1

בתי המשפט

א 011182/99		בית משפט השלום תל אביב-יפו
23/02/2004	תאריך:	כב' השופט צבי כספי	בפני:

	אברהמי מיכל	בעניין:
תובעת
	נ ג ד
	קרנית,קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים.
נתבעת

פסק - דין

התובעת היא אישה צעירה, ילידת שנת 1979, רווקה בעת מתן תצהירה ביום 9.2.2000 (סעיף 2 לתצהירה), נשואה ואם לילד בעת מתן עדותה ביום 7.2.2001

[ ואולי עוד קודם לכן, ראה עדותה בעמ' 4 לפרוטוקול ישיבת 7.2.2001 (להלן: "פרוטוקול ג'") שורות 24 עד 26 ], ויתכן והיא אם לשני ילדים בעת כתיבת פסק דין זה (ראה "הודעה ובקשה מטעם הנתבעת" שהוגשה לתיק בית המשפט ביום 26.5.2003).

ביום 21.5.94 נפגעה התובעת בתאונת דרכים "פגע וברח" ברח' הדר בהרצליה שעה שהייתה רכובה על אופניים שהיו נהוגים על ידי אחד, דרור חדד (להלן: "התאונה"

ו "דרור" בהתאמה). עצם התאונה נראה היה כשנוי במחלוקת, מה גם שדרור לא הוזמן למתן עדות מחד, ואילו עדותה של התובעת במשטרה שינתה פנים, כאשר בתחילה טענה שהייתה לבדה בעת התאונה ולאחר מכן שינתה גירסתה ומסרה שאכן הייתה רכובה על אופניו של דרור (תיק המשטרה כולו הוגש כראיה -מוצג

נ/5); דו"ח פעולה של שוטר שהגיע למקום התאונה וכן עדותו של דרור המהווים חלק מתיק המשטרה, מאשרים את קיומה של התאונה; דו"ח של מגן דוד אדום, שדאגו לפינוי התובעת לבית החולים "מאיר" בכפר סבא, כמו גם תעודת חדר המיון של בית החולים (נספחים ב' ו ג' לתצהיר התובעת), מהווים יחד עם הראיות הנ"ל בסיס מוצק דיו לקבוע כי התאונה אכן ארעה.

התביעה היא לפיצוייה של התובעת בגין נזקי גוף שנגרמו לה בתאונה והנתבעת היא האחראית לפיצוי על פי חובתה החוקית שלפי סעיפים 10 ו 12(א)(1) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשמ"ה – 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

אקדים את המאוחר ואציין בשלב זה, שעל פי דו"ח הפעולה של השוטר, המצוי בתיק המשטרה, פונו התובעת ודרור לבית החולים כשהם פגועים ב"מצב קל ביותר"; על פי תעודות חדר המיון, ביום התאונה וביום שלאחריה (נספח ג' הנ"ל), לא איבדה התובעת את הכרתה בתאונה ולא סבלה מאמנזיה (ראה גם עמ' 1 לחוות דעתו של מי שמונה כמומחה רפואי בתיק זה, על פי הסכמת הצדדים, הפסיכיאטר ד"ר ז'אק איזנברג וכן עמ' 3 לחוות דעתה של הגב' ג'ודי תאיר, נוירופסיכולוגית שיקומית, שעזרה למומחה הנ"ל להגיע למסקנותיו על פי בדיקות שעשתה לתובעת; אין טענה בפי הצדדים באשר למינויה של הגב' תאיר או מעורבותה במסקנותיו של המומחה). התובעת לעומת זאת, בעדותה במשטרה, מסרה על איבוד הכרה בעת התאונה, וזאת לפי מה שדרור אמר לה, דבר שאין לו תמיכה בדו"ח של אנשי מגן דוד אדום כאמור לעיל.

מאז התאונה ועד ליום סיום שמיעת הראיות, לא עבדה התובעת בכל עבודה שהיא; למעשה, ועל כך יפורט, היא הפסיקה גם את לימודיה בבית הספר; התובעת יושבת, או ישבה בביתה, ללא תעסוקה כלשהי (סעיפים 9 עד 12 לתצהירה של התובעת; סעיף 3 לתצהיר אבי התובעת, מר אלי אברהמי (להלן: "האב").

הנתבעת עשתה מאמצים רבים לחקור אודות התובעת, לרבות בעניין תעסוקתה במשך השנים; עניין אחרון זה לא זכה להצלחה רבה מבחינת הנתבעת והיא לא הייתה יכולה לבסס ממצא המראה שהתובעת עבדה אי פעם, באופן משמעותי, ולו לתקופה קצרה, מחוץ לביתה (ראה תצהיר החוקר מר בני מזר ועדותו בעמ' 1, 2 לפרוטוקול הדיון ביום 27.2.02; להלן: "פרוטוקול ד'").

מקובלת עלי קביעה לפיה אכן לא יצאה התובעת לעבודה מאז התאונה ועד למועד סיום שמיעת הראיות בתיק.

ד"ר איזנברג קבע שלתובעת נכות נפשית בשיעור של 30%, לפי סעיף 34.ד. לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: "התוספת") שעניינה הפרעות פסיכונוירוטיות להן "ישנם סימנים קליניים ברורים המגבילים באופן ניכר את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה".

יצוין שממצאיו של המומחה, אינם תואמים את תלונותיה של התובעת בעדותה הכתובה, ולא בכדי; זו התלוננה על כאבי ראש, אבדן זיכרון וקשיי ריכוז שבגינם אינה יכולה לעבוד (סעיפים 9 ו 11 לתצהיר התובעת וכן ראה גם סעיף 3 לתצהיר האב).

אצל המומחה, לא נזכר כלל אלמנט "כאבי הראש", דבר מתמיה בפני עצמו; התלונות שהתלוננה התובעת בפני המומחה היו באלמנטים אחרים לחלוטין.

כך נמצא שהתובעת מוסרת למומחה שהיא "...לא ישנה טוב, מדוכאת, חסרת תיאבון, ניתקה את קשריה החברתיים...מביעה מחשבות ייאוש ורצון למות";

"לא איכפת לה איך היא נראית ומה שחושבים...מראה אדישות כלפי דעות אחרים עליה ופסיביות מרבית לגבי שינוי מצבה...עמדתה ומראיה מעידים על קיום דיכאון וריקנות פנימית..."; נוסף לאלה מוזכר אבדן הזיכרון.

הנה כי כן, מתוך שלשה אלמנטים שעליהם כותבת התובעת בתצהירה ומחוזקת על ידי האב, לא נזכרים שניים בכלל בחוות דעתו של ד"ר איזנברג (אבדן ריכוז מוזכר פעם אחת דווקא בהקשר לכך שאינה עושה דבר בבית למעט צפייה בטלביזיה, ואיבוד ריכוז בצפייה לאחר עשר דקות) ואחד שנזכר, אבדן זיכרון, אובד בשלל תלונות שאין להן זכר בתצהירה ובתצהירו של האב.

שני עניינים ראוי להוסיף בעניין זה: ראשית, בניגוד לנזכר בחוות דעת איזנברג, וכן במספר מסמכים נוספים המתעדים פגישה של התובעת עם גורם בוחן, המציינים את הופעתה המוזנחת של התובעת (לדוגמה, דו"ח הערכה נוירופסיכולוגית מיום 24.3.02 ממרכז השיקום "בית לוינשטיין" הכלול במסמכי תיק המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") שצורפו בהסכמה כראיה, כמו גם חוות דעתו של הפסיכיאטר מרצ'בסקי מיום 11.4.02 המצויה גם היא בתיק המל"ל ; להלן: "מסמך מרצ'בסקי"), התרשמותי הייתה שונה לחלוטין.

בישיבות בית המשפט בלטה התובעת במראה חיצוני נאה ומטופח; יתר על כן, גם בדוחות העיקוב של חוקרי הנתבעת, כמו גם בתמונות שצולמו על ידיהם, ניתן לראות את התובעת כשהיא לבושה היטב וכי היא דואגת לטיפוח המראה החיצוני שלה (לדוגמא, התמונות מוצגים במ/17).

לא למותר לציין שניסיון העבודה היחידי של התובעת, אם היה בכלל בגדר של ניסיון, היה בדוגמנות.

ככל שהופעתה החיצונית של התובעת, או הזנחתה, יש בה כדי להעיד על אדישות ודיכאון, התרשמותי הייתה הפוכה ומכאן, מסקנה אפשרית (ואיני מסיק אותה ואיני קובע את ממצאי עליה), לפיה ביקשה התובעת ליצור רושם של אדם מדוכא על מי שאמור לבדוק את מצבה (ראה הדברים המפורטים במסמך מרצ'בסקי בדבר הופעה מוזנחת של התובעת במכוון; גם ד"ר איזנברג קבע שהתובעת מחמירה במצבה בצורה משמעותית ביותר ברמה שגרמה לו להבחין בין 50% נכות נחזית לבין 30% נכות שקבע).

עניין שני, כפי שנרשם לעיל: אין התאמה בין תלונות התובעת בתצהירה ותצהיר האב לבין תלונותיה בפני המומחה וממצאיו.

בלא שבית המשפט יתיימר להיות בעל ידע רפואי רב יכול אני לקבוע שתלונות התובעת בתצהירה נוטים יותר להצביע על פגיעה אורגנית, בתחום נוירולוגי או לפחות לרמוז לכיוון זה אך בבדיקותיה שלאחר התאונה לא נמצא כל ממצא חבלתי אורגני וגם לא סבלה התובעת מאבדן הכרה [ אין בית המשפט מצויד ב"ידיעה שיפוטית" בנידון; יחד עם זאת, נראה שהמחוקק ובעקבותיו מחוקק המשנה, סברו שיש לייחס לבית המשפט מספיק ידע רפואי על מנת להבחין בין הדיסציפלינות הרפואיות כך שיוכל לקבוע איזה מומחה למנות, מתוך תחומי הרפואה השונים, על פי מסמכים רפואיים המוצגים לבית המשפט ובלא חוות דעת של מומחה, האסורה בהצגה; ראה סעיף 6.א לחוק הפלת"ד ותקנות 2 ו 7(א) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), תשמ"ז – 1986 ].

לא למותר לציין כי התובעת נבדקה במסגרת בדיקות המל"ל גם על ידי נוירולוגית, אשר לפי קביעתה אין לתובעת נכות נוירולוגית (חווות דעתה של הנוירולוגית ד"ר בלוך, בתיק המל"ל).

התובעת והאב, שהוא דמות דומיננטית בחייה, כפי שיובהר להלן, מייחסים את כל צרותיה ופגימותיה של התובעת לתאונה, שרק לאחריה החלה התובעת לסבול מהתופעות עליהן היא מתלוננת (בין אלו שהוזכרו בתצהירים ובין אלו שהוזכרו בחוות דעתו של איזנברג).

ד"ר איזנברג לא מצא נכות ניתנת לייחוס למצבה הקודם של התובעת [ עדותו בעמ' 7 לפרוטוקול הדיון ביום 26.9.2000 (להלן: "פרוטוקול ב'") שורה 7 ], אולם, כל זאת לפי הנתונים שעמדו לפניו ובכפוף להן; האמור בחוות דעתו, עשוי שישתנה על פי הנתונים הנכונים, אם יתברר שיש כאלה, שאינם תואמים את אשר הוצג לו (ראה החלטתי מיום 14.1.2000 בתיק בש"א 127911/00 בעמ' 4 שורות 21 עד 24; להלן: "החלטת הביניים").

לטעמי, על פי העובדות שהוכחו בבית המשפט, אין לחוסר תפקודה של התובעת כל קשר עם התאונה וקביעת נכותה של התובעת בטעות יסודה ומצבה המנטלי של התובעת נעוץ באישיותה ובמערכת היחסים בבית הוריה.

קביעה ברורה לכך ניתן למצוא במסמך מרצ'בסקי, שם כותב המומחה הנ"ל את הדברים הבאים:

"מקרה מורכב של אישה צעירה אשר סובלת מזה כשש שנים (אם לא מלידה) מהפרעות בתפקוד המתאפיינות בהתפרצויות זעם קושי בתפקוד, "דיכאון" והפרעות קוגנטיביות. סביר להניח שאילו בעיות על רקע אישיותי בשילוב עם בעיות קוגנטיביות מולדות או קשורות להתפתחות המוקדמת. התמונה הקלינית מאד מטושטשת עקב הרצון האז (כך שם – צ.כ.) שלה ושל אביה לייחס את כל הבעיות לתאונה והציפיה שלהם לקבלת פיצוים שהם מרגישים שמגיעים להם..." (הדגשה שלי – צ.כ.).

שלשה דברים בולטים במסמך הנ"ל: האחד, אין המומחה הנ"ל מייחס את מצבה של התובעת לתאונה כלל ועיקר, אפילו לא בחלקו; דבר זה אינו רק מוסק מעצם האמור לעיל אלא נאמר גם במפורש בפרק ח' של חוות הדעת; השני, הוא עומד על החלק הנכבד שיש לאב בציפייה לפיצויים, כמי שיש לו חלק בפיצויי המגיע לתובעת ועל המשמעות שיש לנוכחותו בכל דבר ועניין בחייה של התובעת.

השלישי, את נכותה של התובעת קבע ד"ר מרצ'בסקי לפי אותו סעיף בתוספת בו עשה שימוש גם ד"ר איזנברג, קרי סעיף 34, אך לפי סעיף קטן ה. המעניק דרגת נכות של 50%.

הגב' תאיר, קובעת בחוות דעתה, שאובדן זיכרון אכן יכול להיות תולדה של פגיעה שעברה בתאונה אולם (וזאת בקצרה) "...התמונה המתקבלת מקשייה בזיכרון אינה דומה למקרים המתוארים בספרות לאחר פגיעה דומה...לאור אי העקביות בביצועה במבחני זיכרון, אין ספק שיש ניסיון להחמרה אך לא ברור באיזה מידה הוא מודע..." (הדגשה שלי – צ.כ.; עמ' 12 לחוות דעתה של הגב' תאיר).

בסוף חוות דעתה ממליצה הגב' תאיר על ביצוע בדיקות נוירולוגיות; בדיקה נעשתה כאמור בשלב מאוחר יותר על ידי הנוירולוגית ד"ר בלוך מטעם המל"ל שקבעה שהבדיקה הנוירולוגית הייתה תקינה ואין לתובעת נכות בתחום זה.

התמונה המצטיירת מהמסמכים הרפואיים הנ"ל היא על כן כזו: התובעת סובלת מהפרעות בהתפתחות ובאישיות שאינה נובעת מהתאונה; אין לה נזק נוירולוגי כלשהו; התובעת ואביה מנסים לייחס את מצבה לתאונה, כאשר התובעת מגזימה או "מחמירה" או במלים פשוטות מנסה להטעות את הבודקים באשר למצבה בשתי דרכים שקשה לבקר אותן: במבחני זיכרון ובהופעה חיצונית מוזנחת.

תיאור הדברים מתאים לעובדות שהוכחו להנחת דעתי, בכל הנוגע לאורחות חייה של התובעת לפני התאונה והקשורים במקום גידולה, בבית, כפי שלהלן.

לפי דברי האב הייתה התובעת "ילדה מחוננת" עובר לתאונה; דברים אלה אינם אלא דברי שקר, שיש בהם כדי להצביע על המניפולטיביות של האב [ עמ' 4 לפרוטוקול הדיון ביום 27.4.2000 (להלן: "פרוטוקול א'") שורה 18 וראה גם עמ' 5 שורה 23 שם הוא מכחיש את העובדה שציוני התובעת בבית הספר היו נמוכים).

ניתן לקבוע שהדברים הם דברי שקר, הן מתעודת בית הספר, מוצג נ/1, לפיה ציוני התובעת בשליש האחרון שלפני התאונה, לא היו טובים בהרבה מאלו שאחרי התאונה והם ברמה ממוצעת של ציון 55 בכיתה ט', והן מקביעתה החד משמעית של הגב' תאיר שרמת ה I.Q של התובעת היא ירודה בעליל ועומדת על ציון 84, שהיא רמה נמוכה ביותר, כידוע לכל, ואם לא ידוע לכל, מצוין כך במפורש בחוות דעתה של הגב' תאיר (עמ' 4); לציון זה של רמת המשכל, אין, לפי הבנתי, כל קשר עם התאונה והוא חלק ממבנה האישיות של התובעת.

מורתה של התובעת בחטיבת הביניים, "יד גיורא" שם למדה התובעת עד כתה ט' ועד בכלל מאירה או מוסיפה הבהרות למצבה של התובעת.

המורה, גב' שלוה יעיש, לימדה את התובעת במשך שלש שנים, היינו כשלש שנים לפני התאונה (עמ' 7 לפרוטוקול ד' שורה 21).

משמעותית בעיני העובדה שגב' יעיש לא ידעה כלל על התאונה שעברה התובעת, שעה שכל דבר חריג אמור לבוא לידיעתה, ויש בכך כדי להצביע, אם לא על כך שהתאונה לא התרחשה, לפחות על חוסר משמועתה של זו לעניין לימודיה ומצבה המנטלי של התובעת (שם בעמ' 7 שורות 24 עד 26).

שני דברים אומרת הגב' יעיש על התובעת: האחד, התובעת הייתה ילדה מבודדת חברתית (עמ' 7 שם, שורה 22); השני, הישגיה של התובעת בכל שנות לימודיה היו זהים (עמ' 9 לפרוטוקול ד' שורה 11).

מדברי הגב' יעיש עולה איפוא תמונה של ילדה חלשה ביותר בלימודים ובודדה לעצמה.

לפי דברי התובעת היא למדה בחטיבת הביניים "יד גיורא" בכתות ז' עד ט', אח"כ עברה לכתב י' לבית הספר "ראשונים" ולאחר מכן הפסיקה את לימודיה (עמ' 1 לפרוטוקול ב' שורות 3 עד 5).

בשלב מסוים נעשה ניסיון להעביר את התובעת ללמוד בתנאי פנימייה במוסד "הדסה – נעורים" (להלן: "נעורים"; שם בשורות 14 עד 16).

התיעוד מנעורים מסייע גם הוא להבין את קורותיה של התובעת (מוצג במ/15).

החומר הכתוב מנעורים מאופיין במידע על חוסר התפקוד של התובעת בפנימייה או על תפקוד לא תקין ולא ממושמע אולם החשוב יותר לעניין פסק דין זה הוא המשתמע מהתיעוד על בעיותיה של התובעת בביתה.

ב"דו"ח שיחה עם ההורים" עולה לראשונה בעיה זו באופן מתועד:

"משיחה שהייתה עם האב מסתבר שיש למיכל בעיה בבית. הילדה משדרת מצוקה בבית והתנהגותה בבית הספר משקפת את המצוקה בדרכים שונות. ביום א' בבוקר היה עימות בין האב לילדה כנראה שהכה אותה עקב התחצפויותיה וקללותיה..."

במסמך אחר מופיעה באופן נדיר תיעוד על שיחה עם אימה של התובעת, אשר לא הופיעה גם בבית המשפט ולא מסרה תצהיר; באותו מסמך נרשם שהאם תומכת בכל צעד של התובעת לרבות הליכתה של זו לפנימייה דבר שהיה מיוזמת התובעת.

בבית המשפט הסביר האב את היעדרות האם מההליכים (בבית המשפט ואצל ד"ר איזנברג) בכך שהתובעת קרובה יותר אליו מאשר לאם והוא מתמצא יותר בענייניה (פרוטוקול א' שורות 17, 18).

לא כך חושבת ככל הנראה התובעת; רמזים ברורים למצבה הנפשי וסיבותיו ניתן למצוא בתשובותיה למבחן בעברית להשלמת משפטים שנבחנה בו בעת כניסתה למוסד נעורים.

להשלמת משפט מס' 11 המתחיל במילים: "אמא שלי" היא מוסיפה את המלים "נשמה טובה".

להשלמת משפט מס' 13 המתחיל במלים "כשמרביצים לי" היא מוסיפה את המלים: "אני בקריזה".

ולבסוף וחשוב מכל, להשלמת המשפט מס' 19, שאין לו כל סוגסטיה, והמתחיל במלים "עד היום אני" היא מוסיפה את המלים: "ילדה מוכה".

עדות חד משמעית על היותה של התובעת ילדה מוכה נמסרה מפי חברתה ושכנתה לשעבר הגב' יפעת אוחיון (להלן: "יפעת").

לא זו אף זו אלא שעל פי עדותה של יפעת, לא רק התובעת הייתה ילדה מוכה אלא גם האם ספגה מכות מהאב, דבר שיש בו כדי להסביר את היעדרותה של זו מתמונת חייה של התובעת כפי שהיא מוצגת בבית המשפט ובמוסדות השונים.

יפעת מסרה את דבריה לחוקר של הנתבעת ואלו הוקלטו ותומללו (מוצגים במ/16 ו במ/17; להלן: "התמליל").

בעמ' 10 ו 11 לתמליל מגדירה יפעת את האב כ"מגעיל", מספרת כיצד היה "מפוצץ" את התובעת במכות, מדברת על הסימנים שהיו נראים על גופה של התובעת כתוצאה מהמכות ועל צעקותיה של מיכל שהיו עולות מביתה ש"אבא הורג את אמא".

יפעת, כמו עדה אחרת שהייתה חברתה של התובעת, הגב' אירית ניני והעד מומי אוחנה, לא מסרו תצהיר והעידו בחוסר חשק ניכר, בלשון המעטה.

אוחנה וניני סתרו דברים שאמרו לחוקרי הנתבעת כאשר ברור שאוחנה שיקר בבית המשפט בכל הנוגע למניעיו כביכול לשקר לחוקר (ראה עדותו בפרוטוקול ד' וכן עדות הגב ניני בפרוטוקול ג'). התנהגות הגב' ניני שידרה פחד מפני האב.

ב"כ הנתבעת ביקש לקבל את דבריו של אוחנה לחוקר כראיה במקום עדותו בבית המשפט (סוף עמ' 5 לסיכומי הנתבעת) אולם זאת לא ניתן לעשות אלא בהליכים פלילים לפי ההיתר שבסעיף 10.א לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א – 1971.

גם יפעת חששה מאוד בעת עדותה, למרות הכחשתה את החשש [ עמ' 2 לפרוטוקול הדיון ביום 26.5.2002 (להלן: "פרוטוקול ה'") שורה 12 תוך שהיא מאשרת כי בעת שיחתה עם החוקר חשה משוחררת יותר (שם בשורה 13) ].

בדבריה בבית המשפט ניסתה יפעת שלא לזכור את אשר אמרה לחוקר ומופיע בתמליל, או אפילו להכחיש את הרשום כנאמר על ידיה.

אולם בסופו של דבר , לאחר חקירות באי כח הצדדים, לשאלת בית המשפט, ענתה "כל מה שאמרתי לחוקר שהיה אצלי, היה אמת".

תשובה זו מקובלת עלי כתשובה האמיתית, הן מתוך כך שלא הייתה ליפעת כל סיבה לשקר לחוקר בעת שדיבר עימה והן מהתרשמותי מהתנהגותה והתנהגות העדים האחרים שהוזכרו לעיל.

אם יש צורך בכך אוסיף שהתרשמותי מהאב הייתה שמדובר באדם קשה, מניפולטיבי, שתלטן ובעל פוטנציאל לאלימות.

סימנים נוספים לכך אינם חסרים; התובעת מסרה כאמור, שתי גרסאות שונות למשטרה בדבר נסיבות הפגיעה בה, כאשר בגירסה הראשונה העלימה את קיומו של דרור, החבר שהסיע אותה על האופניים; בגירסה השניה הסבירה שהיא לא ספרה על קיומו של דרור הואיל ופחדה מהאב, שידע שיש לה חבר.

בעדותה (סוף עמ' 9 לפרוטוקול א') הכחישה התובעת את הפחד מאביה (שבאותה עת ישב באולם בית המשפט), מאידך לא הייתה מוכנה להסביר מדוע גם בתצהירה לא נרשם על ידיה שיש לה חבר, הוא אותו אדם לו היא נשואה עתה; עניין החברים של התובעת הוא ככל הנראה נושא כאוב בעיני האב, שעל התובעת היה להעלים ממנו (ראה המשתמע מעדות האב בעמ' 3 ותחילת עמ' 4 לפרוטוקול א'); נראה שהתובעת, כחלק ממצוקתה הנפשית, בחרה גם בן זוג שאינו שונה מהאב ביחסו לקשריה של התובעת עם גברים אחרים והוא לדבריה "...אוסר עלי בתכלית האיסור לדבר עם גברים" (עמ' 6 לפרוטוקול א' שורה 22); הבעל מוגדר כאדם דתי (שם) אך קשה להתעלם מכך שמדובר בעבריין משוחרר (עמ' 5 לפרוטוקול א' שורות 22, 23).

גם עניין בריחותיה של התובעת מהבית, מסתבר ומוסבר טוב יותר עם מערכת היחסים בבית ופחדיה מהאב יותר מאשר עם התאונה, למרות טענותיה של התובעת שהבריחות מהבית קשורות לתאונה, ללא הסבר של ממש על הקשר בין הדברים (עמ' 5 לפרוטוקול ב' שורות 9 עד 12), כמו גם ניסיונות ההתאבדות של התובעת (עמ' 6 לפרוטוקול ב'). לאור הודאה של מיכל על בריחותיה מהבית, שוב אין משמעות לכך שהעדה גב' אפרת שגב, חברתה לשעבר של התובעת, הצטרפה גם היא לרשימת העדים ששכחו דברים שאמרו לחוקר הנתבעת וייחסו אותם לשמועות ולא לידיעה אישית, ככל הנראה כתוצאה של שילוב בין פחד לבין "תדרוך" שעברו לקראת זימונם לעדות על ידי מי שלא רצה שיאשרו את דבריהם לחוקרים (ראה עמ' 3 לפרוטוקול ה' שורות 20, 21 ולאחריו עמ' 4 שורות 5, 6).

בהתחשב בכל הנתונים שלעיל, אין לי אלא להגיע למסקנה שמצבה של התובעת, כיום, לאחר התאונה ולפניה, אין לו כל קשר לתאונה וכי לא נגרמה לה נכות כלשהי, נוירולוגית או פסיכיאטרית בגין התאונה ומצבה הוא כולו תולדה של אישיותה, מנת המשכל הנמוכה שלה, והיותה ילדה מוכה בבית אלים, בו האב היה מכה אותה ואת אשתו.

לעניין קביעתי הנ"ל מהראוי להדגיש את הדברים הבאים:

בית המשפט הוא הקובע בדבר נכותו ופגימותיו של הנפגע ואיננו קשור עם קביעותיו ומסקנותיו של המומחה הממונה על ידיו, לרבות מומחה רפואי [ רע"א 3906/95 אסתר אמר נ. הדר חברה לביטוח בע"מ, פד"י מט3 עמ' 303; ע"א 3811/96כלל חברה לביטוח בע"מ נ. משה ליברמן, פד"י נ3 עמ' 191; ע"א 21660/90 שרה רז נ פרידה לאף ואח' פד"י מז5 עמ' 170 (להלן: "פס"ד לאף"); רע"א 2294/02 אילנה כהן נ. הראל חברה לביטוח בע"מ ואח' , "דינים" עליון ס"ב 103 ].

הדברים הנ"ל הם נכונים בייחוד מקום בו התשתית העובדתית שעליה בנה המומחה את חוות דעתו, מתגלית כבלתי נכונה ומכאן שאין בסיס לקביעותיו ("פס"ד לאף" הנ"ל וכן ראה גם ע"פ 2457/98 גלעד שמן נ. מדינת ישראל, "דינים" עליון, ס"ב 85).

למעשה, הסכים המומחה ד"ר איזנברג כי אם שלש הנחות יסוד שעל פיהן קבע את מסקנותיו אינן נכונות, ממילא חוות דעתו לא תוכל להישאר על כנה:

"...בהנחה שאין שוני בתיפקוד הלימודי של התובעת, ובהנחה שאין שוני בתיפקוד הכללי ושהיא לא איבדה את ההכרה בתאונה, אני אומר שאם כל ההנחות האלה נכונות, אז אכן הנכות של התובעת לא תהיה כתוצאה מהתאונה..." (עמ' 4 לפרוטוקול ב' שורות 12 עד 14) וכן "...בהנחה שאני יודע שעל פי דברי היועצת החינוכית של בית הספר התובעת לא הייתה תלמידה טובה גם לפני שתי התאונות ובהנחה שלפי מה שאתה מוסר לי היא עבדה תקופה מסוימת בדוגמנות (שלשה חודשים), אני אומר שזה היה משנת את חות הדעת שלי וקביעתי לאחוזי הנכות" (עמ' 6 שם, שורות 9 עד 12).

אם כן, נראה שהנחות אלו, רובן ככולן, למעט עבודת התובעת, התקיימו.

התובעת לא סבלה מאובדן הכרה ולזאת אוסיף קביעה פוזיטיבית שלפי חוות דעת נוירולוגית אין לה כל פגימה בתחום רפואי זה, התובעת לא הייתה תלמידה טובה גם לפני התאונה ולעומת זאת נישואיה, בשלב זה, הם יציבים וככל הנראה גם נולד לה ילד נוסף (ראה לעניין זה דברי המומחה בעמ' 8 לפרוטוקול ב' שורות 3 עד 6).

דומני שגם המומחה היה חוזר מקביעותיו, לאור העובדות שהוכחו, כאמור לעיל, לרבות מצב הדברים בביתה של התובעת בילדותה, כפי הנתונים שהובאו.

מכל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.

אשר להוצאות התביעה, מקובל על שהנתבעת זכאית להוצאותיה; מאידך, בנסיבות המקרה, בהתחשב בתובעת ואישיותה, לא רק שסיכויי הגביה של הכספים אינם מזהירים, נראה שמוצדק הוא שלא לפסוק הוצאות כנגדה.

דברים אלו אני רואה לסייג; האב, העומד מאחרי התובעת והתביעה, לא בהכרח יראה בקביעותיי שבפסק דין זה סוף פסוק, וזו כמובן זכותו על פי דין; יחד עם זאת, לא לנכון הוא לפטור את התובעת מתשלום הוצאותיה של הנתבעת, המגיעות לה בדין, בהתחשב בדחיית התביעה, כאשר היא תמשיך להיות מוטרדת בגין אותה פרשה.

אני קובע על כן שהתובעת תשלם לנתבעת את הוצאותיה, בצרוף ריבית והצמדה ממועד הוצאתן ועד התשלום בפועל וכן שכ"ט עו"ד בסך של -.20,000 ₪ ומע"מ בצרוף ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל; אולם אם יסתיימו ההליכים בפסק דין זה בלבד, תהיה התובעת פטורה מהתשלומים שלעיל.

המזכירות תעביר עותק של פסק הדין למנהל/ת המחלקה לשירותי רווחה של עירית הרצליה, על מנת שיראו אם יש מקום לטיפול במשפחה, לאור הקביעות שבפסק הדין, לרבות הצורך בהתערבות משטרה, לפי שיקול דעתם.

ניתן בהעדר הצדדים היום 23.2.2004.

המזכירות תשלח עותקים מפסק הדין לב"כ הצדדים בדאר.

____________

צבי כספי, שופט

011182/99א 120 לילי שוורץ