז, הוא יוכל לפנות לבית המשפט, תוך
שהוא יוכל, בעת ובעונה אחת, לפנות לפסיכיאטר המחוזי, על מנת להביא לידיעתו את
הצורך במתן הוראה לאישפוז כפוי במסלול האזרחי. בנוסף, ההנחיות עשויות לקבוע
מהו פרק הזמן המרבי המותר להשארת נאשם-חולה-נפש במסגרתו של המסלול הפלילי.
בקביעת פרק זמן זה יוכל היועץ המשפטי לממשלה לשאוב השראה מן המשפט המשווה עליו
עמדנו. יהיה עליו להביא בחשבון, בין היתר, את אופי העבירה בה הואשם חולה הנפש,
חומרתה ונסיבות ביצועה, העונש הקבוע בגינה בחוק, משך הזמן שחלף מאז תחילת
האישפוז וסיכויי החלמתו של הנאשם. לדעתנו, פתרון זה, בו יונחו הרשויות לפעול
במסגרת הנחיות מפורטות, ברורות וגלויות, הנו הפתרון הראוי שיש לנקוט בו, כל
עוד הכנסת לא אמרה את דברה. ערים אנו לכך, שהפתרון הפרשני שאנו נותנים אינו
נקי מקשיים. עם זאת, קשיים אלה מחווירים לעומת המצב הקיים, שבו נתון נאשם
לאישפוז כפוי מכוח צו אישפוז בלתי סביר.
מן הכלל אל הפרט
22. המקרה שלפנינו זועק לשמיים. למעלה מארבע-עשרה שנים שוהה
המערער בבית חולים לחולי נפש מכוח צו אישפוז. הוא נשכח מלב אדם, ולולא פרקליט
ראוי להערכה היה בוודאי ממשיך במצב זה זמן רב. יפה עשה הסניגור שפנה לבית
המשפט המחוזי. על בית המשפט לבחון את עניינו של הנאשם. עליו לשמוע את עמדת
היועץ המשפטי לממשלה באשר להמשך האישום ולהמשך תוקפו של צו האישפוז. עליו
להחליט אם יש מקום לבטל את צו האישפוז, תוך שייקח בחשבון את ההסדרים באשר
לאישפוז במסלול האזרחי.
התוצאה היא כי אנו מקבלים הערעור, ומחזירים התיק לבית המשפט
המחוזי על מנת לפסוק כאמור בפיסקה 22 לעיל.
ה נ ש י א
השופט א' מצא:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק.
ניתן היום, י"ט בשבט התשס"ג (22.1.2003).
ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02038540_A05.doc/דז/