1

בתי המשפט

פח 001014/05	בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
16/03/2006	כב' השופטת ס' רוטלוי – אב"ד כב' השופטת ע' צ'רניאק כב' השופט ד"ר ק' ורדי	בפני:

	מדינת ישראל		בעניין:
המאשימה	ב. ארד	ע"י ב"כ עו"ד
	נ ג ד
	ששון ורדה
הנאשמת	א. חיון	ע"י ב"כ עו"ד

גזר דין

רקע עובדתי

1. זהו מקרה טראגי, שבו קיפדה הנאשמת את חיי בעלה לשעבר, מר שפיק שעשוע ז"ל (להלן: "המנוח") ובכך התהפכו סדרי עולם של משפחה שלמה: שלושת ילדיהם של הנאשמת והמנוח, שכולם הינם בגירים כיום, מתקשים להשלים עם מותו של אביהם האהוב, שלמרות גירושיו מהנאשמת בשנת 1989, חס עליה, עקב מצבה הנפשי, והכניסה שוב בצל קורתו, ובכך, כנראה, חתם את גורלו. הם אינם רואים עין בעין את מעשי האם והם, ובעיקר הבת הבכורה, מיטלטלים בין רגשות מתנגשים הקשורים מצד אחד באובדן האב ומצד שני ברחמים כלפי האם.

2. על-פי עובדות כתב האישום המקורי, ביום 17.1.05 בשעות הצהריים נכנסה הנאשמת לחדרו של המנוח ובעודו ישן במיטתו, נעצה סכין גדולה לחיתוך בשר אותה נטלה מארון המטבח, לעומק צווארו, שיספה את עורק התרדמה ופגעה בעמוד שדרתו. כתוצאה ממעשיה אלה של הנאשמת, המנוח מת במקום מאיבוד דם ומהפגיעה בעמוד השדרה שלו.

הנאשמת הועמדה לדין על עבירה של רצח בכוונה תחילה – עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין").

3. עם פתיחת המשפט בפנינו, הודיעה המאשימה כי בחוות דעת מטעם הפסיכיאטר המחוזי מיום 8.2.05 (להלן: "חוות הדעת"), שהומצאה לתיק בתום אשפוזה של הנאשמת לצורך הסתכלות על פי צו בית משפט, שניתן בתקופת מעצרה, נקבע, שהנאשמת "מסוגלת להבדיל בין מותר ואסור (על-פי חוק) ובין טוב לרע (מבחינה מוסרית)" וכי "בבדיקות פסיכיאטריות חוזרות שנערכו בתקופות ההסתכלות על-ידי פסיכיאטרים שונים, הנ"ל היתה די מגמתית ובצורה מכוונת, עשתה סימולציה ואגרבציה מכוונת של סימפטומים פסיכוטיים (מחשבות שווא, הפרעות בפרספציה) והפרעות בקוגניציה (ירידה בזכרון, ברכוז, תשובות ליד מסוג "גנסר") לצורך קבלת רווח משני. יחד עם זאת, התרשמנו שקיימת ראקטיבציה של מחשבות שווא, בעיקר מחשבות שווא הקשורות לדמות מעברה "מכשפה צילה" עם פגיעה בשיפוט המציאות (יתכן כתוצאה מגורמי דחק – מעצר ומשפט נגדה, דבר שלהערכתנו מקשה על הנ"ל לעקוב אחרי הליכים משפטיים המתנהלים נגדה, לעזור ולהעזר על ידי סנגורה ופוגע בכשירותה לעמוד לדין היום). בשלב זה קשה לדייק ולהבדיל באופן חד משמעי בין סימפטומים פסיכוטיים אותנטיים לבין "הצגה" והחמרה מכוונת" (עמ' 7).

4. בחוות הדעת המליץ הפסיכיאטר המחוזי לאשפז את הנאשמת לשם קבלת טיפול תרופתי על מנת שלכשיוטב מצבה הנפשי, תיבחן מחדש כשירותה לעמוד לדין, המלצה שבעקבותיה הגישה המאשימה בקשה להפסיק את ההליכים כנגד הנאשמת ולאשפזה בכפייה על פי הוראות סעיף 170(א) לחוק סדר הדין הפלילי תשמ"ב-1982, וסעיף 15(א) לחוק לטיפול בחולי נפש תשנ"א-1991.

5. כארבעה חודשים לאחר שניתנה חוות הדעת ולאחר שהנאשמת המשיכה להיות מאושפזת במחלקתו של הפסיכיאטר המחוזי בהסכמתה ולפי בקשתה קיבלה טיפול תרופתי נקבע בחוות דעת משלימה, שניתנה על ידי הפסיכיאטר המחוזי ב- 25.05.05 (להלן: "חוות הדעת המשלימה"), כדלקמן:

"מאז הגשת חוו"ד עברו 4 חודשים. בתקופה זו טופלה הנ"ל ע"י תרופות נוגדי פסיכוזה ותרופות הרגעה. תחת טיפול תרופתי שבו ורדה שיתפה פעולה באופן מלא, היא נעשתה יותר רגועה ויותר קואופרטיבית בשיחות עמה, אך לא חל שינוי בתכניה הפרנואידים. כל פעם שהיה עולה לדיון נושא של העבירה המיוחסת לה היתה 'מוציאה לאור' דמות של 'מכשפה'. יחד עם זאת התרשמנו שאין שום השפעה של גרעין פרנואידי על ההתנהגות היומיומית של ורדה במחלקה, על אינטראקציות שלה עם אנשים אחרים בסביבתה, על יכולתה לעקוב אחרי ההליכים המשפטיים ולהיות מעודכנת במה שמתרחש בין כותלי בית המשפט. הרושם היה שורדה נוטה 'להחמיר' את הסימפטומים בצורה קונקרטית על מנת 'לבסס' על פי הבנתה את האבחנה של מחלת הנפש.

במהלך האישפוז נעשו לנ"ל בדיקות פסיכיאטריות מעמיקות על ידי פסיכיאטרים מומחים שונים כולל בדיקות של סגל מומחים במחלקה, מנהלת יחידה משפטית וסגן מנהל בית החולים. לאור הבדיקות האלו וההתרשמות מההתנהגות היומיומית של ורדה במחלקה התגבשה חוות דעתנו כי גב' ששון מבינה היטב את משמעות ההליך המשפטי המתנהל נגדה, מבינה ויודעת להבחין בין טוב ורע, מותר ואסור וכי על כן יכולה ומסוגלת לעמוד בדין.

היות וההליך המשפטי יעמת את גב' ששון עם זכרונות ותכנים קשים במיוחד (סטרסוגנים) ולאור ההיסטוריה הרפואית הקודמת שלה אנו ממליצים על המשך טיפול תרופתי ומעקב פסיכיאטרי שאותם תוכל לקבל בכל מסגרת שעליה יחליט בית המשפט".

6. בתגובה בכתב, שהוגשה מטעם הנאשמת לכתב האישום, נטען, שהנאשמת סבלה במהלך כל תקופת חייה המשותפים עם המנוח ממחשבות שווא בקשר אליו, היתה מאושפזת בבתי חולים בשל מחלת נפש ואף טופלה בגינה וכי אין היא נושאת באחריות פלילית למעשה הדקירה מאחר והיתה במצב של אי שפיות הדעת ולא היתה לה יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה. לפיכך, נקבעו מועדים לשמיעת הראיות.

7. בישיבה מיום 28.12.05, הודיעו לנו הצדדים על הסדר טיעון אשר הומצא בכתב ואשר לפיו נזנחה טענת אי השפיות מצד הנאשמת ועבירת הרצח הומרה להריגה. בישיבה מיום 30.01.06 הורשעה הנאשמת בכתב אישום מתוקן בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין. באשר לענישה, הוסכם על טווח ענישה שבין שבע שנות מאסר בפועל, כעתירת התביעה, לבין שלוש שנות מאסר בפועל, כעתירת ההגנה.

8. ואלה עובדות כתב האישום המתוקן:

"1. הנאשמת והמנוח שפיק שעשוע ז"ל יליד 1932 התגרשו בשנת 1989, אך המשיכו להתגורר יחד בדירת מגוריהם ברחוב ז'בוטינסקי בבני-ברק.

2. היחסים בין הנאשמת למנוח היו גרועים, והנאשמת נהגה להאשים את המנוח בפניו ובפני אחרים שהוא 'הרס לה את החיים' וטענה שהוא 'מסריח'.

3. ביום 17.1.05 בשעת צהריים שב המנוח לדירה הנ"ל מעבודתו בחנות הנעליים שלו ושכב לישון על מיטתו בחדרו, אותה עת היו הנאשמת והמנוח לבדם בדירה.

4. סמוך לאחר השעה 16:00 ניגשה הנאשמת למטבח והוציאה מתוך ארון במטבח סכין גדולה לחיתוך בשר.

5. הנאשמת נכנסה לחדרו של המנוח, ובעודו ישן במיטתו, נעצה את הסכין בצווארו כך שחדרה לעומק הצוואר, פצעה את עורק התרדמה ופגעה בעמוד השדרה.

6. כתוצאה ממעשי הנאשמת מת המנוח במקום, מאיבוד דם ומהפגיעה בשדרתו.

7. במעשיה אלה גרמה הנאשמת למותו של המנוח".

הראיות לעונש

9. במסגרת הטיעון לעונש הוגשה לנו בהסכמה אסופת חוות דעת מומחים רפואיים (ב.מ.1), שכללה את חוות הדעת וחוות הדעת המשלימה מטעמו של הפסיכיאטר המחוזי וכן חוות דעת מטעם מומחי הסנגוריה, הפסיכיאטריים פרופ' פניג ופרופ' מסטר והפסיכולוג הקליני ד"ר ברנט.

10. מטעם ההגנה העידה בתם של המנוח והנאשמת, שתארה בפנינו את המצב הנפשי הקשה והמורכב בו היא שרויה, כלואה בין כאב וצער על מות אביה האהוב, שחייו קופדו על ידי אמה, לבין הסבל של אימה שגדלה על-פי דבריה אצל אם סכיזופרנית שהתעללה בה, שניסתה להתאבד, שלקתה בדיכאון לאחר לידה, שהתמוטטה נפשית לא אחת, שלא העניקה אהבה לה ולאחיה ושלמעשה מעולם לא ניהלה עימה שיחה נורמלית בין אם לבת. הבת לא כיחדה, שאלמלא היתה זו אמה שהרגה את אביה, אליו היא מתגעגעת מאד, היא היתה נלחמת שהדין ימוצה עם הפוגע. אך בעבור אמה, ביקשה, שנסתפק בעונש מאסר של שלוש שנים כדי שאמה תוכל לעבור למסגרת שיקומית, שתביא את המשפחה כולה, עליה נמנים שני אחיה, שכל אחד מהם התמוטט עקב המעשה הנורא, וכן נכדי הנאשמת, לאיחוי השברים ולחזרה כלשהי לחיים נורמליים יותר.

הבת סיפרה, כי אחד האחים נכנס לדכאון, ניתק קשר עמה ועם האם ואף לא הגיע לאזכרת האב. גם האח השני סובל מדיכאון והפך מאדם יצרני למובטל.

לטעמה של הבת,לא היתה לאמה כוונה להרוג את אביה והיא עשתה כן מפאת מחלתה שלא טופלה כראוי. הבת סיפרה, שהרופא, שטיפל כל השנים באמה, פרש לגימלאות ורופא אחר החליט על הפסקת תרופות אנטי-פסיכוטיות ורשם לאמה ווליום. לפי פרשנות הבת הפסקת התרופות האנטי-פסיכוטיות דרדרו את מצבה הנפשי של הנאשמת והביאוה למעשה הטראגי.

הבת סיפרה על החלל העמוק, שהותיר מות אביה, על היות אביה עמוד התווך והמשענת של המשפחה ועל טיפולו המסור באמה החולה למרות שזו העליבה, קיללה והאשימה אותו לאורך כל חייהם בכל דבר רע שקרה. הבת הדגישה, כי למעשה אביה המנוח הקריב את עצמו כדי שהיא ואחיה יוכלו לחיות בשקט, ותיארה אותו כאדם מקסים וצנוע, שחי למעשה עם חבל קשור לצווארו בידיעה שאמה מסוכנת לו.

יחד עם תיאורה את האם כרדופת רוחות, ככזו שאינה יוצרת קשר עם אנשים, שאין לה חברים ושאינה מסוגלת לנהל עמה שיחות נורמליות, אלא רק כאלה שסבו על מחלותיה וסיבלה מהמנוח (שלא היה לו בסיס במציאות), סיפרה הבת, כי הנאשמת, בהיותה מטופלת בתרופות, היתה הולכת לקניות והיתה מגיעה אליה פעם בשבוע ומטפלת בנכדיה מבוקר עד ערב ואף פעם לא אמרה שהיא לא יכולה או חולה. לדבריה "היה חלק שפוי שזה היה הילדים והדאגה להם וכשהיא דיברה על הילדים שלי היא דיברה עליהם בהגיון, היא היתה מאד מאד עירנית לשלבי התפתחות שלהם, למחלות שלהם, כל הדברים האחרים זה היה עולם בלתי שפוי לחלוטין".

הבת אף העידה כי בכל עניין הקשור לילדיה, נכדי הנאשמת, היא סמכה על אמה הנאשמת "בעיניים עצומות. אני ידעתי שהיא אוהבת את הילדים שלי, שהם מאד חשובים לה. לא היה לי שום חשש שהיא תעשה משהו. אם הייתי חושבת שאמא שלי מסוגלת לבצע מעשה כזה, אני כמובן על הילדים שלי הייתי שומרת ולא הייתי נותנת לה להתקרב, אני פשוט חשבתי שהיא לא מסוגלת לעשות דברים כאלה".

11. הנאשמת גם היא נשאה בפנינו דברים, ביקשה שנעזור לילדיה להשתקם ולצאת "מהזוועה הזאת". היא מנתה את קשיי ילדיה וסיפרה על בדידותה הרבה לאורך השנים חרף היותה נשואה ואם לילדים "30 שנה אני הולכת לבד, בודדה עם כסא קטן ביד, יושבת בשפת הים, אף אחד לא יודע מי אני ומה אני, יש לי ילדים, אני נשואה 30 שנה בודדה, הולכת לבד. הוא היה יושב בחנות לא חושב מה קורה איתי, מה איתי, מה הרגשות שלי. אני לא שמתי לב שהשנים עוברות ואני חיה ככה. נכנסתי למעגל כזה סגור".

הטיעונים לעונש

12. המאשימה נימקה את הסדר הטיעון, שנכרת בין הצדדים, על פיו הומרה עבירת הרצח בהריגה והרף העליון של עונש המאסר הועמד מצידה על שבע שנות מאסר בפועל, במצב הנפשי של הנאשמת, כעולה מחוות דעת המומחים הרפואיים .

המאשימה לא חלקה על כך, שהנאשמת אובחנה כסכיזופרנית פרנואידית, ושהיא סבלה לאורך השנים ועדיין סובלת מבעיות נפשיות חמורות, והסכימה כי "אין ספק שהמעשה שבוצע, לאותה הפרעה שלה היתה השלכה השפעה על המעשה". וכי "אנחנו הבנו שפה שיקול הדעת ויצירת הכוונה להרוג היתה עם זה בעיה ולכן הגענו להסדר". המאשימה הבהירה, כי ההסדר נכרת לאחר שהקשיבו למצוקות בתה של הנאשמת והסכימו כי מדובר בטרגדיה.

עם כל האמור לעיל, המאשימה בדעה, שהעונש הראוי לנאשמת, שהרגה את בעלה באכזריות ושיספה את גרונו בעודו ישן ללא אפשרות להגן על עצמו, הוא מאסר בפועל על-פי הרף העליון, שהוצב בהסדר. וכי בקביעת העונש יש לקחת בחשבון, שהנאשמת עדיין מסוכנת, שהיא עדיין חולה ושהאלימות והשנאה המילולית הופנתה בזמנו לא רק למנוח אלא גם לילדים.

אליבא דמאשימה, מאסר לתקופה של שלוש שנות מאסר הוא עונש קל מדי וכי שבע שנות מאסר בפועל הינו עונש סביר התואם את הנסיבות ואשר יאפשר למצוא לנאשמת מסגרת לשנים הבאות באופן שהיא לא תסכן את הסובבים אותה.

המאשימה הפנתה לע"פ 75/04 ו- 8562/99 (אליהם נתייחס בהמשך) בהם נדונו מקרים דומים והוטלו עונשים כבדים יותר והדגישה, שעל גזר דיננו לבטא את חומרת הפגיעה ואת הצורך בהגנה על הציבור ועל קורבנות פוטנציאליים. לשאלתנו חזרה המאשימה והבהירה, כי חוות הדעת הרפואיות מטעם שני הצדדים היו בבסיס הסדר הטיעון, כאשר מקובל ומוסכם על ההגנה, שהנאשמת היתה אחראית מבחינה פלילית למעשיה ומצבה הנפשי של הנאשמת כבר נלקח בחשבון גם לענין העונש, כך שבמקום לעתור לעשרים שנות מאסר, העונש הקבוע לצד עבירת ההריגה, הסתפקה המאשימה בשבע שנות מאסר בלבד.

13. הסנגורית סקרה את חוות הדעת הרפואיות וגם היא פירטה והסבירה, במענה לשאלתנו המפורשת, כי אסופת חוות הדעת שהוגשה לנו בהסכמה, הוגשה לא על מנת שנכריע בענין אחריותה הפלילית של הנאשמת, עליה אין מחלוקת, אלא אך בהקשר למשקל הבעיות הנפשיות לצורך גזירת הדין.

הסנגורית חזרה על קורות חייה הקשים של הנאשמת, ההיסטוריה של חייה המשותפים עם המנוח, אישפוזיה והשלכת מחלתה על תיפקודה.

הסנגורית הדגישה, שכאשר הנאשמת טופלה בתרופות אנטי-פסיכוטיות, המחשבות התוקפניות רוצחניות, שהיו לה בעיקר כנגד המנוח, חלפו, וביקשה לגזור מכך מסקנה "שיש הקבלה בין מצב פסיכוטי של מחשבות רצחניות כלפי בעלה לבין מצב שמשתפר בעזרת טיפול תרופתי".

לשאלתנו בענין זה הבהירה הסנגורית, כי בעבר כאשר היו לנאשמת מחשבות רצחניות כלפי המנוח, היא "שיתפה את בעלה בענין זה והוא לקח אותה לבית חולים, ושם כשראיינו אותה כתוב שזה מה שהיא מתלוננת עליו, על מחשבות תוקפניות רוצחניות כלפי בעלה. אז היא טופלה, וכאשר היא טופלה בתרופות, המחשבות האלה חלפו והיא שוחררה. עכשיו מה קרה? מה הטרגדיה הגדולה של המקרה הזה? ורדה (הנאשמת) למעשה במשך 40 שנה, מאז שהיא היתה בת 20 ועד גיל 60, היא טופלה כמעט כל אותם שנים אצל פסיכיאטר ... הוא נתן לה במשך 40 שנה תרופות באמת במינון גבוה זה מפורט בחוות הדעת .... ויצא לגימלאות, החליף אותו רופא אחר שכלל לא הכיר את ורדה. כל זה כחצי שנה לפני המקרה. ואמר לא, היא בכלל לא סובלת מסכיזופרניה. הפסיק טיפול של עשרות שנים ברגע , בלי להתייעץ עם רופאים אחרים, בלי להעביר בדיקות כלשהן, פשוט משיחה של עשר דקות אתה אומר אני משנה את הטיפול מטיפול אנטי-פסיכוטי לכדורי ווליום, זה מה שהיא צריכה ... וללא ספק וזה גם מה שהמומחים כותבים, זה מה שהביא להחמרה במצבה".

הסנגורית הטעימה כי מהלך זה של הדברים מצביע על כך שהנאשמת אינה מסוכנת כשהיא מטופלת ויש לקחת זאת בחשבון כשבוחנים סיכון עתידי.

הסנגורית טענה, כי עקב מחלתה של הנאשמת מאסר בפועל לתקופה המבוקשת על ידי המאשימה לא ישיג את תכליתו וכי את מסוכנות הנאשמת ניתן למנוע באשפוז בעת הצורך.

דיון

14. אין מחלוקת על כך, שהנאשמת מבינה היום את הליכי המשפט ומסוגלת לעמוד לדין. בענין זה הן מומחי המאשימה והן המומחים מטעם ההגנה רואים עין בעין, אף ברי שאלמלא כן הסדר הטיעון לא היה בא לעולם.

15. למרות שהמומחים הרפואיים, בהם נעזרה ההגנה, קבעו, שהנאשמת, בניגוד מוחלט לחוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי, לא היתה אחראית למעשיה בזמן ביצוע העבירה, ההגנה לא טענה לאי שפיות ועשתה את חוות הדעת מטעמה בסיס למשא ומתן עם המאשימה אשר אמנם הניב בסופו את הסדר הטיעון קא עסקינן, לפיו הומרה, כאמור, עבירת הרצח בהריגה ונקבע טווח מאסר מוסכם שבין שבע שנות מאסר לבין שלוש שנות מאסר.

16. מכיוון שהצדדים הסכימו על הגשת אסופת חוות דעת מומחים, העמקנו חקר ומברור שערכנו עם ההגנה השתכנענו, שההגנה שקלה היטב את מהלכיה במשפט ובחירתה להימנע מטענה של אי שפיות היא תוצאת קבלתה את חוות דעת הפסיכיאטר המחוזי במלואה, לאמור, שהנאשמת היתה אחראית למעשיה בעת ביצוע העבירה. חזקה על ההגנה, שגם בעיניה עדיפה חוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי על חוות דעתם של המומחים מטעמה בענין זה.

17. הנחת המוצא בעניננו היא, איפוא, שחרף היות הנאשמת חולה במחלת נפש כמקובל על כל המומחים, הרי בעת ביצוע העבירה לא היתה במצב פסיכוטי או במצב ששלל ממנה את הבנת טיב המעשה ותוצאותיו. במילים אחרות, הנחת המוצא היא, כי הנאשמת בת עונשין.

18. איש מהצדדים לא ביקש להעיד את המומחים הרפואיים שחוות דעתם הוגשו לנו ואלה לא נחקרו בפנינו. יחד עם זאת, ראוי לציין, שחוות דעת הפסיכיאטר המחוזי ניתנה לאחר שהנאשמת שהתה בהסתכלות במחלקתו בבית החולים אברבנאל כארבעה חודשים (מתאריך 18.1.05 יום לאחר ביצוע העבירה, ועד למתן חוות הדעת המשלימה ב- 25.05.05).

עוד ראוי לציין, כי מחוות הדעת של הפסיכיאטר המחוזי עולה ש"על סמך אנמנזה, מידע מבני משפחה, מידע מרופאה מטפלת בקופ"ח מכבי, ד"ר דיין, שמכירה את הנאשמת במשך שנים רבות ובדקה אותה יום טרם ביצוע המעשה עקב תלונותיה על הופעת פריחה מצבה הנפשי של הנ"ל היה יציב, לא ניצפו שינויים חריגים בהתנהגותה בתקופה האחרונה וביום ביצוע עבירה".

ד"ר דיין, שכאמור בדקה את הנאשמת יום לפני אירוע המעשה, לא הוזמנה להעיד בתיק זה. גם בני משפחה אחרים, להוציא הבת לא העידו בפנינו. מהבת לא שמענו, שעד לאירוע המעשה הבחינה בהחמרת המחלה אצל אמה, כך שיש להניח שאיש לא צפה אצל הנאשמת, עובר לביצוע העבירה ובתקופה שלפניה, בשום התנהגות חריגה. גם המנוח, ששכב לנוח בצהרים, לא הבחין, כנראה, בהתנהגות יוצאת דופן והחמרה במצבה של הנאשמת, דבר המעלה ספקות לגבי ממצאי חוות הדעת מטעם ההגנה, באשר להחמרת מצב הנאשמת בתקופה שגרמה לאירוע נשוא כתב האישום. גם עדותה של הבת לגבי עזרתה של הנאשמת בגידול ילדיה ועדות הנאשמת עצמה לגבי מעשיה בבוקר האירוע, כפי שמסרה למומחים הרפואיים, תומכות בהנחה שלא נצפתה החמרה.

גם הטענה לגבי הקשר בין הפסקת התרופות האנטיפסיכוטיות לבין מעשה ההריגה, הינה, בשלב זה, בהעדר שמיעת ראיות, השערה גרידא, כשגם העדים המומחים לא העידו בפנינו ומחוות הדעת מטעמם, ניתן להגיע לכאורה למסקנות מנוגדות.

19. שקלנו את בקשת ההגנה בהתחשב בתוכנן של חוות הדעת שהוגשו בפנינו, על מנת שנשתכנע בנכונות טיעוני ההגנה, שעקב מצבה הנפשי של הנאשמת ניתן להסתפק ברף התחתון של המאסר המוצע. אולם, נראה לנו, כי החומר שנפרש בפנינו, בין בחוות הדעת ובין בעדות הבת, מגלה, שהמאשימה לקחה בחשבון באופן מירבי את כל העולה ממנו במסגרת הסדר הטיעון. המרת עבירת הרצח בעבירת הריגה נתנה ביטוי הולם להשפעתה האפשרית של מחלת הנפש ממנה סובלת הנאשמת על מעשה העבירה, שהרי לא מיוחסת עוד לנאשמת עבירה, שהיסוד הנפשי הנדרש לגיבושה הוא כוונה תחילה, והצגת רף עליון לענישה בדמות מאסר בפועל בן שבע שנים בלבד לעבירת הריגה לאחר שחרב מאסר עולם כבר הוסרה ממנה בשלב ראשון, מגלמת בתוכה כל נסיבה אפשרית לקולא , היינו מחלתה של הנאשמת, תולדות חייה הקשים והשלכת העונש על כלל המשפחה.

ליבנו עם נפשם הקרועה של ילדי הנאשמת ונכדיה ואנו מבינים למצב הנפשי הקשה בו הם נתונים. אכן מדובר בטרגדיה איומה. אך, לא נוכל להיות שותפים לעתירתה של הבת לראות במקרה זה מקרה פרטי, שאין לו השלכות ציבוריות.

דברי הבת, שלו היה מבצע העבירה אדם אחר מאשר אמה היתה מבקשת לו את העונש המקסימלי ולא היתה נחה עד למיצוי הדין עימו, משקפים למעשה את אותו אינטרס ציבורי שעל בית המשפט לקחתו בחשבון בעת גזירת הדין, גם מקום שהפרט בכאבו ממעט מערכו.

20. אף נראה לנו, כי עמדתה של הבת לפנינו, שאיתה נוהל המשא ומתן להגיע להסדר הטיעון, כמי שמייצגת את עמדת משפחת נפגע העבירה, איננה מייצגת את דעתם של שני אחיה, שעל פי מה ששמענו ממנה יתכן ואם היו עומדים בפנינו, דעתם היתה שונה במקצת.

21. כל התחשבות מיוחדת בנאשמת ובמשפחתה בעת גזירת הדין כבר נלקחה בחשבון בהסדר הטיעון. יתרה מזאת, בהשוואה לעונשים, שהוטלו על נאשמים אחרים במקרים דומים, נראה שהמאשימה הלכה כברת דרך רצינית כלפי הנאשמת. כך, בע"פ 75/04 פלונית נ' מ.י. תק-על 2004

(2) 3170 נדונה פרשה נוראה בה קופדו חיי תינוק בן 4.5 חודשים בידי אימו, אישה שחלתה במחלת נפש, שניצניה נתגלו עוד בהיותה בת 14 וגם היא אובחנה (כנאשמת) כסכיזופרנית פרנואידית ואושפזה בעברה, בין השאר, עקב ניסיון התאבדות. על הנאשמת פלונית הנ"ל הוטל עונש מאסר בפועל בן עשר שנים, עונש, שהינו מחצית מהעונש המירבי הקבוע בחוק בגין עבירת ההריגה, זאת למרות שבניגוד לנאשמת שבפנינו, אצלה לא נצפתה כל החמרה במחלתה, ההחמרה בעניינה של פלונית היתה גלויה לעין כל, כמפורט שם.

וכדומה בע"פ 8562/99 מאיר וענונו נ' מ"י פ"ד נז(4) 759 עבירת רצח, שיוחסה לנאשם הומרה בהריגה וחרף נסיבותיו הקשות ומצבו הנפשי נגזר עליו עונש מאסר בפועל של 12 שנים.

22. לפיכך, אין אנו רואים מקום להתחשבות נוספת בנאשמת אשר אין המאשימה מבקשת להטיל עליה יותר משבע שנות מאסר בפועל, עונש קל בהרבה בהשוואה למקרים שהוזכרו לעיל. כמו שנאמר בע"פ 75/04, על העונש ליתן ביטוי לחומרת הפגיעה בערך החברתי המוגן שנפגע קשות, בעבירה זו, והוא חיי המנוח, שהיה אבי ילדיה וסב נכדיה של הנאשמת. המנוח טיפל במסירות רבה בנאשמת. לאורך כל שנות נישואיהם וגירושיהם ספג את עלבונותיה, נאצותיה, קללותיה והאשמותיה (שהבת העידה שלא היה בהן ממש) ולא זנח אותה לאנחות. הנאשמת גמלה על כך למנוח בשיסוף גרונו באכזריות, מעשה המצדיק עונש הנותן ביטוי לסלידתה ורתיעתה של החברה ממנו ומבטא את הצורך להגן על קורבנות פוטנציאליים על ידי הרחקתה של הנאשמת מהציבור בשל מסוכנותה.

23. בנסיבות שנפרשו בפנינו, הסדר הטיעון על פיו הומרה עבירת הרצח בהריגה מאוזן ומקובל עלינו. גם העונש המבוקש על פי הרף העליון של ההסדר אינו מצדיק את התערבותנו. 'אולם, כרסום נוסף בעונש והקלה במאסר, מעבר לרף העליון שנקבע בהסדר, לא יבטאו באופן הולם את כלל האינטרסים, שאנו מצווים לשקלם ולאזן ביניהם בבואנו לגזור את דינה של הנאשמת על המעשה בו חטאה כלפי המנוח.

24. אשר על כן אנו מקבלים את הסדר הטיעון וגוזרים על הנאשמת עונש של שבע שנות מאסר בפועל החל מיום מעצרה ביום 17.01.05.

זכות ערעור תוך 45 יום מהיום.

ניתנה היום ט"ז באדר, תשס"ו (16 במרץ 2006) במעמד הצדדים.

דר' ק' ורדי, שופט

ע' צ'רניאק, שופטת

ס' רוטלוי, שופטת אב"ד