בעניין:

מדינת ישראל

 

 

 

 

תובע

 

נ  ג  ד

 

 

רוני אבהר

 

 

 

עו"ד דרחי רצון

נאשם

 

 

גזר דין

שרה דותן

 

הנאשם, רוני בן שמעון אבהר, יליד 1960, הורשע על פי הודאתו בעבירות של גרימת חבלה בכוונה מחמירה בניגוד לסעיף 329(א)(1) לחוק העונשין התשל"ז - 1977, איומים בניגוד לסעיף 192 לחוק והפרת הוראה חוקית בניגוד לסעיף 287 לחוק הנ"ל.

 

העובדות הרלבנטיות לעינינו הן כדלקמן:

בתאריך 29.5.01 הוגש נגד הנאשם, לבית משפט השלום בתל אביב, כתב אישום בת.פ. 5796/01 בגין עבירות של תקיפת בן זוג חבלנית ואיומים והוא נעצר עד תום ההליכים. במהלך מעצרו בבית המעצר באבו-כביר, טלפן למתלוננת מספר פעמים ואיים על חייה ואמר כי יפגע בגופה, יציק לה ויגרום לה שכל חייה יהיו בייסורים ובפחד.

 

בתאריך 29.8.01 החליט כב' השופט מ. שמאי, בב"ש 4367/01 (ביהמ"ש השלום ת"א), על שחרורו של הנאשם למעצר בית בישיבת "אנשי מידות" ברחוב חפץ בירושלים. ואסר עליו לקיים כל קשר בין ישיר ובין עקיף עם המתלוננת. על פי החלטה זו עבר הנאשם להתגורר ברחוב רבידז בירושלים ביחד עם מספר שותפים  נוספים בני אותה ישיבה.

 

על פי העובדות המפורטות בכתב האישום המתוקן,  הפר הנאשם את תנאי מעצר הבית שנקבעו בב"ש 4367/01 הנ"ל, ויצר קשר עם המתלוננת , מספר פעמים לא מבוטל , ובין היתר אמר  לה כי ימנע מכל גבר לעלות לביתה.

 

בתאריך 18.10.01, על אף תנאי מעצר הבית שאסרו עליו להתקרב לבית המתלוננת, חדר הנאשם לדירתה , כשהוא עוטה גרב ניילון בצבע שחור על פניו, לבוש בגדים שחורים ובאמתחתו פטיש.

הנאשם נכנס לחדר השינה של המתלוננת והפליא בה את מכותיו, באמצעות הפטיש שהיה ברשותו, תוך שימוש בכוח פיסי ובאלימות ברוטאלית לנגד עיני בנם הקטין שהתעורר לשמע הצעקות.  למרות נוכחותו של ילדו הקטן ותחנוניה של המתלוננת המשיך הנאשם לחבוט בה  עד שהתעלפה.

 

הנאשם עזב את הבית ונעל את דלת הכניסה, כשהוא מותיר את המתלוננת על הרצפה מעולפת ושותתת דם, ירד לקומת הכניסה שם המתינה לו מונית וחזר לדירתו בירושלים.

 

כתוצאה ממעשיו של הנאשם שהותירו את רישומם בכל רחבי הדירה ותועדו בצילומים (ת/3), נגרמו למתלוננת חבלות חמורות, חתכים בלחיים ובעפעפיים, בגשר האף ובקרקפת, אפרכסת אוזן שמאל שלה נקרעה וכן אובחנו שברים בלסת השמאלית ובצידו השמאלי של האף. בנוסף סבלה המתלוננת מחבלות מרובות בכל חלקי גופה (ת/2).

 

בטיעוניה לעונש ביקשה ב"כ התביעה להחמיר עם הנאשם, כמתחייב מחומרת העבירות, לא כל שכן לנוכח גיליון הרשעותיו הקודמות (ת/1) ובשל העובדה כי ביצע את המעשים המתוארים לעיל באופן קר ומחושב, לאחר שתכנן את המעשה ואת דרכי המילוט ומתוך כוונה לגרום למתלוננת חבלות חמורות או נכות.

 

סנגורו המלומד של הנאשם טען בפנינו כי הנאשם פעל מתוך טרוף חושים, הואיל ונמנע ממנו הקשר עם ילדיו היקרים לו מכל, ולא יכול היה לפקח על חינוכם כפי שנהג לעשות.  ב"כ הנאשם השווה את ילדיו של הנאשם ל"ציפור נפשו" אשר ברגע שאיבד מגע עימם איבד שליטה על מעשיו. בנוסף טען כי ההתפרצות נשוא כתב האישום היתה סופו של תהליך ש"התבשל" בנפשו של הנאשם במהלך תקופה בה התעמרה בו משפחתה של המתלוננת והשפילה אותו עד כדי כך שרגשי הנחיתות שלו הם שגרמו להתפרצות הרגשות שגרמה לבצוע העבירות בהן הודה. 

 

עוד ציין הסנגור כי על בית המשפט לבחון את המעשים לאור מבחן התוצאה, ויש לקחת בחשבון את העובדה שלמרבה המזל לא נגרמה למתלוננת נכות ולמרות הצער, הכאב והטראומה אותם חוותה, יש מקום לשקול, בגזירת הדין כי בסופו של דבר החלימה מהפציעות. 

הנאשם בדבריו לבית המשפט, התנצל על מעשיו, תוך שהוא ממרר בבכי כי הכל קרה כתוצאה מהרחקתו מילדיו, והוא מבקש את רחמיו של בית המשפט על מנת שיתאפשר לו לשקם את עצמו.

לאחר ששמענו, במסגרת הטיעונים לעונש, את דברי המתלוננת ואת דברי הנאשם התרשמתי כי לא בכדי בחרה ב"כ המדינה לפתוח בתיאורים המזעזעים של זירת האירוע והצגת צילומים הממחישים את מצבה של המתלוננת .

 

למרבה הצער אנו עדים בתקופה האחרונה, לתופעות של אלימות קשה בה נוקטים בני זוג כלפי נשותיהם בניסיון לפתור בדרך זו סכסוכים או למנוע התנגדות למרותם והעובדה שגם הנאשם שבפנינו ראה בתקיפתה החבלנית של אשתו מוצא למחלוקת ביניהם אינה מהווה נימוק לקולא, ההיפך הוא הנכון 

למרות הרשעותיו הקודמות, בגין עבירות של אלימות ,תקיפת בן זוג, חבלה בנסיבות מחמירות ואיומים הושתו עליו בעבר עונשים מרתיעים כגון מאסר על תנאי ועובר לביצוע העבירה האחרונה אף שוחרר למעצר בית על מנת לאפשר לו לשקם את חייו ולמנוע את הניתוק מילדיו ברם הנאשם לא זו בלבד שלא ניצל את ההזדמנות שניתנה לו אלא ראה בכך הזדמנות לשוב ולתקוף את המתלוננת, כשהוא מבצע את זממו במחשבה תחילה, תוך הקפדה על פרטי פרטים. שניים מילדיו הקטינים הושארו על ידו בביתו בירושלים תחת חסותם של יתר דיירי הבית, הזרים לאותם ילדים, ואותה העת הנאשם הזמין מונית לחולון, מקום מגוריה של המתלוננת, חדר לביתה ובחדר השינה הלם בה בפטיש אותו הביא עימו למטרה זו וחבט בכל גופה תוך שהוא נועץ את אצבעותיו בעיניה. ולאחר שאיבדה המתלוננת את הכרתה עזב את הדירה וחזר במונית שהמתינה לו לירושלים.

 

מכל האמור לעיל מסקנתי היא כי המערער פעל בקור רוח, ועשה כל שביכולתו למנוע את זיהויו ומעצרו.  גם טענותיו של בא כוחו כי הנאשם פעל מתוך דחף לאו בר כיבוש אין להן שחר מכיוון שלא זכו לתמיכה בחוות הדעת הפסיכיאטרית, מה גם שהתכנון הקר המתואר לעיל אינו עולה בקנה אחד עם התאור של אדם הפועל בסערת רגשות.

יתרה מכך עיון בהרשעותיו הקודמות ובנסיבות ביצוען של העבירות הקודמות מעלה כי מדובר בדפוס התנהגות ברוטלי כלפי המתלוננת כל אימת שסבר שיהיה בכך כדי לקדם את ענינו.

 

במהלך הדיונים שהתקיימו בפנינו, אשר כללו הפנייתו של הנאשם לחוות דעת פסיכיאטרית התרשמתי כי הנאשם הינו אדם מניפולטיבי אשר יעשה הכל על מנת לחמוק מעונש. תחילה ניסה הנאשם להתחמק מעונש ע"י מצג שווא של מחלת נפש  שכלל התנהגות "מוזרה"  בפני בית המשפט כפי שנרשם בפרוטוקול הדיון מיום 7.5.03 בהערת בית המשפט "הנאשם איננו מגיב לפניות בית המשפט ולכאורה קשה להתקשר איתו. הנאשם בוכה כל העת." (עמ' 8 ש' 7-8). והתחזות כמי שאינו עוקב אחר מהלך הדיונים וכד'.

 

גם טענת ב"כ כי יש להתחשב בעובדה כי למרות פציעתה הקשה של המתלוננת לא נגרמה לה נכות אינה יכולה לעמוד בעיקר לנוכח הפציעות המרובות שנגרמו לה בכל חלקי גופה אשר ודאי גרמו גם לפגיעה קשה בנפשה ובנפשו של ילדם בן הארבע שהיה עד ראיה למעשה הנורא.

 

להשקפתי הודאתו של הנאשם והבעת החרטה שהושמעה בפנינו הינה מהשפה ולחוץ בלבד בניסיון נואש אחרון להציג עצמו כמי שהפנים את חומרת המעשה ומתחרט עליו בתקווה שכך יעלה בידו להביא להקלה בעונשו, אלא שכבר נאמר על ידי חז"ל:       "... כל שהוא רחמן על אכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים..." ( ילקוט שמעוני שמואל א. רמז קכא). והמקרה שבפנינו מהווה דוגמא קיצונית להתממשות הנבואה. היד הרכה שבה נהגו שלטונות החוק בנאשם הביאה להסלמה באלימותו, וחוסר התגובה להפרות הקלות על תנאי השחרור סופם שנטעו בו את התחושה שהוא יכול לעשות כל מעשה ולהתחמק מהתוצאות.   

 

ובאשר לעונש הראוי לנאשם זה יפים לעניננו דבריו של המשנה לנשיא כב' השופט אילון בע"פ  2157/92  שלמה פדידה  נ.  מדינת ישראל.  פ"ד מז (1) 81 ,84 :

 

" תופעה זו של אלימות בתוך המשפחה הייתה לנגע שפשט בחברה, ויש לעוקרו על-ידי עונשים הולמים, למען ישמע ויראה המערער ולמען ישמעו ויראו עבריינים בכוח אחרים. בכגון דא יש להחמיר בדינו של הנאשם, הן מתוך הבעת שאט נפש והוקעת מעשיו והן מתוך מגמה של הרתעה. אכן, תגמול כנקמה אינו מידה בין מידות הענישה; אך כאשר מדובר בענישה על מעשה פשע חמור, כגון זה שלפנינו, יש שמצוי גם מצוי בדרכי הענישה ובמטרותיה, בין היתר, שיקול התגמול בתור הבעת סלידה ושאט נפש ממעשה העבירה, אשר מעוות את דמותה התרבותית הבסיסית של חברה אנושית (ראה ע"פ 870/85 תוהמי נ' מדינת ישראל [1], בעמ'' 737-736), וחומרת הענישה היא ביטוי להוקעת המעשה ולסלידה הימנו."

 

עלי לציין כי על אף דברי החרטה שהביע הנאשם ורצונו לשקם את חייו וחיי משפחתו , באיזון שבין מעשיו וההזדמנויות החוזרות ונשנות שניתנו לו עובר למקרה שבפנינו לא ראיתי לנכון להקל עם עונשו של מי שרשויות החוק מחלו לו מספר פעמים, וקבעו לו עונשים קלים בגין מעשיו הקודמים.

אל לו לבית המשפט להיעתר למי ששמט את חבל ההצלה מספר פעמים בטוענה כי ינסה לחזור בו מסורו וממנהגיו הרעים ולהקל ראש בעונש לו הוא ראוי.  ולעניין זה יפים דברי כב' השופט אנגלרד בע"פ 1110/01 מדינת ישראל נ. פלונים פ"ד נד (5) 229, 236 הדן באיזון בין שיקולי הענישה מחד גיסא והבעת החרטה על המעשים מצד הנאשם מאידך גיסא.

 

"אין ספק כי ההכרעה בין תכליות הענישה השונות, הכרעה קשה היא. מצד אחד עומדים שיקולים של גמול וכפרה, הרתעה כללית, הרתעה אינדיווידואלית ומניעת הנאשם לשוב ולעבור עבירות בעת המאסר, ומן הצד האחר עומד השיקול של שיקום הנאשם במובן הרחב ביותר."

 

לטעמי, בבואי למצוא את האיזון הנכון ולנוכח חומרת העבירות המתוארות לעיל אני ממליצה לחברי להטיל על הנאשם 16 שנות מאסר מזה 14 שנים לריצוי בפועל מיום מעצרו והיתרה על תנאי שלא יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר עבירה מהעבירות בהן הורשע או עבירה על פרק י' לחוק העונשין, התשל"ז -1977.