(-Ernst Klee,
בצילום -משמאל, הנו עיתונאי והיסטוריון-בריאות גרמני שפרסם תיעוד רב על
פשעי הרפואה הגרמנית בתקופת הרייך השלישי. הרצאה זו נתנה במהלך אירועי
"חופש מפחד-freedom from fear", שהעמותה הייתה אחד ממארגניו. האירוע כלל
בתוכו סיור ב-6 מתקני המוות הפסיכיאטריים בגרמניה, ראו: http://www.irren-offensive.de
וקונגרס-נגד הקונגרס הבינלאומי של התאחדות הפסיכיאטרים העולמית שנערך
באוניברסיטת המבורג ב-1999, ראו: http://www.irren-offensive.de/hamburg.htm
)
בין 1940 ו-1941 נרצחים 70,273 אנשים. הם הומתו בשישה מוסדות פסיכיאטריים
שתוכננו במיוחד לרציחתם. איי. ג. פארבן לודוויגסהפן סיפקה את הגז הרעיל.
שיני זהב וסתימות נשלחו ל-DEGUSSA. המוחות הועברו למכון קייזר ווילהלם
למחקר נוירולוגי בברלין ולמכון קייזר ווילהלם לפסיכיאטריה במינכן
(היום מכון מקס פלנק). הרציחות בגז אורגנו ע"י המשרד הראשי בברלין, ברחוב
טירגרטן 4. באוגוסט 1941 הורה היטלר להפסיק את הרציחות. אך הן נמשכו:
אנשים הומתו בניסויים רפואיים, הרעבה מכוונת, במקרים יחידים הם מומתים
בשוק חשמלי. הפשע הוא ללא תקדים בהיסטוריה העולמית: פסיכיאטרים משמידים את
חוליהם.
הרבה לפני שהנאצים מגיעים לשלטון מביעים הפסיכיאטרים דרישות דומות. אמיל
קרפלין ב-1918: "שליט אבסולוטי שללא מעצורים מצפוניים יתערב בהרגלי החיים
עשוי, ללא כל ספק ובמהלך דורות ספורים בלבד, לגרום לנסיגה במחלות נפש".
ב-1931 הרמן סימון, ראש מוסד פסיכיאטרי בגוטרסלו מאפיין בבהירות את
הקטגוריה האנושית הנחותה לכאורה, זו כוללת: החולים פיזית, הנכים, החלשים,
האימבצילים, והמטורפים והוא מסכם: "מישהו יצטרך למות שוב".
ארנסט רודין 1934: "הפסיכיאטר והדם הבריא הם בעלי ברית נגד הלקויים גנטית.
הפסיכיאטר צריך להעמיד את שרותיו למטרה הסופית של גזע עליון טהור תורשתית
ובעל כושר".
רודין, שהחשיב את העיקור בכפיה כ"מעשה ההומאני ביותר של האנושות" אומר
ב-1934 על היטלר: "רק עבודתו הפוליטית של אדולף היטלר אפשרה להעצים
ולהגביר את מודעות האנשים למשמעות וחשיבות טוהר הגזע. חלומנו, שעד עתה ארך
יותר מ-30 שנה, התגשם לבסוף".
הנאצים לא השתמשו בפסיכיאטריה הגרמנית, הפסיכיאטריה הגרמנית נזקקה לנאצים.
הפסיכיאטרים ביזו את חוליהם בשל אי יכולתם להציע ריפוי או תרפיה, ולכן,
הראשונים שהיה צריך להיפטר מהם היו אלו ששימשו דוגמא יומיומית לחוסר
יכולתם: החולים הכרוניים (אלו הקרויים ''''בלתי ניתנים לריפוי'''').
ההיסטוריה של הפסיכיאטריה הגרמנית הגיעה לשיא שכמעט לא ניתן לביטוי: הם
אמרו "לטפל" והתכוונו "לרצוח". אף לא אחד מהפסיכיאטרים התנגד לרצח
ההמונים. להיפך, מנהלי המוסד הפסיכיאטרי בוורטנבורג ביקרו בגרפנק
(Grafeneck), מוסד פסיכיאטרי בו הותקנו תאי גז. הביקור כלל את המתתם בגז
של הפציינטים שלהם. במוסד הבאווארי נוידטלסאו, הכומר, מר. לאורר, רשם
חולים שלא היו כשירים לעבודות בית כלשהן ברשימה דומה. המוסד הווסטפאלי
וויטקינדסהוף ביקש מהתובע הראשי של העיר הם (Hamm) לשלוח חולים בעיתיים
למחנה עבודה, כלומר מחנה ריכוז. השמדתם של הבלתי ניתנים לריפוי, לפי
הפסיכיאטר פרופ. פרידריך פאנזה מ-T4, הביאה את כל המשתתפים למצב בו היו
"שתויים מהתעלות". פרופ. פאול ניטשה, הפסיכיאטר המנהל של רצח ההמונים:
"האין זה נפלא להיפטר מכל המאסה האנושית שנאספה במוסדות. עכשיו יש בידנו
לבצע תראפיה אמיתית". פרושה של תראפיה אמיתית: שוק בזריקות קארדיאזול, שוק
בזריקות אינסולין, שוק חשמלי.
צורה זו של רצח המונים אפשרה הזדמנויות יחידות במינן, לא רק להיפטר
מ"המאסה האנושית המיותרת" אלא אלו שהיו "לא ראויים לחיות" שימשו גם כ"שפני
ניסיון אנושיים".
במוסד הפסיכיאטרי וויטנאאור היילשטאטן ילדים נכים בגופם ובנפשם שימשו
לניסויים בבני אדם. הם הודבקו בנגיף השחפת (tubercobacilli). ניסויים
דומים נוהלו במוסד הבאווארי קאופבויירן. כעדות נותרו צילומים המראים את
הילדים ערומים ומלאי פחד. דר. גיאורג הנזל הוא האחראי לניסויים
פסיאודו-מדעיים אלו. כבר ב-1940 הוא כתב בתזה דוקטוראלית: "באמצעות צורה
זו של חיסון אנו כובשים קרקע חדשה. בשל סיבה זו נראה לי טבעי שבזמן הקרוב
רק קבוצה אחת תחוסן (קרי: תנוגע בנגיפים פתוגניים), תינוקות עם ליקויים
נפשיים וגופניים אשר יהיו חסרי תועלת לאומתנו". המוסד הפסיכיאטרי
ברנדנבורג-גורדון מילא את התפקיד המרכזי ביותר ברצח ילדים נכים. כאן,
רופאים גרמניים מאומנים כרוצחי ילדים. ילדים חייבים למות למען תזות
דוקטוראליות ולמען קידום קריירות מדעיות ורפואיות. יוליוס הלרפורדן יעיל
במיוחד בתיעול ההריגות. בסתיו 1940 הוא נוכח ברציחתם בגז של ילדים
שעברו סלקציה. כך הוא יכול לנתח את מוחותיהם מיידית במקום. המחקר
הנוירולוגי של הלרפורדן נתמך ע"י האגודה הגרמנית למחקר (DFG). ב-8 לדצמבר,
1942 מדווח הלרפורדן ל- DFG ש-"במהלך הקיץ יכולתי לנתח מוחות של 500
אימבצילים בעצמי". לאחר המלחמה הוא דיבר בהתלהבות "היה חומר נהדר בין
מוחות אלו: אימבצילים, עיוותים ומחלות ילדות מוקדמות". לאחר 1945 מונה
הלרפורדן כראש מחלקה במכון מקס פלנק למחקר נוירולוגי והנס היינצה, המנהל
הידוע לשמצה של מוסד ברנדנבורג נעשה ראש מחלקת פסיכיאטריית נוער בכפר
וונסטורף שבסקסוניה התחתית. במוסד לובליאניץ שבסילזיה העלית עוברים ילדים
ומבוגרים סלקציה בהתאם לתפקודם ולתועלתם החברתית, הנכשלים מומתים בלומינל.
מוחות ועמודי שדרה נשלחים לפרופסור ויקטור פון וויצקר, מהמכון למחקר
נוירולוגי ברסלאו. פסיכיאטרית הנוער אליזבט הקר: "אני חושבת שעלי רק לרמוז
שהחומר שנאסף במחלקות החולים נבדק בקפדנות, כשלאחר מות הילדים המוחות
נשלחים לאבחון ולמחקר נוירולוגי בברסלאו. פרופסור פון וויצקר היה כה חביב
להסכים לערוך בדיקות פתולוגיות של מוחות". אליזבט הקר נחשבת כמייסדת
קליניקת הנוער הפסיכיאטרית הווסטפאלית בעיר הם והאימרה ש-"יום בלי גיתה
הוא יום אבוד" מקורה בה.
באופן זהה, תעשיית התרופות תופסת את ההזדמנות. איי ג. פארבן והמוסד
הפסיכיאטרי אייכברג בהסן משתפים פעולה בניהול מחקרים רפואיים ובניסויי
תרופות חדשות על בני אדם. במוסד הפסיכיאטרי גונצבורג מקימה אי. ג. פארבן
מעבדת ניסויים פרטית. המוסד מספק את השטח ו"אובייקטים" ראויים ל"ניסוי".
במקום אחר, ההיגייניסט גרהרד רוזה ממכון רוברט קוך וחברת באייר – לוורקוסן
עובדים יחדיו. המאפיין ניסויים אלו הוא ניגועם המכוון של אנשים בריאים.
אנשים אלו נהיו חולי מלאריה. עוזר מחקר מלוורקוסן מועסק גם במחלקה
הפסיכיאטרית בכפר הסקסוני ארנסדורף. כאן, פרופ. ווילהלם סאגל ממונה על
ההדבקות. ניסויים של חברת בהרינגוורקה מנוהלים במחלקה הפסיכיאטרית
במארבורג. דו"ח ניהולי של האיחוד המחוזי בהסן מדווח: "בחודשים שעברו
נערכו, בשיתוף פעולה עם הלאנדסהיילאנשטאלט (מוסד המסונף ישירות לשלטונות
המחוז) הרבורן, ניסויים קבועים יומיומיים של החומר דמוי השמרים Eugenozym
על מספר רב של מקרים ישנים וחדשים של סכיזופרניה. Eugenozym דווח לא רק
כמרפא סכיזופרנים אלא בנוסף יש לו השפעות חיוביות על החומר הגנטי שלהם".
גיאורג שאלטנבראנד – שיהפוך להיות האוטוריטה העליונה בנושאים נוירולוגים –
משער שטרשת נפוצה היא מגיפה מדבקת. הוא שואב נוזלי עמוד שדרה ומוח מחולי
טרשת נפוצה ובהזרקת הנוזל לקופים הוא מאמין כי אלו פיתחו צורה של "ט"נ.
מצד שני, חולים במוסד הפסיכיאטרי וורנק שבפרנקוניה מוזרקים בנוזלי הקופים,
שוב, המחקר הניסויי נתמך ע"י DFG והוא מסתיים באוקטובר 1940 בשילוחם של
החולים לתאי הגזים. לאחר 1945, גיאורג שאלטנבראנד מקבל את הכסא הראשון
באגודה הגרמנית לנוירולוגיה.
DFG לעיתים קרובות מימנה ניסויים רפואיים של בני אדם במחנות ריכוז נאציים
ובקליניקות פסיכיאטריות. ב-1999 רואה אור ספרו של ההיסטוריון נוטקר
המרשטיין, ''''החברה הגרמנית לקידום המחקר המדעי ברפובליקת ויימאר והרייך
השלישי''''. הספר המוזמן הוא הניסיון האחרון להמעיט בתפקידה של
הפסיכיאטריה ולטהר את שמם של הפסיכיאטרים. שלא במפתיע, עבודתו של
הפסיכיאטר רוברט ריטר מתוארת כ"מחקר רפואי כללי" למרות שריטר היה אחראי על
הקטלוג והסלקציה של הסינטי והרומה ולאחר מכן לשילוחם לאושוויץ. בקשר
למדיניות הגזע של גרמניה הנאצית ניתן ללמוד מספר זה שמחקרו של ריטר רק עקב
אחר "דעות מקובלות של היגיינה מודרנית, של רווחת הציבור ועניין באמצעים
למניעת אנשים עם קשיי תפקוד, נכים, ואנשים שהפגינו התנהגות אנטיסוציאלית".
וכך, אלו שפעלו כמוחות היוזמים וכמנהלי אושוויץ והאדאמר (Hadamar) מוצאים
מקלט תחת הכותרת "רווחה וטיפול רפואי". בין 1939 ו-1945 למעלה מ-5,700
חולים "מתו" במוסד הפסיכיאטרי גרוסשווינדניץ בסקסוניה. במהלך חודש מאי
1945 בלבד "גוססים" 1,012 כלואים. בהאדאמאר ב-1941 נרצחים בגז 10,000
אנשים. לאחר 1941 כ-5000 אנשים מומתים בהרעבה מכוונת, עם או בלי זריקות
קטלניות. בינואר 1945, חודשיים לפני כניסת האמריקנים, דר. אדולף וואהלמן,
מנהל המוסד, עדיין מזמין 10,000 טבליות ורונל כדי להמשיך ברציחות החולים
שלו. סרטי התיעוד של שחרור האדאמאר, שנעשו בידי צבא ארה"ב, מראים דמויות
שלדיות המוכרות רק ממחנות הריכוז. בין 1942 ל-28 בינואר 1945, יום לפני
כניסת הצבא הסובייטי, נרצחים 18,000 איש במוסד הפסיכיאטרי
מוריץ-אוברוואלדה, 150 ק"מ מזרחית לברלין. אלפי גביעי אפר שעדיין לא היו
בשימוש שנמצאו במקום מעידים שתוכננו רציחות נוספות.
מנהל המוסד הבאווארי קאופבוירן, ואלנטין פאלטהאוזר, מפתח את ה"דיאטה
המיוחדת" שלו וגורם לחוליו למות בהרעבה במהלך שלושה חודשים. גם שלושה
חודשים לאחר השחרור ומעצרו של פאלטהאוזר ממשיך מספר רב של אנשים למות.
ב-28 לאפריל 1945, יום השחרור, מונה המוסד הברנדנבורגי טויפיץ 600 אנשים.
בסוף אוקטובר המספר מצטמצם ל-54 בלבד. במוסד הסקסוני אלטשרביץ מתים יותר
אנשים במהלך 1945 מאשר בתקופה הנאצית. שיעור התמותה ב-1945 מגיע ל-36,5
אחוזים, כלומר 838 אנשים. ב-1947 השיעור עולה ל-38 אחוז, 887 אנשים.
בהשוואה ל-1944 מוכפל המספר במוסד הווירטנברגי צוויפאלטן ב-1945 כאשר 46,5
אחוז מהכלואים מת.
באותה שנה, שיעור התמותה במוסד הפומרני אוקרמונדה הוא 55 אחוז ובמוסד
ברנדנבורג/סאאלה הוא מוכפל.
בתקופה הנאצית משמשת טירת הויים שבסקסוניה/אנהלט כ"מוסד להמתה" לאלו
המכונים חולים פסיכיאטריים הנזקקים לטיפול תמידי. שוב, המוות ההמוני מתחיל
רק לאחר השחרור. למרות אשפוזם של 500 כלואים, ב-1945, ה"דרישה הממוצעת
לארונות קבורה" היא לא פחות מ-250. בין 1946 ל-1947 במוסד הפסיכיאטרי
דיסלדורף-גרפנברג יש שיעור תמותה של 55 אחוז. ב-1948/49 שיעור התמותה
עדיין מגיע ל-30 אחוז. כבר לפני התקופה הנאצית, המוסד גרפנברג סיפק
לבאייר-אלברפלד "אובייקטים לניסויי" לחיסוני המלריה שלהם.
אחד מראשוני הפסיכיאטרים שתיעד רצח ע"י הרעבה הוא היינץ פאולשטיך (-Heinz
Faulstich מוות בהרעבה בפסיכיאטריה, 1998). פאולשטיך מוסר מספר מינימום של
20,000 מקרי מוות לאחר המלחמה. כל ניסיון למסור מספרים מדויקים נידון
לכישלון משום שרבים מהמוסדות השמידו נתונים ומסמכים הנוגעים לעניין.
עד עצם יום זה הרוצחים זוכים ליותר אהדה מקורבנותיהם. יש יוצאים מהכלל:
הצוות במוסד וויטנאאור היילשטאטן בברלין חקר בביקורתיות את התפקיד
ההיסטורי של הקליניקה שלהם. בין 1938 וסוף המלחמה ב-24 באפריל 1945, מתו
4,607 חולים, בדרך כלל 20 יום לאחר הגיעם למוסד. לאחר השחרור, הגיעו למוסד
2,500 אנשים אך 1400 חולים "מתו" במהלך אותה שנה, סך הכול 55 אחוז. ב-1957
שינה המוסד את שמו לקליניקת-קרל-בונהופר-לנוירולוגיה. בונהופר הוא דמות
מפתח ב"עיקור הנחותים נפשית" ו-כרבים אחרים, עשה זאת בהתנדבות. למרות
פרישתו הוא המשיך לעבוד עבור בתי המשפט הנאציים ל''''עיקור גזעי''''.
בדצמבר 1941 הוא בדק "בן תערובת" יהודי אשר 14 שנה קודם לכן הוכנס למחלקה
פסיכיאטרית. אפילו בית המשפט ''''להגנת הדם והכבוד הגרמני'''' היסס, מאחר
והנבדק לא הפגין כל סימפטום של מחלה ועבד למחייתו. למרות זאת בונהופר יעץ
עיקור. המעוקרים בכפיה היו קורבנות המדיניות הגזענית של גרמניה הנאצית.
מעמד בקורבן שלהם, למרות זאת, מעולם לא הוכר חוקית ובכך נמנע מהם לתבוע
פיצויים. במקום זאת הם תלויים בלעדית למחייתם בקצבאות נכות. הרוצחים
האמיתיים יכלו לקדם את הקריירה שלהם. יתרה מזאת, ללא בושה הם שימשו
כמומחים ויועצים בכירים במקרים של תביעות פיצויים כשהם מבזים ולועגים
לקורבנותיהם בשנית בהכריזם ש-בהתחשב בנחיתותם, כל סימן של נזק נפשי לא
יכול להיות מוכח. אחד מהפסיכיאטרים היותר מכובדים ומוערכים בגרמניה שלאחר
המלחמה היה פרופ. הלמוט א. ארהרדט, חבר המפלגה הנאצית מאז 1937 ופרופ.
לרפואה משפטית וחברתית במארבורג. ארהרדט המופיע לעיתים קרובות כמטייח
ומטהר הפסיכיאטריה הנאצית. הוא נתן חוות דעתו כמומחה למשרד האוצר הפדראלי:
"להנהיג תשלומי פיצויים קבועים לאנשים שעוקרו בכפיה, ברוב המקרים, יוביל
רק לבוז ולא יוכל להצדיק את המחשבה האמיתית שמאחורי התשלום". ארהרדט זכה
במדליית פארצלזוס, הכבוד הגבוה ביותר שמעניקה הרפואה הגרמנית. הוא גם היה
חבר בגוף המייעץ בתחום בריאות הנפש לארגון הבריאות הבינלאומי, הוועדה
האתית והמחלקה המשפטית של הפדרציה העולמית של הפסיכיאטריה שבה התמנה,
לבסוף לחבר של כבוד.
היחס המבזה לקורבנות הוא מסורת: כבר ב-1946 הפרופסור הווינאי לפסיכיאטריה
אוטו פלוצל נתן עדות רפואית שהרעלה בגז הייתה באופן מיוחד הריגה הומאנית
בשל העובדה שהנרצחים "נסחפים לאיטם" למותם. המומחה הווינאי לרפואה משפטית,
ליאופולד ברייטננקר השמיע חוות דעת דומה, כאשר ב-1967 אמר: "המוות בגז הוא
אחת מצורות המוות ההומאניות ביותר שניתן לדמיין". (Ks 1/66 GStA Frankfurt
a.M).
ברייטנקר התבקש לבדוק את דר. אולריך אקילין ונאלץ להעיד נגד רופאים
האחראים לרציחות בגז. כמייסד האגודה האוסטרית לרפואה משפטית הוא היה חבר
בוועדות אתיות שונות. השנה הגיב בנו, מנפרד, פרופסור במכון לפיזיקה
תיאורטית בווינה, על אמירתו של אביו באומרו שאולי משפחות הנרצחים יוכלו
למצוא בה מעט "נחמה". הגנה על קולגות רצחניות היתה תמיד בעדיפות על סבל
הקורבנות. רק זה מסביר שוורנר היידה, פרופסור לפסיכיאטריה וראש הרציחות
בתאי הגז יכול היה להמשיך בעבודתו המקצועית תחת השם הבדוי של דר. סאוודה
ולעבוד כמומחה לתביעות פיצויים. דבר זה לא יכול היה להתרחש מבלעדי ידיעת
הקולגות שלו.
הגנה נמשכה עד מוות. במודעת האבל לדר. קלאוס אנדרוויט, האחראי לרציחות בגז
במוסד הפסיכיאטרי זוננשטין בפירנה, שנכתבה ע"י המועצה הרפואית הכללית של
סאקסוניה התחתית נאמר: "נכבד ונזכור אותו".
במודעת האבל להיינץ היינצה, המהל לשעבר של הגדול במרכזי הרציחות שחל
הילדים, מטעם הקליניקה הפסיכיאטרית בוונסטורף נכתב: "להנצחת כבוד". מודעת
האבל על פרופסור ורנר קאטל מאוניברסיטת קיהל, שניהל רצח המונים של ילדים
אומרת שהוא תרם "בדרכים רבות לרווחתם ולטובתם של ילדים חולים".
ומודעת האבל של הקליניקה הפסיכיאטרית של אוניברסיטת דיסלדורף המוקדשת
לפרופסור פרידריך פאנזה מסתיימת במשפט "חיים בשירות הסובלים...הושלמו".
פאנזה היה היועץ המומחה ב-T4 אשר "הוביל במומחיות" חולים לתאי גזים.
המכבדים את הרוצחים הורגים בשנית את הקורבנות.
חופש
מפחד
באמצעות ביקור באתר השמדה הנמצא במוסד פסיכיאטרי פעיל בעיר ברנבורג
שבגרמניה, מציג חגי אביאל את פעילותה של עמותה ישראלית למאבק בתקיפה
פסיכיאטרית*
*רשימה
זו נפסלה לפרסום בגליון מס. 9 מרץ-אפריל 2002 של המגזין ''''ארץ אחרת''''.
לדברי העורכת במבי שלג פרסומה יסכן את המשך מימון המגזין. פורסם
ב''''כפיה'''' מס. 7, עיתון עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר),
יולי 02''''
דלת
בקומת קרקע בקצה בנין לבנים מאסיבי היא הפתח לאתר ההנצחה. מדרגות יורדות
לפרוזדור במרתף בניצב למדרגות, מצידו האחד חלונות אופקיים בגובה פני
הקרקע. מצידו השני שורת חדרים מחוברים זה לזה. הפרוזדור הוא מבוי סתום.
פראו הופמן, מנהלת האתר, מלווה אותנו. להסבריה צליל אבסורדי של מדריך
''''צעד אחר צעד'''' ל"איך עשו זאת":
החדרים השונים המחוברים זה לזה
הם המסלול אליו נלקחו אנשים בשלבים השונים של הליך ההריגה. החדר הראשון
שימש להתפשטות וצילום. לכל אדם ניתנה שקית קטנה לאחסון חפציו שנשלחו לאחר
הריגתו למשפחתו. בחדר הסמוך ישבה ועדה רפואית מאחורי שולחן ובחנה כל אדם
בקפדנות כדי למצוא עילה פיזית לנמק בה את מותו בהודעה למשפחתו. בפינה
עומדים בלוני גז גדולים. בקיר המחבר לחדר השלישי דלת ברזל שלידה לבנת
זכוכית ששימשה אשנב הצצה. זוהי מקלחת הגזים במוסד הפסיכיאטרי ברנבורג
במדינת זאקסן אנהלט, גרמניה.
לדברי פראו הופמן הקמת מתקן ההריגה כולו "היתה פשוטה מאוד". כל הקומפלקס
נבנה במשך 4 שבועות. בסיומם שלחה ברלין מומחים שנתנו אישור סופי
שהכול לשביעות רצונה. במקלחת עצמה ראשי דוש באמצע התקרה. אין ברזים.
להחדרת הגז נדרשו 3 עד 5 דקות, ולאחריהן 20 דקות המתנה. החדר נשאר אטום
כשעה. עם סיום כל מחזור הריגה שוטף חלק מהצוות את הצואה, שתן, דם וקיא
מהגופות שעל הרצפה. 2 אנשי צוות מעבירים כל גופה לשולחן ביתור עשוי בטון
וקרמיקה הקבוע במרכזו של החדר הרביעי. במקלחת הגז הומתו 1400 איש בחודש.
"הרבה מוחות עדיין נמצאים בברלין" מעירה פראו הופמן.
אתר ההשמדה נמצא במוסד פסיכיאטרי פעיל עם תפוסה של 500 מיטות. אנשים
באים מרצונם, או מובאים בכפיה, לקומת הכניסה, כשבמרתף יש מקלחת גז.
פראו הופמן מטעימה שהפעולות נערכו רק בימי שני עד שישי. לא בשבתות, ימי
ראשון וחגים. אנשים הובאו באוטובוס, כל יום 65/75 איש. אנו מתעניינים אם
השוהים האחרים במוסד הפסיכיאטרי במהלך הרציחות ידעו על המתרחש? כמובן, ואף
הודגש לפניהם כי אם לא תתנהג בהתאם גם אתה יכול להישלח לתא הגז. אך לדבריה
נרצחו רק מי שהתאימו לקריטריונים מחמירים: שהות של למעלה מ-5 שנים במוסד
פסיכיאטרי וחוסר יכולת מוחלט לדאוג לעצמם.
בחדר החמישי והאחרון ממוקמים 2 הכבשנים הגדולים. את הבניין כולו מגמדת
ארובת לבנים עצומת מימדים בקוטרה ובגובה.
בניגוד גמור לחוסר העניין הכללי ברציחתם של הכלואים הפסיכיאטריים "חולי
הנפש" הרי אלו שנרצחו בשלב מאוחר יותר במרתף זה בשל יהדותם מונצחים בחדר
הכבשנים בלוח בזלת ונרות זיכרון. פראו הופמן מסבירה שהסיבה שהקהילה
היהודית הציבה לוח זיכרון במקום היא משום שהם מודעים פוליטית ומכירים
בחשיבות הכיבוד וההנצחה. מניסיוני, היא מוסיפה, "חולי נפש" אינם מונעים
פוליטית או פעילים בתחום זה.
זו התחנה השנייה במסע השורשים שלנו, מתנגדים (resistors) פסיכיאטריים מ-5
מדינות (פולין, ארה"ב, נורווגיה, גרמניה וישראל) שנערך ביולי 1999 תחת השם ''''חופש
מפחד''''.
מסע במסלול השמדת ההמונים בגרמניה. השמדה שהתבססה על הרפואה ושהחלה בשנת
1939 ונמשכה עד 1947/8 זמן רב לאחר תום מעשי האיבה. מסע זה הוא חלק
מהתעוררות בינלאומית לגיבוש מודעות פוליטית של מתנגדים פסיכיאטריים.
למרות שהאסוציאציה הראשונית בכניסה למוסד פסיכיאטרי היא "אושוויץ" הרי שרק
שנים רבות לאחר כליאתי בגיל 15/17 ובעזרת לימוד עצמי פענחתי את שורש
החיבור בין הפסיכיאטריה הגרמנית לשואה וקישרתי בין זהותי כקורבן תקיפה
פסיכיאטרית והיותי יהודי. הגדרתנו הפוליטית כמי שעברו תקיפה פסיכיאטרית
שפרדוכסלית נקבעה ע"י תוקפינו, היא פתח לשיקום כבודנו ולמאבק על זכויותינו
תוך הזדהות עם ערכי מוסר יהודיים ודמוקרטיים.
ההגדרה של ''''פשע כלפי האנושות'''' בניסוחה ע"י דה מנטון במשפטי נירנברג
מבהירה את הפן המוסרי שבשלילת הסטאטוס של אדם על בסיס ביולוגי.
הכלל היהודי האומר "רצונו של אדם כבודו" מופר ע"י התורה הפסיכיאטרית
הטוענת כי הכלוא הפסיכיאטרי איננו "אדם" מאחר והוא פגום בליקוי ביולוגי
ההופך אותו ל"תת אדם" (או בלשון החוק ל"חולה נפש") שיש לשרשו מגופה הבריא
של החברה.
חנה ארנדט לבדה הצביעה על מה שעד היום מתעלמים ממנו בישראל: טענת ההגנה
במשפט אייכמן להשמדת ההמונים כ"החלטה רפואית".
דר. ב. לוין הרצה על "תפקידיו של
רופא הרוח באבגניקה ובביולוגיה של התורשה בשים לב אל תנאי העם היהודי". הכותרת
היא ציטוט מתוך ביטאון ''''הרפואה'''', כרך ה'''' תרצ"ד, עמ'''' 282 הפסיכיאטריה
הארץ ישראלית בשנות ה-30'''' ושיתוף הפעולה עם תורת השבחת הגזע הגרמנית
כך זה התחיל. פוסטר תעמולה ללשכת מדיניות
הגזע הנאצית,
מחצית שניה של שנות ה-30
הטקסט אומר: "אדם חולה-גנטית זה עולה לקהילה במשך
חייו 60,000 ר"מ.
חברי העם, זהו גם כספכם. קראו את "האומה החדשה", הפרסום של לשכת
מדיניות הגזע של הנס"דפ".
רופאים
ופסיכיאטרים בארץ ישראל בראשית המאה 20 למדו במרכז אירופה, בהשפעת
התרבות הגרמנית. לארץ הביאו את רעיונות תורת השבחת הגזע. המאמרים הרבים
בהם קראו ללימוד ויישום תורת השבחת הגזע בישראל התפרסמו ב''''הרפואה''''
ביטאון ההסתדרות הרפואית העברית. היסטוריה של צביעות ורשע.
במשך כל שנות ה 30'''' היווה ''''הרפואה'''' החל מ-1924 הביטאון הרשמי
של ההסתדרות הרפואית העברית בא"י (ה.ר.ע) שופר תעמולה לרעיונות והצעות
המקדמים את תורת השבחת הגזע הגרמנית. בה בשעה שה.ר.ע מחתה כנגד רדיפת
הרופאים היהודים בגרמניה ובאוסטריה על סמך הרעיונות הגזעניים של שלטון
הנאצים, במקביל קידמה את אותם רעיונות ותכניות בכל הנוגע ל"חולי רוח"
בארץ ישראל. היסטוריה של צביעות ורשע נחשפת כאן לראשונה.
הביאו איתם את התורה האויגנית על השבחת הגזע, והנהיגו טיפולים קשים בהלם
חשמלי, הזרקת אינסולין ואף לובוטומיה. מחקר חדש
[-של רקפת שיק-זול, בצילום] חושף
פרק אפל על ראשית ימי הענף בארץ" * ב-12.6.04 מדווח
''''הארץ'''' על מחקר אקדמי
"ראשון מסוגו" של שחלב סטולר-ליס [בצילום] כיצד
שחלב
סטולר- ליס
שלושה (3!) רופאי משפחה בישראל
המנדטורית הפיצו, בכתב ובעל פה, את עקרונות תורת השבחת הגזע בתחנות ייעוץ
לזוגות העומדים להינשא שמוקמו בשכונות של "מרכזי אוכלוסיות מהגרים"
כ''''התקווה'''' ו''''נווה שאנן'''' בת"א.
ה.ר.ע נוסדה בתחילת 1912 כאגודה עברית
כלומר יהודית בלבד, ומנתה 91 חברים בארץ, מהם 9 בתל אביב. [ביטאון
''''הרפואה'''' כרך י"ב, תרצ"ו, עמ'''' 4333. כל הציטוטים ברשימה זו מתוך
''''הרפואה''''].
מספר הרופאים בארץ בתחילת המאה ה-20 היה זעום גם ביחס למספר
האוכלוסין ההולך וגדל: בשנת 1921 היו בחיפה 17 רופאים "יהודיים," [י"ב,
תרצ"ו, 47] בסוף 1923 היו בארץ 658 רופאים [ז'''',
תרצ"ג, 144].
ב-1933 מנתה תל אביב יחד עם יהודי יפו כ-85.000 איש. יחד עם מושבות השרון
כ-115.000 איש. "לצרכי כל האזור הזה ישנו רק בית חולים ציבורי אחד, בית
החולים בתל אביב המונה בסך הכל 130 מיטות. אם נוסיף על זה גם את מספר
המיטות למחלות מדבקות בבית החולים הממשלתי ביפו וגם את בתי החולים הפרטיים
בתל אביב יוצא כי לכל 1000 תושבים באזור זה ישנם בערך 2 מיטות לחולים." [ז'''',
תרצ"ג, 299]
תמונת מצב כללית לאוכלוסיה היהודית בשפלת החוף ב- 1935 קבעה כי
"באזור הזה המונה כיום 250.000 תושבים יהודים ישנם 2 בתי חולים ציבוריים.
בית החולים העירוני בתל אביב ובית החולים של הקהילה העברית בחיפה, שמספר
המיטות בהן עולה במקצת על 250 זאת אומרת מיטה אחת לאלף תושבים." [ט'''',
תרצ"ה, 404]
עלית הנאצים לשלטון והתחלת הסנקציות הביולוגיות גזעניות נגד היהודים
בגרמניה הביאה לארץ גל גדול של הגירת רופאים. מספר הרופאים הוגדל מ 450
בינואר 1933 עד ל 850 בדצמבר 1933, זאת אומרת כמעט הוכפל. הישוב הוגדל
רק ב-40.000 איש בערך. "בודאי שתוצאה מזה תהיה התחרות בלתי רצויה בין
הרופאים". [ח'''', תרצ"ד, 96-7]. גל העולים
הרופאים עורר חיכוכים וביקורת, מצד הרופאים המקומיים, בהתנשאות הארוגנטית
שלהם על הרופאים שהיו בארץ: "אין ספק שהרוב המכריע של העולים החדשים הם
אנשים רצויים לנו, אמנם כמו בכל ציבור גדול הופיעו אחדים ובודדים בלתי
רצויים מכמה טעמים: מהם שפגעו ברגשות חברינו שנושאים בעול העבודה זה כמה
שנים בארץ, על ידי התגנדרות אווילית והבעת דעות מעליבות לכולנו. ז. א.
שאנו איננו עומדים על הגובה המדעי הדרוש, כמוהם להבדיל, שהמדע הרפואי
האמיתי נמצא אך ורק בין העולים החדשים, שאנו צריכים להשתדל להגיע לדרגתם
וכו''''". [ח'''', תרצ"ד, 53]יחסי הרופאים בארץ
עם גרמניה היו סבוכים ומורכבים. מצד אחד רוב הרופאים בארץ ישראל הגיעו
ממרכז אירופה ובה ראו את מודל החיקוי לרפואה מודרנית: "את ידיעותינו
והשכלתנו הבאנו מקצווי תבל ובייחוד מארצות המדברות גרמנית. זה היה גורלנו
במאה האחרונה. כשהארצות הכי מאוכלסות ביהודים סגרו את דלתות מוסדות החינוך
בפנינו הוכרחנו לקבל השכלה מקצועית בעיקר בארצות המדברות גרמנית, ולמרות
הצרות והרדיפות דהאידנא אי אפשר לנו לא להודות בחובתנו כלפי התרבות
הרפואית הגרמנית." [ט'''', תרצ"ה, 369] למעשה
כל ענף הרפואה בארץ ישראל נשען על תעשיית הרפואה הגרמנית. על פי סכומי
יבוא תוצרת תעשיית התרופות לארץ בין השנים1932- 1937 הרי שגרמניה הגדילה
את חלקה ביבוא מדי שנה בשנה ובשנת 1937 הגיע חלקה ל-42.5% של כל יבוא
התוצרת הפרמצבטית. [י"ד, תרצ"ח, 326] ומאידך,
הסנקציות המבוססות על הביולוגיה (= תורת הגזע) שהופעלו ע"י הרייך השלישי
גם נגד היהודים העיבו על שיתוף פעולה זה: "כידוע פוטרו עד ראשון לאוקטובר
[-1933 נ.ל.] כל הרופאים היהודים בגרמניה מהמשרות הציבוריות שתפסו בבתי
החולים בעיריות וביתר המוסדות. כמו כן הורחקו היהודים ברובם מקופות החולים
ורק מעטים מהם מאלה ששמשו בחזית המלחמה הורשו להמשיך את עבודתם בתור
רופאי קופות החולים". [ז'''', תרצ"ג, 302]
"העיתונות מביאה לנו בזמן האחרון יום יום ושעה שעה ידיעות מחרידות על
הגורל הטרגי של חברינו הרופאים באוסטריה ובפרט בוינה". [י"ד,
תרצ"ח, 195].
כאמור לעיל רוב הרופאים באו לארץ ממרכז אירופה ומאזור התרבות הגרמנית בה
ראו את בית גידולם. בין השאר הם ייבאו לארץ את עקרונות תורת השבחת הגזע
הגרמנית. כפי שנראה בהמשך שימש ביטאון ''''הרפואה'''' קול קורא עקבי וחד
משמעי ליישום וקידום עקרונות תורת השבחת הגזע הגרמנית בארץ ישראל ככל
שהדבר נוגע ל"חולי רוח". באופן צפוי מגמה זו קבלה ביטוי החל משנות
השלושים עם הגיבוי החוקי והשלטוני שניתן למימוש הרעיונות הגזעניים בקרב
קהילת הרופאים והמדענים הגרמנית ולא נפסקה לחלוטין, גם לאחר 1939. עיון
ברשימת כותרות המאמרים שפורסמו ב''''הרפואה'''' מיסודו עד שנת 1931 מגלה
כי פורסם במסגרתם רק מאמר אחד על פסיכיאטריה וכי אין בהם כל מאמר המקדם
דעות ותפיסות גזעניות [ה'''', תרצ"א, 5], אך
דיווח משנת 1938 על 50 חוברות ''''הרפואה'''' שהופיעו משנת 1920 עד 1935
מציין כי הופיעו בהם 13 מאמרים על "עצבים ורוח" [ט'''',
תרצ"ה, 303.]
במאמרים הפסיכיאטריים ב''''הרפואה'''' יכלו הרופאים היהודיים לקדם בגלוי
את הפן שולל זכויות האדם של תורת השבחת הגזע. נחלק את המאמרים
הפסיכיאטריים לסוגים הבאים:
1)
דיווח על תקנות ופעולות של המערכת הפסיכיאטרית והשלטונית בגרמניה ובאזור
התרבות הגרמנית בנוגע ל"חולי רוח". שימו לב כי המדווח במאמרים
ב''''הרפואה'''' בצורה חסרת כל בקורת וללא מילת גינוי או מחאה, עונה
להגדרת "פשע כלפי האנושות" לפי ''''חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם,
התש"י 1950'''' "ספרות
רפואית/הפסקת הריון לפי הוראות פסיכיאטריות/ק. ברונר Conrad Bruner, Helv.
Med. Acta, Apr. 1937
המחבר דורש הפסקת הריון לא רק במקרה שלהריון וללידה יש השפעה מזיקה
ומסוכנת על בריאותה הגופנית של האשה אלא גם בכל מקרה שהשפעה זו יכולה
להיות מזיקה או מסוכנת למצבה הפסיכי. נשים הבאות בחשבון [להפלה כפויה,
נ.ל.] א) נשים פחות או יותר פסיכופתיות בעלות תורשה פסיכופטית, המחזיקות
אמנם את השיווי משקל הרוחני שלהן לפני ההיריון אבל הן מושפעות על ידו
באופן דפרסיבי קשה עד לידי סכנת איבוד לדעת. ב) סכיזופרניות, בזמן שיש
סכנה כי מחלתן תתגבר ותגיע לדרגה יותר קשה. ג) אפילפטיות. ד) מתנוונות.
המחבר הוציא לפועל במשך השנים 1934 1928 במחלקת הנשים שבבית החולים
המחוזי שבוינטרתור 73 הפסקות הריון, מהן השתייכו 46 הרות לסוג א'''', 12 -
לסוג ב''''". [י"ג, תרצ"ז, 167].
2)
קריאה ליישם בארץ את חוקי תורת השבחת הגזע הגרמנית בנוגע ל"חולי רוח":
חקיקה מפלה, איסור נישואין, עיקור ו/או ''''המתת חסד''''. שימו
לב מי הם
קורט
בלומנטל
×ארנסט
רודין, מראשית המאה ה-20 חלוץ מכונת המוות הפסיכיאטרית.
ממחברי החוק הנאצי ל''''עיקור'''' וממניחי הבסיס המדעי לחוק
ל''''מניעת ילדים לקויים גנטית'''' (שניהם משנת 1933). קיבל מדלית הוקרה
אישית מהיטלר בה הוגדר כ"חלוץ היגיינת הגזע"
××הנס
לוקסנבורגר, עוד בשנת 29'''' קידם את רעיון היגיינת הגזע בדברו
על "השמדת פחותי הערך".
באוגוסט 32'''' דרש לוקסנבורגר להנהיג קריטריונים אוגניים לעיקור, ובמידה
והפרלמנט הגרמני לא יאשר זאת, הרי שלדעתו על הפסיכיאטרים לעקר ללא רשות.
הפסיכיאטרים הגרמנים אותם מצטטים הפסיכיאטרים בארץ ישראל כסמכות וכמודל
לחיקוי.
"תעודת בריאות לנשואים
בארצות הסקנדינביות התחילו לטפל בשאלה זו עוד בשנת 1865. הצעד הראשון היה
חיקוק חוק האוסר את הנשואים לחולים במחלת הכפייה (אפילפסיה) אח"כ הרחיבו
שם את האיסור גם על חולי רוח והדיוטים. גם בארצות הברית קבלו מדינות שונות
את החוק הדורש תעודת בריאות מהעומדים לבוא בברית הנשואים. במדינות אחדות
נדרשת מהחתן בדיקה רק ביחס למחלות מין ומהכלה ביחס לשחפת ולמחלות רוח.
אולי הגיע הזמן להעמיד על הפרק את השאלה החשובה הזאת גם בארץ?" [ה''''
תרצ"ב, 332].
"מחלות רוח אצל עולים מאת קורט בלומנטל (חיפה)
עלי להדגיש את העובדה המצויה בכל הגירה, שיחד עם המוני העולים זורם לארץ
מספר די גדול של הרפתקנים ופסיכופתים נטולי מעצורים, הנבדלים במשך הזמן
מכל אותם אלמנטים המשתרשים בארץ באופן יסודי. תפקידם של משרדי העלייה הוא
לעכב את עלית הפסיכופתים ונגועי הסכיזופרניה. בשטח זה לא נעשה עדיין כל מה
שצריך היה להיעשות". [י"ג, תרצ"ז, 257/8].
"בריאות הציבור/הערות למאמרו של היילפרין: "מחלות הרוח בין היהודים בארץ
ישראל" מאת אריה קוצ''''ינסקי, תל אביב
כל ספירה רשמית ובתור כזו יש לחשוב גם את הספירה של היילפרין מצטמצמת
בקביעת המספר של חולי הרוח באוכלוסיה למועד ידוע. במפקד כזה צפונים בהכרח
מקורות משגה מרובים. ספירה כזאת אינה מוסרת אף כל ידיעות אימתי הופיעה
מחלת הרוח בפעם הראשונה ומתי בפעם החוזרת. כל אותם הפסיכופתים הנמנים לפי
סגולותיהם בין הפושעים המתאבדים, ושאר זרי החברה, נמצאים בלתי נכללים. אם
ברצוננו להשיג חומר מייצג שיש לסמוך עליו, עלינו לנסות ולקבל סדרות חסרות
פגמים ככל האפשר. רק חומר כזה יכול לתת לנו מושג ברור על המצב הנפשי
העצבני של עמנו. רק זה יוכל להמציא לנו גם את היסוד לאמצעי העזר לשם השבחת
הגזע (אוגניקה). התחלואה המשוערת בסכיזופרניה מגיעה לפי חקירותיו של ברוגר
עד ל 0.38%, לפי הספירה של היילפרין מתקבלת מכסה של 0.1% בערך. בעוד
שהתוצאות של ברוגר מבוססות על ספירה בלתי אמצעית, הרי התכוונו החקירות
החדשות יותר שבוצעו ע"י רודין×, לוקסנבורגר××
ואחרים, לערוך ספירת תחלואה של האוכלוסייה באופן ממוצע. הספירה הזאת צריכה
היתה לשמש בתור חומר השוואה לחקירות ביולוגיות תורשתיות. הערכים ביחס
לתחלואה משוערת בסכיזופרניה הם 0.85%, ביחס לטירוף המני דפרסיבי
0.41%. על יסוד כל המפקדים בדבר התרחשות הפסיכוזות האלה בין היהודים, אין
לראות שהערכים הם קלים יותר אצל היהודים. בכדי להגיע לערכים חסרי דופי
דרוש לבצע ללא דיחוי את סיכום הנמצא התורשתי ביולוגי. מטרתו היא החקירה
המדוקדקת של בני משפחתו של החולה הקרובים והרחוקים ביחס למחלות עצבים
ורוח, עליו להקיף את שלשלות היחס החולות בחינה תורשתית. לקביעת סטויי
הרוח הגלויים והחבויים יש ערך מעשי חשוב מאוד. ארץ ישראל של היום נכונה
מתוך הקרבה לעשות הכל למען הנוער. לשם השגחה ציבורית נבונה ומרחיקה ראות
על התפתחות הנוער ומשום מדינאות אוכלוסית בריאה צריך ע"י האמצעים להשבחת
הגזע למנוע ריבוי יתר של סטויי הרוח ופחותי הערך שהם גם בלתי מוכשרים
לחיי החברה". [י"ד, תרצ"ח, 233/6].
גם
התחלת הליך השמדת העם הגרמנית, המבוססת על הרפואה והפסיכיאטריה, ב-1939
לא גרם לפסיכיאטרים היהודים בארץ ישראל לשנות מכיוון פעולותיהם:
"הכינוס הארצי השני של רופאי העצבים ורוח בארץ ישראל, תל אביב, 17/18
באפריל, 1942 אריה קוצינסקי (תל אביב) מרצה על "מדיניות האוכלוסים
ופסיכופאתולוגיה"
כיום אנו חושבים כתפקיד חיוני את קביעת המבנה האיכותי של האוכלוסים. אנו
רוצים לתפוס את המבנה החברתי והביולוגי של החברה מהבחינה האיכותית. דבר זה
יושג בעיקר בדרך הקביעה של מבנה הגילים, של המבנה הסוציאלי, של חקר המשפחה
והתורשה. לחקר התורשה נקדיש את עיקרי דברינו בהרצאתנו זו. הדין וחשבון הוא
על 200 חולי עצבים ונפש (בתחנה להתייעצות בבית הבריאות ע"ש נתן שטראוס בתל
אביב). 1. המקצוע והפסיכופתיה נראו כאן הפרעות רבות: בייחוד הרגשות של
אי שביעות רצון ושל חוסר כושר פעולה במקצוע. 2. הפרעות מיניות היו
מיוצגות במידה רבה ובולטת. בייחוד יש להזכיר את המקרים המרובים באופן יחסי
של הומוסכסואליסם וקרירות מינית. 3. הפרעות תורשתיות נקבעו ב 48%
מהמקרים. אשר לשאלות האויגאניות: יש צורך לערוך בארץ מפקד בדיקות תורשתיות
ביולוגיות. נזכיר כאן בקיצור את ערכה וחשיבותה של השיטה ואת דרך השימוש
בה. הבדיקה צריכה לצאת מתוך סימנים בודדים. על השימוש בחוקי מאנדל, בייחוד
לגבי הורשת התכונות הנפשיות, ניאלץ לוותר לעת עתה. המטרה דלעיל היא עריכת
מפקד בדיקות ביחס לנטיות הנפשיות, לכשרונות, מחלות וכו''''. יש להיזהר
מהתפיסה השטחית שהאויגאניקה שואפת ליצירת האדם הנורמלי. המטרה היא לשמור
על מורשה רבת ערך לתרבות ולעם. מטרתה הסופית של החקירה היא למצוא את
יחידות המחלה הביולוגיות תורשתיות. בשאלת הפרוגנוזה התורשתית: יש
חשיבות לטיפוס של מיבנה הגוף. רדיקלים מסוימים של אופי כשהם מותנים
בתורשה מאפשרים מסקנות מרחיקות לכת לגבי החוקתיות של התהוות צורות אופי
חדשות ושל מחלות רוח תורשתיות, וכן הם מאפשרים פרוגנוזה תורשתית. מפקד
בדיקה ביולוגי תורשתי ניתן להגשמה על אף הקשיים הרבים. אשר לשיטה: המטרה
האידיאלית היא להקיף את כל האוכלוסים על ידי פתיחת כרטיסיה, שתרשום את
היחיד ואת שלשלת היוחסין שלו. הבדיקה הנפשית והגופנית תיערך לפי סכימה
מסויימת המאפשרת השוואות. המיפקד מוצדק מבחינה לאומית וכלכלית כאחד. ע"י
קידום אמצעים אויגאנים ושל טיפול סוציאלי אפשר יהיה לצמצם את התוצאות
למחלות ולעזרה סוציאלית. ההצעה המוצעת: להרכיב ועדה, שתפנה אל המוסדות
המוסמכים בדבר הכנות למפקד בדיקה ביולוגי תורשתי בארץ. ויכוחים:
איסרלין הביע את הסכמתו המלאה לעקרונות ההרצאה. בויכוחים השתתפו גם החברים
מקס לוי (תל אביב), מרדכי ברכיהו (ירושלים), זיגפריד לונתאל (רמת השבים).
נתקבלה הצעה להרכיב ועדה לשם בירור הבעיות של מדיניות האוכלוסים (בעיות
ביולוגיות, אויגאניות והיגייניות)". [כ"ה, תש"ג,14].
3)
מודל החיקוי שעמד לעיני הרופאים היהודים בארץישראל בשנות ה 30'''' הוא
גרמניה שבה לא רק פותחו ויושמו עקרונות תורת הגזע והשבחת הגזע אלא גם קבלו
גיבוי משפטי
"המיקרוסקופיה של נימי הדם והאישיות הפסיכופיסית / מאת הרכבי כץ, תל אביב
נימי הדם מהוות אותו הקטע של מחזור הדם שבו נעשה חילוף החמרים שבין הדם
לבין האריגים. הנימים הדקיקות האלה אינן נראות אלא על ידי מגדלת. ישנם
מקומות בגוף האדם, שאפשר לקרב את ראיית נימי הדם על ידי מיקרוסקופ מיוחד,
הנקרא מיקרוסקופ קפילרי, למשל, בחלקי עור וריריות ידועים. הדבר הכי נוח
הוא לבדוק את הנימים שבעור הקמט שעל יד צפורן האצבע, כי במקום זה כפל העור
הוא די עדין ונוח לחדירת הקרניים. המקרוסקופיה הקפילרית לפי דעתו של W.
Jaensch מרשה לגלות עיכובי התפתחות של האישיות הפסיכופיסית כבר בגיל הכי
צעיר של הילד וגם לטפל בהם בהקדם. כשהרצה Jaensch את הרצאתו במשרד הבריאות
של ברלין דרש, כי בחירת הפקידים לשרות במשטרה תעשה לאחר בחינת נימי הדם
שלהם, בכדי להשיג פקידים נורמלים. נביא כאן לסיום את דעתו של הדוצנט
Litzenburger משנת 1929 בחבורו המקיף על "הקונסטיטוציה, הגזע והתורשה" וזו
לשונו: "העתיד ילמדנו, אם המקרוסקופיה הקפילרית ערכה רב בשביל החקירה
הפסיכיאטרית. ההתענינות בשאלת המקרוסקופיה הקפילרית הולכת וגדלה וחכמי
הגינטיקה אינם יכולים לעבור עליה בלי בחינה עמוקה. במובן זה יש להביט על
עבודתם של Jaensch ועוזריו כעל התקדמות". [ו'''', תרצ"ב, 140/3].
4)
שיתוף פעולה של הפסיכיאטרים בארץ עם הפסיכיאטריה הגרמנית
"מן העולם הגדול/הקונגרס החמישי לפדגוגיה רופאת (רשמי משתתף)/מאת מרדכי
ברכיהו
מיום שנוסדה החברה הבין לאומית ל"היילפדגוגיה" (לפני 8 שנים) נתקיימו 5
קונגרסים. הקונגרס החמישי נמשך 4 ימים (מהשביעי עד העשירי שנה זו) בקלן
שבגרמניה. מלבד
מרדכי
ברכיהו "זהו תפקידה של החקירה הביולוגית. בבואנו לקבוע את הערך
הביולוגי של אדם אין לנו דרך אחרת מאשר אנליזה של מערכות הגוף כולו...ככל שהאדם מתרחק מבחינה זו מהממוצע האריתמטי, פוחת ערכו
הביולוגי"
פישל
שניאורסון למד
רפואה בברלין וגר בה החל מ-1922 וכתב ספר שבו הוא מתאר את עבודתו
כפסיכיאטר שמטפל בניצולי
השואה לאחר המלחמה
300 הרופאים השתתפו בו מאות אחדות עורכי דין, פסיכולוגים ומורים, המטפלים
בילדים אינורמלים, כמו בעלי רפיון השכל [=מפגרים נ.ל. (Oligofrenie),
לקויי החושים, ילדים פושעים, כבדי חנוך וכדומה. תשומת לב עוררה הרצאתו של
הפרופ'''' סצונדי מבודפשט. הוא השתדל לבאר בעזרת טבלאות ודיאגרמות את
האמצעים השונים בקביעת גבולין בין הנורמלי לבין דרגות הפתולוגי ואת ערכם.
אנליזה של צורות הגוף: גדול השלד, הגולגולת, המשקל, התבגרות העצמות,
התבגרותן של נימי הדם, אנליזה של צורות הנפש: דרגות התבונה, ניתוח
האינסטינקטים והאופי, אנליזה של צורות התגובה (פיזיולוגית ופסיכולוגית):
הגדשת הסוכר בדם אצל בעלי רפיון השכל. תמורת החומרים אצלם, בדיקות ביו
סרולוגיות אחרות כמו קביעת קבוצות הדם» טיפוסי תגובה ביחס לתפיסה,
(Behvior), לחברות. בוחן התבונה בלבד אינו מספיק. זהו תפקידה של החקירה
הביולוגית. בבואנו לקבוע את הערך הביולוגי של אדם אין לנו דרך אחרת מאשר
אנליזה של מערכות הגוף כולו. ביונורמלי הוא האדם שסימניו הביולוגיים אינם
מתרחקים בהרבה מהמידות הרגילות המצויות באיש הבינוני. ככל שהאדם מתרחק
מבחינה זו מהממוצע האריתמטי, פוחת ערכו הביולוגי". [ה''''
תרצ"א, 91/2].
"ידיעות ספרותיות/ פישל שניאורסון, תל אביב פרסם ב Zeitschrift f.
Kinderpsychiatrie. N6, 1938 את המאמר: "Charakterologie des
kindlichen Schlaflebens" [י"ד, תרצ"ח,327].
5)
ההיבט האפל שולל זכויות האדם של תורת השבחת הגזע עולה במאמרים רפואיים
תמימים למראה
"טמירות האשכים בימי הילדות/ מאת מרדכי ברכיהו ירושלים, מחלקת "הדסה"
להיגיינה של ביה"ס בארץ. הרצאה שנתנה בכינוס החמישי של רופאי קופ"ח עממית
במושבות
עלינו לקבוע את אורך הזמן שבו מסוגל האשך להישאר בחלל הבטן או בצינור מבלי
להינזק. לשם כך יהיה צורך להסתכל במשך שנים ולבדוק את תאי הזרע של בני אדם
שבילדותם היו נגועים בטמירות האשכים. מעניין שאצל בני אדם נורמליים מוצאים
87% של תאי זרע בריאים בעוד שאצל נגועים בשיצופרניה, אפילפסיה, כוריאה או
בפיגור שכלי אינם מוצאים אלא 35% של תאי זרע בריאים. יש עוד נימוק
לחשיבותה של המחלה הזאת בימי הילדות. אם האשך המנוון מייצר לא רק תאי
זרע במידה פחותה (אוליגוספרמיה) אלא גם תאי זרע חלשים (אסתנוספרמיה) הרי
הילד הנגוע עלול להקים דור חלש ופגום. כשם שהאלקוהוליקון הוא מועד להקים
דור פגום בסיבת הרעלתה של רקמת הציפוי באשכים, כך גם האיש שרקמה זו
התנוונה אצלו בחום הגבוה שבחלל הבטן: יציבותו של הדור הבא כלפי השפעות חוץ
תהיה מקופחת. חובת הבדיקה המוקדמת חשובה גם מטעם אחר. בודאי אפשר למצוא
אצל הנגועים בטמירות אשכים עוד סימנים אחרים להתפתחות פגומה. היא נסיגה
לאחור בדרך ההתפתחות עיכוב על דרגה בהמית. פגמים גופניים נוספים שנמנו
אצל הנגועים במחלה זו: אפיספדיה, היפוספדיה, אידיוטיות, אפילפסיה,
נורסטניה חזקה, היסטריה ועוד. טמירות האשכים מצויה גם אצל בעלי חיים
וידוע שהסוס הנגוע בזה הוא "עצבני": הוא נושך, רוקע ברגליו, אינו נוח
לציות, בקיצור הוא כבד הסתגלות. אנו יכולים להניח שטמירות האשכים משמשת
סימן ואזהרה, שלפנינו פגם בהתפתחות, שהנגוע עלול להגיב על גירויי הסביבה
בצורה עצבנית, שהוא יהיה כבד הסתגלות, בעל "אופי עצבני" אפילו כשאין
סימנים של נברסטניה קשה או של מלנכוליה. על הקשר שבין טמירות האשכים
בימי הילדות לבין ליקויים נפשיים של הנגוע ושל הוריו ידובר במאמר מיוחד". [י"ד,
תרצ"ח, 289/93].
"מחיי האיגודים המדעיים/דו"ח מישיבות האיגוד של רופאי עצבים ורוח בתל אביב
לשנת תרצ"ז (1936/7)
יוליוס מוזס: שיצופרניה אצל ילדים בארץ ישראל.
קשה לברר עד כמה נפוצה השיצופרניה בין ילדי ארץ ישראל. בגרמניה
העלתה הספירה הכללית 2.75% חולים בגיל עד 51 שנה. אולם יש להטיל ספק
באמיתות כל הספירות מסוג זה בגלל שלושה גורמים אלה: א) הבדלים גיאוגרפיים.
ב) הבדלים טרמינולוגיים. ג) קשיים באבחנה.
יוליוס
מוזס "בגרמניה ישנה מגמה חזקה להשבחת הגזע (אבגניה) וחוק המפקח
על הנישואין"
החקירה הקטמניסטית מוכיחה שמבין הילדים שהוכנסו בשעתם לבית החולים יש
שהבריאו כנראה לגמרי ויש שנשתנו לטובה. אבל גם הערכה זו דורשת זהירות.
חשוב מועד החקירה והרבה תלוי גם בחוקר. יש רושם שבארץ ישראל מרבים להעמיד
את האבחנה שיצופרניה יותר מדי. המרצה עומד על הקשיים שבאבחנה בתקופה שלפני
המחלה, בתקופת המחלה ובתקופה שלאחר המחלה. המרצה עומד על טעויות באבחנה.
יש ומתגלה אופי נורמלי כשמרחיקים את הילד מסביבתו. ישנוכעין שיצואיד
בתקופת הבגרות שהיא תקופת השלילה בכלל. יש גורמים חיצוניים ויש גורמים
תורשתיים.החקירות בשטח התורשה אולי תבררנה את כל השאלות האלה. בגרמניה
ישנה מגמה חזקה להשבחת הגזע (אבגניה) וחוק המפקח על הנישואין". [י"ד,
תרצ"ח, 245].
6)
הנחת יסוד בדבר תקפותה של תורת הגזע ויישומה בארץ ישראל "האופי
והמהלך של הנברוזות בסוגים השונים של מבנה הגוף/מאת שמעון פליישמן, תל
אביב / מתוך הרצאה באיגוד הנוירולוגים והפסיכיאטרים בתל אביב
יש
לדרוש מהרופאים כי לא ישכחו את האפשרות למצוא בסיס אורגני בנוגע למחלות
שנשארו עדיין במסגרת הנוירוזות. המיונים השונים שהכרתים בנסותי לכתוב את
האנתרופולוגיה של היהודים, לא היו מותאמים לצרכנו ולא יכולנו להשתמש בהם
בעבודתנו המעשית. שינוי גדול הביאו בשטח זה חיבוריו של קרטשמר×, שנתנו לנו לא רק מיון הגון, אלא גם גילו
יחסים מתמידים בין מבנה הגוף לבין צורות פסיכולוגיות
×ארנסט קרטשמר.
ב-33'''' הצהיר על הצורך בעיקור רפי השכל, ובהכללת שתיינות, עבריינות
ואפילפסיה כנימוקים להרג. פעיל בפסיכיאטריה הארגונית של המשטר הנאצי:
ב-33'''' נבחר לועדה המנהלת של ''''הארגון להגיינת הגזע והנפש''''. עורך
הביטאון ''''היגיינת נפש'''' יחד עם ארנסט רודין
מסוימות. התנגדותם של חוגי מלומדים אחדים להשקפה הזאת לא יכלה להשבית את
הפעולה הפורה של האידיאות החדשות. העובדות היסודיות אושרו ונתרחבו ועל
קרקע התורה החדשה צמחו הכרות חדשות. חיבוריו של קרטשמר× גילו לנו גורם חדש
בהתפתחותן של מחלות העצבים והרוח. לפי בירנבאום המחלה אינה מתהווה על ידי
הגורם הפתוגני אלא היא מקבלת ממנו את צורתה המיוחדת. זמן מה אחרי פרסומה
של תורת קרטשמר ראיתי בתצפיותי שהגבולות בין הטיפוסים השונים של מבנה הגוף
מקבילים לא רק לגבולות הפסיכוזות השונות, כפי שמלמד קרטשמר, אלא גם
שההבדלים שבאותה המחלה עצמה קשורים אף הם במידה רבה בהבדלים שבמבנה הגוף.
כדי לקבל מסקנות ברורות בחרתי בטיפוס נוירוזה אחת, בחרתי במקרים שרגילים
לכנות אותם בשם נוירסתניה. לרוב היו החולים גברים. העדפתי להשתמש לחקירותי
רק בגברים, הואיל והשתייכות לטיפוס מסוים של מבנה הגוף היא בגברים יותר
בולטת מאשר בנשים. מהטיפוסים של קרטשמר בחרתי רק בשלושה, שהם המסוימים
והשכיחים ביותר: א) הטיפוס הפיקני, ז.א. אנשים בעלי גפים ושכם צרים,
ושגופם הוא עם זה מוצק, פניהם רחבים, גרונם קצר וחסון, גולגולתם גדולה,
עגולה ועמוקה. עם כל ההרמוניה הנראית ביחסים העיקריים בין חלקי הגוף הרי
הם נוטים להשתמנות, המתבטאת ביחוד בהתהוות כרס עבה, ב) הטיפוס האסתיני או
הלפטוזומי אנשים רזים, דקים חיוורים לרוב, בעלי שכם צר, חזה מארך, צר
ושטחי. אופייני היא הרוחב הקטן שלהם ביחס לגדילתם באורך, ג) הטיפוס
האתליטי אנשים גבוהים או בעלי גובה בינוני, עם שכם רחב, בטן מתוחה,
עצמות גסות וקצות גפים גדולים. בחרתי 66 חולים שהתאימו למטרתנו, 23
פיקניים ו-43 לפטוזומיים ואתליטיים. נראה כאילו הלפטוזומיים מהווים את
הרוב בין הנוירסטנים. החולים משני הסוגים שונים הם גם בהתנהגותם כלפי
האנשים בסביבתם. בסוג האחד כמו בסוג השני החולים הם כל כך מעונינים בעצמם
ובמחלתם, עד שהם מזלזלים בקרוביהם. בכל זאת לאדישות הזאת בסוג הראשון אופי
זמני, חריף. בניגוד לזה יש לאדישות מצד החולים מהסוג השני אופי מתמיד.
סטיות מניות אינן תופסות מקום חשוב בחומר שלנו. בסוג א'''' מתאוננים
החולים על תשישות מינית לעומת זאת מצאנו בסוג ב'''' במקרים אחדים סטיות
פרברסיות. אם נשים לב לא רק לתלונותיו של הנוירסטני ולא רק לסימנים
הידועים אלא גם למבנה הגוף, נקבל קודם כל דחיפה לחקירה יתרה במצב רוחו של
החולה ולחדירה יותר מעמיקה באופייה של המחלה. ניסיתי לחקור ביחסי התורשה,
אבל לא הצלחתי בזה, מפני חוסר ההתעניינות בכך מצד חלק גדול של החולים שהיו
לרוב יהודים. מעניינים המקרים המעטים שבהם הופיעו, אחרי שנים רבות,
פסיכוזות. בסוג א'''' ראינו 4 מלנכוליות או מחלות מניות דפרסיביות בין
23 חולים, ובסוג ב'''' 2 סכיזופרניות בין 43 חולים. עוד מילים אחדות על
הרכבו של החומר שלי. כאשר קבעתי את ההבדלים בין שני הסוגים האלה, הופיעה
השאלה, אם אין הם תלויים בתנאים המיוחדים שבהם חיו החולים או בהבדלים
גזעיים או בתקופות חיים מיוחדת. החולים היו ברובם יהודים, אבל היו ביניהם
גם רוסים, אוקראינים וגרמנים "טהורים". בכלל ראויה מאוד לתשומת לב העובדה,
שהמחיצות בין סוגים בעלי מבנה גוף שונים הן חזקות הרבה יותר מהמחיצות
שנוצרו על ידי תנאי החיים השונים וכן בגבולות מסוימים גם בין גזעים
שונים. הדבר ברור בענין הנידון כמו שהוא ברור עוד יותר ביחסים בין בעלי
קבוצות דם שונות. איזו מחיצה יכולה להיות חזקה יותר מהמחיצה בין קבוצות
דם שונות, כשדמו של האחד מסוגל להמית את חברו מקבוצה אחרת, אבל שניהם
שייכים לאותו העם ולאותו הגזע". [י"ד, תרצ"ח, 153/61].
"כרוניקה/בחוג הרופאים למחלות עצבים ורוח בירושלים
דר'''' ב. לוין הרצה על הנושא: "תפקידיו של רופא הרוח באוגניקה ובביולוגיה
של התורשה בשים לב לתנאי העם היהודי". הוא נתן סקירה תמציתית על מסקנות
המדע האחרונות והביע את דעתו על תפקידיו המיוחדים של הרופא היהודי בארץ
בשטח ההוא". [ח'''', תרצ"ד, 282].
המאמרים
הבאים מביטאון ''''הרפואה'''' מדגימים כיצד מושפעים מעקרונות תורת הגזע,
ניסו הרופאים היהודיים לרתום אותה לצרכי שיפור הדימוי היהודי:
"מוצאם של היהודים הצהבהבים [= בלונדינים נ.ל]./מאת ס. טשורטקובר
אחד הסימנים הבולטים ביותר של הגזע הוא צבע העור השערות והעיניים. כפי
שידוע לנו על יסוד חקירות אנתרופולוגיות מדויקות הסימנים האלה הם מלידה
ועוברים בתורשה. אותם הכללים חלים כמובן על היהודים. ֹ ברצוני להבליט כאן
את כל היסודות של הצבעונות הבהירה האופיינים לדמות הגזע של היהודים
הצהבהבים. כפי שנוכחנו חושבים ברוקה, לושאן ובמקצת גם וירכוב את היהודים
הצהבהבים לקרובי הטיפוס הצפוני עם סימניו האופיינים: קומה גבוהה, מבנה גוף
דק, גולגולת מאורכת, פנים צרים, אף ישר וצבעונות בהירה. אולם פישברג מתנגד
להשקפה זו וחושב שחלק גדול מהיהודים הצהבהבים מתייחס לטיפוס התת צפוני
מהגזע הצפון בלטי. סימניו האופיינים של הטיפוס הזה הם קומה בינונית..." [י"ד,
תרצ"ח,106/9].
בהתאם
לעקרונות תורת הגזע והשבחת הגזע הומצאו נימוקים הולמים להסברת כל תופעה,
בגבול שבין המגוחך לפתטי:
"על החיסון הגזעי נגד שחפת אצל היהודים/מאת ד"ר א. בן גפן, מנהל המבראה
"בילו"
א.
בן גפן
משה
אינהורן
זה מכבר רווחת אצל רבים מחוקרי השחפת הדעה כי לעם היהודי ישנו חוסן גזעי
נגד השחפת, היות ומספר המתים ממחלה זו אצל היהודים הוא בכל מקום הרבה יותר
קטן מאשר אצל העמים האחרים שבתוכם הם יושבים. הרבה סטטיסטיקות מוכיחות
טענה זאת. איך אפשר לבאר את סיבת כוח ההתנגדות הזה של היהודים לשחפת שהוא
הרבה יותר גדול אצלנו מאשר אצל העמים שבתוכם אנו יושבים? האם זוהי באמת
תכונה גזעית, תכונה המיוחדת לעם היהודי, תכונה ביולוגית שבדם הגזע? או
תכונה שרכשו לעצמם היהודים במשך הדורות ע"י בחירה ופיתוח בעבר. גם דר,
רופין מתרשם מסטיסטיקות כנ"ל ומביע את דעתו בספרו ''''הסוציולוגיה של
היהודים'''' כאמור: "קרובים הדברים שיש ליהודים כשרון התנגדות מיוחד
לגזעם". [ז'''', תרצ"ג,164].
"חדשות ספרותיות בעריכת דר'''' משה אינהורן
יצאה החוברת "הרופא העברי", במדור מאמרים מיוחדים: דר'''' ישראל גיוונר
הגורם הגזעי במחלות העיניים בקרב היהודים". [ז'''', תרצ"ג,
42].
"מן הספרות הרפואית / סרולוגיה: מתוך חקירות סרולוגיות בין שבטי ישראל/
רינה יונוביץ
דעות האנטרופולוגים, אטנולוגים והיסטוריונים על מקורם של יהודי תקופתנו הן
שונות. אחדים (Chamberlin, E.Renan, Topinard) מוכיחים שהיהודים הם תערובת
של עמים שונים, ואחרים (R.Andree) להיפך, מביטים על היהודים כעל עם טהור
בלתי מעורב. חקירת קבוצות הדם והתכונות התורשתיות הבלתי מתחלפות שהוכנסה
בבדיקות האנטרופולוגיות מרשה לבסס את החקירות על בסיס מדויק.
Weissenberg שחקר את היהודים מטעם אנטרופולוגי, חושב את התימנים ליורשים
אמיתיים של העברים הקדמונים, אבל תולדות החיים של שבט זה נותן בכל זאת
מקום לחשוד במידה ידועה בהתערבות דם זר בדמם של אלה.
מנקודת חלוקת הקבוצות של הדם קבלנו את התוצאות שדלקמן.
% מספר הנבדקים קבוצת הדם
26.1
261
A 16.1
161
B 1.8
18
AB 560
56.0
0 100.0 1000
אינדקס הגזע = 1.55
מתוך המספרים האלה אנחנו רואים שמספר הקבוצה O הוא גבוה מאוד, מה שמראה
בלי ספק את טהרתו היחסית של הגזע. מספר הקבוצה A הוא גבוה מקבוצה B". [ז'''',
תרצ"ג, 26/7].
"מחלת הסרטן אצל היהודים/שכטר Schachter; Progres med., No. 1931
נראה הדבר ששכיחות הסרטן והשתכנותו בגוף הן אחרות אצל היהודים מאשר אצל
עמים אחרים. בודאי יש בזה משום השפעת המבנה הביולוגי, התנאים הסוציאלים
והכלכליים". [ו'''', תרצ"ב, 82].
שימו
לב לצביעות שבעמדת ה.ר.ע: מחד תמיכה מלאה בתורת השבחת הגזע הגרמנית ומאידך
דאגה לגורל (הרופאים) היהודים באירופה, צביעות הבאה לביטוי מושלם באותן
הצהרות פומביות לרגל קונגרסים וכינוסים עולמיים, המובאות להלן. בהצהרות
אלו, בטווח משפט אחד זה מזה, תומכת ה.ר.ע בתורת השבחת הגזע (כשמדובר
ב"חולי נפש" כפי שראינו במאמרים הקודמים שפורסמו ב''''הרפואה'''') ומגנה
אותה (כשמדובר ב"יהודים"): "לקראת
הקונגרס העולמי של הרופאים היהודים קול קורא הגורל העמיד בפנינו כיום
בבהירות יתרה שאלות רבות בשמירת הבריאות ובאוגניקה של האוכלוסין היהודים
במקומות תפוצותיהם בגולה ובמקום כינוסם בארץ ישראל. ביחוד חשובות שאלות
ההסתגלות וההתאקלמות של המוני העולים בארץ ישראל. השנאה הישנה לעמנו מצד
צורריו מצאה לה לבוש חדש בשאלת הגזע, ובתורה מסולפה, המכוונת להשפיל גם את
כבוד עמים וגזעים אחרים בעלי תרבות עתיקה, מצאו להם שונאי ישראל נשק מורעל
להתעלל בנו. תפקידם של הרופאים היהודים הוא לגלות את הלוט מתורת השקר של
ההדיוטות והבורים שבמחנה הבריונים". [ט'''', תרצ"ה, 423/4].
"סכום עבודת הועדה הא"ית לקונגרס העולמי של רופאים יהודים עד ל 22
בנובמבר 1935 נתארגנה ע"י הסתדרות הרפואית העברית בא"י ועדה א"ית לקונגרס
העולמי של רופאים יהודים. בתור תכנית הקונגרס הוחלט להציע: ח. העקרים
האוגנים בבעיות הקיום של העם העברי. ט. שאלת הגזע וסילופיה". [ט'''',
תרצ"ה, 424].
את
התמונה העולה מתוך ביטאון ''''הרפואה'''' ניתן לסכם בקביעה כי הרופאים
היהודיים בארץ ישראל תמכו ב/קידמו את/ופעלו בתוך עקרונות תורת הגזע
והשבחת הגזע הגרמנית. הקוץ שבאליה, נגדו מחו ועליו התמרמרו, היתה הכללתם
הם כקבוצה ביולוגית בקריטריונים המבזים והפוגעים של תורה זו.
בשנת 1943 פירסם ''''הרפואה'''' את מאמרו של הפסיכיאטר התל אביבי פישל
שניאורסון "לנוכח מגיפת ההשמדה באירופה ולפסיכופאתולוגיה של טירוף עמים
והמונים". במאמר נכתב כך: "בפעם הראשונה בהיסטוריה התפרץ באירופה טירוף
ההשמדה של ההמונים, שיש בו בהחלט משום מגיפת עולם. הזוועות הללו אינן בגדר
הטבע של איזה שהוא יצור נורמאלי, אלא זוהי הופעה חולנית של טירוף אגרסיבי
אצל המונים, שתאוות הרצח אחזה בהם כעווית אפילפטית ומתפשטת באורח סטיכי
כמגיפה נפשית. התמונה שלפנינו באירופה היא כאילו מבתי סוהר ומבתי חולי
רוח הגיחו מחוריהם מטורפים נואשים ופושעים פליליים שיצאו מדעתם, שברו את
דלתות המוסדות הסגורים, ובהשתלטם על המכונה הממלכתית של מדינה גדולה כבשו
ארצות אירופה ומושכים אותה בשיטתיות שבגורל לתוך תהום האבדון ושחיתות צלם
האדם". [כ"ד, תש"ג, 150].
כלומר, הכלואים הפסיכיאטריים "חולי הרוח", מי שהיו הקורבנות הראשונים של
תורת הגזע והשבחת הגזע הגרמנית שלשם רדיפתם והשמדתם חוקק החוק הגזעני
הראשון בגרמניה ביולי 1933 ''''חוק בית דין לבריאות גנטית'''' וזאת
שנתיים לפני ''''חוקי נירנברג'''' הידועים לשמצה, הראשונים שהושמדו
במקלחות גזים בידי הפסיכיאטרים הגרמנים יוזמי ומבצעי רעיון השמדת העם
המבוססת על הרפואה והפסיכיאטריה הגרמנית, הם אלא המוצגים בידי הפסיכיאטר
התל אביבי כאחראים וכאשמים בטירוף המערכות שתורת הגזע והשבחת הגזע הביאה
לעולם. זהו אותו פסיכיאטר שביטאון ''''הרפואה'''' דיווח כי פירסם בשנת
1938 מאמר מלומד בכתב עת פסיכיאטרי גרמני. היסטוריה של צביעות ורשע.
אחרית
דבר השבחת
גזע ניאו נאצית
בבסיס השואה הונח מדע ביולוגי גזעני שלפיו קיימים ליקויים גנטיים בקרב
קבוצות אוכלוסייה ייחודיות: יהודים, הומוסקסואלים, סכיזופרנים ואחרים,
שהופלו חברתית. ליקויים לכאורה גנטיים אלו הפכו בני אדם ל"תת אדם"
שהושמדו בשם טיהור האומה הגרמנית. הנאצים אינם, והנאציזם שהפך לחוק מדינה
את תורת הגזענות הרפואית פסיכיאטרית אכן מת. הפסיכיאטריה הביולוגית
והפסיכיאטריה הגנטית (שתי התורות שהשתמשו בנאציזם כלי שלטוני להוצאה לפועל
של תוכניות הטיהור הביולוגי שלהן) חיות, קיימות ומשגשגות. היהודים
וההומוסקסואלים השיגו כוח פוליטי כנגד רודפיהם. נשארו הסכיזופרנים. ושוב
מועלית טענה מדעית המתבססת על דעה קדומה, שנאה ורדיפה באמצעות דיבה רפואית
׀ זוהי הפסיכיאטריה הגנטית. וכמו בשנות ה 30'''' פסיכיאטרים יהודים
מישראל משתפים פעולה עם תורות אלו. הידעתם שהפסיכיאטר יוסף זוהר,
מבית חולים ''''שיבא'''' תל השומר'''' מכהן בוועד המנהל של הפדרציה
העולמית של חברות לפסיכיאטריה ביולוגית, וכי הפסיכיאטר הירושלמי
ריצ''''ארד אבשטיין מהמוסד הפסיכיאטרי ''''הרצוג'''' מתכנן להביא לארץ
לירושלים דווקא את הקונגרס העולמי של הפסיכיאטריה הגנטית בשנת 2004?
אלו
שמות פסיכיאטרים ביולוגיים וגנטיים ישראליים:
מחלקת
פסיכיאטריה ביולוגית ב''''הדסה'''' עין כרם, ירושלים: לוי
/ פינקל / גרינברג / שלפמן / אריה שליו / קאניאס / דורביץ / ברנרד
לרר / רונן סגמן / אגיד / קרני / יקיר / טורצקי מוסד
פסיכיאטרי ''''הרצוג'''', ירושלים:
ריצארד אבשטיין / איזנברג / נימנוב מתקן
כליאה פסיכיאטרי ''''גהה'''', פתח תקוה: סם
טיאנו / מנור פקולטת
מדעי הבריאות, מרכז סטנלי למחקר דוקוטבי באוניברסיטת בן גוריון בנגב: רוברטו
חיים בלמקר/משה קוטלר/גלילה אגם/א. שמיר/כהן מכון
וייצמן למדע מחלקת גנטיקה מולקולרית:
הורןסבן בית
חולים העמק בעפולה, מחלקת פסיכיאטריה:
רשף/קרמר/בלאנארו
דרכה של הגנטיקה הגרמנית/נאצית הובילה לאושוויץ. דרכה של הגנטיקה
הפסיכיאטרית החדשה מובילה לרדיפה, לעינויי ההתערבות הפסיכיאטרית הכפויה
ולרצח במסווה של בדיקה פסיכיאטרית טרוםלידתית (Pre-Natal
Psychiatric Assessment) ומכאן: השבחת גזע ניאונאצית. בשם
כבוד האדם וחירותו עיצרו פסיכיאטרים גנטיים אלו!
תודתי לשולה ווידריך, ארכיון העיר תל אביב, ספרית הר"י חיפה, ספרית מכון
מקס פלנק לפסיכיאטריה ברלין, אפרים בנטל, מרים מאייר, ניקי ועדי על
העזרה.
תוספת באתר בלבד
הורות איגנית
המשך קידום תורת השבחת הגזע במדינת ישראל שלאחר השואה
אנו מצטטים מממאמרו של גבריאל קאבאליון
(מרצה בבית ספר לעבודה סוציאלית ובחוג לקרימינולוגיה) "הרקע
למיסוד החינוך המיני וההסברה המינית בישראל", שהופיע ב"במכללה" עמ''''
111-113: "עם
קום המדינה והעלייה ההמונית מארצות ערב, בלטה קבוצה של אנשי מקצוע שחשו
איום מפני גודל העלייה ובפרט מפני משפחות העולים שהציפו את היישוב והתרבו
ללא תכנון (הלברכט
1950, יוסף מאיר 1952).
קבוצה זו ניסתה להביא את ההנהגה הפוליטית לנטישת התפיסה הפרו-נטליסטית
הקיצונית. באמצעות העיתונות וכתבי העת, הציגו את החינוך המיני כאמצעי בעל
פוטנציאל להקניית התנהגות רבייתית מתוכננת ואחראית בקרב האוכלוסייה הנחשלת
(הלברכט,
1949,
לסקירה ר'''': כגן, 1967). גם כאן, לא מדובר בצעדים אופרטיביים, בתכניות
חינוכיות והסברתיות כפי שמוכרות היום. המסר הופץ בעיקר באמצעות העיתונות
בקרב אוכלוסיית ההורים. כך למשל, אנשי מקצוע ביטאו
יצחק הלברכט
יוסף
מאיר
במאמריהם את חרדתם מפני משפחות העולים הנחשלות, מרובות הילדים, המצטופפות
בצריפים רעועים וחיות בעוני ובתנאי תזונה לקויים, ומביאות את ילדיהן
להתחנך ברחוב ולהיחשף ל"תופעות שיש לקדש עליהן מלחמה" (מאיר,
1952, עמ'''' 76).
הכותבים מוותיקי היישוב, שהיו מקצתם בעלי משרות קליניות בכירות (כמו ד"ר
מאיר, מראשי קופת החולים), אבחנו את הגורמים לנזק בהתנהגותם של העולים
עצמם, בכך שהם יולדים הרבה כאשר פערי הגיל בין הילדים קטנים מדי.
בדיון
במקרים פרטיים, בגוף המיני במיוחד של האם הצעירה, משתקפת באופן סמלי
תמונת עולם רחבה יותר. כך למשל, משפחות מזרחיות הוצגו לעתים כדומות
למשפחות ערביות, הנוהגות לחתן את ילדיהן בגיל צעיר ובכך גורמות להם
(במיוחד לאמהות הצעירות) "לנבול" בטרם עת. כיוון שכך, ראו הרופאים הללו
צורך להתערב בדפוסי התנהגות ה"נחשלים" באמצעות טיפול איגני (eugenic)
מבוקר, סלקטיבי ושיטתי, בגיבוי תחיקתי וממסדי. במקרה הזה אפשר שוב לראות
שהכותרת "חינוך מיני" בעלת משמעות שונה לחלוטין מזו המוכרת היום. אנשי
המקצוע הציגו את החינוך המיני כאמצעי שמשרת את המדינה ו"מכניס סדר" באיכות
האוכלוסייה, מתוך הבאת הנחשלים להפנמת התנהגות רבייתית מתורבתת ולרכישת
"הרגלים נכונים" (פלק,
1948).
מומחים אחדים ראו בחינוך המיני אמצעי לתרבות שכלל תכנון לטווח ארוך, חשיבה
רציונלית והתנהגות מאופקת. הוגים אלו דיברו פחות על צעדים אופרטיביים של
ממש.
היו אמנם מקרים בודדים שבהם צידדו במעשים קונקרטיים ומידיים. כך
למשל, הדפוס "הפסול" של נישואי בוסר, ה"שכיח רק בעדה התימנית ובחלק מעדות
המזרח", הפך לאחד ממוקדי הפעולה של הרופאים האיגניים. בנושא זה הם פעלו
למען חקיקה מחמירה עוד יותר מן החקיקה המנדטורית. בחוק זה ראו דרך נוספת
לחנך את "המזרחיים כך שיזנחו כמה ממנהגיהם הקשורים במסורת שלא נשתנתה אצלם
מימי הקדמונים" (הלברכט,
1950).
רופאים אלה שאפו למדיניות מקיפה באמצעות חוקים נוספים ומעורבות רשויות
ממלכתיות. כך למשל הלברכט, רופא גיניקולוג, דרש למסד בדיקות רפואיות למתן
אישור נישואין ואף ביקש לחוקק חוק שיאסור נישואי גברים ונשים בעלי תורשה
פגומה (הלברכט,
1950).
כדי להמחיש את השוני בין עמדותיו בעד פיקוח על הילודה עד כדי תכניות
"איגניות" לבין העמדה הפרו-נטליסטית של בן גוריון, אביא את הסיפור
הבא....במכתב אחר [-לבן גוריון] החריף הלברכט את טענותיו בנוגע לחומרת
הבעיה "הגורלית", ודיבר על פתרונות אפשריים, כמו הקמה של משרד מיוחד מטעם
לשכת ראש הממשלה שירכז את עניני הילודה של היישוב "ואולי יעסוק בעידוד
מחקרים אויגנטיים של עם ישראל בכלל" (הלברכט,
1949, מכתב מיום 11 בספטמבר)."
-------------
מורשתו
של יצחק הלברכט
תוכנית
"סיפור משפחתי" - בית התפוצות. סיפור משפחתי" תחרות בינלאומית
לאילנות יוחסין ע"ש פרופ'''' יצחק הלברכט. המרכז
לגניאלוגיה יהודית ע"ש דגלס א'''' גולדמן בבית התפוצות, בשיתוף עם האגף
לקשרי חינוך ישראל-תפוצות והאגף לחינוך על יסודי במשרד החינוך מקיים תחרות
עבודות שורשים לתלמידים בני 11 – 14 בארץ ובתפוצות המשתתפים בפרוייקט
"שורשים". מטרת התחרות היא לעודד את התלמידים להעמיק בחקר משפחותיהם
ולהעניק להם את ההזדמנות לצרף את אילן היוחסין שלהם למאגר של משפחות
יהודיות במרכז לגניאלוגיה בבית התפוצות, וזאת באמצעות תוכנת "אילנות".
הפעילות החינוכית תבטיח שמידע חשוב זה יישמר לדורות הבאים ויקל על מציאת
קשרים עם משפחות אחרות. חקר המשפחות בהשתתפות תלמידים מישראל
והתפוצות מדגיש את היותנו עם אחד. פרסים יוענקו לשלושה תלמידים מהארץ
ולשלושה תלמידים מהתפוצות אשר יגישו את העבודות המצטיינות מכלל העבודות
המוגשות. דמי השתתפות בתחרות הם 210 ש"ח לבית ספר עבור כל התלמידים
המשתתפים בתחרות. בתי ספר המשתתפים בפרוייקט "שקוף" של בית התפוצות
זכאים להשתתף בתחרות "סיפור משפחתי" ללא דמי הרשמה.להרשמה ולפרטים נוספים
יש לפנות אל מרתה מאז"ה – רכזת הפרוייקט, המרכז לגניאלוגיה יהודית ע"ש
דגלס א. גולדמן, בית התפוצות, ת.ד. 39359, ת"א, 61932, טל'''':
03-6405593; פקס: 03-6405727, דוא"ל: bhgnlgy@post.tau.ac.il .
תחרות
בינלאומית לאילנות יוחסין נערכה בבית התפוצות. טולי פיקרש. 48 בתי
ספר מהארץ ומהתפוצות השתתפו השנה בתחרות הבינלאומית לאילנות יוחסין ע"ש
פרופ'''' יצחק הלברכט, שנערכה ביוזמת ''''בית התפוצות''''. בסוף השבוע
שעבר נערך טקס הענקת הפרסים לזוכים בתחרות ה"סיפור המשפחתי", בהשתתפות
מאות תלמידים, מורים והורים. משתתפי האירוע התרשמו מקרוב מהעבודות הנבחרות
של התלמידים והתלמידות בנושא השורשים והאילנות היוחסין. מנכ"ל בית התפוצות
רני פינצי ציין כי זו השנה התשיעית לתחרות וכי מדובר ב"פרוייקט בעל חשיבות
חינוכית מהמעלה הראשונה". סמי שמעון, נשיא הקונגרס הספרדי העולמי, מממן
ונותן החסות לפרוייקט, סיפר כי ביהדות עיראק ממנה בא, חלקו כבוד רב
למסורת. "התחרות ''''סיפור משפחתי'''' תורמת ומחנכת לכיבוד המסורת. עם
שאינו יודע את עברו אין לו עתיד", אמר סמי שמעון. פרופ'''' דוד נבו, ראש
בית הספר לחינוך באוניברסיטת תל- אביב, ציין אף הוא את חשיבות הפרוייקט
ואמר כי מדובר ב"משב רוח מרענן בימים שאנו תקועים בבעיות, גם במערכת
החינוך, במיוחד כשהוא משיג מספר מטרות חינוכיות בעת ובעונה אחת".
''''איתנים'''' הנו ירחון קופת חולים הכללית
1948-2005 יצחק הלברכט: ''''איתנים''''
2 עמ'''' 237-238, 1950, "ננהיג בדיקה רפואית לפני הנישואין"
אגרות אישיות לדוד בן גוריון, ארכיון האגודה הישראלית לתכנון המשפחה,
15.4, 1.5, 11.9, 1949 יוסף
מאיר: ''''
איתנים'''' 5 עמ'''' 76-77, 1952, "הגברת הילודה או ריבוי הילדים" ולטר
פלק: ''''
איתנים'''' 1 עמ'''' 10-12, 1948, "איך נטפל בילדי העולים" כגן:
''''סעד'''' 11, עמ'''' 194-195, 1967 "אוכלוסיית ארצנו כמות ואיכות"
המוסד
הפסיכיאטרי בברנבורג עם ארובת הכבשן למטה שרטוט קומת
מרתף
ברבים לדמותו של גיבור האגדות העממי, טיל אולנשפיגל. לפי הסיפורים, שירת
אולנשפיגל, לץ שנודע במעשי הקונדס שלו, לפני 700 שנה את נסיך ברנבורג
כשומר חומות. הוא הוצב בעמדה על מגדלה הגבוה של טירת העיר, כדי לאתר כוחות
אויבים, המתקרבים לברנבורג. במקרה של סכנה, היה עליו להזהיר את פרנסי העיר
באמצעות תרועות חצוצרה. רצה הגורל, ותושבי ברנבורג שכחו את השומר הנאמן
במגדל הגבוה. במשך ימים רבים לא באו לפיו אוכל או שתייה. אולנשפיגל הזנוח
החליט לנקום: בעיצומה של הילולה, שארגן הנסיך, תקע שומר החומות בחצוצרה.
מכובדי העיר נתקפו בהלה, נטשו את השולחנות הגדושים באוכל ורצו להתכונן
להתקפה המאיימת. אולנשפיגל ניצל את המהומה הגדולה כדי לרדת מהמגדל, לאכול
כיד המלך, ולאחר ששבע נעלם מהעיר מבלי להשאיר אחריו עקבות. עד היום, נושא
המגדל הגבוה המתנוסס מעל טירת ברנבורג את שמו של אולנשפיגל. טירת הרנסנס
המפוארת, שחצרה הוא הגדול ביותר בכל טירות גרמניה, היא רק אחד מאתרים רבים
בעיר השלווה והרגועה המנציחים את שמו של הגיבור העממי. לא הרחק מהטירה
הימי-בינימית הזו, בפאתי ברנבורג העתיקה, מוביל רחוב צדדי, העובר בנוף
כפרי, למתחמו של בית החולים הפסיכיאטרי של ברנבורג. הדרך הקצרה מהטירה
למוסד הרפואי, שהוקם במאה ה-19, מהווה מעבר חד מעולם האגדות הקסום לאימי
התופת האנושית. זר, הנקלע בטעות לברנבורג, יתקשה לדעת על קיומו של בית
החולים ועברו. גם רבים מ-500 האנשים, המטופלים בו, לא מודעים להיסטוריה
הנוראה של המוסד. סמוך לכניסה ניצב תמרור רחוב פשוט, המזהיר את הנוסעים,
שהם מתקרבים למוסד פסיכיאטרי. כמה משלטי הכיוון הנטועים ברחבת המוסד,
בין בתיו הנאים והאידילים, ומפנים לאגפי הטיפול השונים ולחדרי
האדמיניסטרציה מצביעים לעבר אתרהנצחה שבמקום, הממוקם בבית "גריזינגר",
על שמו של אחד מאבות הפסיכיאטריה הגרמנית, שחי במאה ה-19, המדרגות בפתח
הבניין מוליכות מעלה, לעבר משרדים, ומטה למרתף הבניין. היו ימים, שבהם
ירידה במדרגות אלו שימשה כירידה אל המוות. בית החולים הפסיכיאטרי ברנבורג
היה אחד משישה מוסדות פסיכיאטרים, ששימשו את הנאצים לרציחתם בגז של רבבות
"חלשי נפש", חולים, נכים ובסופו של דבר גם יהודים וצוענים, בטרם החלו
לפעול מחנות ההשמדה. במוסדות אלו הונחו היסודות הרעיוניים והמעשיים
לאידיאולוגיית הרצח ה"ביולוגית"גזעית, שהוליכו לרצח העם התעשייתי שביצעו
הנאצים. ברנבורג היה שער הכניסה ההיסטורי לאושוויץ. המוסדות הפסיכיאטריים
החלו ברצח המטופלים, החולים והנכים בגז מיד עם תחילתה של מלה"ע השנייה.
חמישה מבתי
לוח
ההנצחה לאחר הסרתו
בלחץ הפסיכיאטרים הגרמנים
מאתר ההשמדה בברנבורג למטה
הנוסח העברי התאספנו
כאן מכל קצוות תבל כדי להקדיש לוח הנצחה זה לזכרם של מי שנרצחו בידי
רופאים ופסיכיאטרים בגרמניה, אוסטריה ובפולין בשנים 19481939. האבחנה הפסיכיאטרית גזרה
דינם למוות.
בזוכרנו את הקורבנות, אנו מודעים לכך שגם היום ממסדי פסיכיאטריית הכפייה
הנהנים מתמיכת השלטונות מפרים זכויות אדם ברחבי עולם.
מאבקנו יימשך עד שכל בני המשפחה האנושית ייהנו מזכויות
היסוד שלהם לחיים, חירות וכבוד האדם
החולים הללו היו ממוקמים בשטחה של גרמניה. השישי נמצא באוסטריה, שכבר
סופחה לרייך הנאצי. מבין כל מוסדות המוות הפסיכיאטריים בגרמניה, בית
החולים בברנבורג הוא היחיד שבו נשמרו שרידי התופת כמעט במלואם. שלטונות
מזרח גרמניה הותירו את המקום לאחר מלה"ע השנייה, כפי שהיה מבלי לשנות
או להרוס דבר. כבר ממרחק ניתן להבחין בארובת הלבנים גדולת המימדים,
ששימשה בין היתר את המשרפות בהן הושמדו גופותיהם של הנרצחים, לאחר שהוצאו
מתא הגאז במרתף המוות. הקורבנות הובאו הנה כמו לשאר מוסדות ההשמדה
באוטובוסים אפורים של ארגון "בריאות" נאצי. חלונות האוטובוסים היו אטומים.
הקורבנות הורדו מהאוטובוסים והובאו למרתף המוות. הם הופשטו, ועברו תחילה
בדיקה רפואית. מטרתה של הבדיקה היה לאתר דופי גופני, ששימש מאוחר יותר
כהסבר לסיבת המוות הרשמית, בהודעה שנשלחה מאוחר יותר למשפחות. עירומים
הוכנסו המטופלים והחולים
לחדר "מקלחת", שגודלו כ-12 מ"ר, ואשר יכול היה להכיל עד ל-75 בני אדם.
לאחר שנסגרה הדלת הכבדה, הוזרם ל"מקלחת" גז מונוקסיד, שאוכסן בחדר צדדי,
סמוך לכניסה למתקן הרציחה שתוכנו הוסתר מעיני הנכנסים לתא המוות.
המונוקסיד שימש את הנאצים גם ברציחתם של יהודים במחנות ההשמדה, בטרם הוכנס
לשימוש ה"ציקלון בי". פעולת החנק ההמונית נמשכה כעשרים דקות, עינית
זכוכית, שמוקמה לצד דלת הכניסה אפשרה למפעילי תא הגז לראות, האם
הקורבנות מתו. הסדיסטים בקרב מפעילי ה"מקלחות" היו יכולים גם לעקוב אחר
תהליך המוות כולו. הגופות הועברו לחדר סמוך בו נבנה שולחן ל"ניתוח"
הקורבנות: חלקי גוף, בעיקר מוחות, היו נשלחים לבדיקות רפואיות. מאות מוחות של חולים
נשמרו בצנצנות אחסון מיוחדות בבתי
חולים פסיכיאטריים בגרמניה ובאוסטריה עשרות שנים לאחר תום המלחמה, ורק
לאחרונה לאחר שקם קול מחאה ציבורי, הובאו לקבורה. מה שנותר מגופות
הנרצחים, הועבר למשרפה. האפר נשלח אח"כ לקרובים בצנצנות, בלווית הודעת
פטירה. הכיסוי
המשפטי להשמדה
ממרתף
המוות של ברנבורג נעדרת כיום רק המשרפה, שהועברה למחנה השמדה במזרח, כאשר
הופסקה רציחתם של החולים. צילום של משרפה בגודל אמיתי ניצב במקום בו היא
פעלה. סמוך לצילום מונחים זרי פרחים ולוחות זיכרון, המנציחים את הקורבנות
שהוצאו כאן להורג. לוח זיכרון אחד נעדר: במאי אשתקד יזמה "עמותה
בינלאומית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית" הנאבקת בשיטות הטיפול הנהוגות בתחום
הפסיכיאטריה קביעת לוח לזכרם של המטופלים הפסיכיאטריים, שהיו הקורבנות
הראשונים של השמדת ההמונים הנאצית. הלוח ציין, בין היתר, את העובדה
שהרציחות נמשכו מספר שנים לאחר סיום מלה"ע השנייה וכן משפט שקשר בין פשעי
הפסיכיאטריה הנאצית לשיטות הפסיכיאטריה העכשווית. שתי נקודות אלו עוררו את
זעמם של חוגי פסיכיאטרים. לחץ, שהם הפעילו על הנהלת אתר ההנצחה בברנבורג,
גרם להורדת לוח הזיכרון. קביעת לוח ההנצחה הייתה, למעשה יוזמה משותפת של
נציגי תנועת המאבק בכפיה הפסיכיאטרית מישראל ומגרמניה. אלה ואלה מצאו את
עצמם משלבים כוחות בפעולה שנועדה להחדיר לתודעה הציבורית לא רק את זכרם של
הקורבנות אלא גם את תרומתם המכרעת של הפסיכיאטרים הגרמנים לאידיאולוגיית
הרצח הנאצית. "הפעולה שלנו נועדה להסביר, שהשואה החלה ברפואה, ובעיקר
בפסיכיאטריה", אומר חגי אביאל, מראשי העמותה הישראלית למאבק בתקיפה
פסיכיאטרית ארגון שהוקם לפני עשר שנים, במטרה להביא לביטולם של אמצעי
הכפייה הפסיכיאטריים ולקדם זכויות כהגדרה עצמית. "שיטת ההשמדה בסרט הנע
ומקלחות הגז החלה לפעול במוסדות הפסיכיאטריים, עד שקם קול צעקה והשיטה
הועתקה למחנות הריכוז. בישראל לא מודעים למקור הזה של השואה". ראשי האגודה
הבינלאומית מקווים כעת לקבוע את לוח הזיכרון בטכס חגיגי ב"יד ושם", במאי
הקרוב, ולזכות בכך בהכרה רשמית במאבקם. בשנתיים הראשונות למלחמת העולם
השנייה נרצחו בגז מעל ל-70,000 איש בששת המוסדות הפסיכיאטריים בגרמניה
ובאוסטריה. הרציחות הללו אורגנו
טקס הנחת לוח ההנצחה בחדר הכבשן במרתף
המוסד הפסיכיאטרי
בברנבורג
ב-2.5.2004 למעלה, למטה נוסח נאום
האזכרה שני במאי זה הוא יום השנה
השישי של מתן
פסק הדין ב''''טריבונל פוקו'''', היכן שלראשונה הועמדה הפסיכיאטריה
למשפט ציבורי בידי אלו שהיא רדפה.
הרעיון להקדיש יום לזיכרון
ולהתנגדות, שלראשונה יוזם בברלין, הפך מאוחר יותר לאירוע בינלאומי
ומאז שנה שעברה אומץ בידי קבוצות ברחבי העולם. כיום
אנו כאן באתר ההנצחה במוסד הפסיכיאטרי בברנבורג, גרמניה, בסמוך למקלחת
הגז. זהו אחד מששה מוסדות פסיכיאטריים היכן שב-1939 החלה תעשיית מפעל ההרג
בידי רופאים גרמניים. מ-1940/1941
קבוצות של כלואיםפסיכיאטריים
ממוסדות שונים, ומ-1941 עד 1943 קבוצות של יהודים
ממחנות ריכוז שעברו סלקציה בידי רופאים, הובאו למוסד זה להשמדה. הרופאים
הם החוליה החסרה בין האפליה הפסיכיאטרית והאידיאולוגיה הגזענית של רצח העם
מ1939 ל1948. זו היתה ביולוגיזציה רדיקלית של הפוליטיקה: שלילת הסטאטוס
המשפטי של "אדם" מקבוצות מיוחדות בחברה בהסתמך על בסיס רפואיביולוגי.
מטרת הרופאים היתה למנוע כל עתיד מקורבנותיהם, תחילה ע"י חדירה אלימה לגוף
בדרך של עיקור כפוי, והשפלתם ע"י הכרזתם כ"בלתי כשירים ביולוגית", ואז
בהאצת ההליך ע"י רציחות המונים במקלחות גז. מטרתנו
באירוע זה היא להשתמש בזיכרון ככלי אקטיבי בבניית מורל של קבוצות העוברות
דיכוי במאבקן לזכות מחדש בזכויות האדם ובכבוד האדם, ובזאת לצרוף קשר
בינינו, אקטיביסטים של זכויות אדם, והקורבנות הנרצחים של הפסיכיאטריה. אם
נאפשר להשתמש בזיכרון רק כאשנב הצצה מגונה לתוך חדר אימים, הרי שהוא ישמש
רק כדי להסתיר את אשמת הרוצחים ואת השלילה הנמשכת של כבוד הקורבנות. זוהי
"היזכרות המשמשת כמטרה להשכחה". אנו מבקשים חמש דקות של דומיה.
ע"י משרד ממשלתי חשאי, שפעל בברלין ושכן בוילה מפוארת, ברחוב טירגרטן מספר
4, בלב ברלין. הווילה הופקעה מידיה של משפחה יהודית. פקידי המשרד היו
אחראים על הפעלתה של מערכת "המתת החסד", שהופעלה נגד מטופלים פסיכיאטריים,
חולים קשים ונכים לאורך כל שנות המלחמה. מערכת רצח זו נקראה "פעולת ט4",
קיצור כתובתו של המשרד החשאי. כ200,000 איש נשלחו למותם ע"י גוף זה.
הווילה בטירגרטן הפסיקה רשמית את פעולתה בסוף שנת 1941, לאחר שהיטלר הורה
להפסיק את המתות החסד. אולם, "פקידי" המשרד נשלחו למזרח אירופה, כדי
להעמיד את "ניסיונם" לרשות "הפיתרון הסופי של בעיית היהודים". המתות החסד
של מטופלים וחולים נמשכו במקומות אחרים או בשיטות אחרות. הווילה ברחוב
טירגרטן מספר 4 נמחקה מעל פני האדמה לאחר המלחמה. במקום בו היא שכנה, לא
הרחק מבניין התזמורת הפילהרמונית של ברלין, ניצבת כיום אנדרטה לזכר
קורבנות ה"פעולה".
שורשיה
של "רפואת ההשמדה" נעוצים עוד בתקופה שלפני עלות הנאצים לשלטון. כבר בשנת
1920 הופיע בלייפציג ספר מדעי משפטי, שנקרא "התרת השמדתם של אנשים
נחותים" ונכתב ע"י משפטן, קרל בינדינג, ופסיכיאטר, אלפרד הוכה. הספר קובע,
שניתן להרוג אנשים המהווים מעמסה על החברה כנכים, מפגרים וחולי נפש,
ובכך לפתור את החברה מהטיפול בהם. הספר מעניק הנמקה והצדקה משפטיות
ורפואיות לכאורה לרציחתם של "האנשים הנחותים". המסמך שימש בסיס אידיאולוגי
לרעיונות השמדת ההמונים הנאצית, אולם הוא גם שיקף דיון שנערך בשנות
העשרים של המאה הקודמת בקרב חוגים נרחבים יותר, באשר לאפשרויות לחסן את
החברה הכללית מפני נגעים גופניים ונפשיים באמצעים שונים בעיקר בעזרת
עיקורם של חולים, כך שלא יעבירו את בעיותיהם לדורות הבאים. ההתעסקות
בסוגיה זו ויישומה לוו לכל האורך בכיסוי "משפטי": ב-14 ביולי 1933, חודשים
ספורים לאחר עלייתם לשלטון, העבירו הנאצים את ה"חוק לטיפול מונע בדור
ההמשך של בעלי מחלות תורשתיות". החוק נכנס לתוקף ב-1 לינואר 34'''' והיה
למעשה החוק הראשון של "ההיגיינה הגזעית" שחוקק ע"י הנאצים. החוק אפשר לבצע
עיקור בכפייה של חולי נפש ונכים כדי להביא לטיהורו של גוף העם הארי
מתופעות גופניות ונפשיות, ש"החלישו" את חוסנו של העם. חוק דומה נחקק,
למעשה, כבר ב-1932 ע"י מועצת הבריאות הפרוסית. אולם, חקיקה זו התייחסה רק
לעיקור מרצון. הנאצים החדירו את רעיון הכפייה, בהתאם לרעיון הפשטני של
"מעשה או מוות": כל מי שאינו מסוגל
לבצע מעשה כלומר לעבוד, דינו מוות. תוך שנה מאז העברת החוק ע"י הנאצים
עוקרו 62,463 בני אדם. עד לסוף המלחמה בוצע העיקור בכפייה על
350,000-400,000 איש. העיקורים בוצעו, בין היתר, בהיתרים של "בית הדין
לבריאות גנטית", שהוקם בברלין שנתיים לפני חקיקת חוקי הגזע, הידועים בשם
"חוקי נירנברג". בבית הדין ישבו פסיכיאטרים וה"עברות" שבגינן הובאו אנשים
לבית הדין, היו סכיזופרניה, מניה דפרסיה וגם שתיינות. מטרת "בית הדין"
הייתה לאפשר הכחדה של "דפקטים גנטיים". בשנת 1998 הגדיר הבונדסטאג הגרמני
את פעולות העיקור כפשע נגד האנושות. "שיטת טיפול" זו הייתה בדיעבד שלב,
שהוליך להשמדתם הגופנית של החולים. ראשית, מנעו מהם להתרבות. אח"כ, השמידו
ופגעו בהם פיזית. וכל זאת, בעידודה של מערכת הבריאות הגרמנית,
שהתגייסה ברובה המכריע לצדה של המפלגה הנאצית. ההיסטוריון הגרמני, ארנסט
קליי, קבע במחקריו, כי "לא הנאצים היו זקוקים
לרופאים, אלא הרופאים לנאצים", כדי
לקדם את שיטות המחקר והטיפול שלהם, תוך שימוש בקורבנות אידיאולוגית
הגזע. ב-1 לספטמבר 1939, יום הפלישה הגרמנית לפולין ותחילת מלה"ע
השנייה, אישר ה"פיהרר" אדולף היטלר, לבצע "המתות חסד" של חולים, שלא יכלו
להביא יותר תועלת כלשהי לרייך הגרמני. האישור ניתן בתגובה לבקשה של רופאים
ופסיכיאטרים. האישור ניתן בכתב והוא מהווה את המסמך היחיד, הקושר בעקיפים
את היטלר לשואה. שכן, "הפיתרון הסופי" התבסס על שיטות ורעיונות "המתת
החסד" הרפואי ביולוגי. היטלר רצה תחילה להיפטר מהחולים ומהנכים, כדי
שניתן יהיה לשחרר אלפי רופאים וצוותים רפואיים מטיפול בהם ולהעבירם
לחזיתות הלחימה. בין המועמדים ל"המתות החסד" היו מטופלים פסיכיאטריים,
חולי שחפת, ילדים בעייתיים, פצועי מלחמה קשים, עוורים, חרשים, אילמים
ללא הבדלי גיל. בשלב מסוים החלו ליישם את "המתות החסד" גם על יהודים, שכבר
היו כלואים במחנות ריכוז כהכנה לבאות. פסיכיאטרים נשלחו לבדוק את
האסירים היהודים במחנות מסוימים, וקבעו שהם חולי נפש ויש להעבירם ל"טיפול"
ב"מוסדות ההשמדה". במוסד בברנבורג נרצחו נשים יהודיות ממחנה הריכוז
ראוונסברוק. כדי להסתיר את מעשי הרצח השיטתיים בחולים מעיני הציבור הרחב,
נאמר למשפחות המטופלים שקרוביהם נשלחים למוסדות רחוקים, בהם ייהנו מתנאי
מנוחה טובים יותר. הכוונה הייתה להרחיק את הקורבנות מבני משפחותיהם, כך
שאלה לא יוכלו לגלות את הרציחות. לכן, גם נשלחו הודעות הפטירה רק שבועות
לאחר המתת החולים בתאי הגזים. סיבה נוספת לעיכוב הייתה מעשית יותר:
הרשויות המשיכו לגבות מהמשפחות תשלום על הטיפול הרפואי בקרוביהם, שכבר לא
היו בין החיים. בשלביה הראשונים "המתת החסד" פעלה כך, שחולים לא נרצחו
במקומות בהם אושפזו, אלא הועברו למוסדות אחרים. עם זאת, המאושפזים במוסדות
הפסיכיאטריים, שהפכו למרכזי השמדה, ידעו בדיוק מה קורה ל"אורחים" שהגיעו
ממוסדות אחרים, ונעלמו ללא הותיר עקבות. מבצע הרצח המקיף הראשון נגד
אוכלוסייה אזרחית לא נשאר זמן רב בחשאי. ריבוי מקרי המוות בקרב החולים
והנכים ושמועות על הנעשה באותם מוסדות עורר מחאה ציבורית גדלה, שהונהגה
בידי הכנסיות. ההשמדה בתאי הגזים במוסדות הרפואיים נפסקה רשמית באוגוסט
41'''', אך המשיכה להתבצע ע"י פסיכיאטרים באמצעות הזרקות רעל או נגיפים
והרעבה לצורך "ניסויים רפואיים". הרעיון להנציח את המטופלים לצד "תרומתה"
של הפסיכיאטריה למערך ההשמדה הנאצי בברנבורג עלה לראשונה, כאשר נציגי
"העמותה הבינלאומית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית" הגיעו לביקור במוסד במסגרת
סיור, שערכו בשנת 99'''', תחת השם
"חופש מפחד". פעילים
מארה"ב, נורבגיה, פולין, גרמניה וישראל ביקרו בכל המוסדות והאתרים, שהיו
קשורים ל"פעולת ט4". "בברנבורג", נזכר חגי אביאל, "שמנו לב לכתובת הנצחה
מטעם קהילה יהודית מקנדה לזכר הנשים היהודיות ממחנה ראוונסברוק שנרצחו שם.
שאלנו, מדוע אין הנצחה לזכר הכלואים הפסיכיאטריים, מנהלת אתר ההנצחה
הזמינה אותנו לעשות זאת. אחת הפעולות הראשונות של העמותה הבינלאומית הייתה
להכריז על יום זיכרון שנתי, שברוח יום הזיכרון לשואה ולגבורה יהיה לא רק
יום זיכרון לנרצחים אלא יגלם גם את ההתנגדות לשיטות הכפייה של
הפסיכיאטריה, הנהוגות עד היום". יום
הזיכרון הראשון של העמותה צוין בשנת 2003 במדינות
השונות, בהן העמותה פעילה. שנה לאחר מכן ב-2004 הוחלט על ביצוע פעולה
בעלת הקשר בינלאומי: הנחת לוח זיכרון בברנבורג. הלוח נוסח בארבע שפות
גרמנית, אנגלית, עברית ופולנית שכן רציחות של מטופלים פסיכיאטריים נעשו
גם בפולין. למנהלת אתר ההנצחה בברנבורג היו השגות לגבי הצעות הנוסח,
שהעמותה ביקשה לחקוק על הלוח. "היא סירבה לכך, שתהייה התייחסות רק
לגרמניה, בהסבירה שהרציחות בוצעו בתחומי הרייך הנאצי. אז הוספנו את
אוסטריה". אומר אביאל. "אח"כ היא לא הסכימה לכלול ביקורת על הכפייה
הפסיכיאטרית. ולבסוף, אז הייתה בעיה לגבי התאריכים, שביקשנו לכלול בלוח.
אנחנו כתבנו שהקורבנות נרצחו בין השנים 39'''' ו-48''''. היא האשימה
אותנו, שאנחנו עושים זילות של השואה. הסברנו לה, שקיים תיעוד היסטורי לכך,
שהרציחות של כלואים פסיכיאטרים נמשכו גם לאחר 45'''', במזרח גרמניה
ובמערבה. כלואים פסיכיאטריים הומתו בהרעבה ובזריקות. המעשים הללו הופסקו
במערב, רק לאחר שתושבים מקומיים התלוננו על כך בפני האמריקנים, וביקשו מהם
להתערב. אנחנו רוצים להנציח את הקורבנות מבלי קשר לשלטון שהיה. ההבחנה, אם
המעשים נעשו תחת השלטון הנאצי או הקומוניסטי לא משנה דבר לאלה שנרצחו".
לאחר שהושגה פשרה לגבי הנוסח, נקבע הלוח במרתף המוות בברנבורג, בקיר לצדו
של
תיעוד
מבצע הקמת לוח ההנצחה בחדר הכבשן במרתף המוסד הפסיכיאטרי ברנבורג, ליד
מקלחת הגזים
צילום המשרפה. בטכס, שנערך במאי 2004, יוצגה גם הנהלת אתר ההנצחה. אולם
כמה שבועות לאחר האירוע, קיבלו ראשי העמותה נגד כפייה בגרמניה הודעה
טלפונית על כך, שהוחלט להסיר את הלוח בשל תוכנו הבעייתי. נציגי העמותה
הוזמנו לבוא ולקחת את הלוח מהמקום. "הגרמנים מערימים קשיים על ההנצחה",
קובע אביאל ומוסיף, "אבל, לא רק בגרמניה. במקומות אחרים לא איכפת לציבור
מהנושא. בישראל לא מעניין אנשים לדעת מהיכן נבעה השואה, מה היה ההקשר
הרציונאלי'''', שבו היא בוצעה. אנחנו רוצים לעורר מודעות לקורבנות
הראשונים, שכן מבלי להבין את הבסיס המדעי לרצח, שהתאפשר באמצעות הרפואה,
אי אפשר להבין את השואה ולהפיק ממנה לקחים. הרי לא היה מדובר בהשתוללות
אנטישמית נוספת, אלא באידיאולוגיה מנומקת ומושרשת. כל הלשון המדעית
רפואית של השואה החלה בהשמדת הכלואים הפסיכיאטריים". רופא
משמיד
את מלוא הבעייתיות הציבורית והממסדית
בגרמניה ביחס לסוגיה זו גילו חברי העמותה בפעולתם נגד הנצחת שמו
של ד"ר קרל בונהופר,
מבכירי הפסיכיאטריה הגרמנית במחצית הראשונה של המאה ה-20. בונהופר הוא
דמות שנותרה שנויה במחלוקת. קליניקה פסיכיאטרית גדולה בברלין ושתי תחנות
רכבת עירונית סמוכות למוסד נושאות היום את שמו, למרות ששיתף פעולה עם
הנאצים ואף זכה מהם לאותות הוקרה וכבוד. הוא עמד בראש אגודת הפסיכיאטרים
הגרמנית, היה חבר בלשכת הבריאות של הרייך, בסנאט הסניטרי של ה"וורמאכט"
וישב בבית הדין העליון לבריאות גנטית, שפסק בענייניי עיקור. קרל בונהופר
נולד ב-1868 בעיירה נרסהיים, למד רפואה באוניברסיטאות של טיבינגן וברלין.
הוא החל את הקרירה המקצועית שלו כראש מחלקה לפסיכיאטריה בבית סוהר בעיר
ברסלאו. ב-1897 השלים עבודת דוקטורט, שעסקה באלכוהוליסטים, זונות, קבצנים,
אסירים ו"פסיכוזות סימפטוליות אחרות". עבודה מקיפה זו אפשרה לו להתקבל
כמנהל המחלקה לפסיכיאטריה ונוירולוגיה בבית החולים המוביל של ברלין,
"שאריטה" משרה בה החזיק 26 שנה, עד ל-1938. בשנות העשרים היה בונהופר
מעורב בדיון הציבורי על סוגיית עיקורם של מטופלים פסיכיאטריים ואחרים.
ב-1923 הוא קבע, כי "לצורך הגנה דחופה על הכלל יש לשקול בחיוב עיקורים
במקרים בודדים". למרות חלקו בהפצת ויישום רעיון העיקור של מטופלים
פסיכיאטריים, התנגד בונהופר עקרונית להמתות החסד שביצעו הנאצים במטופלים.
זאת, למרות שבספר הרצאות שפרסם בשנת 1934 דיבר על הצורך "להדביר את רפות
השכל", מינוח ששייך ללקסיקון ההשמדה הנאצי. בשל התנגדותו הוא הורחק מכמה
תפקידים, בין היתר מראשות אגודת הפסיכיאטרים הגרמנית, והוחלף באנשים
שדעותיהם תאמו יותר להשקפת העולם הנאצית. למרות התנגדותו להמתות החסד,
המשיך בונהופר לעבוד בהתנדבות בגופים שונים תחת המשטר הנאצי. עובדה שלא
מנעה ממנו לפרסם, לאחר המלחמה, מחקר מקיף על "דמות הפיהרר ושיגעון
ההמונים", בו הוא בוחן את יחסם של הגרמנים להיטלר. בונהופר נפטר בשנת
1948. גם לאחר מותו הוא נחשב לאחד מגדולי הפסיכיאטריה בגרמניה. הוא מעולם
לא נתן את הדין על חלקו בפשעי הנאצים, בעיקר מאחר שמעשיו לא הוגדרו במשך
זמן רב כפשעים. במשפחתו של קרל בונהופר התנהלו הדברים אחרת: שלושה משמונת
ילדיו ושניים מחותניו היו חברים פעילים בתנועות מחתרת, שהתנגדו לנאצים.
שני בניו הכומר האוונגלי דיטריך, והמשפטן קלאוס וכן שני החותנים, נעצרו
ע"י הגסטאפו והוצאו להורג בימיה האחרונים של מלחמת העולם, כאשר הכוחות
הרוסים כבר צרו על ברלין. "אחרי המלחמה השתמשו בבנים כדי לטהר את שמו של
האב. מדובר בזיוף היסטורי גדול מאוד" אומר רנה טאלבוט, מראשי העמותה
הגרמנית למאבק בכפיה הפסיכיאטרית. "בונהופר היה נשיא אגודת הפסיכיאטריה עד
1934, הוא היה בעל תפקיד בכיר ב"שאריטה", ודמות בכירה באוניברסיטה. חוקי
העיקור עודדו ועובדו על בסיס התפיסות שלו. מדובר ברעיון של ריפוי באמצעות
הריגה, בפנטזיה של עם, שעובר ''''שיפור'''' באמצעות הפרדה והשמדה ראדיקלית
של בעלי ''''הבעייתיות'''' הגנטית. מאחורי התפיסה הזו עומדת פנטזיה
רפואית, תיאולוגיה של הרפואה, לפיה העתיד שייך לבריאים. לצורך מימושה של
פנטזיה זו היו חייבים להסיר את האיסור ''''אל תרצח''''. הסרת האיסור
התאפשרה, תחילה ע"י העיקור". "בונהופר", ממשיך טאלבוט, "לא היה שותף פעיל
לרעיון ההשמדה, אלא שותף תיאורטי דרך ההגדרה הגנטית של העתיד והעם. הוא
היה גם אופורטוניסט. בכתביו הוא משתמש בבירור במונחים, שמצביעים על הפתרון
הסופי. הוא כתב על הצורך בהדברה, הוא תמך בהכחדה איטית באמצעות מניעת
ההתרבות. היה תיאורטיקן של הגנטיקה, לא רופא משמיד. הוא פתח את הדלת
לשיתוף הפעולה בין ה''''גילדה'''' הפסיכיאטרית למשטר ועמד תקופה מסוימת
בראש הזרוע המבצעת של אגודת הפסיכיאטרים". בדצמבר 1998 החליטו חברי הקבוצה
הברלינאית "מתקפת המשוגעים", הפועלת נגד אשפוז בכפייה, יחד עם חברי העמותה הישראלית למאבק בתקיפה
פסיכיאטרית לבצע "פעולת גומלין" נגד הנצחתו הציבורית של בונהופר. שני
פסלי ברונזה של "יקיר" הפסיכיאטריה הגרמנית שהוצבו במחלקה הפסיכיאטרית
ב"שאריטה" ובכניסה לקליניקה על שמו של בונהופר בצפון ברלין "נחטפו" ע"י
הפעילים. הפסלים והועברו לידיו של האומן- יגאל תומרקין- שהפך את פסלי
הדיוקן ליצירות אומנות חדשות-המהוות מחאה נגד פועלו ומשנתו של הרופא
הגרמני. לפסלים הוענקו שמות חדשים: "רעיונות סירוס באים עם מוזיקה של
מלאכים" נקרא פסל בו יוצא מראשו של בונהופר מלאך מנגן בחצוצרה. הפסל השני
נקרא: "הפרופסור- הקורבן-הגביע הקדוש". ביצירה זו נחצה דיוקנו של בונהופר
לשניים וחציו העליון הופך למעין "גביע קדוש"-המשמש לצרכי סירוס. "עשיתי
בפסלים תיקונים קלים"-מספר תומרקין ל"ידיעות אחרונות". איש מאומני גרמניה
האמיצים והממוסדים- שפנו אליהם-לא רצה לגעת בפסלים כי הם נלקחו באופן לא
חוקי. אם יש דבר בעיני מאוס- זה שלוקחים אנשים נכים-מסרסים ומעקרים אותם.
זה יותר גרוע מלהרוג מישהו. האיש הזה בונהופר עמד בראש ועדה-שקבעה את
מי יש לסרס ואת מי צריך לאשפז. היה לו בן כומר -שהיה בסדר- והוא נתלה בו
כדי לנקות את שמו". "אני לא חושב- שטיפלו עד עכשיו בצורה הולמת
בהנצחה-שמגיעה לקורבנות שלו ושל התורה שהתפתחה ממנו. אם מנציחים יוצאי
עיירה כזו או אחרת-שנרצחו ע"י הנאצים- אז אין סיבה שלא ינציחו גם את קהילת
הקורבנות הזו-שלא היתה רק יהודית. ככלל- בגרמניה- שהיא לא הארץ הכי
סימפטית בעולם-יש כוונה לעגל את הדברים הללו ולעשות אותם "נחמדים".
השתתפתי בתחרות על הקמת האנדרטה המרכזית לשואת יהודי אירופה בברלין. רציתי
להקים עמוד ברזל שייכתב עליו המשפט "לא תרצח". שר התרבות דאז של ברלין אמר
שהצעתי לא התקבלהמאחר שאני הפכתי את הנושא לעניין של ההווה ולא כיוונתי רק
אל העבר. אני מתייחס בעבודותי לעבר להווה ולעתיד. הרי יש בגרמניה היום
מפלגות ניאו-פשיסטיות שמרימות ראש ולא ניתן לעשות נגד זה דבר". "גם בארץ
אם לא מדובר ביהודי שהורידו לו את הביצים זה לא מענין איש. הגישה הזו לא
הרבה יותר אנושית מהגישה הגרמנית. יש לנו את החבילה שלנו וזהו. אבל עד
שההתייחסות לנושא לא תהיה כוללת זה יהיה רע. אם יש משהו שמוציא אותי מדעתי
-על 70 שנותיי- זה כשעושים סקטריזציה בעניינים הללו". יצירותיו החדשות של
תומרקין הוצגו תחילה בתלאביב, בסינמטק ובספרית וינר לשואה באוניברסיטה.
לאחר מכן הוחזרו לגרמניה ונועדו להיות מוצגות בתערוכת מחאה נודדת שנקראה
"החוליה החסרה". "קראנו לפעולה שלנו "החוליה החסרה", שכן פעולות העיקור
בהן תמך בונהופר היו המעבר מהוצאה מהכלל של "תתי אנוש" להשמדתם", מסביר
רנה טאלבוט. "תמיד עולה השאלה, איך עם תרבותי כעם הגרמני יכול היה לבצע את
ההשמדה ההמונית. החוליה המחברת, שהוליכה לכך, הייתה החדירה בכפייה לגופו
של האדם באמצעות הסירוס, כדי לחסל את המשכיותו של האדם. כך הם פתחו את
הדלת לתוכנית ההשמדה הרדיקלית והכוללת". "ההבדל בין הפאשיסטים האיטלקים
לנאצים היה איכות שונה של טרור ופשע, תפיסה ביולוגית של האויב ותקיפת
אזרחים בעורף על בסיס תפיסה זו. ההשמדה השיטתית של אזרחים התאפשרה בעזרת
הפסיכיאטריה. הרעיונות של הפסיכיאטרים הגרמנים היוו את נקודת השבר
התרבותית". תצוגת המחאה נפתחה ב 13 במאי 2000 באולם הכניסה לתיאטרון
ה"פולקסבינה" בברלין. בערב הפתיחה פלשו למקום שוטרים ממשטרת ביטחון המדינה
ונטלו את שני הפסלים- בהציגם צו משפטי הקובע כי מדובר ב"סחורה גנובה".
שנתיים הוחזקו הפסלים במחסנים- עד שבית המשפט קבע שבהתאם לחוק הגרמני
הבעלות הקודמת על הפסלים בטלה ברגע שנוצרו מהם יצירות אומנות חדשות.
הפסלים הוחזרו לידי "העמותה הגרמנית נגד כפייה" מבלי שיוגשו כתבי אישום
כלשהם. כיום ניצבים שני הפסלים בחלון הראווה בכניסה למשרדי העמותה ברובע
שנברג, בברלין, וממתינים שיימצא להם מקום נאות יותר בו יוכלו להזכיר
לציבור הרחב את הפשעים שנעשו בשם הפסיכיאטריה ואשר הוליכו לאושוויץ.
"מדע טהור בשילוב עם רגישות חברתית מתקדמת" כך מגדיר פרופ'''' רפאל
פלק, (בתמונה מימין) גנטיקאי מהאוניברסיטה העברית, את תורת השבחת הגזע
הגרמנית והוא מוסיף: "אסור לשלול את התנועה האיגנית לאור הזוועות הנאציות
כשם שאסור למדוד את המפעל הציוני לאור מדיניות הכיבוש הנוכחית" חשוב
"לקרוא לילד בשמו"!, בעיות של מניעת הולדתם של פרטים שיחידים או החברה
רואים בהם סטייה ו/או מעמסה קבלו תוקף משנה בימינו עם שיטות ההנדסה הגנטית
והאפשרויות הגנוזות בהן. בכך רואה פרופ'''' רפאל פלק גנטיקאי
מהאוניברסיטה העברית בירושלים את חשיבות תורת השבחת הגזע לימינו
ולמקומותינו.
אבות הציונות כנורדאו, רופין וכו'''' תמכו ברעיון השבחת הגזע, עולה
מהרצאתו של פרופ'''' רפאל פלק שנתנה באפריל 2004 תחת הכותרת ''''על
ציונות, גזע, והשבחת הגזע'''' (- "איגניקה"). אירונית, תאריך ההרצאה נפל
על יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אירוע שיותר מכל נקבע בתודעה העולמית
כמייצג את משמעותה, מטרותיה ויישומה של תורת השבחת הגזע. האזנה להרצאה
העלתה תהיות בנוגע לעמדתו של הפרופ'''' מהאוניברסיטה העברית לגבי התורה
ויישומיה, האם הוא מקבל את עיקריה והאם הוא תומך בה? כדי לפתור שאלות אלו
שלחנו לו את גיליון ''''כפיה'''' מס'''' 8 מינואר 2003 בצירוף מכתב קצר בו
הבענו את עמדתנו כי "בניגוד למה שמשתמע מהרצאתך אנו רואים באיגניקה שורש
כל רע". להלן תגובת פרופ'''' פלק מ25.4.04. תגובתנו אנו מופיעה
לאחריה.
"קראתי בעיון את מכתבך ואת הכתבות בגליון "כפיה" ששלחת לי. כתבתי לפחות
שני מאמרים בבעיות הפירוש והיישום של עקרונות הגנטיקה וחוקי הגזע
ה"איגניים" בגרמניה הנאצית.
-Paul, D. B., & Falk, R (1999) Scientific responsibility and
political context: The case of Genetics under the Swastika. In J.
Maienschein & M. Ruse (Eds.), Biology and the Foundation of Ethics
(pp. 257-275). Cambridge: Cambridge University Press.
-Falk Raphel. "The Emergence of German Geneticists from the Swastika."
In Bioethical and Ethical Issues Surrounding the Trials and Code of
Nuremberg: Nuremberg Revisited, edited by Jacques J. Rozenberg, 49-67.
Lewiston, Queenston, Lampeter: Edwin Mellen, .2003
ואני אף מלמד קורס באיגניקה באוניברסיטה העברית, כך שהנושא לא זר לי.
האיגניקה איננה בהכרח שורש כל רוע. בהרצאתי הזכרתי את הראיון שגאלטון נתן
לJewish-Chronicle, בו הוא אומר שהאיגניקה לעצמה איננה "בלתי מוסרית" אלא
"אלמוסרית".
הנאצים אינם הראשונים שנתנו לאיגניקה פירוש חברתי רפואי נורא, אף כי הם
"הצטיינו" בזוועתיות המעשים שעשו, כביכול, בשם האיגניקה. ראה חוקי ההגירה
והאפליה הגזעית, וכמובן הכליאה והעיקור של "סוטים חברתיים" כולל הרבה
חולי נפש בשנות העשרים בארה"ב. האיגניקה הייתה מקובלת בהרבה חוגים
מתקדמים, דמוקרטיים וליברליים, וכמובן מדעיים, בשלושים השנים הראשונות של
המאה העשרים. במהלך שנות העשרים ושנות השלושים הייתה התפכחות מן הלבוש
שלבשה האיגניקה, בעיקר בין המדענים, מן הניצול של פוליטיקאים שרצו לדחוף
את ענייניהם הכלכליים חברתיים.
הרבה מן הרופאים, מחנכים ומדענים ביישוב היהודי בארץ ישראל קיבלו את
חינוכם בגרמניה בעשורים הראשונים של המאה העשרים. האיגניקה הגרמנית של
שנים אלה, אף על פי שאיננה מקובלת עלינו במבט לאחור, הייתה בגדר מדע טהור,
בשילוב עם רגישות חברתית מתקדמת. זר ודוחה כפי שנראים לכם הדברים מנקודת
השקפתכם היום (ואני מבין שגם תפיסת עמותתכם לעניין האישפוז והטיפול
הפסיכיאטרי איננה מקובלת על כל בעלי המקצוע אבל איני מומחה בתחום זה), יש
לראות את הדברים בהקשר של התפיסות המדעיות, והחברתיות של התקופה. נכון
שה"איגניקה" הנאצית צמחה על הקרקע של האיגניקה של אותה תקופה, או כפי שהיא
נקראה בגרמניה "היגיינת הגזע". נכון גם שהתנועה הציונית צמחה על הקרקע של
התפיסות החברתיות והמדעיות של גרמניה בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה
העשרים, אבל כשם שאסור למדוד את המפעל הציוני לאור מדיניות הכיבוש הנוכחית
כך אסור לשלול את התנועה האיגנית לאור הזוועות הנאציות (ואני מצטער על
הצורך האכזרי להעמיד זה מול זה שני עניינים שונים כל כך באופיים).
בעיות של מניעת הולדתם של פרטים שיחידים או החברה רואים בהם סטיה ו/או
מעמסה לא נעלמו מן העולם אחרי מלחמת העולם השנייה. הן קבלו תוקף משנה
בימינו, עם העלייה לתודעה של שיטות ההנדסה הגנטית והאפשרויות הגנוזות בהן.
החרמת האיגניקה, והכרזה על שיקולים איגנים או אלה של היגיינת הגזע כאילו
מדובר רק ב"תורשת האדם" הם לגבי דידי טאטוא הבעיות מתחת לשולחן. יש חשיבות
רבה דווקא להמשיך ו"לקרוא לילד בשמו", אבל בה בעת להדגיש את ההתפתחויות
שחלו בתפיסותנו לגבי המשמעויות של הדברים. הדגשתי בהרצאתי, למשל, את
השינוי בגישה של "טובת הפרט" לעומת "טובת הכלל" בעוד שלראשון יש כיום
קדימות בחשיבה (לא של כולם ולא תמיד), הייתה קדימות ברורה לשני בראשית
המאה העשרים. הדבר נכון לגבי האיגניקה ונדמה לי שגם לגבי
פסיכיאטריה. מקריאה בחוברת ששלחת לי וממכתבך, חוששני שאתם אינכם
מוכנים לשקול דברים בהקשר של התפתחות לאורך זמן. לפי תפיסתי, לכך יכולות
להיות השלכות הרות אסון לא פחות מאשר אלה שהביאו למעשים שכולנו סולדים
ומסתייגים מהם בכל פה.
רפאל פלק תגובה
קו משותף בין הפסיכיאטריה לתורת השבחת הגזע האגיניקה הוא שהן "חזקות על
חלשים". האבחנה הכמו מדעית ניתנת רק לגבי החלש, אותה קבוצה חברתית שניתן
לחוקק בעניינה חוקים מפלים, דבר המאפשר את רדיפת, כליאת ו"אבחון" חבריה.
בתקופה הנאצית פרקטיקה זו אפשרה רדיפת "הומוסקסואלים", "סכיזופרנים",
ו"יהודים". הזמן שחלף ראה את קבוצות ההומוסקסואלים והיהודים זוכות לכוח
פוליטי ומחלצות עצמן מרדיפה זו. נשארו רק ה"סכיזופרנים".
בבסיס תורת השבחת הגזע עומדת השמדת החלש פוליטית בשל שיקולי חסכון עלויות
רפואיות ובריאות האומה. פרופ'''' פלק מנסה להסתיר את תמיכתו באגיניקה
באומרו שהוא רוצה לדבר באופן אמיץ ונייטראלי על אנשים לא רצויים (שזוהי
לדעתי שטות לוגית ברגע שאתה מדבר על אנשים לארצויים אתה עושה הערכה, זו
משמעות המילה "לא רצוי"). הטריק הרטורי בו משתמש פרופ'''' פלק הוא באומרו
שבזמן הישן איגניקה נומקה "לטובת החברה" וכיום "לטובת הפרט". אך מיהם
"הפרט"? אלו הם ההורים והמשפחות, אלו שהיוו מאז ותמיד את "החברה" אותה הם
יוצרים ומרכיבים. לכן דברי פרופ'''' פלק הם פשוט אפליה ולא יותר!
טריק רטורי זה הוא בדיוק זה שבו השתמש המשטר הנאצי שהרי היטלר נתן את
הסכמתו להתחלת הרציחות על סמך פניה לרופא מצד אב לילד בעל ליקויים
ביולוגיים, שביקש להמיתו. גם
התאחדות הפסיכיאטרים האמריקנית כשהחליטה בחיוב, בשנת 1942, על התחלת
הרציחות בארה"ב השתמשה
בתירוץ של ילד קטן בעל ליקויים שהוריו מבקשים להמיתו. גם הפסיכיאטרים
הגנטיים כיום מכירים בכך שהציבור מקשר את פעולותיהם למעשי הנאצים! ראו:
attitudes towards psychiatric genetics in the general population
in: American
Journal of Medical Genetics,, Vol.96, No.4, August 2000,
p.542
אלא לא היו הפוליטיקאים
שנזקקו למדענים, אלא המדענים לפוליטיקאים
פרופסור פלק מבקש לשכנע אותנו כי "במהלך שנות העשרים ושנות השלושים הייתה
התפכחות מן הלבוש שלבשה האיגניקה, בעיקר בין המדענים, מן הניצול של
פוליטיקאים שרצו לדחוף את ענייניהם הכלכליים חברתיים". התיעוד ההיסטורי
מצביע על תמונת מצב הפוכה, כפי שניתן להתרשם מהדיווח בעיתון ''''הארץ''''
מתאריך 20.4.1942 (בתמונה בימין) על החלטת אגוד הפסיכיאטרים בכנס הארצי
השנתי שלהם בתל אביב: "לכונן ועדה מיוחדת לשם הכנת הבעיות המעשיות
המתאימות כדי להשפיע על קיום בריאותם של הדורות הבאים". הדיווח המלא יותר
של הכנס, המובא ב''''הרפואה'''' ביטאון התאחדות הרופאים העברית (כרך כ"ה,
תש"ג, עמ'''' ´1), מפרט כי הועדה "תפנה אל המוסדות המוסמכים בדבר הכנות
למפקד בדיקה ביולוגי תורשתי בארץ שיקיף את כל האוכלוסים, על ידי פתיחת
כרטיסיה שתרשום את היחיד ואת שלשלת היוחסין שלו" ומטרתו "ע"י קידום אמצעים
אויגאנים אפשר יהיה לצמצם את התוצאות למחלות
ולעזרה סוציאלית".
היו אלו המדענים שנזקקו לפוליטיקאים!
בין
ה-6 ל-11 באוגוסט 99'''' התקיים בהמבורג, גרמניה, הקונגרס העולמי ה-11 של
התאחדות הפסיכיאטריה העולמית. זהו הקונגרס הבינלאומי הראשון שההתאחדות
עורכת בגרמניה מאז תום מלחמת העולם השנייה. צירוף זמנים זה אינו מקרי:
הפסיכיאטריה הגרמנית היא האחראית הישירה לשואה. היו אלה הפסיכיאטרים
הגרמנים (אלפרד הוכה, למשל) שהציעו, כבר בשנות ה-20 להרוג את אלו ש"חייהם
אינם ראויים לחיות". עם עליית המשטר הנאצי היו אלו הפסיכיאטרים שפנו אל
היטלר בהצעה להתחיל ברציחת הכלואים הפסיכיאטריים: ההיגיון הביולוגי
וההנמקה החוקית של השואה מבוססים על תורת הפסיכיאטריה הגרמנית שקבעה כי
קבוצות אוכלוסייה שונות כ''''יהודים'''' ''''הומוסקסואלים''''
''''סכיזופרנים'''' וכו'''' מאופיינות ע"י גילויי התנהגות חברתית שנקבעה
כ"לא רצויה" ו"א-סוציאלית" ושמקורה הוא בליקויים ביולוגיים חסרי מרפא
ההופכים את חבריהן ל''''תת אדם'''' ואשר יש לטהר את גוף האומה מאלמנטים
חולים אלו. על סמך ממצאים מדעיים אלו קבע המחוקק הגרמני כי מחברי קבוצות
אלו תישללנה זכויות האדם: מותר לרדוף אותם על סמך דעותיהם ואמונתם –
הנובעות לדברי הפסיכיאטרים מליקויים ביולוגיים – ולכלוא אותם שרירותית,
לענות ולהרוג שרירותית, לפלוש לגופם ולגזול את רכושם. שיטת ההשמדה ההמונית
ב"מקלחות גז" יושמה מ-1939 עד1941 ב-6 מוסדות פסיכיאטריים ברחבי הרייך
בידי צוותים של פסיכיאטרים, ובשיתוף פעולה עם כל המוסדות הפסיכיאטריים.
ולאחר1941, כשדעת הקהל בגרמניה החלה להתנגד לרציחות אלו, דבר שאילץ את
היטלר להורות על הפסקתן לכאורה, היו אלו אותם צוותים של פסיכיאטרים
מיומנים ברצח שהקימו ותפעלו את "מקלחות הגזים" במחנות השמדה במזרח אירופה
כשהם משתמשים באותם כלים: למשל הכבשן מהמוסד הפסיכיאטרי גרפנק הועבר
לטרבלינקה. ראו את מאמרו של ארנסט קליי בגליון זה וקראו את ספרו של הנרי
פרידלנדר ''''מקורות השמדת העם הנאצית, מהמתת חסד לפתרון סופי, 1995.
מטרתו המפורשת של קונגרס זה, כפי שפורסמה בעיתון ''''פרנקפורטר
רונדשאו'''' ב-4 לאוגוסט 1999 מפי פרופ'''' וולפגנג גבל מדיסלדורף יו"ר
הוועדה המארגנת היא ש"בעצם עריכת הקונגרס בהמבורג מצהירה התאחדות
הפסיכיאטריה העולמית כי למרות השימוש לרעה השיטתי בפסיכיאטריה בזמן
הנציונאל-סוציאליזם, גרמניה היא שוב מקום המקובל על הקהילה הבינלאומית
לעריכת קונגרסים".
כלומר משתמע מכך שרציחות הפסיכיאטרים הגרמניים הם
מעין "תאונת עבודה" בשגרת היומיום הפסיכיאטרית שניתן לעבור עליה לסדר
היום. עזות הפנים של טיוח והלבנת פשעי הפסיכיאטריה הגרמנית מתאפשרת משום
שקורבנותיה מקרב הכלואים במוסדות הפסיכיאטריים הם קבוצה חסרת גיבוי וכוח
פוליטיים המקבלת יחס של דיסקרטיזציה ונידוי כמשוגעים. בעוד שהיהודים
נתפסים בדעת הקהל העולמית כקורבן העיקרי של השואה, מתעלמים מהקורבנות
האחרים.
העובדות המפורטות לעיל אינן ידועות או נידונות בישראל ולבורות זו יש מטרה
פוליטית. היהודים והציונים לא מעוניינים לוותר על מה שנתפס בעיניהם
כמונופול על השואה ולהכיר בשותפות הגורל בינם לבין הקבוצות האחרות שנרדפו
ע"י הפסיכיאטרים הגרמנים, בעיקר משום ששתי קבוצות אלו גייסו את השואה לסדר
היום הפוליטי שלהן: הציונים כידוע טוענים שהשואה אירעה משום שליהודים לא
היתה מדינה ולכן הקמת מדינת ישראל היא התשובה לבעיה. נוסחה המודגמת בין
השאר במוזיאון ''''יד ושם'''' בירושלים. היהודים טוענים שהשואה היא המשכה
של האנטישמיות בעולם המערבי ולכן יש להתמקד במאבק בה. שתי הקבוצות מסרבות
להכיר בבסיס הביולוגי הפסיכיאטרי הגזעני שאיפשר חקיקה שהתירה א רציחת מי
שמוגדר מדעית וחוקית כ''''תת אנוש'''' ביולוגי. וכמובן שהיהודים לא
מעוניינים להיות מזוהים עם הכלואים הפסיכיאטריים אותם הם רואים כנחותים
מבלי להבין שאותה סטיגמה ביולוגית היא שהופנתה גם כלפיהם ואפשרה ואף הציקה
את רציחתם.
אך טיוח פשעי הפסיכיאטריה אינו אופייני רק לגרמניה. ביולי 98'''' פניתי
לנח קליגר, עיתונאי ב''''ידיעות אחרונות'''' וניצול אושוויץ בהצעה שיסקר
סיור שהעמותה מתכננת לערוך במתקני ההשמדה הפסיכיאטריים בגרמניה. תשובתו
"לא נרצחו חולי נפש במקלחות גזים בבתי חולים פסיכיאטריים". כשהסברתי שרק
עתה הייתי במוסד הפסיכיאטרי בעיר ברנבורג במדינת סאקסן-אנהלט היכן שנשתמרה
"מקלחת" שכזו ענה: "אתה חושב שהגרמנים כל כך טיפשים שהם היו משאירים דבר
כזה קיים?". ובכתבה מדצמבר 98'''' במקומון הירושלמי ''''כל העיר'''' שבה
העלינו את העובדות המתוארות לעיל הגיב עליהן הפסיכיאטר המחוזי של ירושלים
קרלוס בראל כך: "הטענה הזאת מופרכת מהתחלה ועד הסוף. כמו בכל המקצועות,
בתקופה הנאצית היו אנשים ששיתפו פעולה. למשל עיתונאים, משפטנים, רופאים
וגם פסיכיאטרים. לשים את הפסיכיאטריה כמשתפת פעולה מרכזית ועיקרית עם
הנאצים זה פוגע ומופרך".
על פי הפרסום הרשמי השתתפו יותר מ–30 פסיכיאטרים ישראלים בקונגרס זה
שכאמור מטרתו המוצהרת היא לבטא הזדהות וטיוח פשעי הפסיכיאטריה הגרמנית.
הפסיכיאטר קרלוס בראל, למשל, היה אחד המשתתפים. (הרשימה בהמשך).
ונקודה כואבת נוספת: כידוע רבים מניצולי מחנות ההשמדה הגרמניים, מייד
בהגיעם לישראל, נכלאו וכלואים עד יום זה, במתקני כליאה פסיכיאטריים.
כולאיהם מהיום באו להזדהות ולהביע תמיכה ברודפיהם, מענייהם ורוצחיהם בעבר.
המעגל הפסיכיאטרי נסגר כאן. הרשימה הרשמית של פסיכיאטרים
ישראלים שהשתתפו בקונגרס שמטרתו המוצהרת היא לבטא הזדהות וטיוח פשעי
הפסיכיאטריה הגרמנית:
ת. מוזס, ר.בלומנזון, ר. מסטר מהמוסד הפסיכיאטרי ''''נס ציונה''''
ד.אניטל
א.באלין
ר.בנטוב
פ.להמן
א.ליטויניוק
א. שטרית
י. כהן
קרלוס בראל הפסיכיאטר המחוזי של ירושלים
מ. דווידזון, י. זוהר, י. זינגר, מ. מרק, י. ששון מ''''תל השומר''''
ש. דרורי
ר. גרוס-איסרוף
א. גושן
ת. הנדלר
י. יאנקו
מ. קוטלר מהמוסד הפסיכיאטרי ''''באר יעקב''''
נ. גלעדי
א. קורצין
ע. לוי, מ. וויזר, ח. שבתאי מהמוסד הפסיכיאטרי ''''שלוותא''''
ז. קפלן ראש שרותי בריאות הנפש במשרד הבריאות
ב. מודן
ד. מייטס
י. מזר, י. לרנר מהמוסד הפסיכיאטרי ''''איתנים''''
א. פלד מהמוסד הפסיכיאטרי ''''שער מנשה''''
י. רזניק
א. רייכנברג
מ. תאניה
ז. זווס
ס. טיאנו מהמוסד הפסיכיאטרי ''''גהה'''' ויו"ר התאחדות הפסיכיאטרים
הישראליים
א. הוכמן
י. רבינוביץ
ט. סאקס
נ. זילבר
הסרט
"נפלאות התבונה" (a beautiful mind) משנת 2001 של רון הווארד המוקרן
בישראל ושזכה בכמה פרסי אוסקר הוא מופת
מצאו את ההבדלים (למעלה) ''''נפלאות
התבונה'''', ארה"ב 2001
(למטה) ''''אני מאשים'''', גרמניה
1941
לצביעות ההוליוודית ולשיתוף הפעולה בקידום אינטרסים כלכליים של חברות ענק
המממנות את תעשיית הסרטים.
כידוע הסרט מתיימר הסרט מתיימר לתאר, דרך השבלונה של סיפור אהבה בין בני
זוג נשואים שבו האשה תומכת בנאמנות בבן זוגה לאורך תקופת מחלתו הקשה ועד
להחלמתו ממנה, את חייו של המתמטיקאי הצפון-אמריקני ג''''ון פורבס נאש, את
"מחלתו" הפסיכיאטרית – סכיזופרניה, את כליאתו הפסיכיאטרית בשנת 1959
והעינויים השונים שהוא עבר במוסדות הפסיכיאטריים, ואת "החלמתו" ממנה. כפי
שפורסם ברבים כל הנתונים העובדתיים בסיפור הוליוודי זה מופרכים ושקריים:
נאש נפרד מאשתו אליסיה, שיזמה את כליאתו הפסיכיאטרית בשל ההומוסקסואליות
שלו, והם שבו לגור יחד רק בקיץ 2000. הסרט מסתיים בטקס הענקת פרס נובל
בשנת 1994 לנאש על הישגיו בתחומו. תסריטאי הסרט, עקיבא גולדמן, שם לסיום
הסרט בפיו של נאש את המשפט בו הוא מייחס את "החלמתו מסכיזופרניה" לנטילת
ה"תרופות הפסיכיאטריות מהזן החדש". זהו שקר מוכח. לפי עדותו המפורשת
של נאש עצמו, כמו גם לפי הכתוב בביוגרפיה שסילביה נאסאר כתבה עליו והמשמשת
כבסיס לתסריט, נאש היה תחת השפעת סמים פסיכיאטריים רק בזמן כליאתו. מאז
שנות ה-70'''' ואילך נאש לא לקח כל סם פסיכיאטרי. האם חברות הסמים
הפסיכיאטריות עברו לשיטת ה-product placement לפיה, למשל, פועלות חברות
בירה שגיבורי הסרטים משתמשים במוצריהן? או אולי הוליווד מקדמת מכירות של
ברוני הסמים הפסיכיאטריים הממנים את הסרט? אולי, אך זווית ראייה אחרת
המסבירה שקר וסילוף מוכחים אלו ניתן למצוא בפרסום הרשמי של יחסי הציבור של
חברת אוניברסל לפיהם עקיבא גולדמן תסריטאי הסרט הוא בנה של פסיכיאטרית.
ואכן, הסרט מקדם את קמפיין ה"אנטי-סטיגמה" אותו השיקה הסתדרות הפסיכיאטרים
העולמית (WPA) בקונגרס העולמי ה-11 הידוע לשמצה שהיא ערכה בהמבורג, גרמניה
בשנת 1999. מטרתו המוצהרת של קונגרס זה הייתה להכשיר את שרץ פשעי
הפסיכיאטריה הגרמנית בזמן המשטר הנאצי. (ראו לעניין זה ''''כפיה'''' מס.
5) במשפט אחד ניתן לתאר את הרעיון שבבסיס הקמפיין ''''אנטי-סטיגמה''''
שנועד לקדם צריכת סמים פסיכיאטריים כך: חולי נפש הם ככל האדם, הם לא יותר
רצחניים או מסוכנים משאר האוכלוסייה, הליקוי הביולוגי - האי איזון הכימי -
דהיינו מחלתם הפסיכיאטרית, הוא הגורם לרצחנותם ומסוכנותם, ומכאן שהוא מביא
לכליאתם הפסיכיאטרית, הסמים הפסיכיאטריים מאזנים כימית שיבוש ביולוגי זה
ומכאן שיש לכפות על חולי הנפש את צריכת סמים אלו, לטובתם הם ולשלומה של
החברה. הכרת עובדות אלו מאפשרת לנו לקרוא את המסר המתוחכם המובלע בקמפיין
''''אנטי-סטיגמה'''' בסרט "נפלאות התבונה": טענת הפסיכיאטריה שהסמים
הפסיכיאטריים החדשים מסוגלים ליצור חתן פרס נובל אפילו מסכיזופרן!.
על הצלחת הקמפיין המתוחכם מעידים למשל כל המאמרים שהופיעו בעקבות הסרט
בעיתונות הישראלית ובהם נדונה, ללא כל ביקורת, שאלות "ההתמודדות וההחלמה
של חולי נפש מסכיזופרניה בעזרת התרופות הפסיכיאטריות החדשות".
סרט זה הוא חלק משיתוף הפעולה רב השנים בו תעשיית הסרטים משמשת ככלי
תעמולה מתוחכם לקידום פרויקטים פסיכיאטריים.
מסר
פסיכיאטרי מוסווה:
''''הלכתי עם זומבי'''', ארה"ב 1943
סרט זה הוא המקבילה בת זמננו לסרט התעמולה הנאצי המפורסם "אני מאשים" (Ich
klage an ) מ-1941 של וולפגנג ליבנאיינר שקידם ושנועד לעורר אהדה לפרויקט
רציחות ה''''אותנסיה'''' של הפסיכיאטריה הגרמנית: באמצעות סיפור אהבה בין
בני זוג נשואים שבו הגבר תומך בנאמנות בבת זוגתו במהלך מחלתה, שהפכה את
חייה ל"חיים שאינם ראויים לחיות" ולכן הוא ממית אותה לטובתה היא ולרווחת
החברה. התחכום בסרט התעמולה הנאצי זהה לתחכומו של סרט התעמולה
ההוליוודי: המסר מרומז (אך ישיר - כדרכם של הגרמנים), ומבלי לנפנף בדגלי
צלב הקרסֹ...
גם לסרט נאצי זה יש מקבילה בת זמנו בתעשיית הסרטים ההוליוודית, אך בניגוד
חריף לתעמולה הגרמנית הישירה הרי שמעטים מבחינים במסר הפסיכיאטרי המרומז
של סרט האימה ההוליוודי הקלאסי "צעדתי עם זומבי" (I Walked with a zombie)
מ-1943 של ז''''אק טורנר. מתחת למסווה הסיפור הביזארי של טקסי וודו באי
הקריבי - מקום התרחשות עלילת הסרט - חבוי סיפורה של חולת נפש יפיפייה
שחייה "אינם ראויים לחיות" והפתרון היחיד שיכול להימצא עבור "מצבה" הוא
להרוג אותה כ"מעשה של חסד" ובדרך זו "לגאול" אותה מ"נטל החיים".
לאלה שימצאו את הפרשנות הזו נטולת בסיס נזכיר כי הביטאון הרשמי של אגודת
הפסיכיאטרים האמריקנית: the American journal of Psychiatry דן בשנים
1941/2 בשאלת יישום רעיון ה''''אותנסיה'''' בארצות הברית, בעקבות המודל
הגרמני המוזכר בפירוש מעל דפי הביטאון, והחליט לתמוך בו. בגליון
יולי של שנת 1942 תחת הכותרתEUTHANASIA,
מסכם עורך הביטאון את הדיון בזכות הרציחות כך: "אם אותנסיה תיהפך בעתיד
כלשהו להליך נגיש, תידרש חקיקה מסייעת" (עמ'''' 143).
פרטים
נוספים על הדרך בה תעשיית הסרטים מקדמת רעיונות פסיכיאטריים הקוראים
לשלילת זכויות אדם מהכלואים הפסיכיאטריים תוך הצגתם בצורה דה-הומאנית
ודמונית וחיזוק הקרימנליזציה שלהם - כלומר הטענה הפסיכיאטרית לפיה כל כלוא
פסיכיאטרי הינו רוצח בפוטנציה, מעצם עובדת מחלתו הפסיכיאטרית - ניתן למצוא
באתר הבא (שחסרונו הוא בהתרכזותו הבלעדית בתעשייה ההוליוודית): http://www.seecinemania.com/
(האתר עצמו ירד מהאינטרנט ולכן מוצגים כאן רק דפי הטקסט ללא
התמונות): 1-A Cinematic History of 20th
Century Stigma; How the Media Promotes Stigma;
and, The Criminalization of Mental Illness-
רבנים
של תורת גזע
2 רבנים גרמנים בשנות השלושים התבססו על חוקי תורת הגזע הנאצית כדי להצדיק
עיקור כפוי של כלואות פסיכיאטריות יהודיות
נטע לויט
פורסם
ב''''כפיה'''' מס. 9, עיתון עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר),
אוקטובר 03''''
עשרות רבנים נשאלו מאות שאלות לפני השואה. יהודים מכל הזרמים דתיים
וחילונים, חסידים ומתנגדים, חרדים ומתבוללים ביקשו הדרכה מוסרית ממורי
ההוראה והציבו בפני הרבנים שאלות נוראות וחסרות תקדים. אנו מביאים כאן שני
ציטוטים מספרי השאלות ותשובות של רפאל שלום שאול מונק ומנחם מנדל
קירשבוים, שני רבנים שכתבו בגרמניה בשנות השלושים. השאלות ששניהם נשאלו,
שבדרך כלל לא פורסמו מחוץ למעגל התורני הצר, עסקו ביישום הפסיכיאטרי של
תורת הגזע הנאצית העיקור הכפוי שכלואות פסיכיאטריות ("חולות נפש").
אולצו לעבור על פי חוקי הרייך השלישי משנת 1933 (שנתיים לפני שחוקי
נירנברג הכלילו את האוכלוסייה היהודית במסגרת הסנקציות של תורת הגזע.).
שני הרבנים הגרמנים שלהלן תומכים ומקדמים את תורת הגזע ככל שהדברים אמורים
בנשים יהודיות "חולות נפש".
שימו לב כי בה בשעה ששני הרבנים מתירים עיקור בכפיה של נשים כלואות
פסיכיאטריות (יהודיות.) בידי בית הדין הנאצי לבריאות גנטית, הם אוסרים
לחלוטין על עיקור של מוכתמים פסיכיאטריים יהודיים גברים ואף טורחים
ומבררים עבורם את אפשרות "החילוץ" מחובת העיקור הקבועה בחוק הנאצי: כליאה
מרצון, על חשבון האדם, במוסד פסיכיאטרי סגור!.
הבהרות לגבי המונחים המוזכרים בטקסט:
"חוקי המדינה" הם חוקי הגזע של הרייך השלישי,
"תורת הגזע השלטת" היא התורה הנאצית,
"בית דין לבריאות הגזע" הוא בית המשפט הפסיכיאטרי לבריאות גנטית,
"רופאים" הם פסיכיאטרים.
מתוך
ספר ''''בגדי שש'''' עמ'''' כ'''' סימן טו נדפס ב 1935, מאת הרב
רפאל שלום שאול מונק (1970/1889). אב בית דין בעיירה בורגפרבך בגרמניה.
עלה לישראל ב1939 והיה רב קהילת "איחוד שיבת ציון" בתל אביב.
"שאלות או"ה ]איסור והיתר] הנובעות מתוך החוק למניעת צאצאים חולים
תורשתיים מיום י"ד יולי 33 והחוק נגד פושעים מועדים מסוכנים וכו'''' מיום
כ"ד נובמבר 33
א. חוקי מדינה חדשים מעוררים בעיות הלכתיות חדשות. אף על פי שאנחנו חייבים
בהחלט לשמור את חוקי המדינה, יש למצוא מספר מסוים של אפשרויות המותרות על
פי חוק המדינה, ועלינו לבחון אותן על פי ההלכה, כדי לדעת באיזו מן
האפשרויות המותרות על פי חוק המדינה אנחנו צריכים לבחור מצד ההלכה.
בתור מבוא לבירורים דלקמן הכתובים בלשון הקודש, נקדים הבהרה קצרה על שני
החוקים הנ"ל.
החוק הראשון הוא תוצאה ישירה של תורת הגזע השלטת. המדינה חייבת להקפיד על
צאצאים בריאים מבחינה תורשתית. עליה לדאוג לכך שלא יהיו קיימים בעם אלא
בני אדם שלמים בגופם ובנפשם. לכן היא צריכה גם כן למנוע בני אדם כאלה
מלהוליד, אשר כפי מצב המדע נראית אצלם אפשרות קרובה של צאצאים פגומים
בנפשם או גופם. לכן קיבלה עליה המדינה את החובה למנוע את ההולדה במקרים
כאלה על ידי פעולה בגופם. המחוקק מונה מספר סוגי מחלה או מומים גופניים,
שיש לראות בהם מחלות תורשתיות. בני אדם הסובלים או שסבלו מהם, יש לעקר
אותם מטעם המדינה. אגב בני אדם שנתרפאו ממחלות כאלה, בהחלט אינם יוצאים
ממסגרת החוק. להיפך לדעתו של הפרשן הרשמי מסוכנים בני אדם כאלה עוד יותר
לבריאות הגזע, כיוון שהם נראים כבריאים, ועל ידי זה יש להם יותר אפשרות
להוליד, בשעה שתכונת המחלה עוברת מהם אל צאצאיהם. בני אדם שיש לעקר
אותם על פי החוק הזה, רשאים להגיש בעצמם בקשה לכך אצל הרופא הממשלתי.
אבל גם הרופא הממשלתי חייב להגיש בקשת עיקור מעצמו ברגע שנודעו לו בני אדם
חולים תורשתיים כאלה. ולא עוד, אלא כל רופא חייב להודיע לרופא הממשלתי כל
מקרה של מחלה תורשתית הנודע לו.
ההחלטה על העיקור היא בידי בית דין לבריאות הגזע בן שלושה חברים ומהם שני
רופאים. מותר להגיש ערעור אצל בית דין עליון לבריאות הגזע, והחלטתו היא
סופית. הפעולה שיש לבצעה אף נגד רצון המעוקר חוץ מן המקרה שהחולה
התורשתי בעצמו הגיש בקשה והרופא הממשלתי לא הסכים (דבר שאינו מצוי כלל),
היא שינוי מקום או ניתוק חוטי הזרע של האיש, ושינוי מקום או ניתוק שבילי
הביצים של האשה. פעולה זו אינה פוגעת בהפרשת הליחות החיוניות (ההורמונים.)
לתוך מחזור הדם, גם לא בתאווה וכוח המין, ואינה מונעת אלא את ההפריה. החוק
השני הנ"ל מכוון נגד פושעים מועדים שהירבו לבצע פשעים, בפרט מיניים, בהם
יבוצע על פי החלטת בית המשפט, סירוס ממש (הסרת הביצים) ועל ידי זה מתבטלים
התאווה וכוח המין. מתוך נקודת המבט העקבית של תורת הגזע הצדק הוא עם החוק
המונע את ההולדה מבני אדם חולים כאלה, כדי למנוע קלקול הגזע ב50 אחוז של
ילדים חולים, על אף הסיכון ש50 אחוז ילדים בריאים יאבדו גם הם.
המחוקק רואה כנכון למנוע את אפשרות ההולדה מבני אדם כאלה, כי האפשרות
שיבואו לעולם 50 אחוז של חולים נראית לו סיבה מספקת, לפעול בצורה כזאת
למען קיום הגזע.
רק בדרך אגב נזכיר בקצרה את דעת תורת ישראל כלפי הבעיה של צאצאים חולים.
הרי היא אינה בנויה על תורת הגזע. אבל גם בתלמוד מצאנו שיש להתחשב בילדים
חולים בשעת הנשואין. ועוד, הדבר ברור כי בכל התבוננות בעניני ההולדה
העמידו את הגורם המוסרי כגורם שוה בצד המדעי טבעי. יש לזכור את מאמר
התלמוד בנדרים כ'''' ע"ב המייחס פגמים ומומים גופניים להתנהגות בלתי
מוסרית בשעת תשמיש, וכן מחלות כתוצאה מהתנהגות בלתי מתאימה או בלתי צנועה
באותה שעה, הנה מקור דין סרוס הוא הפסוק בפ'''' חמור (ויקרא כ"ב,
כ"ד.).
היוצא לנו מכל זה:
א. רופא ישראל אסור ודאי לעשות הנתוח הנ"ל בזכר, הן בן ברית, הן שאינו בן
ברית.
ב. רופא ישראל מותר לעשות הנתוח בנקבה נכרית, שאין בה מצות שבת.
ג. בנקבה ישראלית נ"ל שבעלילה כל דהו מותר לו לעשות הנתוח דאיסתפקנה אי
איכא בהאי חולנית עשה דשבת, כדכתב הח"ס בתשובה הנ"ל [-ליהודיה מותר לעבור
את הניתוח.]
ד. ישראל זכר שמניח לעשות בעצמו את הנתוח יש חשש אסור דאורייתא, וצריך עוד
לברר, עד היכן מחוייב להוציא ממון כדי להפטר מן הנתוח.
ה. לנקבה ישראלית מותר להניח לעשות בה הנתוח, אף אם מסייעת בהכנות
ונבא עתה אל הענין, אם מחוייב הישראלי להוציא ממון, כדי להנצל מן הנתוח.
וראשית דבר נודיע שע"פ חוק המלכות יפטר מן הנתוח, אם יכנס לבית חולים סגור
ומסוגר (געשלאססענא אנשטאלט.) על הוצאותיו."
מתוך
ספר ''''מנחם משיב'''' כרך שני הודפס בפרנקפורט בשנת 1939, מאת הרב מנחם
מנדל קירשבוים (1895/1942) דיין בפרנקפורט ולאחר מכן רב העיר בין השנים
1939/1927. היגר לבלגיה ב1939. נרצח באושוויץ.
שו"ת [שאלות ותשובות ] עמ'''' 2¸ ב"ה יום ב'''' אדר שני תרצ"ה פפא"מ תע"א
"לחכם אחד. ע"ד שאלתו אודות אשה אחת שהיא בבית חולים וא"א [ואי אפשר]
לקחתה לביתה רק אם תסרס כפי חוק הממשלה והאפוטרופוס שלה לא ידע מה לעשות
אם תשאר בביה"ח או לסרסה שתבוא לביתה.
תשובה. במס'''' שבת (ק"י:). לירוקנא תרין בשיכרא ומיעקר, ומי שרי והתניא
מניין לסירוס באדם שהוא אסור ת"ל ובארצכם לא תעשו כו'''' אלא באשה. הרמב"ם
פסק בהלכה י"א דהמסרס את הנקבה פטור. בנד"ד כיון דהוא מחוק הממשלה לרפואה
בודאי מותר לנקבה, והאפטרופוס יכול להסכים לזה. והנה מחוק המדינה לסרס שלא
ילדו בנים איבריאים. שמעתי רבים אומרים שאינו ע"פ דתוה"ק [תורת קודש]
ויש לפקפק מהא דכ'''' מהרש"ל ביש"ש פ'''' הבא על יבמתו סי'''' מ"ד דאינו
מותר לאשה אלא כשיש לה צער לידה כעין דביתהו דר"ח וכ"ש אם בני'''' אין
הולכים בדרך ישרה ומתייראה שלא תרבה בגידולי'''' כאלו, שהרשות בידה, ולפי
זה הוא הדין דמותר לסרס נקבות כאלו אם יש חשש שבניהם יהיו בעלי מומים, דגם
זה לא נחת רוח לאבותיהם, אבל בזכרים אסור הסירוס. האשה אינה עושה בעצמה
הנתוח ובפרט כשעושה רופא עכו"ם ובפרט שקודם הנתוח משקין אותה סם המפיל
תרדמה שלא תרגיש כאב ולא תעשה שום תנועה. ולדינא בודאי מותר לישא אשה
שנסתרסה היכא שקיים מכבר פ"ו [פרו ורבו], ולא באתי בזה רק להעיר.
והנני בזה ידידו המברכו בחג כשר ושמח.
מנחם מענדיל קירשבוים."
תוספת לאתר האינטרנט (-לא הופיע בעיתון)
בכתבה
פירטנו כיצד 2 אנשי דת יהודיים (-רבנים) השלימו עם/וקידמו את עקרונות
תורת השבחת הגזע. להבדיל, וכדי לתת תמונה כוללת יותר המראה שלא כל
אנשי דתהלכו בעקבות 2
אנשי הדת היהודייםהללו,
אנו מביאים את גילוי הדעת של "הסינוד הקדוש" של הכנסיה הפרבוסלבית
הבולגרית, בישיבה שערך ב- 2.4.1943, גילוי דעת שנשלח לממשלת בולגריה:
"הסינוד הקדוש גילה דעתו במועדו לממשלה, שעקרון זה של תורת הגזענות
לא ניתן להצדקה מנקודת ראות האמונה הנוצרית והוא עומד בסתירה עם הרעיון
היסודי של הכנסייה הנוצרית..." "הכנסייה הפרבוסלבית הבולגרית בהיותה מוסד
אלוהי ועממי, אינה יכולה לקבל עקרונות כגון עקרון-הגזענות,באמצעותו
ניתןלהפיח שנאה ולבצעמעשי כפיה ואכזריות..."
מתוך
ספרו של חיים קשלס:
קורות יהודי בולגריה/בתקופת השואה, 1969, עמ'''' 158
ואלו
השמות
60 שנה של הסתרת שמות קורבנות הפסיכיאטרים הנאצים מהציבור הגרמני נשברו
בפעולה של העמותה. תיעוד
התביעה שלנו נגד ארכיון
המדינה הגרמני בקובלנץ ב-17.6.04. עורך
הדין המייצג את הארכיון אומר: העמותה הוציאה לשון הרע ודיבה על אלו
מהנרצחים המצויים ברשימת הנרצחים - שהעמותה פרסמה - שאינם חולי נפש,
בכך שהם מוזכרים ברשימה של חולי נפש
באפריל
השנה פרסמה העמותה באתר האינטרנט שלה את רשימת השמות המלאה של 30.076
כלואים פסיכיאטריים גרמניים שהיו הקורבנות הראשונים של רצח ההמונים הרפואי
המבוסס על דוקטרינות פסיכיאטריות בגרמניה, בין השנים 1939 ועד 1948.
ראו: www.iaapa.org.il/46024/Claims באפריל
השנה פרסמה העמותה באתר האינטרנט שלה את רשימת השמות המלאה של 30.076
כלואים פסיכיאטריים גרמניים שהיו הקורבנות הראשונים של רצח ההמונים הרפואי
המבוסס על דוקטרינות פסיכיאטריות בגרמניה, בין השנים 1939 ועד 1948.
פנינו לחגי אביאל, חבר העמותה, שהיה אחד המתכננים של הפרוייקט כדי לשמוע
פרטי רקע.
"כידוע רצח ההמונים החל בשנת 1939 לפי תפיסת עולם שהתבססה על תורת השבחת
הגזע ופעלה לשיפור בריאות גוף האומה", מסביר אביאל, "הנימוקים לרציחתם היו
חוות דעת פסיכיאטרית רפואית שקבעה ש"חייהם אינם ראויים לחיות" ושתעמולת
המשטר הסוציאליסטי תיארה כמי ש"אוכלים אוכל על חשבון ראויים יותר".
כיהודים עלינו להבין שזהו המפתח להבנת הדרך שהובילה מ"חוק העיקור הגנטי"
של 14.7.1933 ל"פתרון הסופי". היסטוריון הרפואה הגרמני ארנסט קליי ניסח
זאת באימרתו המפורסמת "אלה לא היו הנאצים שנזקקו לרופאים, אלא הרופאים
שנזקקו לנאצים". אישור לכך מצאנו כשפרסמנו
ב''''כפיה'''' מס. 8 מחקר על מאמריהם של פסיכיאטרים יהודים בארץ ישראל
בשנות ה 30.
פסיכיאטרים אלה נמלטו מגרמניה הנאצית וקידמו, בביטאון הרשמי של אגודת
הרופאים העברית, את רעיונות תורת השבחת הגזע וקראו ליישומם עד לשנת 1943.
הכל נעשה ל"שיפור בריאות גוף האומה" ו"לחסוך הוצאות עתידיות של עזרה
סוציאלית ורפואית"."
"כל מתקן כליאה פסיכיאטרי שלח באופן קבוע
למטה מבצע הרצח בברלין רשימת כלואים. הקורבנות מוינו על פי תיקיהם
הפסיכיאטריים וצולמו לפני הרצח. ההחלטה הסופית היתה בידי הפסיכיאטרים
שעבדו במשרד בברלין. הכלואים שנבחרו להירצח הועלו על אוטובוסים מיוחדים,
שחלונותיהם נצבעו בכחול כהה (כדי למנוע מהנוסעים לראות לאן
מובילים אותם). הם הובלו לתאי הגז שהוקמו בשישה מוסדות פסיכיאטריים ברחבי
הרייך השלישי. שיטות רצח אלו שימשו לאחר מכן כבסיס להשמדה ההמונית במחנות
הריכוז בפולין. גופותיהם בותרו לצרכי מחקר ולמשפחה נשלחה הודעת פטירה,
חתומה בידי הפסיכיאטר, בה נרשמה סיבת מוות שקרית (כדלקת ריאות, וכו''''..
התיקים הפסיכיאטריים שהיוו הוכחה לרציחות נשלחו לאחסון בארכיון ארגון
הרצח, שנשא את שם הקודAKTION T4, ברחוב טירגרטן מס. 4 בברלין (מכאן השם).
לפי ההערכות נרצחו קרוב ל- 200.000 כלואים פסיכיאטריים."
"בתום המלחמה החלק הקטן מכלל התיקים ששרדו הועברו לרשות ה''''שטאזי'''',
המשטרה החשאית של מזרח גרמניה. רק לאחר איחוד גרמניה נמצאו תיקים אלה
במרתף נטוש. לאור העובדה שכל תיקי הקרטון שנמצאו נגזרו ממידותיהם הראשונות
למידה חדשה קטנה יותר, ומכאן שתויקו מחדש ע"י ה''''שטאזי'''', נראה כי
נעשה בהם שימוש כלשהו ע"י המשטר המזרח הגרמני. ההנחה הרווחת כיום היא כי
המשטר סחט את הפסיכיאטרים הרוצחים (ואת אנשי הצוות הרפואי ששיתפו פעולה
ברצח) החתומים על התיקים." גדי
גרויט: מה היתה פעולת העמותה? חגי
אביאל:
"ב-9.12.02 חתמתי חוזה עם ארכיון המדינה הגרמנית בברלין לקבלת השמות
המופיעים בתיקים אלו, שהם התיקים האותנטיים המזהים בוודאות את הקורבנות
לפי תאריך הלידה ואפילו לפי השם המקורי בלידה. ביקשתי את הרשימה לשם
הקראתם בפומבי של שמות הנרצחים. פרויקט משותף ל''''עמותה'''' ולארגון
הברלינאי ''''מתקפת המשוגעים''''. אירוע הקריאה נערך בוויטנברגפלאץ בברלין
במשך 3 ימים בין ה16 ל 18 בדצמבר 2002. הארכיון מסר לי רשימה זו תמורת
התחייבותי להחזירה תוך שבועיים ולא לעשות העתקים."
"קריאת השמות
נועדה להחזיר לקורבנות את כבוד האדם שלהם לאחר שהם נעלמו לתוך החור השחור
של התיקים הפסיכיאטריים ולהשיב זהות אנוש לאלו שאיבדו אותה ע"י הכתמתם
בדיבה הרפואית של מספר מחלה הלקוח מקטלוג המחלות. במהלך ההקראה הפומבית
הייתי עד כיצד עוברים ושבים ניגשו אלינו וחיפשו ברשימה את שמות קרוביהם,
שהם תמיד חשדו (על בסיס שמועות) כי הם נרצחו, למרות שלא היתה להם כל הוכחה
לכך."
"לאחר ההקראה בפומבי הגעתי למסקנה שבגרמניה, כבישראל, "חוקי הגנת החולה"
משרתים את המדכאים בלבד ולא את המדוכאים. בתירוץ של "זכות החולה לפרטיות"
אוסרת המדינה את פרסום הרשימה ובדרך זו מונעת מקרובי הנרצחים מלגלות את
האמת על גורל בני משפחתם הנרצחים ולעורר זעקה ציבורית כנגד הפשעים
שהתרחשו. המדינה כמובן מפחדת מדרישה לחקירה פלילית שתבוצע בידי גוף עצמאי
כדי לגלות את שמות יתר 90% מהנרצחים."
למעלה
רשימת השמות באתר שלנו, למטה הפסיכיאטרים תיעדו את
התעללותם בצאקיני ב''''סרט הסברה'''' המנמק את הרצח (הצילומים
למטה מסרטו התיעודי של ארנסט קליי "חיפוש והשמדה").
למטה
הפסיכיאטר הרוצח אוסטרטאג, מתחת - תעודת הפטירה
"כיהודי הגעתי למסקנה שהנצחת הקורבנות היהודיים של הנאצים התאפשרה רק בשל
הקמת המדינה העצמאית ''''ישראל'''' שאפשרה לקהילה היהודית לאסוף את שמות
הקורבנות באתר ''''יד ושם''''. רק בזכות מהלך היסטורי זה, שבו קבוצת
קורבנות הפכה לכוח לאומי שווה כוח ופעלה בניגוד להיסטוריה הדתית שהתירה
הקמת מדינה רק לאחר בוא המשיח, כך שישראל הפרה את החוק הדתי ניתן היה
לגבור על הרצון להשכיח את הקורבנות. רצון לא רק של הגרמנים, בעלי האינטרס
הברור להשכיח, אלא גם ההזנחה של בעלות הברית שרצו רק לחגוג את ניצחונם אך
לא להנציח את הקורבנות." איך
הכלואים הפסיכיאטרים משתלבים בעמדה זו? "לנו,
הקורבנות הראשונים והאחרונים של רצח ההמונים של הדוקטור-נאציס, אין עדיין
את ההגנה של כוח המדינה. להיפך, אחי ואחיותי עדיין עוברים תקיפה בכל
מדינות העולם, לפי נסיוני האישי. הבנתי שהקרובים הביולוגיים של הקורבנות
משמשים כתירוץ עבור הממשלה הגרמנית הן לאי פרסום שמות הקורבנות הידועים עד
עתה והן שלא לחקור ולמצוא את שמות 90% הקורבנות הנותרים. מכאן שקרובים אלו
איבדו את זכויותיהם להחליט בשאלה האם שמות הקורבנות יפורסמו. ההיפך הוא
הנכון, בחסות נימוק "הפרטיות" המדינה מונעת מהקרובים לדעת מה עלה בגורל
הנרצחים. כעת, עם פרסום הרשימה, יתאפשר להם לדעת את האמת ולעורר קריאה
ציבורית כנגד הפשעים. על המקצוע הפסיכיאטרי תהיה מוטלת כעת החובה להודות
באחריותו הפלילית לרצח ההמונים, אחריות אותה הפסיכיאטרים ניסו לדחות שוב
ושוב, כפי שעשו בקונגרס הטיוח הגדול שערכה התאחדות הפסיכיאטריה העולמית
(WPA) בהמבורג 1999, קונגרס אתו שיתפו פעולה עשרות פסיכיאטרים ישראליים." מה
היתה תגובת הציבור הגרמני לפרסום הרשימה?
"דבר פרסום הרשימה באינטרנט הופיע בעיתונות הגרמנית (''''פרנקפורטר
רונדשאו'''' ו''''יונגה וולט''''). לאחר הפרסום קיבלתי הודעות דואר
אלקטרוני מקרובי הנרצחים. אני מביא כאן חלק מהדואר שנכתב באנגלית (במחיקת
השמות):
"יום ראשון 17.4.03 הלו מצאתי את שם סבתי א.ל. (שם משפחתה
לפי נישואיה ס). באתר שלכם. אנו יודעים מזה 5 שנים על מותה בקליניקה
הפסיכיאטרית ''''אברסוואלדה''''. עכשיו יש לי שאלה: האם אתם כותבים את כל
שמות אנשים שנרצחו בידי הדוקטורים הנאצים או שיש משהו עם תרבות יהודית,
משום שסבי מ.ל. נשא את סבתי הגרמנית ב1919, הוא בא מרוסיה, הוא נרצח
ב1933 ע"י הנאצים. אנו לא יודעים דבר עליו, אבל מצאנו כמה דברים על
השם ל. זה היה שם יהודי. האם תוכלו בבקשה לכתוב על הדברים שאתם יודעים.
דיברתי עם אדם זקן, שעבד בקליניקה הפסיכיאטרית ''''אברסוואלדה'''' והוא
אמר לי שהמנהל שלח כל חודש רשימה של אנשים זקנים וחולים
ל''''טירגרטנשטראסה 4'''' AKTION T4. אז באה מכונית כל חודש והאנשים מתו
במכונית ע"י הרעלת מונוקסיד.
תודה לכם
א.ל.
מעולם לא קבלנו צילום של סבתי."
"יום ראשון 4/5/03 קראתי היום בעיתון שלנו, ה''''פרנקפורטר
רונדשאו'''', על הרשימה של הקורבנות הגרמניים שאתם פרסמתם באינטרנט.
בזמנים קודמים, לפני שנים רבות, שמעתי מאימי שב-1940 אמה היתה בבית חולים
פסיכיאטרי בנהר הריין, ליד הכפר ''''אלטווילא'''', שם בית החולים היה
''''אייכברג''''. היא מעולם לא שבה הביתה. אימי והמשפחה חשבו שסבתי נרצחה
בידי הנאצים, אך לא ידענו בדיוק. כעת, היום, הסתכלתי ברשימה שפרסמתם, והנה
שם מופיע שם סבתי: ב.א. (נולדה בשם ק). זה היה כמו מכה לתוך לבי, "obwohl"
בגרמנית. ידעתי כל הזמן שהיא נרצחה בידי הנאצים. עכשיו זה ידוע לי
בוודאות. זה עושה אותי עצוב, אבל זה גם טוב לדעת את האמת. וזו סיבה חשובה
בשבילי לנסות לגלות את ההיסטוריה שלה ומה קרה איתה בזמנים המחרידים ההם.
אני מודה לכם מאוד על עבודתכם. סליחה על האנגלית הנוראית שלי. ק.צ."
"את כל הכותבים אלינו הפנינו לארכיון המדינה הגרמני ועודדנו אותם לדרוש
לקבל לידם את התיק הפסיכיאטרי בו רשומים פרטי הרצח בצירוף תמונת הקורבן." ומה
התוצאות?
"תגובת הארכיון לפניות הציבור היתה מוזרה. סגן המנהל שלח לי מכתב הקובע כי
בפרסום הרשימה הפרתי את "זכות החולה לפרטיות". טענה זו מעט תמוהה בהתחשב
בכך שמדובר ברשימה האמורה להכיל את שמותיהם של אנשים שידוע בוודאות כי
נרצחו בידי הפסיכיאטרים לפני 60 שנה. האם מישהו מנרצחים אלו חי כיום?
בנוסף לכך הרי בקשתי, וקבלתי, את הרשימה לשם הקראת השמות בפומבי באחת
הכיכרות ההומות ביותר בברלין, לכל הדעת זו "הפרה של זכות החולה לפרטיות",
אם כן מדוע הארכיון המציג עצמו כמי שחרד לשמירה על זכות הפרטיות איפשר
זאת?. מה שהפתיע אותי היתה העובדה שהעתק המכתב נשלח למר יעקב לוזוביק
ממוסד ''''יד ושם'''' בירושלים. האם הגרמנים חושבים כי מר לוזוביק זה,
יהיה מי שיהיה, ישתף פעולה בנסיון הממשלה הגרמנית להסתיר את המידע ממשפחות
הקורבנות?. בנוסף קבלתי תגובות רבות מאנשים שפנו, על סמך עצתי, לארכיון
בבקשה לראות את התיק של בן משפחתם הנרצח. מהארכיון נאמר להם כי המידע
המופיע ברשימה שפרסמתי באינטרנט הוא שגוי, כי שיבשתי והמצאתי שמות של
אנשים, וכי השמות אותם הם חיפשו אינם מתועדים בתיקי הארכיון. זו טענה
משונה במיוחד מאחר ואנשים זיהו היטב את שמות סבם או סבתם כמו את תאריך
הלידה (ובמקרה של הסבתה גם את שם משפחתה לפני נישואיה).
השכחת העבר בגרמניה נמשכת..."
באוסטריה הנאצית, הורים שוכנעו למסור ילדים מוגבלים לטיפולם של פסיכיאטרים
כדר'''' היינריך גרוס. לאחר שנמצאו כלא ראויים לחיות, הם נרצחו ומוחותיהם
הועברו למחקר שהקנה לגרוס מוניטין בינלאומיים. כעת נחשף עברו.
כתבתם של ג''''ונתן סילברס וטום הגלר מ-Sunday Times
המוחות ירוקים אפורים באור הפולואורוסנטים, כולם מאוחסנים בצנצנות של
פורמלדהיד ומסודרים מהרצפה עד לתקרה על גבי מדפי עץ. עשרות מהם מחוברים
לעמודי שדרה, אחרים נכרתו לשם ניסויים והוצמדו מחדש. הם מונחים זה על זה,
שורה על גבי שורה. צנצנת אחת, חבויה במשך שנים רבות, מכילה ראש כרות,
משומר להפליא של ילדה אדומת שיער, עיניה עצומות, פיה פעור קמעה, כאילו
שקעה בתנומה שלא מהעולם הזה, התווית שעל הצנצנת מגלה לנו כי זוהי יוהנה
הופר, שמתה בגיל שנתים מדלקת ריאות בינואר 1943. יש גם רמז מצמרר לסיבת
המוות האמיתית: "דיאגנוזה: אידיוטיות".
יש כאן 417 מוחות, עמוק במרתף בית החולים הפסיכיאטרי שטיינהוף בוינה. כולם
הוסרו מגופותיהם של ילדים שאובחנו כמוגבלים או אנטי סוציאלים, קורבנות
תוכנית המתת החסד הנאצית שהחלה ב-1940 והסתיימה עם סוף המלחמה ב-1945.
כל תווית על צנצנת מזהה את הילד הקורבן:
פדרזל, רודולף
נולד 5 מרץ, 1934
מת 8 אפריל, 1942
דיאגנוזה קלינית: מפגר מלידה.
סדלק, ליאופולד
נולד 22 דצמבר 1941
מת 12 ספטמבר 1943
דיאגנוזה קלינית: לידה מוקדמת, מידע אחר לא ידוע, עוויתי ומפגר.
בוש, אלפרידה
נולדה 10 פברואר 1930
מתה 18 אפריל 1943
דיאגנוזה קלינית: כנראה מחלה תורשתית אורגנית ופיגור נפשי ועיוות ספאסטי
חמור של הרגליים.
כמעט בכל מקרה סיבת המוות זהה: דלקת ריאות.
על שולחן קרוב מוערמים מאות תיקים, רישום קפדני של כל ילד. בתוכם טבלאות
רפואיות, פרופילים פסיכיאטריים, מבחני אינטליגנציה, תעודות לידה ומוות,
מרשמי תרופות, תוצאות ניתוחי גוויות - וצילומים. שחור ולבן, כל הגוף,
פרופילים שמאליים וימניים של תינוקות, ילדים ומתבגרים עירומים, כל צילום
מואר כך שיודגש המום שיוביל, ולכאורה יצדיק, את מותם הקרוב. אם לשפוט על
פי הבעות הפנים של חלקם, הצילומים גרמו להם סבל ניכר, אולי הם ניחשו את
הזוועה העתידה להתרחש.
כל
ילד בבית החולים הפסיכיאטרי שפיגלגרונד צולם כדי לתעד את אי התאמתו
לאידיאל הנאצי. משמאל: אינגריד וייס, הדו"ח עליה קבע "אידיוטיות,
עיוורון", סיבת מותה היתה דלקת ריאות, בגיל 4. מימין יוהן ווינצרל, מת
בגיל 11. הפגם שחרץ את דינו היה רגל שטוחה.
מספר מקרי המוות באגף הילדים בשטיינהוף, הקרוי בית חולים שפיגלגרונד, עבר
את ה-1000, מה שהפך אותו לאחד מהגדולים במרכזי המתת החסד הנאצית, כשהוא
פוטר בכך את הגזע הארי מ"גנים פגומים" ואת הרייך מ"אכלנים מיותרים".
צוות השפיגלגרונד בזמן המלחמה הורכב כמעט כולו מחברי מפלגה נאציים,
והרישומים הרפואיים במרתף השטיינהוף מעידים שהם פרשו בצורה חופשית מאוד את
מה שהיטלר כינה: Lebensunwertes Leben, חיים שאינם ראויים לחיות. ילדים
הומתו משום שגמגמו, משום שהיתה להם שפת ארנב, משום שעיניהם מרוחקות מדי זו
מזו. הם הומתו בזריקות, או הושארו לקפוא בחוץ. אחרים פשוט הורעבו.
במשך יותר משנתיים האיש השני בחשיבותו בדרגה בצוות בעל מוטיבציה גדולה זה
היה אוסטרי צעיר, היינריך גרוס. לפי עדות ראייה אחת, בשנים הראשונות, בשעה
שהקולוגות שלו לבשו את החלוקים הלבנים המסורתיים, הוא פיטרל במחלקות לבוש
במדים החומים של מיליצית המפלגה הנאצית, השטורם אבטיילונג (יחידת סער).
הוא ג''''נטלמן נמוך בן 81. כשאיתרנו אותו באחרי הצהריים מחוץ לביתו
הפרברי הוא היה לבוש במעיל איכותי שלא תאם את מידתו, ומגבעת הומבורג שחשפה
קווצת שיער אפור וקרקפת בעלת כתמי כבד. עיניו קטנות וכחולות מאחורי משקפי
מסגרת מתכת. הוא הניד בראשו כשהסברנו את התענינותנו בעברו הצבאי וטרח
להתקרב ולכוונן את מכשיר השמיעה שלו לפני שהחלנו בשאלותינו. תשובותיו לוו
במשיכות כתף וחיוכים, חלקם כה כובשי לב שמצאנו עצמנו משיבים לו בחיוך.
דר''''
גרוס היום (= 1998) בגיל 81.
במשך שנים, דר'''' היינריך גרוס חי בשפע בלתי מופרע, מתמיד לטעון לחפותו
בעוד מבסס את מעמדו כניאורולוגיסט חשוב ומומחה למחלות נפש. כל שותפיו
הרופאים, חוץ מאחד, בשפיגלגרונד הורשעו במשפטי פשעי מלחמה והממונה
עליו,דר'''' ארנסט אילינג, נתלה. גרוס התחמק מצו מעצר באשמת השתתפות ברצח
המונים ומאוחר יותר ערער בהצלחה נגד הרשעה כשותף בהריגת קורבן אחד בלבד.
לא היו כל נסיונות נוספים להעמידו לדין. במקום זאת אוסטריה העניקה לו את
הפרס הרפואי הגבוה שלה.
כעת אולי יאלץ להתעמת עם עברו. ארכיוני שטאזי שנתגלו לאחונה תורמים הוכחות
שמדען נכבד זה היה מעורב ישירות בהריגתם של מספר רב של ילדים מוגבלים במשך
מלחמת העולם השניה, שמוחותיהם הוסרו למחקר. כתוצאה מכך משרד המשפטים
האוסטרי פתח מחדש את חקירתו בעברו המלחמתי.
כמו כן התברר שגרוס המשיך להשתמש במוחות למחקר במוגבלויות פיזיות
והתפתחותיות לאחר תום המלחמה. הוא המשיך בעבודתו זו באותו בית חולים בו
קורבנותיו הצעירים גוועו.
עד לפתיחת מסמכי השטאזי דר'''' גרוס המשיך לחיות בגלוי בדירתו שבשטיינהוף.
הוא עבר משם לפתע כשהוא לא משאיר כתובת ולמעשה חי בסתר מאז. כשמצאנו אותו,
בבית ביתו בפוקרסדורף, הוא נשאר בצינת אחרי הצהריים למשך 30 דקות של שאלות
מבלי להתלונן כלל. קולו היה יציב וכחייל טוב הוא ענה בקצרה. רק בסוף הוא
שאל מי אנו ואיך מצאנו אותו.
הוא התמיד לטעון לחפותו, כפי שעשה לאורך כל הקריירה שלו. "לא עשיתי דבר",
אמר לנו. "אף שהייתי מועסק בשפיגלגרונד, לא היה לי כל קשר עם ההריגות של
אותם ילדים. בית המשפט ב-1951 זיכה אותי מהאשמות. כן, חייתי שם, גידלתי את
ילדי שם, עבדתי שם כשושחררתי מהצבא. כתבתי כמה מרשמים, זה הכל - זו הסיבה
מדוע שמי מופיע בכל הרישומים.
אוסף המוחות של
הפסיכיאטר היינריך גרוס
ידעתי על ההריגות, אבל לא הייתי מעורב בהן. כל מי שעבד שם ידע על כך. זה
נקרא הריגת אנשים שחייהם אינם ראויים לחיות. זה נקרא אותנסיה. לא הסכמתי
לכך, לא רציתי להיות מעורב, אז עזבתי כדי לעבוד בוורמכט. קולגה שלי, זה
שנאסר, ביצע את ההריגות. ילדים פשוט הומתו ע"י גלולות שינה. הם היו ילדים
כל כך מפגרים נפשית שהם היו משותקים גופנית. לא יכולת לצפות שאי פעם
יתפקדו באיזו צורה בחברה. ניתנו להם סמי שינה ואז הם מתו מדלקת ריאות.
לאחר המלחמה לא השתמשתי במוחותיהם לניסויים. רק בדקתי אותם. הם היו כשאר
המוחות שעבדתי עליהם.
האם האמנתי באידיאולוגיה הנאצית? כן, במידה. הפסקתי להאמין בה בהמשך
המלחמה. סיכום כל מה שיכולתי לעשות היה לעזוב את ההריגות בשפיגלגרונד
ולהלחם במלחמה. לו דברתי נגד האותנסיה אז הייתי מביא למותי.
האם אני מתחרט? כן, כמובן. זה היה פשע נוראי, נוראי".
היינריך גרוס הצטרף לשטורם אבטיילונג, השלוחה הנאצית הלא חוקית, בהיותו
סטודנט לרפואה ב-1933. ב-1940 לאחר שהתמנה כרופא ועלה לגדולה בשורות
ההירארכיה הנאצית התמנה לעבוד בביתן 15 בשטיינהוף, לב פרוייקט המתת החסד
של השפיגלגרונד.
חובותיו הוכתבו מברלין ונחצו בין חובות קליניים ומנהליים. הורים צוו להביא
את ילדיהם המוגבלים לשפיגלגרונד לבדיקה שבה הונו למסור את הילד ל''''עתיד
הנראה לעין'''' לידי טיפול המדינה. ההונאה היתה קלה: רוב ההורים ראו בבית
החולים, על מדשאותיו הנאות ובניניו המלכותיים, סביבה אידיאלית לילד מוגבל.
הרופאים הנאצים היו עורכים בדיקה מקדימה, מציינים את גיל הילד, משקלו
ומצבו על טופס שהיה נשלח ל''''הערכת מומחה'''' בברלין, לוועדת הרייך
להערכה מדעית של מחלות תורשתיות קשות.
ברוב המקרים, ההערכה הסתכמה בסמל: סימן פלוס או מינוס. פלוס ציין את
הילד לחיים. מינוס ציין דחייה.
הורים קבלו במפתיע את ילדיהם בחזרה בארון מתים. לפעמים כשצעיף מכסה על
התפרים שהעידו על הסרת המוח. מיעוטם היו יהודים. רובם היו הצאצאים של מה
שכלי התעמולה כינו "הורים גרמנים נאמנים אך חסרי מזל". בשנות המלחמה
האחרונות, עם התמעטות המשאבים, הורחבה הגדרת המוגבלות כדי לכלול ילדים עד
גיל 17 עם מחלות כרוניות, בעיות פסיכולוגיות, ונטיות פליליות או
אנטיסוציאליות - בקצרה, כל מה שלא תאם את האידיאל הארי.
שפיגלגרונד היה אחד מ-31 מוסדות שמשרד הבריאות של הרייך הפך למרכזי המתת
חסד, בסך הכל 6000 ילדים הומתו במרכזים בין 1940 ו-1945. בשיאו,
שפיגלגרונד "האיץ את מותם" של יותר מ-12 ילדים לחודש.
אלואיס
קאופמן נשלח לשפיגלגרונד בגיל 9. הוא היה ילד לא חוקי ו"אנטיסוציאלי". "הם
הרביצו לנו כדי לראות מי מהילדים חזק מספיק לעמוד בכך. גרוס היה מצביע
והילדים האלה נלקחו".
אלואיס קאופמן נשלח לשפיגלגרונד ב-1943, בגיל 9, לאחר שפסיכיאטר בית ספר
איבחן אותו כ: "אנטי סוציאלי"" ואינו מוכן לקלוט את תורת
הנאציונאלסוציאליזם. "הייתי ילד לא חוקי והיו לי קשיים בביתי החורג" הוא
אומר, "ברחתי מבית הספר וזייפתי חתימות על מכתבי בית הספר לאימי החורגת.
זה כנראה הספיק כדי לעצרני ולפגוע בי נפשית". הוא שהה 3 שנים בבית החולים,
ובשארית חייו הוא מנסה להתמודד עם הזכרונות. הוא סובל מסיוטים ונתון
להתקפי התאבדות פתאומיים. הוא ממשיך לדון ולהרצות באוניברסיטאות על זמנו
בבית החולים "משום שהעולם חייב לדעת מה אוסטריה עשתה לילדיה".
לפני 20 שנה, קאופמן שהוא כעת בן 63, כתב ספר על פעילויות המלחמה החשאיות
של בית החולים. המוחות טרם התגלו, מהספר התעלמו. לצורך מאמר זה הוא ליווה
אותנו למרתף השטיינהוף בפעם הראשונה. לאחר שזיהה 2 או 3 שמות על צנצנות
האיברים הוא הקיא. "הרגשתי כאילו מישהו היכה אותי 10 פעמים בקיבה".
לכל ביתן בשטיינהוף היתה תכלית מיוחדת בזמן הנאצים. ביתן 8 היה לגברים
אלכוהוליסטיים. ביתן 15, שם הומתו רוב הילדים. הביתן שלי, 18, היה לילדים
''''אנטיסוציאלים'''' כמוני. חולי נפש היו בביתן 17. היו 4 ביתנים בסך הכל
לילדים - לחרשים, עיוורים, מפגרים ומוגבלים.
לצוות בשפיגלגרונד היו שתי מטרות. הם אילפו ילדים ''''רעים'''' שלא התאימו
לתוכנית הנאצית, ממש אילפו בגוף ובנפש עד שהתאימו. הם הרגו ילדים נכים
שהמולדת דחתה. הם הקפידו לשמור את שתי הקבוצות נעולות הרחק זו מזו.
בחדר האוכל, בחדרי השינה, לפחות פעם או פעמיים ביום - ואתה צריך לדמיין
שזה נאמר לילדים בני 7, 8 - נאמר לנו שאנו נחותים, שחיילים גרמנים נלחמים
בחזית עבור המנצח הסופי, הפיהרר,והנה אנו, צרכנים חסרי ערך של מזון. היכו
את כולנו מספר רב של פעמים בשל הסיבה הפעוטה ביותר שהטרידה את הצוות. זו
היתה תופעה קבועה. אני אישית הוכיתי בידי דר'''' אילינג בחגורת הנוער
ההיטלראי שהיה עליה צלב קרס. כמו כן הטבילו את ראשינו באסלות באופן קבוע.
הסיבה לכל ההתעללות הזו היתה לראות מי מהילדים יחזיק מעמד, מי מהילדים
יהיה חזק כדי לשרוד בחיים. אלא שלא החזיקו מעמד, אלא שנשברו או בכו הרבה
או ביקשו רחמים, הורחקו.
היתה סלקציה כל 14 ימים או 3 שבועות. הפסיכיאטרים באו למחלקה שלנו עם
אחיות ושאר הצוות, הוכרחנו לעמוד בשורה. היינו די קטנים, רק בני 8 או 9,
חלק אפילו מתחת לגיל זה, וכולנו היינו מאוד רזים, הורעבנו בכוונה - אני
חושב שנתנו לנו רק 800 קלוריות ליום. והיה דר'''' גרוס. אני זוכר אותו
בבהירות כאדם צעיר חרוץ, שקט. והוא בא והצביע על חלק מאיתנו, והוא אמר,
"אתה, אתה, אתה ואתה". אותם ילדים נלקחו מהקבוצה.
הילדים הראשונים שנבחרו היו אלו שהרטיבו את המיטה או בעלי שפת ארנב או
בעלי מחשבה איטית. זו האידיאלוגיה הנאצית: האינסטינקט של הפסיכיאטרים היה
כשל חיות טרף, הם בחרו בחלש מתוך העדר. לא העזנו לשאול לאן נלקחו. לעולם
לא ראינו אותם שוב אבל נודע לנו שנלקחו לביתן 15. שם בוצע ההרג.
הם הומתו בדרכים שונות. זה היה בזריקות או כדורי שינה או הרעבה או חשיפה.
ילד אחד שאני מכיר עיצבן את האחיות. הוא נעלם זמן קצר לאחר מכן, איש לא
העז לשאול לאן הלך. אז, אני חושב כמה ימים מאוחר יותר, ראיתי עגלה מחוץ
לביתן עם מעטה ירוק עליה. עברתי ליד, הרמתי את המעטה וראיתי את גופתו של
ידידי המת. כל כך פחדתי שמישהו יראה אותי שהשתנתי במכנסי. לא הזכרתי את
המקרה לאיש. הוא היה ילד בריא וחזק כמוני. הוא היה בשפיגלגרונד משום שהיה
אנטיסוציאלי. הילדים הנכים סבלו יותר מכל. הם נבחרו וימים ספורים לאחר מכן
נעלמו".
למרות מחאותיו, אלואיס קאופמן הוא בר מזל. חברו הטוב בשפיגלגרונד נרצח.
עשרות ממחלקתו נעלמו או מתו ממכות או מחלות. הוא זוקף את השרדותו למראהו
הארי. "הייתי בלונדיני עם עיניים כחולות. הייתי הקונצפט הארי של ילד
חלומות. הם היו אובססיביים עם הרעיון. דר'''' גרוס, כל הרופאים והמדענים
בשפיגלגרונד, היתה להם משימה אחת: ליצור גזע גרמני. הם החזיקו אותי
בחיים מספיק זמן עד שבעלות הברית כבשו את וינה".
פרידריך
צאוורל במרתף בפעם הראשונה. הוא הוחזק בבידוד
בקליניקה בגיל 12
פרידריך צאוורל, 66, גם שרד את שפיגלגרונד, אבל הטראומה שעבר הפכה אותו
למנודה מרצון, לא מסוגל לתפקד בחברה. חייו מלאים בפשעים זוטרים ובמחלות.
הוא שהה בסך הכל כ-7 שנים בבית הסוהר לפני שמצא עבודה כנהג משאית.
באירוניה זוועתית, באחד הדיונים של בית המשפט, הפסיכיאטר המומחה שהעיד על
מצבו הפסיכיאטרי היה לא אחר מאשר מענהו לשעבר, דר'''' היינריך גרוס.
צאוורל בא ממשפחה נחשלת. כשנקבע שהוריו אינם מסוגלים לדאוג לו נשלח לבית
ילדים ממשלתי שם נאנס ע"י המטפל. כשהאונס נתגלה ב-1943, הפסיכיאטר של בית
הילדים הגדיר את צאוורל כסוטה מיני ושלח אותו לשפיגלגרונד. הוא היה בן 12
כשנכלא בביתן 17 עם עשרות ילדים נכים נפשית. יש לו זכרונות קשים מכליאתו
בת ה-18 חודשים.
"תאי היה בקומה השניה והיה לי חלון שצפה לרחוב. ראיתי אנשים נכנסים
ויוצאים מביתן 15 עם גופות של ילדים מתים בזרועותיהם. הגופות היו עטופות
בבד לבן, הן היו רפויות והאנשים שמו אותן בעגלה ונסעו".
עינויים והשפלות היו חלק מחיי היומיום. שומרים ואחיות היכו את הילדים בשל
סיבות אמיתיות ודמיוניות כאחת, בשעה שרופאים טרחו על המצאת עונשים. צאוורל
פחד בעיקר מהיינריך גרוס. הילדים כינו אותו Doktor Speiberl - דוקטור קיא.
"דר'''' גרוס הביט במנהל בית החולים מכה אותי משום שבקשתי ספרים לקרוא
בתאי. נפלתי על ברכי והוא היכה אותי באגרופיו עד שראשי פגע ברצפה, אז הוא
פנה לדר'''' גרוס ואמר "הוא עדיין לא קיבל מספיק", אז קמתי ואני לא יודע
למה אמרתי זאת, אבל נגשתי אל המנהל ואמרתי: "אני יודע שאם הרוסים יגיעו,
הם בטח יתלו אותך", הם השאירו אותי בתא. לאחר שעה בא דר'''' גרוס ונתן לי
זריקות שגרמו לי להקיא במשך ימים. מכיוון שפחדתי מזריקות מעולם לא דברתי
שוב. אבל גרוס הזריק לי 4 או 6 פעמים נוספות כשהייתי שם. הם גרמו לי להיות
חולה מאוד. הדבר היחיד שהוא אמר לי שזה נועד להעניש אותי - זה מעולם לא
היה חלק מריפוי כלשהו. אני חושב שעבורו כל יצור חי בביתן 17 היה חסר
משמעות".
כעונש נוסף צאוורל שהה ב-10 החודשים הנוספים בבידוד. בסוף לא היו אלה
בעלות הברית ששיחררו אותו, אלא אחות שריחמה על סבלו. "יום אחד היא באה אלי
לפני שהרופא בא לביקור ושאלה אותי, "מתי היתה הפעם האחרונה שהתרחצת?" "אני
לא יודע, זה היה כה מזמן, אני לא יודע". היא לקחה אותי ביד וירדנו למטה.
היא אמרה "בחדר שם יש כמה בגדים מתחת לספסל. תלבש אותם בזהירות. אני אפתח
את הדלת ואתה תרוץ החוצה מהר ככל שתוכל". אז הלכתי לחדר, הסתכלתי
מתחת לספסלים ומצאתי חליפה כחולה, נעליים, גרביים וחולצה. לבשתי
אותם, הצצתי וראיתי שדלת הכניסה פתוחה כסדק. פתחתי אותה ורצתי. אתה צריך
לדמיין מה עובר על ילד בן 12 שאינו יודע לקרוא, לא יכול ללכת לביה"ס, נעול
בחדר ריק יום ולילה, לא יכול לראות את אמא שלו. אני לא רוצה לחשוב על
התקופה הזו. זה פשוט הורס את הילד. אני לא יכול למצוא מילים להסביר זאת.
אני לא בטוח בהרבה דברים, אבל אני יודע שדר'''' גרוס הוא אדם מרושע ושהוא
הרס חיים רבים".
מוחה
של אינגריד וויס, מתויק בקפידה בצנצנת המדגם. "הילדים הנכים סבלו יותר
מכולם", נזכר אחד הניצולים. "דר'''' גרוס היה בוחר אותם וכמה ימים לאחר
מכן הם נעלמו. הם הורעבו ונחשפו לקרה כדי שיחלו וימותו".
השליחות הנאצית של השמדת "לא רצויים" איפשרה לגרוס לקדם את מעמדו כחוקר.
מומחיותו, ניאורולוגיה תורשתית, היתה מדע מבוקש באומה אובססיבית לטוהר
גזעי. כל מוות ששפיגלגרונד "האיץ" בהרעבה, חשיפה, או זריקה קטלנית פרושו
היה אפשרות נוספת לפסיכיאטרים שם לבדוק את הנפש החולה.
הרישומים מראים שגרוס והקולגות שלו ביצעו אנצפלוגרם, או צילומי רנטגן של
המוח, על ילדים רבים. חלקם מתו במהלך בדיקות אלו. על השימוש שהוא עשה בחלק
מהמתים ניתן לשער מההרצאות שהוא נתן על הבסיס הניאורולוגי של מומים
מלידה. בהרצאה אחת שנתנה ב-1942 בכינוס של אאוגניסטים נאציים, הוא ניתח את
מוחו של בעל מום בן 3. המוח, אמר, הוא אחד ממאות שהוא שומר לקידום המחקר
שהוא עורך בזמנו הפנוי.
ביולי 1942 הוא השתתף בדיון של וועדת הרייך, שנערך בבית החולים
הממשלתי של ברנדנבורג, מחוץ לברלין,בית סוהר לשעבר שהנאצים הפכו למרכז
המתת חסד עוד בשלבים המוקדמים של המלחמה. בשנה שלאחר מכן הוא סווג
כ-Unabkommlich (לא ניתן להחלפה) ע"י וועדת הרייך בשל מסירותו ותרומתו
למדע.
הכבוד, מסתבר, לא היה בו די כדי להרחיקו מהחזית. הוא נשלח פעמיים כרופא,
לראשונה ב-1943 ושוב ב-1945.
בין הפעם הראשונה לשניה הוא חזר למשך חודש אחד לשפיגלגרונד. בפעם
השניה בשרותו עם הוורמכט נפצע ונשבה בהתקפה רוסית. הוא שהה בשארית המלחמה
כאסיר ברוסיה. זו היתה ההזדמנות הממוזלת של חייו.
בין סוף המלחמה ושיבתו של גרוס ב-1948 לאוסטריה שתחת בעלות הברית, הקולגות
שלו לשעבר משפיגלגרונד נשפטו והורשעו בפשעים כנגד האנושות. מנהל
השפיגלגרונד ותוכנית המתת החסד דר'''' אילינג, נתלה לאחר שהורשע ב-1946
ברציחת יותר מ-200 ילדים נכים. רופאה נוספת, מריאן טורק, נשפטה ל-10 שנים
על שיתוף פעולה. גרוס עבד עם שניהם ושירת כעוזרו של אילינג ובהיעדרו
כמנהל בית החולים והממשל האוסטרי שלאחר המלחמה הוציא צו מעצר נגדו באשמת
השתתפות ברצח המונים.
לאחר תקופה קצרה כנרדף, גרוס נעצר והוחזק במעצר לצרכי חקירה במשך שנתיים.
אך בזמן שתיקו הגיע לבית הדין לענינים פליליים ב-1950 אוסטריה שינתה לגמרי
את יחסה לפושעי מלחמה נאציים. תחילת המלחמה הקרה הפכה את הסובייטים
לדמויות השנאה החדשות, לא הנאצים. אחרי חמש שנות משפטי פשעי מלחמה והאשמות
הורגש שהמדינה הוענשה מספיק. המפלגה הסוציאלדמוקרטית, מונהגת בידי ברונו
קרייסקי, פיתחה מדיניות המשלבת "אלמנטים טובים" של המשטר הנאצי. עשרות
אלפים של נאצים לשעבר, כולל מאות חשודים בפשעי מלחמה, קיבלו מחילה.
באווירת הסליחה הזו נערך המשפט נגד דר'''' היינריך גרוס ב-1950. בין מעט
עדי התביעה היו הקולגות לשעבר דר''''טורק וכמה אחיות. אף ניצול
משפיגלגרונד לא זומן להעיד.
ואפילו כך, הטענות נגד גרוס היו מהותיות. טורק העידה שהוא עמד בראש המדור
לתינוקות נכים וילדים קטנים - המחלקה היחידה, לטענתה, שבה נערכו סלקציות
ו"האצות מוות". היא זכרה בבהירות פגישת צוות בהשתתפות גרוס שבה נדונה
''''פקודת הפיהרר'''' על האצת המוות. בסיומה הוזהר הצוות לשמור את
דבר הפרויקט בסוד. לטענתה, רישומים רפואיים נועדו להסתיר את סיבת המוות
האמיתית: "פשוט רשמת ''''דלקת ריאות''''...בכל מקרה של המתת חסד". עוד
עדות נסיבתית ניתנה ע"י אחות לשעבר בשפיגלגרונד בשם אנה קטצ''''נסקה. לאחר
שהורשעה בהריגה ב-1946 היא נשפטה ל-8 שנות מאסר על זריקות קטלניות של
לומינל, ורונל ומורפיום ל-24 ילדים נכים. היא העידה שפקודות ההרג ניתנו לה
ע"י רופאי השפיגלגרונד, אך היא נזכרה רק במקרה אחד שבו הורה לה היינריך
גרוס להזריק לומינל לילד. הילד מת. בחקירה נוספת היא טענה שאינה
בטוחה אם הכמות המוזרקת הספיקה להמית או נועדה להקל על סבלות הילד. בכל
מקרה היא היתה בטוחה שגרוס ידע על ההמתות.
אחות נוספת, פאולין מלאדק, העידה גם היא: "היו מקרים, בזמן שדר'''' גרוס
היה מנהל, שילדים מתו בפתאומיות. הם היו חולים אך לא כה חולים שהם ימותו
לפתע...חשדותי התעוררו כשילדים ערניים החלו לפתע להיות מנומנמים, היה
קשה להעירם, והם היו חסרי הכרה. בדרך כלל, הם מתו לאחר מכן".
בסיכום, בית המשפט מצא את גרוס אשם בשיתוף פעולה בהריגת קורבן אחד
ע"י רעל ("לפי הוראות שהוצאו בתקופת העריצות הנאציונאלסוציאליסטית"). הוא
נידון למאסר של שנתיים בהתחשב בזמן שעבר עליו במעצר. העיתונות האוסטרית
כינתה את פסק הדין "רחמני בצורה מזעזעת", כשהיא מוסיפה ש"גרוס התחמק מאשמת
רצח עם לא יותר מפנס בעין". אפילו כך, גרוס ערער. התובע סרב לאפשרות לשפוט
אותו פעם שניה והרשעתו המקורית נמחקה. הוא יצא מבית המשפט כאדם חופשי,
כשהמוניטין המקצועי שלו ללא רבב.
לאחר שחרורו מבית הסוהר ב-1951 היינריך גרוס היה נחוש בדעתו להמשיך
בקריירת המחקר הניאורו-ביולוגי. לא היתה לו בעיה למצוא משרה כחוקר בבית
החולים רוזנהוגל בוינה, מדענים עם כישורים כשלו היה קשה למצוא. לכך נוסף
שיקום חברתי מיידי. ברוח הסליחה, הסוציאל-דמוקרטים קידמו אותו למפלגתם
ב-1953 כפי שקידמו אלפי נאצים תועים. גם הכנסיה סלחה לו. הוא הפך
להיות בעל ואב מסור.
אך היה זה מחקרו על הפתלוגיה של מחלות נפש שביסס את המוניטין שלו.
בהרצאותיו השתתפו החשובים שבאנשי הרפואה של ארצו. עשרות המאמרים שפירסם
בשנות ה-50 ו-60 (הראשון ב-1952, שנה לאחר שחרורו מהכלא) נתנו למדעני
אוסטריה היבט חדש על נושא שהם התעלמו ממנו בטענה שהיה מבחיל. מאמר אופייני
מ-1955 מתבסס על מוחו של קורבן אותנסיה בן 9, ילד שמת בשפיגלגרונד 12 שנה
קודם לכן. גרוס כתב את המאמר יחד עם דר'''' ברברה אויבראק, פתלוגית
שעבדה בשטיינהוף מ-1938 עד סוף המלחמה.
גרוס התפאר לפני עמיתיו שהבסיס למאמר זה ואלו שנכתבו אחריו היה אוסף של
מוחות מעוותים. היה זה, ככל שידע, האוסף הגדול מסוגו בעולם והוא נשאר תחת
פיקוחו. (הוא היה פחות גלוי לגבי מקור האוסף, והיתה לו סיבה לכך). מזמן
לזמן הוא הרשה לחוקרי אוניברסיטה ואנשי צוות רפואי להשתמש במוחות, אך
באמצע שנות ה-70 הוא נעל את האוסף ודחה כל בקשות לראותו. גם אם היו
לעמיתיו חשדות כלשהם לגבי מקור עבודותיו של גרוס זה לא מנע מהם מלהמטיר
עליו כיבודים. בזה אחר זה בית החולים שלו מינה אותו לראש מחלקה, סוכנות
ממשלתית העניקה לו את פרס תיאודור קורנר, פרס מדעי יוקרתי על קידום
המחקר ולמכון המחקר שלו, ויותר מאוחר ניתנה לו מדלית הכבוד למדע ואמנות
דרגה ראשונה, הפרס הרפואי הגבוה ביותר באוסטריה. הוא נעשה עד מומחה לבית
המשפט העליון כשהוא מופיע ב-12,000 משפטים פליליים. אך דבר לא העפיל על
הסיפוק שהוא חש כשהוזמן להיות מנהל מכון לודוויג בוצמאן לעיוותים במערכת
העצבים בבית חולים שטיינהוף.
זה היה רחק חמש דקות הליכה בשביל מוקף עצים למרתף שבו החזיק את
המוצגים שלו. חמש דקות הליכה בכיוון הנגדי לביתן 15, שם היה מקורם.
גרוס היה בשיא הקריירה שלו כשפגש באלת הנקם שלו. היום החל בצורה רגילה
למדי, בכינוס רפואי בוינה בנושא מחלות נפש ב-1979. גרוס החל להרצות במשך
כמה דקות על רציחות המבוצעות בידי חולי נפש, כשרופא בן 40, ורנר פוגט, קם
והודיע לרופא הנכבד שהוא מחמיץ את הנושא: "אתה לא צריך לדבר על רציחות
שנעשו בידי חולי נפש" הוא קרא "אלא על רציחות של חולי נפש".
גרוס לא אמר דבר באולם ההרצאות. כל תגובה מצידו היתה טובעת בהמולה שנוצרה
ובהאשמות שפוגט המשיך להטיח עד שהמשטרה צעדה פנימה. מחוץ לאולם פוגט חילק
עלונים המאשימים את גרוס בהשתתפות ברצח היחדים חולי הנפש בשפיגלגרונד, עד
שהמשטרה עצרה אותו. באוסטריה, ההאשמות - והפורום שבו פוגט בחר להשמיען -
גרמו לסנסציה. גרוס תבע את פוגט על הוצאת דיבה ובעיקר על "פגיעה בכבוד".
התביעה עלתה לשניהם ביוקר.
למרות עדות הראייה של פרידריך צאוורל, פוגט הפסיד בתביעה וצווה לשלפ לגרוס
85,000 שילינגים פיצויים על פגיעה במוניטין. פוגט ערער והפעם ניצח.
דר''''
גרוס (עומד) מגן על שמו הטוב בוינה ב-1979. "הוא מעולם לא הפגין חרטה",
אומר דר'''' ורנר פוגט (לימינו). "ציפינו מהתובע שיגיש כתב אישום. דבר לא
קרה".
3 שופטי בית הדין לערעורים קבעו שהאשמותיו של פוגט נכונות בעיקרן:
היינריך גרוס שיתף פעולה לא בכמה, אלא במספר רב ביותר של מעשי הרג
בשפיגלגרונד. השופטים נמנעו מלקבוע את המספר המדויק, כשהם מציינים ש"הוא
לא הגיע למאות". קשה לדייק, הם ציינו, משום שרוב המסמכים הנוגעים לדבר
הושמדו בסוף המלחמה ומסמכים נוספים היו לא אמינים, אולי מזויפים.
גרוס צווה לשלם 300,000 שילינגים בהוצאות בית משפט ושכר טרחה, סכום שפוגט
ועורך דינו הפקידו בקרן לילדים. אך "נצחונו" רק ערער את אמונו של פוגט
במדינתו. "אני כעת יכול לומר בכל מקום שדר'''' גרוס היה מעורב ברצח של
ילדים שלכאורה היו חולי נפש. את הדבר היחיד שרציתי מהמשפט לא קבלתי. משום
שאתה מבין, דבר לא ארע לגרוס. אין שום השלכות. ציפינו שהתובע הכללי יתבע
אותו לדין. זה היה הגיוני. גרוס עמד במרכז המשפט. הוא שמע את השופטים
מכריזים שהיה מעורב בהריגות האלו. דבר לא ארע. ציפיותינו נופצו. מיפינו
שיפוטר מהקליניקה שלו - הוא לא פוטר. ציפינו שיסולק מהמפלגה
הסוציאלדמוקרטית - הוא לא סולק. הוא המשיך כאילו המשפט מעולם לא ארע. הוא
מעולם לא התנצל על עבודתו שם. הוא לא הראה שום חרטה".
בית המשפט העליון שקל לפטור את גרוס ממחויובותיו כעד מומחה - אך לא עשה
כן. עד לשנה שעברה הוא המשיך להופיע לפי בקשה כרופא בית המשפט כשהוא
מרוויח 40,000 דולר לשנה.
"המקרה ניפץ את אשליותי, כמובן" אומר פוגט. "אני מאמין שהרפואה האוסטרית
עדיין סובלת מהטראומה של 1938-1945. אני אישית לא רודף יותר את גרוס.
באופיי אני לא מטריד או שונא. אבל אני חושב שזה טראגי ומביש שאדם עם עבר
שכזה יכול להתחמק לגמרי מעונש ולפתח קריירה חשובה באותו מקום בו הוא ביצע
את פשעיו".
פוגט ורופאים אחרים הקימו קבוצה הנקראת רפואה בקורתית ב-1970 כדי לחשוף
ולהמריץ תביעות נגד רופאים נאציים המעורבים בתוכניות ה"אותמסיה" ומעשי
זוועה אחרים. "הרפואה האוסטרית אינה יכולה להיות באמת בעלת מצפון כל עוד
היא מאפשרת לרוצחים לעבוד ולחיות חופשיים" הוא אומר.
גרוס פרש ממכון לודוויג בולצמאן מיד לאחר משפט הדיבה, אך הוא המשיך
במחקריו ובהרצאות במשך כל שנות ה-80 וגר בדירה שבשטח בית החולים. ב-1983
בוטלה חברותו במפלגה הסוציאלדמוקרטית לאחר שחבר ברפואה בקורתית שעבד
בשטיינהוף גילה, במקרה, את אוסף המוחות.
הגילוי, וההשלכות המזוויעות שלו יצרו סקנדל קצר מועד. התובע הכללי סרב
לפתוח את התיק "מפאת חוסר ראיות". באותו זמן המרתף המכיל את המוחות הוכרז
כ"מחוץ לתחום לכל" פרט לבעלי הסיווג הבטחוני הגבוה ביותר.
ב-1989 המרתף נפתח מחדש לטקס פרטי קצר כדי לחשוף שלט לזכרם של הילדים
שמוחותיהם היו בו. לאחר מכן ננעל. רק מבקרים מועטים הורשו ב-8 השנים שחלפו
להכנס.
וכעת, לבסוף, המוחות של דר'''' גרוס יכולים להגיע לסוף מכובד. בתחילת השנה
פירסמו שלטונות וינה מודעות מדיה נוגעות ללב ברחבי העולם המזמינות קרובים
של ילדי שפיגלגרונד לדרוש את השרידים לקבורה. כל המוחות שלא ידרשו יקברו
בטקס ממלכתי בשנה הבאה.
גרוס עצמו נשאר מבודד בבית בתו. הוא מקבל פנסיה נכבדה ממכון לודוויג
בולצמאן ומבית המשפט העליון. תובע מדינת אוסטריה יחליט בקרוב האם הראיות
החדשות נגדו מספיקות כדי להפריע את פרישתו.
שלא כמו בשכנתה גרמניה החוקרת עשרות אלפי חשודים כפושעי מלחמה מדי שנה,
אוסטריה טורחת מאוד להסתיר את עברה הנאצי. בפעם האחרונה שממשלת אוסטריה
תבעה לדין נאצי היה זה ב-1975, ובהצלחה. מאז, משרד התובע הממשלתי מסרב
בקביעות לבדוק ראיות חדשות המקשרות עשרות אוסטרים לזוועות התקופה הנאצית.
"אדישות משרד התובע הממשלתי לפשעי המלחמה הנאציים קשורה לאוכלוסיית
המדינה" אומר דר'''' וולפגנג נויגבאור, מנהל מרכז התיעוד של תנועת
הרזיסטאנס האוסטרית בוינה, והדבר הקרוב ביותר שיש לאוסטריה לרודף נאצים
פעיל. "יש לנו כיום באוסטריה 700,000 חברים לשעבר במפלגה הנאצית. הם שבו
מהמלחמה למשרות חשובות במדע, כלכלה, פוליטיקה. זה מדויק לומר שלקבוצה
גדולה זו אין כל רצון לבדוק את התקופה הנאצית. אין להם שום ענין לציין את
זכר קורבנות השואה. אין להם שום ענין לדון במעשיהם בזמן המלחמה עם
משפחותיהם והציבור".
היו אלה נויגבאור וצוותו שחשפו מסמכים מהתקופה הנאצית בארכיוני השטאזי
בפוטסדאם. ביניהם כמה רישומי תוכנית "האותנסיה" מ-1944 שנחשבו כאבודים. הם
מראים שילדים מתו באותו שיעור חודשי כשגרוס ניהל את פעולות השפיגלגרונד
בקיץ של אותה שנה. מכתב לברלין מדר'''' אילינג מציין ש"גרוס הקל עלי
משמעותית בנטילת תפקידי ניהול רבים" בתכנית האותנסיה "למשך חודש" ב-1944,
והוא מבקש מימון עבורו.
"עם עדות זו ועם עדויות עדי ראייה ששרדו אין כיום כל סיבה מדוע היינריך
גרוס ואנשים כמוהו המעורבים בהריגות ה''''אותנסיה'''' לא יעמדו למשפט"
אומר נויגבאור. אוסף המוחות של גרוס נקבר, אך עברו לא. השאלה אם אוסטריה
להוטה לראות איש זקן זה מתעמת סוף סוף עם שדיו היא ענין אחר.
החוליה החסרה בברלין
פעולת מחאה משותפת לארגוני הכלואים בברלין ותל אביב נגד המשך הנצחת שמו של
הפסיכיאטר הנאצי קרל בונהופר על
תחנת רכבת תחתית ומוסד פסיכיאטרי בברלין, הובילה את האמן יגאל תומרקין
ליצירת 2 פסלים המצביעים על ה''''חוליה החסרה''''. החוליה המקשרת בין
אידיאולוגיה גזענית המבוססת על ביולוגיה למימושה הרצחני בשואה
31 במאי 2000, ברלין.
ממש בשיאו של ערב הפתיחה לתערוכה ''''החוליה החסרה קרל בונהופר והדרך
להשמדת עם רפואית'''' בתיאטרון הפולקסבינה, התיאטרון המסורתי של השמאל
הגרמני בכיכר רוזה לוקסמבורג, מתפרצים לפואייה ששימש כאולם התצוגה לובשי
מדים משטרת ביטחון המדינה (המקבילה לשב"כ הישראלי) ומחרימים שתי יצירות
אמנות שהיו מרכז התערוכה, תוך הצגת צו משפטי המגדיר את שני פסלי הברונזה
כ"סחורה גנובה". כך מגיעה לשיאה פרשת הפסיכיאטר פרופ'''' קרל בונהופר
חטיפת
פסלי בונהופר בידי משטרת ביטחון המדינה הגרמנית בערב פתיחת
התערוכה החוליה החסרה, תיאטרון הפולקסבינה, ברלין 2000
( 1948 - 1868) והוקעתו כפושע נאצי שמעשיו כוונו נגד אוכלוסייה אזרחית על
תפקידו כחלק מתרומת האליטה הפסיכיאטרית הגרמנית לגושפנקא ה"מדעית" בהשמדה
ההמונית שביצעו הגרמנים מימי מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1947, עד
ששלטונות הכיבוש האמריקנים נכנסו למוסדות הפסיכיאטריים בשטח גרמניה
המערבית והפסיקו את ההרג השיטתי של כלואים פסיכיאטריים. הרג שנמשך שם
בהרעבה ובזריקות מוות. קרל בונהופר מעולם לא נתן את הדין על פשעיו, שבוצעו
כשכיהן בהתנדבות בשנות ה-30 כשופט בבית דין נאצי גבוה ל"בריאות גנטית"
בברלין, ובתוקף חוות דעתו המקצועית הוא הורה על עיקורם של לפחות 26 נשים
וגברים מתועדים. זהו פשע כלפי האנושות כהגדרתו ב''''חוק לעשיית דין בנאצים
ובעוזריהם התש"י 1951'''' סעיף 1.(א2). השלטון הגרמני מעולם לא הוקיע
אותו, ושמו זוכה עד ליום זה לכבוד ויקר: תחנת רכבת תחתית ומוסד פסיכיאטרי
בברלין קרויים על שמו ובמוסד פסיכיאטרי נוסף בברלין מוקדש לזכרו חדר. 1939
,
קבוצה של רופאים בכירים המורכבת בעיקר מראשי הפסיכיאטריה הגרמנית פונה
לאדולף היטלר בבקשה רשמית לאפשר להם לבצע בבתי החולים לחולי נפש רצח
המוני, או כפי שהם התייחסו לכך: "אותנזיה" (=המתת חסד) בחולים שהוגדרו כמי
ש"חייהם אינם ראויים לחיות". היטלר נענה בחתימתו לבקשה, המסמך היחיד
בחתימתו הקושר אותו לשואה. 4
רחוב טירגארטן, בברלין
כתובת הבניין ממנו יצאה הבקשה הנ"ל. עד שנות ה-30 זוהי וילה פרטית
השייכת למשפחה יהודית שהנאצים החרימו בעקבות חוקי נירנברג. כל שנותר
מכתובת זו כיום היא המדרכה שלפני הבניין אותו בנה הנס שרון לתזמורת
הפילהרמונית הברלינאית. לימים נקראה על שם כתובת זו האקציה הידועה לשמצה
"AKTION T4"בעקבות האישור הפורמלי לביצוע הרציחות מוקמות בשישה מוסדות
פסיכיאטרים ברחבי הרייך מקלחות גז וכבשנים. ההיסטוריון הגרמני ארנסט קליי
קובע באחד מספריו על הרפואה בתקופה הנאצית כי "אלה לא היו הנאצים שנזקקו
לרופאים, היו אלה הרופאים שנזקקו לנאצים". 1933 יולי.
היתה זו האליטה הפסיכיאטרית הגרמנית שהקימה בתאריך זה את בית הדין לבריאות
גנטית, שנתיים לפני חוקי נירנברג. ה"עבירות" שבשלן אנשים הובאו לפני בית
דין זה היו למשל: סכיזופרניה, מניה דפרסיה, אלכוהוליזם ועוד. מטרתו
לאפשר את "ההכחדה הפסיכיאטרית של דפקטים גנטיים" יחד עם מתן רשות חוקית
לפלישה גופנית עיקור של חולים ש"חייהם אינם ראויים לחיות". לטהר יסודית
את גוף האומה מחוליים וליקויים שאינם ניתנים לריפוי. מכאן ועד הרישיון
להשמיד קבוצות חולים גדולות, ואוכלוסיות שלמות, הדרך סלולה. בשנת 1941,
כשממדי ההשמדה החלו להיוודע לציבור הגרמני (שהתנגד להרג של גרמנים), הופסק
ההרג הרשמי בצו של היטלר אך נמשך כיוזמה התנדבותית של המערכת הפסיכיאטרית.
ועידת ואנזה, בשנת 1941, התבססה על הצלחת ההרג השיטתי ה"תעשייתי" הזה
להשמדת יהודים, צוענים וכו'''', על אותו בסיס רפואי ביולוגי. 10.12.1998
הקבוצה הברלינאית irren offensive (מתקפת המשוגעים) הפועלת נגד
אשפוז בכפייה מבצעת פעולת מחאה בשיתוף עם חברי ''''עמותה ישראלית למאבק
בתקיפה פסיכיאטרית'''' לציון שנת ה-50 להצהרת זכויות האדם של האו"ם ונגד
המשך הנצחת שמו של פרופ'''' בונהופר כיקיר הפסיכיאטריה הגרמנית על קירות
מוסד פסיכיאטרי ובתחנת מטרו מרכזית בברלין מסירה את שמו וקוראת למקומות
ע"ש של הנסיכה דיאנה. במהלך פעולות המחאה "נעלמים" שני פסלי ברונזה
פרוטומות של פרופ'''' קרל בונהופר שהוצבו האחד ב''''חדר קרל בונהופר''''
במחלקה הפסיכיאטרית בבי"ח ''''שאריטה'''' בברלין (בפי הקבוצה כיום זהו
''''חדר גרט פוסטל'''') והשני בכניסה
הפסלים של תומרקין, מימין ''''רעיונות
סירוס באים עם מוזיקת מלאכים'''' משמאל ''''הפרופסור,
הקורבן, הגביע הקדוש. ברונזה 1999
ל''''קליניקת ליידי דיאנה'''' (או בשמה המקורי ''''קליניקת קרל
בונהופר''''). הפסלים מוצאים את דרכם (בדרך לא דרך) לידיו של הפסל והאמן
הישראלי יגאל תומרקין. חברי הארגון דאגו לשלוח הודעה לעיתונות בה לקחו,
כקבוצה, אחריות להעלמות הפסלים. טקטיקה המסכלת את כוונת השלטונות הגרמניים
להגשת כתבי אישום. תומרקין יוצר משני הפסלים יצירות חדשות (תומרקין מגדיר
אותם ''''אסמבלאג''''ים''''), שהן כל כולן מחאה פוליטית נגד פועלו ומשנתו
של הפרופסור הנאצי: "רעיונות סירוס באים עם מוזיקת מלאכים" ו"הפרופסור,
הקורבן, הגביע הקדוש". החשיבות בפסלים אלו היא הארת החוליה המקשרת
את האידיאולוגיה הגזענית המבוססת על הביולוגיה, למימושה הרצחני בשואה:
ראשית בפלישה לגוף הקורבנות ולאחר מכן רציחתם. פסלים אלו מצביעים על הפושע
וקובעים את אשמתו. 1999/2000,
דצמבר וינואר. ''''עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית'''' מארגנת את
הצגת הפסלים בארץ, תחילה באולם הכניסה לסינמטק ת"א ואחר בספרית וינר
לשואה באוניברסיטת ת"א. לאחר מכן הפסלים נתרמים ע"י תומרקין לארגון
הכלואים הברלינאי Landesverband Psychiatrie Erfahrener, Berlin
Brandenburg, המייעד אותם להיות תחילה חלק מתערוכת מחאה נודדת בנושא העבר
הנאצי של מיטב הפסיכיאטרים הגרמנים ולאחר מכן תצוגה של קבע כתמרור אזהרה
לעתיד בבניין הרייכסטאג של ברלין. קדמה לתערוכה בתיאטרון הפולקסבינה
הכרזתה של שרת הבריאות של הסנאט הברלינאי ביאטה היבנר ביום 31.8.98:
"מינהל הסנאט לבריאות ורווחה יודע שפרופ'''' קרל בונהופר הגיש
פסלי בונהופר בסינמטק תל אביב (למעלה)
ובספרית וינר באוניברסיטת ת"א (למטה)
חוות דעת רפואיות לבית הדין הגבוה לבריאות גנטית בזמן הנאצים. יתר על כן,
הוא עצמו היה שופט בבית דין זה בברלין. קרל בונהופר היה אחראי בתוקף
תפקידו כשופט וכנותן חוות דעת בלפחות 55 משפטי עיקור, שמתוכם לפחות 26
מקרים הסתיימו בהטלת מום" (תשובה לשאילתא מס. 13/3883). כלומר ממשלת
גרמניה מכירה בכך שבונהופר ביצע עיקורים בכפיה וכי הממשלה הפדרלית הכירה
בשנת 1998 בעיקורים בכפיה כ"פשע נאצי". את המסקנה המתבקשת מכך, דהיינו
שבונהופר במעשיו הוא פושע נאצי, הממשלה הגרמנית מסרבת להצהיר עד ליום זה.
דומה כי גרמניה אינה מוכנה להודות עדיין בפשעים נגד האנושות שביצעה האליטה
הפסיכיאטרית שלה, ובנוסף למסע ההכחשה היא דואגת להנציח את שמם כיקירי
האומה על מוסדות ומרכזים ציבוריים. 2002,
מאי.
לאחר שלוש שנים בהם הוחזקו הפסלים במחסני משטרת בטחון המדינה כ"ראיות
לעבירה" הם הוחזרו לידי הקבוצה הברלינאית מבלי שיוגשו כל כתבי אישום
בפרשה. דבר נוסף שמנע פעולה משפטית הוא החוק האזרחי הגרמני BGB / 950
הקובע כי בעלות קודמת על חפץ בטלה ברגע שנוצרת ממנו יצירה חדשה. זהו סיפור
ההתחקות אחר העבר הנורא ה"חוליה החסרה" שאפשרה את ההשמדה ההמונית,
החוליה המקשרת בין אידיאולוגיה ביולוגית רפואית מתחום המדע שעליה התבססו
חוקי גזע, לבין השמדה המונית.
בעקבות גרמניה המכחישה וסיפורם של
הפעילים הבודדים (בגרמניה וישראל) הנלחמים למען האמת ההיסטורית וההשלכות
שיש לה על תקופתנו, חבר ה''''עמותה'''' חגי אביאל היה מעורב בהצגת היצירות
בתל אביב ובברלין. התחלנו את הראיון בשאלה מה קושר את הפסיכיאטרים
הגרמניים לשואה?
"עד עתה לא הוכרה אחריותם הפלילית של הרופאים בכלל והפסיכיאטרים הגרמניים
בפרט בביסוס מערכת ההשמדה, השואה" הוא מסביר, ומפרט כי "מבין כל המקצועות
בגרמניה נמצא בקרב הרופאים השיעור הגבוה ביותר של חברי המפלגה הנאצית.
בפסיכיאטריה פיקוח חברתי הוא גורם בסיסי בדרך פעולתה בפתלוגיזציה של
ההתנהגות, ע"י הגדרתה כ"חולה", בשירות החברה השלטת. האידיאולוגיה הנאצית
הייתה למעשה הסיכום של מה שהפסיכיאטרים דרשו כבר בעבר. אמיל קרפלין אמר
ב-1918: "שליט אבסולוטי שללא מעצורים מצפוניים יתערב בהרגלי החיים עשוי,
ללא כל ספק ובמהלך דורות ספורים בלבד, לגרום לנסיגה במחלות נפש".
הנאצים הפעילו מדיניות רפואית פסיכיאטרית שניתן לסכמה באמרתו של היסטוריון
הרפואה הגרמני ארנסט קליי: "אלו לא היו הנאצים שנזקקו לרופאים, אלא
הרופאים שנזקקו לנאצים".
חשוב לציין שלא כל הגרמנים לקו בעיוורון מוחלט בתקופת הרייך השלישי עצמו.
הורקהיימר כתב לאדורנו ב 28 לאוגוסט 1941: "רצח חולי הנפש מכיל את
המפתח לפוגרום של היהודים".
יעקב בן חיים: ומה תרומתו של בונהופר להליך רצחני זה? חגי:
"בשנת 1934 ערך בונהופר ספר הרצאות קליניות שנתנו בסמינר על ביולוגיה
גנטית בברלין במרץ 1934. שם הספר: "חובות הפסיכיאטריה בהוצאה לפועל של
החוק למניעת צאצאים בעלי מחלה גנטית, עם הוספה הטכניקה של האי פוריות".
בהקדמה שנכתבה ע"י בונהופר באפריל 34 בשפה הייחודית של ה-LTI (''''שפת
האימפריה השלישית'''', המונח שטבע קלמפרר לתיאור שפת ההשמדה של הרייך
השלישי) נכתב כך: "היכן שיש גבול בין מוגבלות גנטית ביולוגית לא
מסוכנת לבין רפות שכל שלבטח יש להדבירה, קשה להבדיל ביניהן באותה
מידה של דיוק כמו באבחנה של שיתוק." משמעות המשפט היא: אני יכול בדייקנות
רבה לקבוע מתי יש לבצע אבחנה של שיתוק אך בתחום האחר אני לא יכול לאבחן
באותה מידה של דיוק. המונח "הדברה" (AUSZUMERZENDEN) בו משתמש בונהופר
מופיע באופן קבוע בז''''רגון המדעי הביורוקרטי העמום שבו השתמשו להצדקת
השמדת שאר קבוצות האוכלוסייה מאוחר יותר, ובונהופר משתמש בו בשנת 1934.
בעמוד 50 בספר הוא כותב, בהתייחסו ל''''מאנים דפרסיבים'''': "ניתן לומר
בהכללה כי קבוצה זו של אנשים אינה שייכת ברובה לתחום של אלו שיש להדבירם"
כשהכוונה היא שישנם אחרים שברובם צריכים להיות "מודברים". ובעמוד 98 כתוב,
בהקשר לעיקור של נערות ונשים, כי "משום שהן חולות גנטית כה קשות יש להסתכן
בניתוח [הכוונה לעיקור בכפיה, ח.א.] שעלול לעלות להן בחייהן, אך יש לקחת
סיכון זה משום שהמשך חייהן אינו בעל ערך לאיש". פשעיו של בונהופר, הן
כנותן חוות דעת הממליצות על עיקור והן כאב בית דין גבוה למחלות גנטיות,
היו הפלישות האלימות לגופם של אלו שהוטבעה בהם הסטיגמה הרפואית מסיבות של
היגיינת גזע." כיצד
התנהל הליך העיקור הכפוי?
"אני מצטט מהמאמר "זהירות, רחמים!" מהעיתון ''''ג''''אנגל וורלד''''
מתאריך 9.12.1998: 96% מתוך מקרי העיקור עד 1945 היו על סמך דיאגנוזה
קודמת של רפיון שכל, סכיזופרניה או מאניה דפרסיה. למרות שבניתוחי העיקור
הכפוי לא הייתה מטרה להרוג הרי שהנאצים השלימו עם מותם מהעיקור של 5000
נשים ו 600 גברים. בכך הם סיפקו טעם לבאות על שיתרחש ברציחות
ה''''אותנסיה'''', הריגתם של 250/000 נכים. שיטת העיקור הייתה ברוטאלית
באופן מיוחד. התנגדותו של אדם לעיקור גרמה לכך שהמשטרה תביא אותו לשולחן
הניתוחים. במקרה ואדם לא חתם מרצונו על טופס ההסכמה לעיקור הוא אוים
בכליאה במחנה ריכוז"." אבל
בונהופר פעל לפי אמונתו במדע הפסיכיאטריה?
"נראה לי שכשאר הפסיכיאטרים גם קרל בונהופר לא האמין באידיאולוגיה
הביולוגית אותה שירת. זו מעולם לא הייתה עבורו "מדע" אלא כלי לעונש מבזה
ונידוי חברתי. הוא אמנם פעל בחסות גלימת המדע אבל הדוגמא הבאה תמחיש
שמניעים שונים לחלוטין היו חשובים לו יותר. זהו ציטוט מתוך ספרו של הנרי
פרידלנדר: ''''הדרך להשמדת העם הנאצית, מהמתת חסד לפתרון הסופי'''', 1955,
עמוד 125 במהדורה האנגלית: "למשל, בונהופר המכובד ביותר, התנגד לנישואיה
מחדש של אישה שהוא קבע כי הסכיזופרניה שלה גנטית, וזאת למרות ש 6
שנים קודם לכן היא עוקרה בכפיה. קביעתו זו נעשתה לאחר 1938 כשפרש לגמלאות
מתפקידו המכובד ביותר כפרופסור לפסיכיאטריה באוניברסיטת ברלין". כלומר,
אישה זו נפגעה גופנית ע"י עיקורה הכפוי ובנוסף לכך, למרות שכבר לא יכלה
יותר ללדת (-ובכך "להוריש לצאצאיה את הסכיזופרניה הגנטית שלה"-) כעת נשללו
ממנה שלושת הדברים המאפיינים נישואין: זוגיות, מעמד וכבוד חברתי,
ואושר." מה
המשך הפעילות של בונהופר?
"גם לאחר פרישתו לגמלאות נשאר בונהופר תומך נאמן למשטר הטרור: הוא מונה
ב-18.8.42 ע"י היטלר כחבר מיוחד של סנאט הבריאות של העזרה הראשונה בחיל
הרגלים. באוקטובר 1946 קודם קרל בונהופר לתפקיד בסנאט המדע במינהל המרכזי
לבריאות בשטח הסובייטי המוחזק (=מזרח גרמניה), ובתפקידו זה היה שוב אחראי,
בשיתוף עם אחרים, להריגות ההמונים בהרעבה במתקני הכליאה הפסיכיאטריים
באזור זה." האם
יש דעה אחרת על פועלו של בונהופר?
"באופן מפתיע יוצא עיתון ''''הארץ'''' להגנת הפושע הנאצי. במאמרו
מתאריך 8.6.2000
מסביר תום שגב לקוראי ''''הארץ'''' כי "קרל בונהופר היה בתחילת המאה אחד
הפסיכיאטרים הגרמנים החשובים ביותר. עם עליית הנאצים לשלטון חתם בונהופר
על כמה עשרות חוות דעת רפואית שאפשרו לשלטונות לעקר ולסרס בכפיה חולי נפש,
גברים ונשים. הכל היה חוקי"
[ההדגשה שלי ח.א.] העיתונאי מ''''הארץ'''' שכח לציין כי החוק עליו התבסס
הפסיכיאטר הנאצי הוא החוק הנאצי מ- 1933 שהבונדסטאג הכריז עליו בשנת
1998 כ"פשע נאצי"
Nationalsozialistisches Unrecht הדבר דומה לכתבה של ''''הארץ'''' בו
יוסבר לקוראיו כי היינריך הימלר כלא יהודים במחנות השמדה וארגן את הריגתם
ו"הכל היה חוקי" מאחר וההליך התבסס על חוקי נירנברג מ-1935 שים לב כי
עיתונאי ''''הארץ'''' מטיל את האחריות לפשע הנאצי של העיקור עצמו על
"השלטונות", כביכול
נעלמה מידיעתו העובדה כי פעולה זו נעשית ב"בית חולים" ובידי "רופא"." מה
משמעות ההנצחה הנמשכת של בונהופר וכיצד פועלים נגדה?
"למרות פשעיו הרי שהמוסד הפסיכיאטרי הגדול ביותר בברלין, תחנת רכבת ותחנת
רכבת
תחתית קרויים על שמו. מדוע? הניתן לדמיין תחנת רכבת תחתית בברלין הקרויה,
למשל, על שמו של דר'''' מנגלה? הסיבה לכך היא שבניגוד לקבוצות אחרות
שהוכתמו בסטיגמה הרפואית הרי שלקורבנות פסיכיאטרית הכפייה אין לובי שימחה
על כך. הדבר אפשרי אך ורק משום שקורבנותיו הם "אחרים":
''''הומוסקסואלים'''', ''''סכיזופרנים'''', ''''בני תערובת יהודים''''
וכו'''' ולכן אין להם לובי שיפעל להוקעתו ולמחיקת שמו מאתרים ציבוריים."
לאיזו מטרה ציבורית בגרמניה מיועדים הפסלים? "הדיון הציבורי שהתנהל עד
עתה בגרמניה על אופי הנצחת פשעי הנאצים התמקד בקורבנות ונשאר דומם לגבי
הפושעים שנותרו חסויים. פסלים אלו של תומרקין שוברים מסורת זו הנהוגה
בגרמניה והמתרכזת בהזדהות מתוך רחמים שיוצרת חולשת הקורבנות והמתעלמת
בנוחות מזהות הפושעים. הזדהות כוזבת שאופיינה ע"י דיטמאר קאמפר מהחוג
לסוציולוגיה באוניברסיטה החופשית של ברלין כ"צורה זו של זיכרון
המארגנת בשיטתיות השכחה".
זיכרון המתרכז בקורבנות בלבד ולא בפושעים. פסלי ההנצחה המקובלים בגרמניה
מנציחים את החלש בתפקיד הקורבן ובכך מגבים את הדעות הריאקציונריות השליטות
כיום במקום להושיט אצבע מאשימה ל"מדע". רק ע"י התמקדות בפושעים והרקע
וההקשר המדעי חברתי בו פעלו ניתן לחשוף את האלימות השיטתית הבנויה בברית
בין המדינה למדע והצורך שלה בדיכוי. לכן אנו מציעים להעמיד את פסלו של
תומרקין ''''הפרופסור, הקורבן, הגביע הקדוש'''' כתצוגת קבע בבנין הפרלמנט
הברלינאי כאות אזהרה מפני הסכנה שבתשלובת המדינה מדע ותוצאותיה האיומות.
הפסל, כך אנו מקווים, ישמש כמעין נייר לקמוס להערכת האווירה הפוליטית
בגרמניה:ניסיון להעבירו ממקום זה, עקב שינוי פוליטי המקריב את זכויות האדם
על מזבח "המדע" ו"טובת המדינה", יהווה תמרור אזהרה למיעוטים הסוטים
מהקונצנזוס כאות להגירתם מגרמניה." מה
העמדה הרשמית הגרמנית להמשך הנצחת שמו של בונהופר?
"למרות שההוכחות לפשעיו של קרל בונהופר היו ידועות במשך שנים הן לקליניקה
הנושאת את שמו והן לסנאט הברלינאי, המשיכו גופים אלה לכבד את זכרם של
הרופאים הנאציים שביצעו פשעים כלפי האנושות. רק ב-1998 הוכרז ע"י
הבונדסטאג הפשע של עיקור כפוי כ''''פשע נאצי'''', אך עדיין מינהל הבריאות
של הסנאט מרגיש שהוא לא יכול, בכוחות עצמו וללא גיבוי של חוות דעת אקדמית,
להעריך את "תפקידו של קרל בונהופר כרופא וכנותן חווות דעת בתקופה הנאצית"
ולסלק את שמו מעל מבני ציבור. בניגוד לעמדת
החלפת שם הקליניקה מ"בונהופר" ל"ליידי דיאנה"
מינהל הסנאט אנו מסוגלים להעריך מה הם הנימוקים המצדיקים כיבוד זכרו של
אדם בהנצחת שמו במוסד ציבורי. "הערכה" זאת, מהסוג שמינהל הבריאות של הסנאט
הברלינאי מחפש, אסור לה שתישאר ברשותו הבלעדית של "המדע" אשר לדעתנו פסל
עצמו מוסרית ע"י מעורבותו בביולוגיית הגזע, ברצח המונים שיטתי ובניסיונות
רצחניים בשפני ניסיון אנושיים." ולמה
הוחלף השם לליידי דיאנה?
"בצד החיצון של חומת ''''קליניקת קרל בונהופר'''' תלוי לוח להנצחת פשעי
רציחות האותנסיה המצהיר כי "הפושעים ידועים" ויחד עם זאת ממשיכה
ה''''קליניקה'''' בציניות לכבד, בהנצחת שם ובהנחת זרים מדי שנה הן את קרל
בונהופר והן את זכרם של הפסיכיאטרים הקולגות שלו "שנפלו במלחמת עולם",
כדברי לוח הזכרון שלהם. כתגובת נגד לציניות זו אנו מבקשים להנציח את זכר
שחרור הפציינטים ב''''קליניקה'''' זו ב-1945 בעזרת הצבא הבריטי המלכותי,
מהריגתם בידי הפסיכיאטרים. אין ספק ששמה המקורי של ה''''קליניקה''''
(דהיינו ''''קרל בונהופר'''') הלם אותה בהתחשב בבסיס פעולתה שהתמקד
בפסיכיאטרית הכפייה והיגיינה גנטית. השם החדש ''''קליניקת ליידי דיאנה''''
נבחר כאות כבוד לליידי דיאנה וכדוגמא כיצד מספר ניסיונות התאבדות ודיאטה
קיצונית יכולות להתקבל בחברה ללא סטיגמה פסיכיאטרית וכפיה שוללת אנושיות.
הניגוד הוא ברור."
19 יוני 2008
המוזיאון
היהודי בברלין יציג ב-2009 את תערוכת רפואה קטלנית
נודע
לנו כי המוזיאון היהודי בברלין מתכוון להציג ב-2009, מ-12.3 עד
ל-19.7 את תערוכת רפואה
קטלנית Deadly
Medicine. התערוכה נוצרה ע"י המוזיאון להנצחת השואה בוושינגטון (ushmm)
ומתעדת בדרך פורנוגרפית משהו את רציחות הפסיכיאטרים בגרמניה החל משנת 1939
ועד, לדברי התערוכה, 1945. אחד המוצגים הזכורים לי בתערוכה הוא מעין שחזור
(עשוי דיקט וקרטון) של חדר במוסד פסיכיאטרי - עם חלון, וילון, מיטה ואפילו
עגלת ילדים, כנראה כדי להדגים שנרצחו תינוקות, כשב"חלון"
מוקרנים חומרי צילום המתארים אוטובוסים
הפגנת
העמותה בפתיחת התערוכה רפואה קטלנית במוזיאון ההיגיינה בדרזדן בשנת
2006 כנגד סילוף ההיסטריה הטבוע בתערוכה התוחמת את מועד תום הרציחות שבוצעו בידי הממסד הרפואי-פסיכיאטרי
בגרמניה לשנת 1945 למעלה
מראה כללי של המוזיאון ביום פתיחת התערוכה כשהשלט שלנו מכסה לחלוטין
את החזית, בראש הטבלה למעלה השלט
במבט מקרוב אומר: הפסיקו את השקר/ רפואה הורגת עד 1949/ יותר מ-20,000
קורבנות רצח מוסתרים כאן. למטה שוטר גרמני מסלק את אחד
השלטים שלנו
מהתקופה. כשנודע לנו בראשית שנות ה-2000 על הרעיון ליצירת התערוכה פנינו
לאוצרת במוזיאון האמריקני וביקשנו כי התערוכה תשקף את האמת בכל הנוגע
לרציחות, בעיקר את העובדה שהן נמשכו ללא הפרעה עד לשנת 1948/9 (עד שכוחות
הכיבוש נכנסו למוסדות הפסיכיאטריים בחלק המערבי של גרמניה והפסיקו את
ההשמדה, שמאז 1941 בוצעה בעיקר בהרעבה ובזריקות מוות), כמובן שגם הצגנו
לאוצרת את פעילותנו בתחום אלא שזו דחתה את רעיונותינו ומאחר ומדובר
בתערוכה המתקיימת בארה"ב לא יכולנו לעשות הרבה. אך בשנת 2006 התערוכה
הוצגה גם במוזיאון ההיגיינה בדרזדן והעמותה בשיתוף עם ארגונים גרמניים
ארגנה הפגנת 3 ימים, מיום הפתיחה, נגד הסילוף ההיסטורי של תיחום מועד תום
הרציחות ל-1945. כשארגנו את ההפגנה פנינו לשיתוף פעולה עם ארגוני השמאל
בדרזדן - אחרי הכל העיר היתה כ-5 עשורים תחת משטר קומוניסטי - אלא שהם
סרבו להשתתף בהפגנה נגד מה שהם הגדירו "המוזיאון האהוב שלנו להיגיינה" וכך
יצא שרק האנרכיסטים של דרזדן באו לתמוך בהפגנה שלנו. אחד הדברים היותר
ביזאריים בהפגנה
שלנו היה חוסר הפרופורציה בין כמות השוטרים שהועמדו לרשות המוזיאון
להיגיינה בדרזדן מיד לאחר שקיבלנו את הרשות להפגין ואמצעי הבדיקה
המאסיביים שהם הפעילו, ולעומת זאת המספר המזערי שלנו, המפגינים. בגרמניה
כל הפגנה המזכירה את השואה ושאינה מאורגנת בידי גופים יהודיים נחשדת
אוטומטית כהפגנת ניאו נאציים. אנו מצידנו עשינו טעות טקטית בכך שבחרנו
בסיסמה stopt die lüge, דהיינו "הפסיקו את השקר". כוונתנו היתה כמובן לשקר
המסווה את אחריות הממסד הרפואי פסיכיאטרי ברציחות מאחורי המשטר הנאצי
(שלמעשה רק נתן לרופאים אור ירוק להפעיל את תוכניות ה"טיהור הביולוגי"
שלהם) ומעלים כ-20,000 קורבנות שהמשיכו להירצח לאחר שינוי המשטר ב-1945,
אלא שבגרמניה כיום המילה lüge היא למעשה מעין מונופול של הניאו נאצים
ומכחישי שואה. כך יצא שחלק מהמוזמנים (חלקם יהודים כפי שהם אמרו לנו
כשהתחילו לדבר איתנו) לפתיחת התערוכה שראו את השלט הגדול שלנו שאלו אותנו
אם
חוסר
הפרופורציה בין כמות השוטרים למעלה
שהועמדו לרשות המוזיאון להיגיינה בדרזדן מיד לאחר שקיבלנו את הרשות להפגין
ואמצעי הבדיקה המאסיביים שהם הפעילו, ולעומת זאת המספר המזערי שלנו,
המפגינים, למטה.
אנו ניאו-נאצים...
מוזיאון ההיגיינה הזה הוקם בראשית המאה ה-20 והיה אחד מאותם כלים בשירות
תורת השבחת הגזע ולכן זכה למעמד מכובד ביותר תחת שלטון הנאצים, ומעניין
לראות את הקו המשותף בין הקומוניזם לנאציזם בשימוש בהיגיינה לצרכי שיפוט
מוסרי ("היגיינה ציבורית-חברתית-מוסרית", you name it). כך שהצגת התערוכה
במוזיאון הספציפי הזה נתפסה כנסיון לכפר על אשמה. אלא שכמובן הגישה הרשמית
של המדינה הגרמנית קובעת כי ברצח ההמונים אשם המשטר הנאצי בלבד ולכן היה
נוח מאוד למוזיאון בדרזדן לאמץ ללא היסוס את התפיסה השקרית של המוזיאון
בוושינגטון התוחמת את רצח ההמונים של הממסד הרפואי-פסיכיאטרי הגרמני בין
1939 ל-1945. זהו לא רק סילוף ביודעין של כל העדויות ההיסטוריות כפי שנקבע
במחקריהם של ארנסט
קלייוהיינץ
פאולשטיך בנושא זה, אלא גם פגיעה בזכרם של קרוב ל-20,000 הקורבנות
שהמשיכו להרצח ללא קשר לעובדה שהמשטר התחלף.
מעניין להעלות ספקולציות בנוגע לרקע לתמימות הדעים הזו בין ארה"ב לגרמניה
בהשלטת גרסה שקרית של רצח ההמונים. התעוררות המחאה נגד המלחמה בוייטנאם
בשלהי שנות ה-60 באה יחד עם הענין וההתלהבות שהצפון אמריקנים החלו לגלות
בשנים אלו לנושא השואה - הקורבניות האולטמטיבית (-זוהי המלחמה האחרונה בה
הצפון אמריקנים נראו כמי שנלחמו בצד "הטובים" והצילו קבוצה חסרת ישע
מהשמדה, ולכן כיום ארה"ב כולה מלאה במוזיאוני שואה, הרבה יותר מאשר
בישראל, למשל...), ולזה חברה הגרסה הצפון-אמריקנית של הפמיניזם המתבססת על
''''אידיאולוגית הזהות'''' - הפמיניסטיות הצפון-אמריקניות נטלו לעצמן החל
מראשית שנות ה-70 כקו פעולה את זהות ה"קורבן", שלא לדבר על התמיכה
המסורתית בישראל. לגרמנים כמובן נוח מאוד להאשים ברצח ההמונים השיטתי
"נאצים" שכביכול נחתו במרכז אירופה יום אחד בינואר 1933 ונעלמו
חזרה לכוכב שלהם ב-1945.
פנינו היום למנהל המוזיאון היהודי בברלין ובקשנו לדעת האם גם המוזיאון
מתכוון לחזור על הסילוף ההיסטורי שבתערוכת ''''הרפואה הקטלנית'''' ולקבוע
כי הרציחות הסתיימו בשנת 1945, ושלחנו העתק ל''''יד ושם'''' שללא ספק יודע
על התערוכה. מוזר להיווכח שגם התקשורת הישראלית מתחילה להזכיר בזמן האחרון
את הרציחות האלו, כמובן שתחת הכותרת "רציחות של חולים בידי נאצים",
וכמובן שזה נעשה כדי לנגח את השימוש הממלכתי/תקשורתי בשואה, וזה יותר
מחשוד כשאלו שנזכרו ברציחות הם תום שגב, עיתונאי ''''הארץ''''
שבדיווח שלו על תערוכת החוליה
החסרה של פסלי תומרקין שהעמותה ארגנה בברלין הוא ציטט את שאול
פרידלנדר כמי שאומר על ההליך המשפטי שהוביל לרציחות: "קרל
בונהופר היה בתחילת המאה אחד הפסיכיאטרים הגרמנים החשובים ביותר. עם עליית
הנאצים לשלטון חתם בונהופר על כמה עשרות חוות דעת רפואית שאפשרו לשלטונות
לעקר ולסרס בכפיה חולי נפש, גברים ונשים. הכל היה חוקי",
ויאיר לפיד שבעבר התייחס לחרדים בטרמינולוגיה הנאצית של
"פרזיטים". כך שכנראה התערוכה המתוכננת במוזיאון היהודי בברלין תזכה
להתייחסות כאן בישראל.
הפורנוגרפיה של השואה
אנדרטת
הנצחה גרמנית לקורבנות רציחות הרופאים והפסיכיאטרים בין 1939 ל-1948:
אוטובוס אפור מבטון 20.1.2008
למעלה רפליקה
בגודל טבעי של "אוטובוס אפור" עשויה מבטון. הרפליקה היא של שני צדי
האוטובוס בלבד
למטה
אוטובוס הבטון החצוי במבט חזיתי, ממוקם במתקן הכליאה הפסיכיאטרי ברוונסבורג-וייסנאו (Ravensburg-Weißenau), אחת
מתחנות מסלול ההנצחה. התחנה המיועדת הבאה, בינואר 2008, היא מול
מיקום מפקדת AKTION T4 לשעבר בברלין -
כיום מקום הפילהרמונית של ברלין
בתאריך 27 ינואר 2007 נחנכה אנדרטה של אוטובוס בטון אפור, להנצחת קורבנות
רצח ההמונים המבוסס על מדע ורפואה, שיזמו וניהלו הרופאים
והפסיכיאטרים הגרמניים בין 1939 ל-1948, במתקן הכליאה הפסיכיאטרי
ברבנסבורג-וייסנאו והיא מיועדת להיות מוצבת בכתובת ארגון AKTION
T4 בברלין במקומה של תחנת האוטובוס (האמיתית) הקיימת במקום.
האם השלב הבא באנדרטאות הנצחה יהיה "מקלחת גז" עשויה מברונזה... מהו
AKTION T4? בין
1940 ו-1941 נרצחים בגרמניה 70,273 אנשים. הם הומתו בשישה מוסדות
פסיכיאטריים בגרמניה ובאוסטריה שתוכננו במיוחד לרציחתם. אי. ג. פארבן
לודוויגסהפן סיפקה את הגז הרעיל. שיני זהב וסתימות נשלחו ל-DEGUSSA.
המוחות הועברו למכון קייזר ווילהלם למחקר נוירולוגי בברלין ולמכון קייזר
ווילהלם לפסיכיאטריה במינכן (היום מכון מקס פלנק). הרציחות בגז אורגנו ע"י
המשרד הראשי בברלין, ברחוב טירגרטן 4 ושכן בוילה מפוארת. הווילה
הופקעה מידיה של משפחה יהודית. פקידי המשרד היו אחראים על הפעלתה של מערכת
"המתת החסד", שהופעלה נגד מטופלים פסיכיאטריים, חולים קשים ונכים לאורך כל
שנות המלחמה. מערכת רצח זו נקראה "פעולת ט4", קיצור כתובתו של המשרד
החשאי. כ-200,000 איש נשלחו למותם ע"י גוף זה.
ב1- לספטמבר 1939,
יום הפלישה הגרמנית לפולין ותחילת מלה"ע השנייה, אישר ה"פיהרר" אדולף
היטלר, לבצע "המתות חסד" של חולים, שלא יכלו להביא יותר תועלת כלשהי לרייך
הגרמני. האישור ניתן בתגובה לבקשה של רופאים ופסיכיאטרים. האישור ניתן
בכתב והוא מהווה את המסמך היחיד, הקושר בעקיפים את היטלר לשואה. שכן,
"הפיתרון הסופי" התבסס על שיטות ורעיונות "המתת החסד" הרפואי ביולוגי.
היטלר רצה תחילה להיפטר מהחולים ומהנכים, כדי שניתן יהיה לשחרר אלפי
רופאים וצוותים רפואיים מטיפול בהם ולהעבירם לחזיתות הלחימה. בין המועמדים
ל"המתות החסד" היו מטופלים פסיכיאטריים, חולי שחפת, ילדים בעייתיים, פצועי
מלחמה קשים, עוורים, חרשים, אילמים ללא הבדלי גיל. בשלב מסוים החלו
ליישם את "המתות החסד" גם על יהודים, שכבר היו כלואים במחנות ריכוז כהכנה
לבאות. פסיכיאטרים נשלחו לבדוק את האסירים היהודים במחנות מסוימים, וקבעו
שהם חולי נפש ויש להעבירם ל"טיפול" ב"מוסדות ההשמדה".
לאחר שהיטלר הורה להפסיק את המתות החסד "פקידי" המשרד נשלחו למזרח אירופה,
כדי להעמיד את "ניסיונם" לרשות "הפיתרון הסופי של בעיית היהודים". המתות
החסד של מטופלים וחולים נמשכו במקומות אחרים או בשיטות אחרות. הווילה
ברחוב טירגרטן מספר 4 נמחקה מעל פני האדמה לאחר המלחמה. במקום בו היא
שכנה, לא הרחק מבניין התזמורת הפילהרמונית של ברלין, ניצבת כיום אנדרטה
לזכר קורבנות ה"פעולה".
שורשיה של "רפואת ההשמדה" נעוצים עוד בתקופה שלפני עלות הנאצים
לשלטון. כבר בשנת 1920 הופיע בלייפציג ספר מדעי משפטי, שנקרא "התרת
השמדתם של אנשים נחותים" ונכתב ע"י משפטן, קרל בינדינג, ופסיכיאטר, אלפרד
הוכה. הספר קובע, שניתן להרוג אנשים המהווים מעמסה על החברה כנכים, מפגרים
וחולי נפש, ובכך לפתור את החברה מהטיפול בהם. הספר מעניק הנמקה והצדקה
משפטיות ורפואיות לכאורה לרציחתם של "האנשים הנחותים". המסמך שימש בסיס
אידיאולוגי לרעיונות השמדת ההמונים הנאצית, אולם הוא גם שיקף דיון שנערך
בשנות העשרים של המאה הקודמת בקרב חוגים נרחבים יותר, באשר לאפשרויות לחסן
את החברה הכללית מפני נגעים גופניים ונפשיים באמצעים שונים בעיקר בעזרת
עיקורם של חולים, כך שלא יעבירו את בעיותיהם לדורות הבאים. ההתעסקות
בסוגיה זו ויישומה לוו לכל האורך בכיסוי "משפטי": ב-14 ביולי 1933, חודשים
ספורים לאחר עלייתם לשלטון, העבירו הנאצים את ה"חוק לטיפול מונע בדור
ההמשך של בעלי מחלות תורשתיות". החוק נכנס לתוקף ב1 לינואר 34'''' והיה
למעשה החוק הראשון של "ההיגיינה הגזעית" שחוקק ע"י הנאצים. החוק אפשר לבצע
עיקור בכפייה של חולי נפש ונכים כדי להביא לטיהורו של גוף העם הארי
מתופעות גופניות ונפשיות, ש"החלישו" את חוסנו של העם. חוק דומה נחקק,
למעשה, כבר ב-1932 ע"י מועצת הבריאות הפרוסית. אולם, חקיקה זו התייחסה רק
לעיקור מרצון. הנאצים החדירו את רעיון הכפייה, בהתאם לרעיון הפשטני של
"מעשה או מוות": כל מי שאינו מסוגל לבצע מעשה כלומר לעבוד, דינו מוות.
תוך שנה מאז העברת החוק ע"י הנאצים עוקרו 62,463 בני אדם. עד לסוף המלחמה
בוצע העיקור בכפייה על 350,000-400,000 איש. העיקורים בוצעו, בין היתר,
בהיתרים של "בית
הדין לבריאות גנטית",
שהוקם בברלין שנתיים לפני חקיקת חוקי הגזע, הידועים בשם "חוקי נירנברג".
בבית הדין ישבו פסיכיאטרים וה"עבירות" שבגינן הובאו אנשים לבית הדין, היו
סכיזופרניה, מניה דפרסיה וגם שתיינות. מטרת "בית הדין" הייתה לאפשר הכחדה
של "דפקטים גנטיים".
כדי להסתיר את מעשי הרצח השיטתיים בחולים מעיני
הציבור הרחב, נאמר למשפחות המטופלים שקרוביהם נשלחים למוסדות רחוקים, בהם
ייהנו מתנאי מנוחה טובים יותר. הכוונה הייתה להרחיק את הקורבנות מבני
משפחותיהם, כך שאלה לא יוכלו לגלות את הרציחות. לכן, גם נשלחו הודעות
הפטירה רק שבועות לאחר המתת החולים בתאי הגזים. בשלביה הראשונים "המתת
החסד" פעלה כך, שחולים לא נרצחו במקומות בהם אושפזו, אלא הועברו למוסדות
אחרים. עם זאת, המאושפזים במוסדות הפסיכיאטריים, שהפכו למרכזי השמדה, ידעו
בדיוק מה קורה ל"אורחים" שהגיעו ממוסדות אחרים, ונעלמו ללא הותיר עקבות.
מבצע הרצח המקיף הראשון נגד אוכלוסייה אזרחית לא נשאר זמן רב בחשאי. ריבוי
מקרי המוות בקרב החולים והנכים ושמועות על הנעשה באותם מוסדות עורר מחאה
ציבורית גדלה, שהונהגה בידי הכנסיות.
הקורבנות הובאו למוסדות ההשמדה באוטובוסים אפורים של ארגון "בריאות"
נאצי. חלונות האוטובוסים היו אטומים. הקורבנות הורדו מהאוטובוסים והובאו
למרתף המוות. הם הופשטו, ועברו תחילה בדיקה רפואית. מטרתה של הבדיקה היה
לאתר דופי גופני, ששימש מאוחר יותר כהסבר לסיבת המוות הרשמית, בהודעה
שנשלחה מאוחר יותר למשפחות. עירומים הוכנסו המטופלים והחולים לחדר
"מקלחת". לאחר שנסגרה הדלת הכבדה, הוזרם ל"מקלחת" גז מונוקסיד, שאוכסן
בחדר צדדי, סמוך לכניסה למתקן הרציחה שתוכנו הוסתר מעיני הנכנסים לתא
המוות. המונוקסיד שימש את הנאצים גם ברציחתם של יהודים במחנות ההשמדה,
בטרם הוכנס לשימוש ה"ציקלון בי". פעולת החנק ההמונית נמשכה כעשרים דקות,
עינית זכוכית, שמוקמה לצד דלת הכניסה אפשרה למפעילי תא הגז לראות, האם
הקורבנות מתו. הסדיסטים בקרב מפעילי ה"מקלחות" היו יכולים גם לעקוב אחר
תהליך המוות כולו. הגופות הועברו לחדר סמוך בו נבנה שולחן ל"ניתוח"
הקורבנות: חלקי גוף, בעיקר מוחות, היו נשלחים לבדיקות רפואיות. מאות מוחות
של חולים נשמרו בצנצנות אחסון מיוחדות בבתי חולים פסיכיאטריים בגרמניה
ובאוסטריה עשרות שנים לאחר תום המלחמה, ורק לאחרונה לאחר שקם קול מחאה
ציבורי, הובאו לקבורה. מה שנותר מגופות הנרצחים, הועבר למשרפה. האפר נשלח
אח"כ לקרובים בצנצנות, בלווית הודעת פטירה.
באוגוסט 1941 הורה היטלר להפסיק את הרציחות. אך הן נמשכו: אנשים הומתו
בניסויים רפואיים, הרעבה מכוונת, במקרים יחידים הם מומתים בשוק חשמלי.
הפשע הוא ללא תקדים בהיסטוריה העולמית: פסיכיאטרים משמידים את
חוליהם. ההיסטוריון
הגרמני ארנסט קליי קובע באחד מספריו על הרפואה בתקופה הנאצית כי "אלה
לא היו הנאצים שנזקקו לרופאים, היו אלה הרופאים שנזקקו לנאצים". האנדרטה והביקורת עליה מיקום
האנדרטה באוטובוס הבטון במתקן הכליאה הפסיכיאטרי ברבנסבורג-וייסנאו נועד
לציין את המקום שבו האוטובוסים המקוריים של מבצע המוות של הרופאים
והפסיכיאטרים הגרמניים עזבו את מתקן הכליאה בדרכם למקלחות הגז במתקן
הכליאה הפסיכיאטרי גרפנק - אחד מתוך שישה מתקני כליאה פסיכיאטריים
ברחבי הרייך השלישי שהותקנו בהם מקלחות גז. טענת
מארגני האנדרטה
היא כי בהקמת אנדרטה מוזרה זו הם רוצים לשקף את הנעשה ואת הפושעים שהשתמשו
באוטוסבוסים אפורים, מכשירי הפושעים, כ"אמצעי תחבורה" של זכרון. והם
מקווים שאנדרטה זו תיהפך לענין של זכרון לאזור כולו ולא רק לאוטובוס הבטון
במתקן הכליאה הפסיכיאטרי ברבנסבורג-וייסנאו. היה זה, דיטר קאמפה, המנהל
(המנוח) של מוזיאון ועידת ואנזה בברלין, שטבע את המימרה כי בגרמניה
אנדרטאות השואה משמשות כ"מכשיר לארגון ההשכחה". אנדרטה זו מבקשת למחוק את
העובדה ההיסטורית שכל מוסדות הרפואה שיתפו פעולה מרצון עם תכנית הרציחות
והם אלו ששלחו את רשימות הקורבנות למשרד ארגון AKTION T4 בברלין, והם -
דהיינו הרופאים - שציינו את הדפקטים השונים של הקורבנות, והם - דהיינו
הרופאים - שהעמיסו את הקורבנות על האוטובוסים, בתחילה באמירה שקרית כי הם
עוברים למוסד רפואי אחר אך לאחר שנפוצו שמועות על הרצח הסיטוני שבחדי
הפסיכיאטרים במקלחות הגז הועמסו הקורבנות בכוח לאוטובוס.
האנדרטה
כמובן מטשטשת את שמות הרופאים והפסיכיאטריים והצוות ושאר אנשי הצוות
האחראים לרציחות - למרות שכמובן ביודענו את הסדר הגרמני אפשר להניח בביטחה
שכל "תעודת משלוח" נחתמה ע"י אנשים ספציפיים, וכמובן שהיא מטשטשת ומעלימה את
שמות הקורבנות שנשארו עלומי שם - שהרי לפי הגדרת השופטת דרורה
פלפל מבית המשפט המחוזי בת"א "לציבור אין ענין בנפטרים אנונימיים" -
ותוחמת את הפשע כולו במסגרת הזמן של "הטרור הנציונל סוציאליסטי" כשהיא
עוזרת להשכיח כי חוקי
הפסיכיאטריה ההופכים אדם ל"תת אדם" - או בלשון החוק הישראלי "חולה נפש"
עדיין קיימים ...
לאחר שמכתב העמותה למיכאל
בלומנטל, מנהל המוזיאון היהודי בברלין, בו בקשנו לדעת אם המוזיאון
מתעתד להציג את התערוכה
''''רפואה קטלנית'''', המתעדת את תפקיד האאוגניקה -השבחת הגזע- והפסיכיאטריה בשואה, כפי
שנוצרה במוזיאון להנצחת השואה בוושינגטון (דהיינו לתחום את הרציחות בין
39'''' ל-45'''') לא נענה כלל, לא נותרה לנו ברירה אלא להפגין נגד
המוזיאון היהודי. כמובן שהדבר עלול היה להפיל אותנו במהמורות רבות. מטבע
הדברים הפגנה נתפסת כהתנגדות, וכל התנגדות למוסד יהודי מתויגת אוטומטית
כאנטישמיות (או אנטי ישראליות), דבר שכמובן רצינו להימנע ממנו בכל מחיר,
ולכן כשבוע לפני הפתיחה יזמנו פגישה עם מרגרט קמפמאייר
כל כך הקפדנו שמחאתנו לא תתיתפס כהפגנה נגד המוזיאון היהודי בברלין, כדי
שהדיון לא יוסט לעניני אנטישמיות /ישראלי שהחלטנו שלא להסתובב עם
שלטים, דבר שיעורר אנטגוניזם, ובמקום זאת כתבנו את תוכנם המיועד על חולצות
במידה XXL - כך שנוכל ללבוש אותן על המעילים. הטקסט אומר: "כל האמת/ רפואה
קטלנית עד 1949/ מעל 20,000 קורבנות רצח מושתקים למוות כאן/ אנו תומכים
במוזיאון היהודי המציג את תערוכת רפואה קטלנית ואנו מבקשים שיציג את כל
האמת".
אוצרת התערוכה. אמנם הסתבר שהיא ידעה היטב על כל פעולותינו, מפרסום שמות הנרצחים
באינטרנט, דרך הפסלים של
תומרקין וכמובן ההפגנה נגד אותה תערוכה במוזיאון
ההגיינה בדרזדן,
ובנוסף לא הכחישה אף אחת מטענותינו לגגבי ה-אי-דיוק ההיסטורי (-שלא לומר
סילוף), אבל היא עמדה מאחורי הנימוק הפורמלי של "קבלנו את התערוכה יחד
הוראות חוזה נוקשות שאינן מאפשרות לנו לשנות אותה".
כפי שכבר כתבנו רבות אנו מסתמכים על ספרו של הפסיכיאטר היינץ פאולשטיך "מוות
בהרעבה בפסיכיאטריה 1914-1949"
(נכתב רק לאחר שהפסיכיאטר יצא לגמלאות, מסיבות מובנות...) לפיו במבט כולל
על גרמניה שלאחר 1945 באיזור הסובייטי היה אחוז הרצח הגבוה ביותר של
כלואים פסיכיאטריים. בהשוואת אחוזי המוות של כלל האוכלוסיה לבין אלו שבתוך
מתקני הכליאה הפסיכיאטריים עולה שבשנת 1946-7 אומדן המוות בהם עמד על 24%,
היכן שבשאר האוכלוסייה הוא עומד על 2,1% ו-1,9%, ובשנת 1949 האומדן
היה עדיין 9% בניגוד ל-1,3%.
גם באזור שהוחזק בידי ארה"ב 9,9%
מהכלואים הפסיכיאטריים מתו ב-1946, 8% ב-1947, ו- 6,8% ב-1948.
בכל
ארבעת האזורים המוחזקים האומדן הנוכחי (המחקר עדיין נמשך) של הרציחות
שנעשו בידי הצוותים הרפואיים הסתכם ב-20,000 בתקופה שבין 1946 ל-1948/9.
כלומר הרציחות נמשכו שנים לאחר סילוק המשטר הנאציונל סוציאליסטי.
מה הטעם בהכחשת המשך הרציחות? כמובן שבראש
ובראשונה הגנה על הרופאים הפושעים: לשם כך המוזיאון גם שינה את תת כותרת
ההסבר המקורית
האמריקנית
של התערוכה מ"יצירת גזע האדונים" ל"הזיות גזע (-Rassenwahn) בנאציונל
סוציאליזם". לא רק שתפקידה של מכונת המוות המדעית-רפואית (דהיינו
''''השבחת גזע'''' ו''''פסיכיאטריה'''') בשואה נמחק ע"י הגדרת רצח ההמונים
כ"הזיות גזע" דבר ההופך את ההשמדה למעין "מחלת נפש", אלא גם שהתערוכה
הנוכחית משמשת בסיס לביצור עמדה אתית-רפואית רוויזיוניסטית. בתאריך
23 ו-24 באפריל יקיים המוזיאון היהודי בברלין כינוס על משמעות הפשעים
הנאציים לזמננו בנושא ביו-רפואה ואתיקה ומיכאל וונדר, פסיכולוג המייצג
קבוצת עבודה בנושא "אותנזיה נאצית" משתמש במינוח ''''אותנזיה'''' כדי
להתנגד לכל הוראה מקדימה רפואית (Advance Directive) שבה האדם מורה שלא
לתת לו טיפול, כמו למשל ''''התאבדות בסיוע
רופא'''' (-Physician Assisted Suicide) כפי שנהוג כיום
בהולנד, למשל, בטיעון שהדבר שהדבר זהה לפשע הנאצי.
כל
זה נועד לביסוס ראייה רוויזיוניסטית (-רוויזיוניזם הנה שיטת מחקר שניתן
לאפיינה כ''''חקירת העבר על מנת להבטיח אי שינוי בהווה'''') בה
הרוויזיוניסטים למעשה טוענים שהרציחות בין 1939 ל-1949 נעשו כביכול לפי
בקשתם המפורשת בכתב של הנרצחים.
בנוסף יש כאן נסיון להתחמק מנגיעה בשאלה כיצד
נמשכה הפסיכיאטריה ה"מדעית" לאחר מלחמת העולם השניה, פיתוח הלובוטומיה,
החישמול במכות חשמל, יצירת שוק אינסולין והתופת של רעל העצבים המכונה
תרופות פסיכיאטריות.
קונטקסט זה
הכל, ולכן במוזיאון ההגיינה בדרזדן (שהיה כלי חשוב בפיתוח תורת השבחת הגזע
מ- 1913 בגרמניה) הפגנו נגד הצגת התערוכה ובמוזיאון היהודי בברלין הפגנו *בעד*,
כשכל מה שאנו מבקשים הוא שהמוזיאון יספר את "כל האמת, בבקשה"...(נימוס
גרמני, לאוו דווקא אירוניה!). מאותה סיבה החלטנו שלא להציב פלקטים
המעוררים אנטגוניזם ואת הטקסט כתבנו על חולצות טי גדולות מאוד אותן אנו
לובשים מעל למעילים (-9 מעלות צלזיוס בממוצע בחודש מרץ בברלין).
להפגנת ערב הפתיחה הצטרף אלינו, דרך העיתונאי שכתב
על ההפגנה שלנו בכותרת ''''שתיקה על הקורבנות לאחר
1945'''' לעיתון הקומוניסטי -לשעבר- neues deutschland,
אדם שהציג עצמו בשם הפרטי אלוהים -Elohim- ספרינג-בורן (כששאלתי אותו אם
הדבר אינו מסבך את חייו הוא הודה שלשם פשטות הוא לפעמים גם משתמש בשמו
הפרטי השני – סבסטיאן) שהוא בנו החורג של עברי גיטליס, והוא זה שצילם
אותנו עומדים בגשם הברלינאי ומחלקים פליירים.
לפי
דברי מלני פון פלוקי אשת העיתונות של המוזיאון היהודי התערוכה מתמקדת הן
ברציחות בתקופה הנאצית והן בתקופת רפובליקת ווימאר ו"הנושא חשוב עבורנו
כמוזיאון יהודי משום ש-Aktion T4 היה מעין פרליוד להשמדה התעשייתית
של היהודים". כמובן שהמשמעות החשובה של קיום התערוכה במוזיאון היהודי
בברלין הוא בחילחול להכרה שהמפתח להבנת השואה אינו שנאת יהודים. פוליטית,
מדינת ישראל יכולה רק "להרוויח" מהדגשת הבנה זו. במצב הנוכחי בו לא רק
הכחשת השואה נעשית באופן קולני וגלוי אלא גם שהטינה כלפי ישראל (-גם על
ידי קבוצות בתוך המדינה) משתמשת בשואה, מאחר והיהודים נתפסים כבעלי
"מונופול" על השואה, כטיעון גרפי להכפשת מדיניותה, על ישראל להכיר
בשיתוף הגורל ולקדם שיתוף פעולה בין הקבוצה היהודית – הקבוצה הגדולה
ביותר של קורבנות ההשמדה – לבין הקבוצות האחרות: כולן נרדפו והושמדו ע"י
אותה מערכת מדעית-רפואית בשל אותם נימוקי ''''בריאות העם''''. כזכור
העמותה כבר פנתה
בזמנו למוסד ''''יד ושם'''' בנושא זה אך נדחנו. יכול להיות שמברלין
תצמח ההבנה בנחיצות שבשיתוף פעולה שכזה.
הנהלת
המוזיאון היהודי בברלין כנראה החליטה שיש לטפל בצורה המקובלת על גרמנים
כשהם מעומתים עם דיעות וראיות המביאות אותם במבוכה שאנו גורמים להם
בקמפיין ''''כל האמת bitte'''' (-מבוכה משום שאינם יכולים לסתור את
טענותינו ואינם יכולים לעמוד מאחורי הסילוף שבתערוכת ''''רפואה
קטלנית'''') ומהיום הם "הורידו את הכפפפות". עד עכשיו נאמר לנו שמותר לנו
לעמוד רק מאחורי העמודונים שבחזית המוזיאון – ניתן להבחין בהם
בצילום הזה, מאחורינו כמובן, שימו לב...),
היום התייצבנו למשמרת ההסברה שלנו עם 2 השלטים ששימשו אותנו כשבלונה
ליצירת החולצות. קשרתי את אחד השלטים לעמודון, כשהשלט שעון על הקרקע ופונה
החוצה, כלומר באיזור המותר, ומיד זינק אלי אחד מאנשי הבטחון של המוזיאון
וצעק בהתרגשות ניכרת שאסור לי לקשור דבר לעמודון מאחר והחוט המקיף אותו
נמצא בחלקו גם ב"שטח האסור". כשסרבתי להתיר את הקשר עשה זאת איש הבטחון
בעצמו ואני תליתי את השלט על צווארי, מיקום שמשך הרבה יותר תשומת לב
-מהמבקרים וסתם עוברי אורח שעצרו לצלם- מאשר לו היה נשאר מונח על הקרקע
שעון על העמודון. אך בכך לא היה די להנהלת המוזיאון ולאחר דקות מספר
הופיעה ניידת... זו חנתה כ-20 דקות ברחוב ו-2 השוטרים בתוכה עקבו אחר כל
צעדי, כנראה בציפיה שאכנס ל"תחום האסור" ואז תהיה עילה להתערבות
משטרתית. לאחר בזבוז הזמן הזה ניגש אלי אדם שהזדהה כממונה על המבקרים
במוזיאון, והסביר לי שאסור לי לעמוד ב"תחום האסור", הצבעתי על מיקומי
ב"תחום המותר" ואמרתי לו יפה ללכת לכל הרוחות.
מאחר וקשה להאמין
שהמוזיאון מוטרד יותר מהמיקום בו אנו מחלקים פליירים ונושאים את
הססמאות על גופנו מאשר מהתוכן של הקמפיין שלנו לא נותר אלא רק לברר מה
–ולמה- המוזיאון היהודי בברלין מנסה להשתיק ולהסתיר. בין השאר מדובר
בהתעלמות מוחלטת מעדותה של אלווירה מאנטיי, כפי שנתנה בטריבונל פוקו
ב-1998 ומעדותו של פרידריך
צאוורל כפי שנתנה בטריבונל
ברטרנד ראסל
ב-2001. שתי עדויות אלו נתנו בברלין ע"י הניצולים הכמעט בודדים מהרציחות
שאותן מתיימרת לתעד התערוכה האמריקנית, וההתעלמות של המוזיאון היהודי
בברלין מעדות שנתנה במרחק רחובות מספר ממיקומו ומעדים היכולים להעיד
מגוף ראשון על נושא התערוכה מעידה שמטרתה הנה ''''הנצחה לשם השתקה''''.
כמובן שיש כאן גם האלמנט הכוחני והאטום של אנשי אקדמיה (זו תערוכה על נושא
היסטורי שנאצרה ע"י אנשי אקדמיה) שאינם מוכנים לאפשר כל נקודת מבט שונה
הסותרת את עמדתם, אבל ברור שמדובר בשיקולים פוליטיים של מוזיאון השייך
למדינת ברלין-ברנדנבורג ומחוייב אך ורק לקידום האינטרסים שלה.
היבט נוסף של שתי עדויות אלו נעוץ בזוית המגדרית שלהן. מאנטיי התחילה את
עדותה - קטע זה לא נכלל בסרט ''''The Verdict of the Foucault
Tribunal'''' ממנו לקוח הקליפ - בתיאור העוני הכמעט גרוטסקי בו גדלה
בברלין של המשטר הנאצי וכיצד עוני זה הביא אותה ואת אחותה בת השלוש למתקן
הכליאה הפסיכיאטרי בו "אובחנו" פסיכיאטרית כיצורים אשר תורשתית
לקויים ביולוגית ומיועדות להשמדה. אך את שני אחיה הבוגרים המשפחה
שלחה לחלק אחר של הרייך לגדול אצל קרובי משפחה, והם (-בהגיעם לגיל המתאים)
הצטרפו ל-ss שכזכור, לפי חוקי השבחת הגזע והפסיכיאטריה ששלטו, קיבל
לשורותיו רק את אלו שעברו בדיקה ביולוגית/פסיכיאטרית שקבעה את טוהרו
וכשרותו הביולוגיים של המגוייס. וכמובן שזה מעיד שאצטלת המדע של השבחת
הגזע והפסיכיאטריה היא רק מסווה עלוב לרדיפת החלש המסורתית. גם פרידריך צאוורל בא ממשפחה עניה אך הצרות שלו החלו
לאחר שנאנס ע"י מדריך בפנימיה, וכתוצאה מכך הוא
נשלח למחלקה
הפסיכיאטרית של דר'''' גרוס בבית חולים הוינאי ''''שטיינהוף''''.
פורסם ב -
05:16 26/06/09 עדכון אחרון - 12:44 26/06/09
חגי אביאל,
מאושפז בכפייה לשעבר, טוען שהפסיכיאטרים הם אלה שסללו את הדרך לפתרון הסופי
מאת זאב
אברהמי | ברלין
חבורת
ישראלים, שטוענת שהשמדת חולי נפש ומפגרים בגרמניה נמשכה גם אחרי מלחמת
העולם השנייה, מנהלת קמפיין יצרי ויצירתי נגד הממסד הפסיכיאטרי ונגד
אשפוזים כפויים. חגי אביאל, בעצמו מאושפז בכפייה לשעבר, לקח את העניין צעד
אחד רחוק מדי
מוזר.
מוזר שהמוזיאון היהודי בברלין החליט להציג תערוכה שבמבט שטחי נדמה שהיא
עולה על הגל הגואה של הצגת הגרמנים כקורבנות המשטר הנאצי. מוזר, כמעט בלתי
מתקבל על הדעת, לראות הפגנה נגד מוסד יהודי בגרמניה, ועוד נגד המוזיאון
היהודי. מוזר לגלות שמי שהוביל ההפגנה אינו גוף אנטישמי או תנועת ימין
קיצונית. עוד יותר מוזר לגלות שההפגנה מובלת על ידי ישראלי. אבל החלק הכי
מוזר בסיפור הוא שהישראלי שמפגין נגד התערוכה, מסכים עם רוב הטענות שהיא
מעלה ולמעשה הוא ממש בעדה, מפני שהיא מקדמת רעיון שהוא נלחם עליו מרבית
חייו הבוגרים.
חגי אביאל (משמאל) מפגין מול המוזיאון היהודי בברלין
(באמצע). הפסיכיאטרים, הוא אומר, הם שסללו את הדרך לפתרון הסופי
תצלומים: פטריק סטרטנר
כל המהומה - בשלב מסוים אפילו המשטרה התערבה - החלה כשחגי אביאל, ממייסדי
העמותה הישראלית למאבק בכפייה פסיכיאטרית, הציע למוזיאון את עזרתו בארגון
התערוכה - בתנאי שאוצריה יקשיבו לו ויקבלו את דעתו, שהנושא שבו היא עוסקת
אינו המשטר הנאצי, אלא הפסיכיאטריה.
הפסיכיאטרים, טען אביאל, הם אלה שסללו את הדרך לפתרון הסופי. אם התערוכה,
תחת הכותרת "רפואה קטלנית - יצירת הגזע העליון", לא תיתחם בשנים
1933-1945, ואם המוזיאון יודה שהרפואה הקטלנית נמשכה עוד ארבע שנים אחרי
נפילת המשטר הנאצי, עד שנת 1949, וגבתה באותן שנים 20 אלף קורבנות, ייעשה
צדק גדול יותר עם כולם - הוא עצמו, המוזיאון, גרמניה, ישראל וכמובן,
הקורבנות.
יצירת גזע עליון לא היתה רעיון נאצי מקורי. הדרוויניזם החברתי היה רעיון
שקרם עור וגידים כבר באמצע המאה ה-19. לקראת סוף המאה תמכו מדינות מסוימות
(ארצות הברית, שווייץ, שוודיה ועוד) במדיניות שנועדה ליצור גזע עליון ואף
פעלו לממש אותה באמצעות עיקור של חולי נפש ואנשים אחרים שנחשבו לא
מועילים.
הרעיון חילחל לגרמניה לאחר תבוסתה במלחמת העולם הראשונה. אדולף היטלר שילב
אותו בספרו "מיין קמפף", לאחר שהתוודע אליו כשישב בכלא ב-1924. בעקבות
המשבר הכלכלי הקשה של 1929, עלה בהדרגה מספרם של התומכים בהעלמת אלמנטים
לא פרודוקטיוויים מהאוכלוסייה וביצירה של חברת-על. עלייתה של המפלגה
הנאצית לשלטון נתנה לרעיון גושפנקה רשמית.
האליטה של הממסד הפסיכיאטרי בגרמניה הקימה ב-1933 מוסד שכונה בית הדין
לבריאות גנטית, ובו הואשמו בני אדם בעבירות כמו מאניה-דיפרסיה
וסכיזופרניה. בין 1933 ל-1939 עוקרו בגרמניה 400 אלף בני אדם שאובחנו
כאנשים שאינם תורמים למפלגה, למדינה או למדע. רבים מהם מתו. עוקרו גם
אנשים שסבלו מממחלות ומהתמכרויות. יהודים וצוענים הוגדרו גזע נחות.
ב-1939, במסמך היחיד שמקשר בינו לבין רצח המוני ובתיאום עם החלטתו לפתוח
במלחמה, חתם היטלר על הוראה שקראה לרצח שיטתי והמוני של אלו שאינם שווים
חיים (המבצע שבו יושמה ההוראה כונה טי-4, על שם המקום שבו פעל מטה המבצע -
רחוב טירגארטן 4 בברלין, בית שהיה שייך למשפחה יהודית והוחרם אחרי חוקי
נירנברג). בעקבות ההוראה נפתחו במוסדות פסיכיאטריים ברחבי הרייך שישה
מרכזי הריגה ובשנתיים שבהן היא היתה בתוקף נרצחו 70 אלף גרמנים, רובם בתאי
גזים. לאחר שהוחלט כי ההוראה אינה תקפה עוד, יוצאו מומחי הרצח שפעלו
במרכזים הפסיכיאטריים למחנות במזרח אירופה, כדי להשתמש במיומנות שרכשו
להשמדת יהודים.
אביאל וחבריו, וגם המוזיאון, מסכימים שגם בשנים 1945-1949 מתו במוסדות
הפסיכיאטריים 20 אלף בני אדם. לטענת אביאל, באותן שנים נמשך הרצח השיטתי.
המוזיאון היהודי בברלין, מצדו, טוען שהם מתו בגלל התנאים ששררו במוסדות
באותה תקופה.
הזכות
לזכויות
לאביאל, בן 51, יש חשבון ארוך עם האשפוז הפסיכיאטרי. אמו הביאה לאשפוזו
עוד כשהיה קטין וכשהיה בן 27 היא ניסתה שוב לאשפז אותו. אביאל התנגד ובילה
15 ימים במעצר. אחרי שסניגורו ביקש שיישלח להסתכלות פסיכיאטרית, הוא
שוחרר. מתוך רצון לסייע לאחרים במצבו, הוא הקים עם שותפים את העמותה
הישראלית למאבק בכפייה פסיכיאטרית. כשפנו לחפש שותפים בעולם, מצאו הוא
וחבריו פעילים בגרמניה, שנאבקו נגד הכוח הרב שבידי המערכת הפסיכיאטרית
ולמען זכויותיהם של המאושפזים.
אביאל מחלק לבאי המוזיאון פליירים המתארים את המאבק ועל החולצה שהוא לובש
כתוב "כל האמת". החולצה מציינת את ארבע השנים שעל אזכורן הוא נלחם, את
הקורבנות, ואת תמיכתו בקיומה של תערוכה, ובלבד שהמוזיאון יתייחס גם לשנים
הללו, שאחרי המלחמה.
בינתיים נאסר עליו להיכנס לשטח המוזיאון, ושוטרים עומדים הכן כדי לאכוף את
קיום ההוראה. "כל מה שאסור לעשות לבן אדם רגיל, מותר לעשות למי שהפסיכיאטר
קבע שזה מותר", אומר אביאל. "גם היום פסיכיאטרים יכולים לקבוע למי יש זכות
לזכויות בסיסיות ולמי אין". מנגד אומר פרופסור אריה שלו, מנהל המחלקה
לפסיכיאטריה בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים ומרצה בבית הספר לרפואה
באוניברסיטה העברית, ש"יש הרבה נקודות ביקורת לפני שמאשפזים אדם בבית
חולים פסיכיאטרי. יכול לבוא אלי אדם ולהגיד לי שהוא איבד את החשק לחיות,
אבל אני רואה שהוא נורמלי ומתפקד. אסור לי לאשפז אנשים כאלו, גם אם ברור
לי שהם הולכים להתאבד. זה מאוד קשה.
"פסיכיאטרים עוסקים בהחלטות מאוד קריטיות, של חיים ומוות, ולכן יש הרבה
ויכוחים אם הם, או שופטים, צריכים להיות אחראים להחלטות כאלו. בשורה
התחתונה, צריך להבין שפסיכיאטריה עובדת, שהיא מצילה אנשים, שהיא עוזרת
לאנשים רבים להחלים ממחלות נפש ולחזור לחברה. אין לנו רצון לשלול את
החירות של המאושפז, אלא לטפל בו, אבל אני גם מאוד שמח שיש פיקוח ציבורי
עלי, כי זה עושה אותי שליח של החברה. טוב לי להיות מוגבל".
אביאל מתקשה לקבל את הטיעונים האלה כפשוטם ועומד על הקשר שבין הפסיכיאטריה
לפתרון הסופי, סוגיה שלדבריו, איש בישראל אינו מעז ללמד. בתחילת העשור
הנוכחי נודע לאביאל ולחבריו לעמותה, שמוזיאון השואה בוואשינגטון עומד
להציג את התערוכה "רפואה קטלנית". הם יצרו קשר עם האוצרת, סוזן בכרך,
הציעו את עזרתם וניסו להסביר לה כי יש לשנות את טווח השנים שאליו מתייחסת
התערוכה. בכרך דחתה אותם על הסף.
ב-2006 נדדה התערוכה למוזיאון ההיגיינה בדרזדן, אחד המוזיאונים החשובים
העוסקים בתורת הגזע הגרמנית. חברי העמותה יצרו קשר עם המוזיאון והביעו
נכונות לעזור בארגון התערוכה. גם הפעם התשובה היתה צוננת. הם אירגנו הפגנה
בדרזדן, שמשכה תשומת לב, אבל לא השיגו את השינוי המיוחל מבחינתם.
עוד
שלט אחד
נראה שגם בברלין נכשלו אביאל וחבריו, אך הם ממשיכים במחאה. מדי יום הם
מתייצבים בשערי המוזיאון היהודי, חולצות לבנות ענקיות מעל לבגדיהם,
ומחלקים פליירים למבקרים. אוצרת התערוכה, מרגרט קמפמאייר, אומרת שרוב
המסמכים והמוצגים הנכללים בה הם מברלין ומסביבתה, וזו הסיבה העיקרית
להצגתה. קמפמאייר ועמיתיה העניקו עדיפות למסמכים והוסיפו עדויות של
ניצולים ואת סיפורי חייהם של הרופאים הפסיכיאטרים אחרי המלחמה. התערוכה
תינעל בסוף יולי.
אביאל מכיר בכך שלארצות הברית אין אינטרס לקבל את הדרישה העיקרית שלו ושל
חבריו (האמריקאים שיחררו את אירופה ומבחינתם הכל נגמר ב-1945), וגם לא
לגרמניה (הנאצים רצחו את המאושפזים והם סולקו ב-1945), אבל הוא מתקשה
להבין את ההסתייגות של המוזיאונים. "חשוב שמוזיאון יהודי מציג תערוכה
כזאת", הוא אומר. "זה מועיל לישראל מבחינה פוליטית, כי ברגע שיהודים הם רק
קבוצה אחת של קורבנות, נשמטת הקרקע מתחת לרגליהם של מכחישי שואה שמונעים
על ידי אנטישמיות. אבל אני חושב שארגונים יהודיים לא נותנים לנו גב, מפני
שישראל והיהודים רוצים מונופול על השואה, גם אם המחיר הוא שילדים לא
לומדים את האבולוציה של הפתרון הסופי".
ואולי הכל עניין של אסוציאציות וסמלים. בצומת שלפני המוזיאון עומד שלט
הכוונה משולש: 400 מטר ימינה, המוזיאון היהודי. 800 מטר שמאלה, תחנת הגבול
"צ''''רלי". 19.8 קילומטר לפנים, ואנזה. "אם הייתי מתחילה הכל מחדש",
אומרת קמפמאייר, "הייתי מוסיפה שלט אחד, אולי האחרון בתצוגה, לציין שאחרי
שנגמרה המלחמה היו עוד 20 אלף מתים".
1
):
לגבי תיעוד המשך הרציחות במוסדות הפסיכיאטריים בגרמניה לאחר 1945 - הנה
קטע מסרטו של היסטוריון הרפואה הגרמנית ארנסט קליי משנת 1995 "Sichten und
Vernichten" (-חפש והשמד). תרגום לעברית למטה.
תיעוד נרחב להמשך הרציחות במוסדות הפסיכיאטריים בגרמניה לאחר 1945 ניתן
למצוא בספרו
משנת 1998 של הפסיכיאטר היינץ פאולשטיך
"הקליניקה
למחלות עצבים על שם קרל בונהופר בברלין, לשעבר ויטנאאור היילשטטן. כאן
מתים 4607 פציינטים מ-1939 עד לסוף המלחמה. בין המתים נשים רבות שהיו
מוטרדות בשל מות בעליהן וילדיהן במלחמה.
אחד משני ביתני ההסגר
(-בקליניקה למחלות עצבים על שם קרל בונהופר בברלין) היכן שאנשים נרצחו.
רוב הפציינטים, ליתר דיוק 1608, מתים רק לאחר תום המלחמה. בהתבסס על
נתונים שאסף, חישב צוות בית החולים ששיעור התמותה לאחר השחרור הוא
למעלה מ-50%, כלומר לאחר 1945 כל פציינט שני חדש מומת. לא רק בברלין,
אלא בהרבה מוסדות לאחר המלחמה הפציינטים מתים en masse, מומתים.
טירת הויים במדינת סקסוניה-אנהלט השוכנת בין אשרסלבן וקוודלינבורג.
טירת הברוק היתה בתקופת הרייך השלישי מוסד פסיכיאטרי שיועד לגריאטריה עם
600 מיטות.
בינואר 1945 שכנו כאן פליטים רבים, כלומר לא
פציינטים פסיכיאטריים, אך שיעור התמותה גבר ביותר מעשרות אחוזים בהשוואה
לתקופה הנאצית.
מבט בספר השחרורים מהמוסד. רוב השוהים "שוחררו" למותם לאחר 45''''. גם
בהוים מתחיל המוות ההמוני רק לאחר השחרור. לא ברור האם הכלואים לאחר
45'''' עדיין הורעלו. מה שלמרות זאת ברור הוא: רבים מהפציינטים מתו, בשעה
שהצוות הפסיכיאטרי מכר את מזונם בשוק השחור.
בית קברות בברנדנבורג טויפיץ דרומית לברלין. 90% מכל הפציינטים במדינת
ברנדנבורג נרצחו עד סוף המלחמה.
הבנין המרכזי במוסד טויפיץ נהפך ב-1945 לבית חולים צבאי סובייטי. בטויפיץ,
70% מאנשי הצוות חברים בארגון נאצי, ו-100% מהרופאים. מרביתם המשיכו
בעבודתם, כשהם כעת 100% באגוד העובדים הקומוניסטי.
בטויפיץ לאחר המלחמה כל פציינט שני מת. עד ל-1950 הפציינטים עדיין רעבו
משום שהאדמיניסטרציה מכרה את מנות המזון שלהם בשוק השחור."
2
): תגובת
הנהלת המוזיאון היהודי בברלין הנה כי "יש להוכיח כי מקרי המוות במוסדות
פסיכיאטריים בגרמניה שלאחר 1945 הם בגדר ''''רצח''''". כלומר יש להוכיח כי
כל מקרה ומקרה עונה לקני המידה המאפיינים ''''רצח''''.
בכך עולה המוזיאון היהודי בברלין על דרך הכחשת השואה:
כזכור טענתם של מכחישי השואה דוגמת דיוויד ארווינג או הבישוף ויליאמסון
הנה כי כדי להוכיח שמקרה מוות ספיציפי ב, נניח, אושוויץ הנו ''''רצח''''
יש להציג את הראיות המקובלות בטענה מעין זו, כגון הוכחה פיזית
להימצאות הקורבן במקום ביצוע העבירה, עדי ראיה שיצביעו על הרוצח,
והוכחת כוונה פלילית.
טענתנו היא כי במקרה של רצח תעשייתי המוני מתוכנן ומוסווה היטב לא
ניתן להציג ראיות מסוג זה בכל מקרה ומקרה. במקום זאת ניתן להוכיח את
התפתחות האידיאולוגיה שהובילה והכשירה את הרציחות, את המתקנים שנבנו
ושימשו לביצוע הרציחות ומערכת ההפעלה לביצוע הרציחות. וניתן להצביע
על כך שמספר ידוע של אנשים הובלו למקום מסוים, או שהו בו כשהם
כלואים, וכולם מתו.
הטענה של המוזיאון היהודי בברלין הנה כי עד ל-1945 מקרי המוות במוסדות
פסיכיאטריים ברחבי הרייך הנם תוצאה של ''''רצח'''' ולאחר 1945 מדובר רק
במוות מרעב.
טענה זו בוחרת להתעלם מכך שבשל הביקורת וההתנגדות הציבורית בגרמניה הורה
היטלר לפסיכיאטרים ב-1941 להפסיק את הרציחות ואלו המשיכו באופן עצמאי
ברציחות, ומנסה להסתתר מאחורי עובדת שינוי הממשל שכביכול שנתה את המצב בכל
הנוגע לרציחות הפסיכיאטריים, כלומר שמעשיהם של הפסיכיאטרים תחת הנאציונל
סוציאליזם הנם בגדר פשע אך תחת שלטון כוחות בעלות הברית מקרה. ובכך
המוזיאון היהודי מתעלם מהעובדה שהפסיכיאטרים המשיכו בשיטות הרצח שלהם ללא
התייחסות לשינוי הממשל.
3 ): תגובת
הנהלת המוזיאון היהודי בברלין הנה כי מספרם הגבוה של המתים במוסדות
פסיכיאטריים לאחר אפריל 1945 נובע מ"רעב" ששרר בגרמניה לאחר המלחמה. כלומר
שהמוות נבע מתופעה שפגעה בכל האוכלוסיה.
נשאלת השאלה כמה מאנשי
הצוות הפסיכיאטרי נפגעו ומתו בשל תופעת הרעב שלאחר המלחמה. התשובה
היא אפס.
כלומר התופעה פגעה אך ורק בכלואים אך לא בכולאיהם.
בטעינה...
