ערר על החלטת בית המשפט המחוזי - ירושלים בת"פ 363/99, ב"ש 2816/99, שניתנה על ידי
כבוד השופטת מ' ארד
בשם העורר: עו"ד א' אשד
בשם המשיבה: עו"ד נ' גרנות
תאריך הישיבה: כ"א בטבת תש"ס (30.12.99)
החלטה
נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין תשל"ז1977-, עבירת תקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, ביצוע מעשה מגונה לפי סעיף 348(ב) לחוק, ושתי עבירות אינוס לפי סעיף 345 (א)(1) בנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו345-(ב)(3) לחוק הנ"ל. על פי הנטען בכתב האישום, העורר ניהל עם המתלוננת מערכת יחסים אינטימית במשך כארבע עשרה שנים. במשך תקופה זו איים העורר פעמים רבות על המתלוננת, צעק עליה ואסר עליה לארח חברים בביתה. בתחילת שנת 1991, במהלך ויכוח קולני, הוציא העורר מברג, הצמידו לצווארה של המתלוננת ואיים כי יהרוג אותה. עוד נאמר בכתב האישום, כי באותה שנה, במספר רב של הזדמנויות, הפשיט העורר את בתה של המתלוננת (להלן:"א") ונגע בחזה ובאיבר מינה, בלא הסכמתה. כעבור כשנה, בהיות א' כבת 12, החל העורר לקיים עמה יחסי מין מלאים. חלק ממעשי האינוס נעשו תוך שימוש בכוח, וחלקם תוך הפעלת אמצעי לחץ, באומרו ל"א" כי עליה לקבל "עונש". בחודש אפריל 1995, כתוצאה ממעשים אלה, הרתה "א" לעורר, ומשנודע לו על כך, דרש ממנה לומר לאמה כי נאנסה על ידי אדם זר. בחודש יוני, עברה "א" הפלה במימונו של העורר. העורר המשיך במעשיו אלה עד סוף חודש נובמבר 1999, וזאת חרף התנגדותה של "א" ותוך ניצול האימה שהטיל עליה ועל אמה ואווירת הפחד שיצר בבית המשפחה.
העורר נעצר ביום 22.11.99. מיום 23.11.99 ועד ליום 8.12.99 שהה העורר בבית החולים "כפר שאול" לשם הסתכלות ולמתן חוות-דעת פסיכיאטרית ביחס למצבו הנפשי. החל מיום 8.12.99 היה העורר נתון במעצר. ביום 12.12.99 פנתה התביעה אל בית משפט השלום בירושלים, וביקשה להאריך את מעצרו של העורר ב5- ימים לצורך הגשת כתב אישום. השופטת ר' פרידמן-פלדמן קבעה כי קיימת עילת מעצר, אך ניתן להסתפק בחלופת מעצר. לפיכך הורתה השופטת, כי העורר ישוחרר בתנאים מגבילים למעצר בית בבית אמה של אשתו, במושב תירוש. שלושה ימים לאחר מכן, ביום 15.12.99, הוגש נגד העורר כתב האישום בבית המשפט המחוזי בירושלים, ולמחרת ביקשה התביעה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים. ביום 28.12.99 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי (השופטת מ' ארד), אשר קיבל את בקשת התביעה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים.
בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי, כי חומר הראיות מצביע על מסוכנותו של העורר, ועל החשש הנשקף ממנו לשיבוש מהלכי משפט. בית המשפט קבע, כי בנסיבות העניין אין בחלופת מעצר כדי להשיג את מטרות המעצר, ולפיכך, הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.
על כך הערר שבפניי.
בדיון בערר טען בא-כוח העורר, כי אין בידי התביעה ראיות לכאורה, אשר יש בהן כדי להקים עילת מעצר כנגד העורר. לטענתו, ראיות התביעה מורכבות בעיקרן מעדויות שמיעה ומההודעות שמסרו המתלוננות במשטרה, העומדות כנגד גרסתו של העורר. הדו"ח הפסיכיאטרי המצוי בידי התביעה אינו מספק אף הוא, בהיותו מוטה לטובתה, וגם בעדויות השכנים על קיומם של ויכוחים בין העורר לבין המתלוננות - אין די. עוד טוען בא-כוח העורר, כי אפילו קיימת עילת מעצר נגד העורר, ניתן להשיג את מטרת המעצר בתנאי חלופה, כאשר העורר ישהה במעצר בית. בא-כוח העורר מבקש להסתמך לעניין זה על התקופה שבה שהה העורר במעצר בית, אשר במהלכה לא יצר קשר עם המתלוננות, לא איים עליהן ולא ניסה לשבש את מהלכי המשפט. לטענתו, אף מסוכנותו של העורר נסתרה בתקופת השחרור למעצר בית, וניתן למצוא ראיה נוספת לכך, בעובדה כי התביעה אף לא ראתה לערור על החלטתו של בית המשפט קמא לשחרר את העורר למעצר בית. לטענת בא-כוחו של העורר, יש בעובדה זו כדי ללמד כי אף המשיבה לא סברה כי העורר מסוכן.
באת-כוח המשיבה השיבה לטענותיו של בא-כוח העורר אחת לאחת. לעניין הראיות המצויות בידי התביעה טענה באת-כוח המשיבה, כי הודעותיהן של המתלוננות הנן הודעות מפורטות ועקביות, ואילו למולן, ניצבות הודעותיו של העורר, השב ומשנה את גרסתו מפעם לפעם: בהודעה הראשונה הכחיש העורר את כל המעשים המיוחסים לו. בשנייה, אישר קיומם של יחסים עם בת המתלוננת בחודשיים האחרונים, ואף את הכאת המתלוננת. בשלישית, העורר אישר גם את קיומם של יחסים מיניים עם הבת בגיל צעיר. עוד ציינה באת-כוח המשיבה, כי בידי התביעה תמלילי שיחות שנערכו בין העורר לבין המתלוננות, אשר מהן עולה בברור כי העורר איים עליהן וניסה להניא אותן מלהמשיך בהליכים המשפטיים שננקטו נגדו. מכלול הראיות הקיים בידי התביעה, מעיד, לטענת באת-כוח התביעה, על מסוכנותו הרבה של העורר. באשר לחוות-הדעת הפסיכיאטרית, הרי שזו נעשתה במהלך אשפוזו של העורר ב"כפר שאול" בידי שלושה אנשי מקצוע, אשר אין כל עילה לפקפק במהימנותם ואמינותם. בחוות-הדעת נקבע כי העורר אחראי למעשיו היום כבעבר ויכול לעמוד לדין, וכי הוא מנצל את מצבו הנפשי כדי להתחמק מענישה. עוד טענה באת-כוח המשיבה, כי אין ללמוד מתקופת שהייתו של העורר במעצר בית כי אינו מסוכן, ואף אין ללמוד מאי הגשת ערר על ההחלטה לשחררו למעצר בית כי המשיבה סבורה שאינו מסוכן. כתב האישום נגד העורר הוגש בסמוך להחלטת השחרור, ועמו הבקשה להארכת מעצרו עד לתום ההליכים. באשר לתקופה בה שהה במעצר בית, הרי שרובה המכריע היה בתוך תקופת ההמתנה להחלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשתה של המדינה לעצור את העורר עד לתום ההליכים, ולכן אין ללמוד מכך שחלופת מעצר ראויה, וכי העורר אינו מסוכן.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת החלטתו של בית המשפט המחוזי הגעתי לכלל דעה כי דין הערר להידחות.
אכן, יש בחומר הראיות, כפי שהוא עולה מטענותיה של באת-כוח המשיבה ומהחלטתו של בית המשפט המחוזי, כדי להקים תשתית ראייתית, לכאורה, המצדיקה את מעצרו של העורר, ואף מלמדת על מסוכנותו הרבה. אף כי בא-כוח העורר התנגד לכך שאסתייע בחומר החקירה המשטרתי אשר היה בפני שופטת בית המשפט המחוזי, די בחומר המצוי בפניי ובניתוח המפורט והמדוקדק של הראיות לכאורה שעשה בית המשפט המחוזי, כדי ללמד על המסוכנות הרבה הנשקפת משחרורו של העורר.
שופטת בית המשפט המחוזי קובעת בהחלטתה, כי מסוכנותו של העורר עולה בבירור מהודעותיהן של המתלוננות, מחוות הדעת הפסיכיאטרית, ומתמלילי השיחות שנערכו בין העורר לבין המתלוננות. בהודעתה, אומרת בתה של המתלוננת:
"אני מפחדת מאוד ששמעון יצא ויהרוג אותנו אני מפחדת שישלח אנשים כמו שאמר לי תמיד שיש לו ערבים מעזה שהוא מכיר והוא יכול לשלוח אותם שיפגעו בנו. אני מפחדת ללכת לעבודה או לצאת מהבית. אם שמעון ישתחרר אני סוגרת את עצמי בחדר, אני מפחדת שהוא יהרוג אותי".
מעיון בחוות הדעת הפסיכיאטרית מצטייר העורר כאדם עם עבר של אלימות במשפחה. בחוות הדעת מצוין כי התנהגותו של העורר כלפי ילדיו הייתה "רווית אלימות במשך כל השנים".
תמלילי השיחות מעידים אף הם, כאמור, על מסוכנותו הרבה של העורר. כך, בין היתר, נשמע העורר אומר למתלוננת:
"את הולכת בדרך שבה את רוצה להוריד את האדם על הקרשים על גחונו. אם את רוצה גחון, אותו גחון שאני אהיה עליו תהיי עליו. כל עוד שאני לא אדע שקט את לא תדעי שקט...וברגע שאני אצטרך לפגוע בך אני אפגע בעצמי. אלוהים ישלם לך, אני אומר לך...אני אומר לך מה שיקרה את תהיי אחראית לזה...תרדי ממנה (מהבת) יא מטומטמת, תרדי תלמדי מתי לרדת, גם ששיקרת המשכת עם שקרים שבועיים ושלוש ואכלת מכות ולא ידעת להפסיק..."
עוד מציינת השופטת בהחלטתה, כי מעשיו של העורר מקימים נגדו חזקת מסוכנות, בהיכנסם לגדרו של סעיף 21(א)(ג)(5) - והעורר לא סתר חזקה זו. להיפך, כפי שמציינת השופטת בהחלטתה, בידי המשיבה ראיות לכאורה, המעידות על מסוכנותו הרבה של העורר ביחס לשתי המתלוננות.
מתמלילי השיחות ניתן ללמוד גם על קיומה של עילת מעצר נוספת והיא, חשש לשיבוש הליכי משפט. כך נשמע המשיב אומר למתלוננת באחת משיחותיהם:
"תני את האפשרות שירד כל הנושא הזה לפני שזה יגיע...כי אם נגיע לזה אין כבר דרך חזרה, אם זה שלך ואם זה שלי רק נגיע לזה שכבר שאנשים שגורמים מבחוץ מתערבים כבר אין דרך חזרה אז אל תתני בידי, בשום מעשה שלך את הקלף, אז אם לא תתני בידי את הקלף אני לא אתן בידך שום קלף...תני לי את האפשרות לצאת מהעניין על הרגליים. ואז הרדיפה הזאת היא עלייך לכל החיים...לכל החיים יהיה לך. אני אומר לך, תנסי. אמרתי לך להרפות מהנושא לפני שיהיה מאוחר...לא תראי רגע אחד מנוח בחיים שלך. לא תראי מנוח".
עוד נשמע העורר אומר לבתה של המתלוננת:
"תשמעי אני אבוא לידך אני אסכם איתך כל מה שנגיד".
יש, איפוא, בחומר הראיות כדי לבסס עילת מעצר כנגד העורר, וזאת, הן משום מסוכנותו הרבה, והן משום החשש לשיבוש הליכי משפט.
כאמור, בא-כוח העורר טען כי אפילו קמה עילת מעצר כנגד מרשו, בנסיבות העניין ניתן להשיג את מטרות המעצר בדרך של מעצר בית. גם בעניין זה שוכנעתי כי צדקה שופטת בית המשפט המחוזי בקובעה כי חלופת מעצר אינה אפשרית. בנסיבות עניינו של העורר אין ללמוד ממשך הזמן בו שהה במעצר בית כי הוא אינו מסוכן ואין בכוונתו לשבש הליכי משפט, וכי ניתן למנוע מעשים אלה בהשארתו במעצר בית. אף אין ללמוד מאי הגשת ערר בידי המשיבה, כי היא סבורה שהעורר אינו מסוכן: הגשת כתב האישום ועמו הבקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים בסמוך להחלטת בית משפט השלום לשחררו למעצר בית, מעידות דווקא על ההיפך.
הפרשה החמורה שנחשפה בעניינו של העורר מלמדת על קשר מתמשך בין העורר למתלוננות, המבוסס על הטלת אימה וטרור. העורר לא הסתיר מהמתלוננות את מחשבות הנקם שלו ולא חסך מהן איומים גם במהלך החקירה. לאחר שהרהיבו המתלוננות עוז להתלונן, אין לחשפן לסיכון נוסף על דרך של שחרור העורר למעצר בית.
נתתי דעתי גם לטענת הסניגור, כי בבואנו לבחון קיומה של חלופת מעצר, עלינו להתחשב במצבו הנפשי הקשה של העורר, המקשה עליו מאד את הישיבה במעצר. לעניין זה, קיימת, כאמור, חוות הדעת הפסיכיאטרית, שנערכה בהיות העורר בכפר שאול בתנאי אשפוז. מחוות הדעת עולה, כי העורר משתמש במצבו הנפשי כדי להתחמק מענישה. בנסיבות אלה, אין במצבו הנפשי כדי למנוע את שהייתו במעצר. למותר לציין, כי במידה שיזדקק לטיפול נפשי בעת מעצרו, יקבלו מדי הרופאים הפסיכיאטרים שבשרות בתי הסוהר.
נוכח כל האמור לעיל, הערר נדחה.
ניתנה היום, כ"ז בטבת תש"ס (5.1.2000).
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
99092960.N02
חכ/