|
1 |
בתי
המשפט
|
עעא002706/03 |
בבית המשפט המחוזי בתל-אביב –
יפו
|
||
|
|
|||
|
08/12/2003 |
תאריך: |
כבוד השופט יהושע גרוס, סגן נשיא–
אב"ד כבוד השופטת אסתר קובו כבוד השופטת מיכל רובינשטיין |
בפני: |
|
העותר ובא כוחו עו"ד ולשטיין ב"כ המשיב 2 עו"ד גב'
ליברמן |
נוכחים: |
עו"ד ולשטיין:
מדובר בתגובה כנראה לגבי תיק אחר ולא לתיק הזה. מפנה
לסע' 1 (מצטט). מדובר בשחרור משליש ולא בשחרור מטעמים של חולניות מתמדת. יש מספר
טעויות לגבי סע' 1.ב' לגבי מועד תום שני שליש.
לגופו של ענין - החלטת ועדת השחרורים שהיא ריקה מתוכן
למעט הסיפור של העובדות, אין כאן שום איזון. הועלו טיעונים ולא נעשה שום איזון על
ידי הועדה. הועדה קבעה תוך התעלמות מוחלטת . הילכת אסלן בדיוק המקרה הנוכחי והוא
ראוי יותר . במקרה אסלן שם לא יצא העותר לחופשות לעומת המקרה הנוכחי. שכאן העותר
יצא ל-21 חופשות.
ד"ר בירגר עשו הבחנה בין מסוכנות לתווך הקצר לתווך
הארוך. באיזה מקום ועל מה מבססים את זה. איזה פסק דין השתמש בזה. ולכן כאשר אדם
יוצא לחופשות יותר מ-20 חופשות ובחופשות האלה לא היתה הפרה ומעבר לחופשות הוא יצא
3 פעמים לבית חולים.
מה מצפים מעותר הזה שיביא חוות דעת שתשלול את המסוכנות.
אבל במצבו כשנתנו לו 6 חודשים עד לשחרור המינהלי בפועל, ומימלא כל התקופה עד שהוא
ישתחרר הוא יצטרך לבלות הלוך וחזר ולטפל במחלה הנוראית שממנה הוא סובל.
האפשרות השניה זה להודות. ופה זו סוגיה שונה לחלוטין.
האדם הזה לא מודה ולא הודה ולכן ד"ר בירגר שפועל לפי גישה אחת בפסיכיאטרייה
ומתעלם מגישות אחרות לא מסוגל להעריך מסוכנות. אפשר להעריך מסוכנות גם שלאנשים
שאינם מודעים.
מדוע המקרה הזה נופל על מקרה אסלן. ואני רוצה לומר שגם
לפי אל-עביד הוא מקבל חופשות ושם הוא מחמיר יותר מאסלן. מדובר באדם שבאמת חולה,
הוגשה עתירה לגבי אפשרות שחרורו על ניסיון חולניות מתמדת. הוא יושב על השליש .
כבודו נרמס שם כאשר אם הוא צריך פדים כדי לנקות את המסתם הוא מתחנן לפדים ומקים
צעקות ועושים לו הפרת התנהגות. לא מסוגלים להעניק לו את הטיפול הזה. הוא צריך
לרוקן את אותה סתומה 6 פעמים ביום, סבל אדיר נגרם לאיש הזה. לאחרונה הוא היה
בניתוח של 5 שעות.,
על פי דוחות התפקוד מדובר באדם התפקוד שלו תקין פרט
לשני אירועים זניחים. הסוגיה העיקרית לענין מסוכנות לא הפרות ההתנהגות שלו. המעשים
חמורים. אסור להתעלם מהעובדה שכבר בבית משפט המחוזי בירושלים הסכים שירות המבחן
והמליץ. להשית עליו מאסר בעבודות שירות למבחן במשך שנתיים הוא קיבל עונש חמור ביחס
להמלצת שירות המבחן. הוא יושב על השליש תקופה ארוכה. תוכניות טיפול של מב"ן
מימלא הם שנה וחצי.
כל הנסיבות בתיק הזה מצביעות על כך שיש מקום לשקול את
השחרור שלו באותם תנאים שהוא שוחרר. יש לו משפחה נורמטיבית (נמצאים באולם חלק מבני
המשפחה) יכולים לפקח עליו.
המצב הרפואי שלו חריג.
עו"ד גב' ליברמן:
ביחס לתגובה של המדינה בענין הזה אכן צר לי שלא הובנה
העתירה אכן התייחסתי לזה כאל סעיף של טעמים רפואיים ולא בכדי וזאת כיוון שרוב
ההפניה של חברי היה למצבו הרפואי של העותר.
בנוגע לטיעון שלחברי להתנהגות בכלא - אבקש להגיש את מה
שהיה בפניה ועדה, עבירוחת משמעת שעבר העותר שהיה במהלך שהותו בכלא. מדובר בהתנהגות
כללית שאינה חיובית המראה אל אדם שאינו יודע לרסן, מדבר בחוצפה אל אנשים בכלא,
ומעידה על אדם שלא מרסן את עצמו.
לא מדובר באדם שבמהלך מאסרו עשה משהו עם העבירות
שעבר. בית המשפט אינו גזר את העונש
שהיה ראוי לגזור עליו. ברור שבמקרה הזה לאור העבירות החמורות דו"ח מב"ן
הוא האמצעי המקצועי כדי לבחון מסוכנותו עולה. מפנה לדו"ח מבן מיום 20.8.03
אשר שם קבוע מב"ן שאין שינוי במצבו, דהיינו מדובר באדם בעל הפרעת אישיות קשה....
ולכן לא ניתן להמליץ על שחרורו. בהתאם לזה הוא לא יוצא לחופשות ארוכות ולא נבחנה
מסוכנות לזמן ארוך.
העותר לא מתמיד בטיפולים וסרב להגיע לפגישות. למעשה גם
המצב הבריאותי התייחסתי לכך ארוכות בתגובתי לא עומדת לטובתו כאן בענין הזה וברור
ובית המשפט מתייחס לזה שהדבר הזה היווה שיפור וראה לנגד עיניו בבואו לגזור את הדין
וכל הדברים האלה אינם יכולים להיום להוות שיקול לטובתו.
במקרה הזה מדובר באדם שנכנס לכלא שהוא ביצע עבירות
חמורות בילדים. לא עשה כלום בכלא, התנהגותו בכלא מראה שאין לו רסן ובמקרה הזה אנו
סבורים העותר לא הרים את הנטל לגבי מסוכנותו.
עו"ד ולשטיין:
יש לזכור כי לא מדובר בחולה נפש. מדובר בפסיכיאטר שבודק
אדם בריא לגמרי בנפשו.
עתירה
לפי סעיף 25 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 כנגד החלטת ועדת השחרורים
בפני (השופט בדימוס אלי שרון יו"ר והחברים: חנה גורדון, נועה דרורי ור/כ
אורלי אנקונינה).
מדובר
באסיר המרצה מאסר ראשון בן 4 שנים
בשל עבירות מין בקטינים. בעבר נדחתה עתירתו לשחרור מוקדם שהיתה מושתת על
טענת "חולניות מתמדת" וכאשר נקבע כי הוא מקבל טיפול סביר בכלא. בעתירתו
הנוכחית העתירה אינה מתמקדת בסוגיית החולניות המתמדת אולם הדבר נזכר כדי לסייע
לטענה שעל פיה העותר מצוי בתנאים משפילים בשל מחלתו ויש לתת את הדעת גם לענין זה
כאשר דנים בבקשתו. הטענה המרכזית נסבה על המצב המשפטי שנוצר בעקבות פסק הדין של
בית משפט העליון בפרשת אסלן (רע"ב 10059/02 פ"ד נז(2) 603).
הטענה היא כי לאור פסק דין זה ועדת השחרורים אינה יכולה להוות "חותמת
גומי" לחוות דעת מב"ן המוגשת לה אלא שיקול הדעת הסופי מצוי בידי הועדה
וגם כאשר מב"ן מגיעה למסקנה שלפיה יש התנגדות לשחרורו המוקדם של האסיר, עדיין
צריכה הועדה לשקול את כל מכלול השיקולים לרבות שיקולים נוספים בטרם תגיע להחלטתה.
עוד נטען כי לאור הלכת אסלן העובדה שאדם מתכחש לאחריותו, עדיין אין די בכל מקרה
כדי ללמד על מסוכנותו.
יש להדגיש
בפתח הדברים כי החלטת בית המשפט העליון בפרשת אסלן אין משמעותה כי בכל מקרה
שמב"ן נותנת חוות דעת שלילית לגבי אסיר פירוש הדבר שועדת השחרורים צריכה
לשחרר את האסיר חרף החלטה זו. אמת הדבר שלועדת השחרורים ניתן שיקול הדעת והחלטה
הסופית מצויה בידיה, אולם, כפי שכבר
נקבע פעמים הרבה הן לפני והן אחרי פרשת אסלן, למב"ן הוענק מעמד מיוחד בהתאם
להוראת סע' 12 לחוק ולמעשה המחוקק קבע שהיועץ המקצועי של ועדת השחרורים היא
מב"ן ולחוות הדעת משקל רב ביותר כגורם מקצועי ולמרות ששיקול הדעת מסור לועדת
השחרורים, הרי שחוות דעת מב"ן למעט במקרים חריגים ויוצאי דופן הוא רב ביותר
(השווה רעג"צ 1723/03 שוורץ נ' מדינת ישראל פ"ד נז(3) 424 ). כפי
שמצינו בסע' 12 האמור, הרי שכאשר ועדת השחרורים מחליטה שלא לאמץ את חוות דעת
מב"ן, היא צריכה לעשות כן מנימוקים מיוחדים. במקרה זה וודאי שהיתה הועדה
רשאית להסתמך על חוות דעת מב"ן המפרטת את השיקולים לענין מסוכנותו של העותר.
אין צורך לחזור ולפרט כאן את כל השיקולים הללו אך עיון מחוות הדעת מלמדנו כי לא
נפל כל פגם משיקוליה של הועדה כאשר הסתמכה על חוות דעת זו וכאשר מדובר באסיר שלא
זו בלבד שלא עבר כל טיפול חרף הבעיות הקיימות לגביו אלא גם מסרב לכל טיפול שכזה
ואין לגביו כל תוכנית שיקום שהוא. בנסיבות אלה וודאי שאין כל חריגה של הועדה ממתחם
הסבירות אשר מצדיקה את התערבותנו. (ראה רע"ב 4570/02 פ"ד נו(5) 236,
239).
אשר על כן העתירה נדחית בזאת.
ניתן היום י"ג בכסלו,
תשס"ד (8 בדצמבר 2003) במעמד הצדדים.
|
מיכל רובינשטיין, שופטת |
|
אסתר קובו, שופטת |
|
יהושע גרוס, שופט סגן נשיא |