1

 

   

בתי המשפט

 

פ  003156/04

בית משפט מחוזי חיפה

 

27/12/2004

תאריך:

כב' השופט כ. סעב

בפני:

 

 

 

                        המאשימה

מדינת ישראל

בעניין:

 

 

נ  ג  ד

 

 

 

 

הנאשמים

1. אמין בן אחמד נעימה

2. תאופיק בן חאלד נפאע

3. ארם בן וסיל שחנזרוב

 

 

גזר דין

 

1.         נגד הנאשמים מס' 1 ו- 2 הוגש כתב אישום בגין עבירת שוד בניגוד לסעיף 402 "ב" לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "החוק").

 

            נגד הנאשם 1 עבירה של נסיון להספקת סם בניגוד לסעיף 13 לפקודת הסמים (להלן: "הפקודה") ונגד כל הנאשמים עבירה של  החזקת סם שלא לצריכה עצמית, בניגוד לסעיף 7 לפקודה + סעיף 25 לחוק + סעיף 29 לחוק וכן עבירה של ניסיון לשיבוש מהלכי משפט, עבירה בניגוד לסעיף 244 לחוק + 25 לחוק.

 

הנאשמים 1 ו- 2 כפרו בעובדות כתב האישום, בית המשפט קבע את התיק לשמיעת ראיות, אך משום שהנאשם 3, ששוחרר מהמעצר לא התייצב לישיבה הראשונה, לא מסר תשובה לאישום ולא היה מיוצג, זימן בימה"ש סניגור ציבורי, שבדיקתו העלתה כי נאשם 3 סובל מבעיות רפואיות נפשיות, מאושפז בבי"ח, לכן הורה ביהמ"ש לרופא המומחה והמטפל בנאשם זה להגיש לו חוות דעת. כזו הוגשה ע"י דר' שוקלין, מנהל המחלקה וד"ר שמיגורה ועל פיה הורה בימ"ש בהתאם להחטלתו מיום 23.12.04, להפסיק את ההליכים נגדו לפי סעיף 170 לחסד"פ.

 

2.         בישיבת ההוכחות הראשונה, הודיעו באי כוח הנאשמים 1 ו- 2 ביחד עם ב"כ המאשימה כי הם הגיעו להסדר טיעון, שפרטיו יובאו להלן.

הנאשמים 1 ו- 2 ביקשו מביה"ש להתיר להם לחזור בהם מכפירתם, הרשות ניתנה להם, התביעה תיקנה את כתב האישום בהסכמתם ונאשמים אלו הודו בעובדותיו והורשעו על פיהן בעבירות הבאות:

 

דרישת נכס באיומים – עבירה לפי סעיף 404 סיפא + 29 לחוק; גניבה – עבירה לפי סעיף 384 + 29 לחוק; החזקת סם שלא לשימוש עצמי – עבירה לפי סעיף 7 לפקודה + סעיף 25 לחוק + סעיף 29 לחוק.

 

3.         ואלה הן עובדות כתב האישום המתוקן :-

 

א.         העובדות

 

1.         בתאריך 1/10/04 סמוך לשעה 15:00 היו הנאשמים בגן בנימין בהדר בחיפה (להלן: "הגן"). כמו כן שהה בגן באותו זמן גם רמי דראגמה (להלן" המתלונן").

 

2.         נאשם 1 פנה למתלונן ושוחח עמו על סמים שהיו מצויים בביצת פלסטיק "קינדר" (להלן: "הביצה").

 

3.         בהמשך דרש נאשם 1 מהמתלונן כי ייתן לו גורמט שהמתלונן ענד על ידו. המתלונן – סרב.

 

4.         בעקבות זאת תקפו הנאשמים את המתלונן, כאשר נאשם 2 חונק את המתלונן בחולצתו, אותה פשט קודם לכן, בעוד נאשם 1 ניסה להסיר בכח את הגורמט מידו של המתלונן.

 

5.         המתלונן נאבק בנאשם 2 על מנת להשתחרר מהחניקה, ומנע בכך מנאשם 1 מלהסיר את הגורמט מידו.

 

6.         בהמשך שלף נאשם 2 סכין, פתח אותו, הצמיד אותו לרגל של המתלונן ואיים עליו כי אם ימשיך לזוז הוא ידקור אותו. בו בזמן המשיך הנאשם 1 בניסיונותיו להסיר את הגורמט מידו של המתלונן. לבסוף עלה הדבר בידו והוא לקח את הגורמט.

 

7.         בשלב זה, קרבו למקום האירוע אנשי משטרה ואז הרפו הנאשמים מהמתלונן.

 

8.         מייד לאחר מכן נעצר נאשם 1 על ידי השוטרים.

 

9.         נאשם 2 התרחק ממקום האירוע כשהוא הולך צמוד לארם שחנזרוב (להלן: "ארם") ותוך כדי כך העביר לארם את הביצה. ארם לקח את הביצה והכניס אותה לפיו. סמוך לאחר מכן נעצר נאשם 2.

 

10.        ארם ניסה להמלט, אולם הוא נעצר על ידי השוטרים והתברר כי הביצה הכילה 11 אריזות של הרואין במשקל של 3.0067 גרם נטו.

 

11.        כתוצאה ממעשיהם של הנאשמים נפצע המתלונן בצווארו ונגרם לו שפשוף במרפק השמאלי והוא נזקק לטיפול רפואי.

 

12.        בנסיבות הנ"ל דרשו הנאשמים בצוותא מן המתלונן נכס באיומים, תוך שימוש בכח וכן תוך איומים בסכין מתקפלת שהיא נשק קר, כל זאת במטרה לגנוב מהמתלונן גורמט.

 

13.        עוד בנסיבות הנ"ל גנבו הנאשמים בצוותא מן המתלונן, שלא בהסכמתו, גורמט.

 

14.        כמו כן, בנסיבות הנ"ל החזיקו הנאשמים בצוותא הרואין, שהוא סם מסוכן, שלא לשימוש עצמי וזאת שלא כדין וללא היתר.

 

4.         כאמור ביום 23/12/04 הודיעו הצדדים על הסדר טיעון לפיו הנאשמים הודו בעובדות

 כתב האישום המתוקן ויוטל על כל אחד מהם העונש הבא: 

 

      לגבי נאשם 1 :

 

18 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי על העבירות שהורשע בהן ועל כל עבירה אחרת

מסוג פשע.

            לגבי נאשם 2: 

 

 15 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי על העבירות שהורשע בהן ועל כל עבירה אחרת מסוג פשע.

 

5.         הנאשם 1 יליד 1967, צבר לחובתו הרשעות רבות בעבירות מסוגים שונים וריצה עונשי מאסר לא קצרים - ראה ת/2. הנאשם 2 יליד 1977, גם הוא בעל עבר פלילי עשיר ואף הוא נידון לעונשי מאסר לתקופות לא קצרות - ראה ת/3.

           

            הן הסנגורים והן ביהמ"ש הסבירו לנאשמים 1 ו- 2; שאין ביהמ"ש כפוף להסדרי הטיעון.

 

            ב"כ המאשימה טענה כי הסדר הטיעון התגבש לאחר שקלא וטריא בהתחשב בחומר הראיות ולא כלאחר היד. המאשימה לא התעלמה מחובתה ומתפקידה לשמור על האנטרס הציבורי, מנסיבות העבירה ומהעובדה כי בפניננו נאשמים שאינם טלית שכולה תכלת.

 

            עוד טענה המאשימה כי היא הונחתה על פי הראיות שבידיה. לגישתה, גם אם הייתה מנהלת את המשפט עד תום, היא מניחה כי התוצאה שהיתה מתקבלת; היתה זהה לזו שהתגבשה על פי הסדר הטיעון, הן מבחינת מהות העבירות והן מבחינת רמת הענישה.

  

 

 

לדעת המאשימה, אם נצרף לנימוקים הנ"ל, את מרכיב חסכון הזמן השיפוטי והמשאבים

שבניהול התיק, נמצא כי הסדר הטיעון שקול, סביר, ראוי ולא מתעלם מכל שיקול רלוונטי וענייני שחובה עליה להביאו במניין שיקוליה. הסדר הטיעון אינו חורג באופן בולט מרמת הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה.

 

הן התביעה והן ההגנה סומכים ידם על פסק הדין שניתן בע"פ  1958/98, פ"ד נז(1), 577,

עמ' 616-617. שם נקבע כי:

 

" בהיעדר פגם או פסול בהודיה שניתנה במסגרת הסדר טיעון, ירשיע בית -המשפט את הנאשם על-פי הודיתו, ויגזור את עונשו.

 

בהתקיים איזון ראוי בין האינטרס הציבורי הפרטני והאינטרס הציבורי הרחב שהתביעה מייצגת מצד אחד, לבין טובת ההנאה שניתנה לנאשם מצד אחר, יכבד בית-המשפט את הסדר הטיעון.

 

בית-המשפט ישווה לנגד עיניו, בין היתר, את המגמה העקרונית לעידוד הסדרי טיעון.

 

בנסיבות שבהן יראה לדחות את הסדר הטיעון, יגזור בית-המשפט עונש שהיה גוזר אילו היה בא לפניו הסדר טיעון שקול ומאוזן.

 

מן הראוי הוא שגם לאחר דחיית הסדר הטיעון, יתחשב בית-המשפט כשיקול לקולה בעובדה שהנאשם הודה בעקבות הסדר טיעון, כך שהעונש אשר יטיל לא יחרוג במידה קיצונית ובלתי פרופורציונית מהעונש שעליו הסכימו הצדדים."

 

כאמור מקדמת דנא, נהגו בתי המשפט ככלל; לכבד הסדרי טיעון ורק במקרים חריגים ידחה בית המשפט הסדר שאינו עולה בקנה אחד עם רמת הענישה וישומו יביא להפרת חובת האיזון הנדרשת בין מכלול השיקולים וההיבטים, שעל בית המשפט להביא במניין שיקוליו.

 

הואיל וחומר החקירה מצוי בידי המאשימה, חזקה עליה כי היא בדקה ובחנה ראיות אלו ובדרך זו עשתה את האיזון הראוי והמוטל עליה, במסגרת שיקוליה, תוך שימת לב לנסיבות העבירות, נסיבותיהם של הנאשמים, לרבות עברם הפלילי, הודאתם והחיסכון בזמן השיפוטי ובמשאבים שבניהול ההליך עצמו.

 

6.         לאחר שבחנתי את עובדות כתב האישום המתוקן, טענות הצדדים, אני סבור כי הסדר הטיעון ראוי ומאוזן ואינו חורג מהנורמות המחייבות בסוגיה זו, על כן אני מחליט לכבדו ולאמצו. העונש שהוסכם עליו במסגרת הסדר הטיעון אינו חורג ממתחם הסבירות; על כן, אני מחליט להטיל על הנאשמים את העונשים הבאים:

 

על נאשם  1:

 

1.         מאסר בפועל  של  18 חודשים, מיום מעצרו, קרי מיום 1/10/04.

 

2.         מאסר על תנאי של 18 חודשים למשך 3 שנים, והתנאי הוא שהנאשם לא ישא עונש זה אלא אם בתקופת התנאי, הוא יעבור עבירה בה הוא הורשע או עבירה שהיא פשע, ויורשע עליה בדין.

 

על נאשם 2:

 

1.       מאסר בפועל של 15 חודשים, מיום מעצרו, קרי מיום 1/10/04.

 

2.       מאסר על תנאי של 15 חודשים למשך 3 שנים, והתנאי הוא שהנאשם לא ישא עונש זה, אלא אם בתקופת התנאי, הוא יעבור עבירה בה הורשע או עבירה שהיא  פשע, ויורשע עליה בדין.

החלק האחרון של גזר הדין, דהיינו פסקה זו (פסקה 6) הוקראה במעמד הנאשמים 1 ו- 2, הסנגורים, עו"ד חליווה, עו"ד גב' פלג מהסנגוריה הציבורית והתובעת עו"ד גושן.

 

זכות ערעור תוך 45 יום.

 

ניתן היום, ט"ו בטבת התשס"ה (27 בדצמבר 2004) במעמד הצדדים.

 

 

 

כ. סעב, שופט

 

 

הסנגורים:

יש מוצגים שנתפסו ואנו נגיש בקשה להחזרת המוצגים לביהמ"ש. אבקש כי לא יעשה בהם שימוש עד שנגיש את הבקשה.

 

החלטה

 

כשתוגש בקשה תובא בפניי וביהמ"ש יכריע בה.

 

ניתנה היום ט"ו בטבת, תשס"ה (27 בדצמבר 2004) במעמד הצדדים.

 

                                                                          

כ. סעב, שופט

 

 

 

 

הקלדנית: אלה ש.