השופט א' א' לוי:

 

1.        סאלח אבו-טריף (להלן – המנוח), נחשד כמי שגרם במעשיו לפגיעה בכבוד משפחתו של המערער, דבר שגרם לגירושיה של אחות המערער בשנת 1993 מבן-זוגה.

 

           ביום 22.3.2000 הגיע המנוח אל משחטת עופות הנמצאת בסמוך לביתו של המערער, וזמן קצר לאחר זאת הגיע לשם גם המערער, אשר אותה שעה נשא עמו רובה צייד. לטענת המערער, בעקבות אירועי העבר התחייב המנוח שלא להתקרב לבית משפחתו, ומשנוכח כי התחייבות זו הופרה, הוא דרש מהמנוח להסתלק מהמקום. ואכן, המנוח נכנס אל רכבו והחל מתמרן כדי לנסוע משם, אך המערער הקדים אותו, עלה לחומה, וממרחק של כ-10 מ' בלבד ירה לעברו שני כדורים מהרובה שבידו. המנוח יצא מהמכונית כשהוא פצוע וניסה למלט את נפשו, אך המערער לא הרפה ממנו ושב וירה לעברו. כאן המקום להסביר, כי כל אחד מהכדורים בהם השתמש המערער הכיל 9 כדוריות, ועל כן חרף מיעוטם של הכדורים שנורו (4 בלבד), נפגע המנוח פגיעות רבות בפלג גופו העליון, וכתוצאה מכך הוא מצא את מותו.

 

           בכתב האישום שהגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בחיפה, היא יחסה למערער עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

 

2.        במהלך הדיון בערכאה הראשונה, הודה המערער כי ירה מהנשק שאחז בידו, אך לטענתו הוא לא עשה זאת כדי לפגוע במנוח, אלא כדי להרתיעו. על פי גרסה זו היה הירי באוויר, ואת העובדה שחרף זאת נפגע המנוח הסביר המערער בפיזור הנגרם בעת ירי של כדורי צייד. המערער הוסיף וטען, כי בעת האירוע סבל מהפרעה נפשית חמורה, ולחלופין טען, כי קדמה לירי התגרות של המנוח אשר התבטאה במילות גנאי שהטיח בו ובבני משפחתו.

 

           בית המשפט המחוזי, לאחר שניתח בהרחבה את הראיות שהניחו בפניו הצדדים, שוכנע כי המערער ירה לעבר המנוח מתוך כוונה להמיתו, ודחה את כל אותן טענות שהעלה המערער להגנתו. בעקבות כך הרשיעה הערכאה הראשונה את המערער בעבירת רצח, ובהמשך, ולאחר שדחתה את עתירתו לעונש מופחת, גזרה לו מאסר עולם. בכל אלה עוסק הערעור שבפנינו.

 

3.        בנימוקי הערעור שבכתב חזר בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד זיאד פלאח, על מרביתן של הטענות בהן התגונן שולחו במהלך משפטו. אולם בפתח הדיון בפנינו הודיע כי הוא מצמצם את טיעונו לעניין הקנטור בלבד, ולחלופין הוא עתר, בהתבסס על חוות דעת פסיכיאטרית, להחיל על שולחו את הוראותיו של סעיף 300א לחוק העונשין בדבר עונש מופחת.

 

           נקדים ונאמר כי לא מצאנו מקום או עילה להתערבותנו בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, ולהלן נפרט את הנמקתנו.

 

4.        ההכרעה בתיק זה היתה הכרעה עובדתית בעיקרה, וככזו ניצבת בפני המבקש לערער עליה משוכה גבוהה, מאחר והלכה היא שאין ערכאת ערעור מתערבת בממצאים מתחום זה, הואיל והם מתבססים על התרשמותה הישירה של הערכאה הדיונית מהעדים אשר הופיעו בפניה. אכן, לכלל זה נקבעו חריגים, אולם סבורני כי המקרה הנוכחי אינו נמנה עליהם.

 

           האירוע אשר גרם לסכסוך בין המנוח למערער ומשפחתו התרחש בשנת 1993, היינו, כ-7 שנים לפני האירוע בו עוסק ערעור זה. בכל התקופה הזו, וחרף הקרבה הגיאוגרפית בין ביתו של המנוח לזה של המערער, ידע האחרון להבליג על מה שנראה בעיניו כפגיעה בכבוד משפחתו, ונדמה כי אין צורך לומר, שככל שהזמן חולף, עוצמתם של אירועי העבר פוחתת, ועמם משקלו של רכיב הקנטור שעלול להיות גלום בהם. עם זאת, גם אם אניח לטובת המערער כי הפעם חרג המנוח מהאיסור שנטל על עצמו (שלא להתקרב לביתם של יריביו), ואף אם אוסיף ואניח כי המנוח הספיק לפלוט לעבר יריבו מילים בוטות, דעתי היא שאין לראות בכל אלה התגרות, ולהשקפתי, פנה המערער לקו הגנה זה כאשר הבין כי טענות ההגנה האחרות אינן עומדות לו, לנוכח הממצאים בזירה ועדותם של עדי ראיה.

 

           כוונת הדברים לכך, שעמדת הפסיקה היא שמלים בוטות אינן יוצרות קינטור במובנו האובייקטיבי (ע"פ 658/78, 663/78, שמידמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י ל"ד(1), 63, 73; ע"פ 5413/97 דימיטרי זורבליוב נ' מדינת ישראל, פד"י נ"ה(2), 541, 554), וסבורני כי לטענת הקינטור אותה העלה המערער לא היה בסיס גם במובנה הסובייקטיבי. מסקנה זו מתחייבת מכך, שבעקבות דרישתו של המערער נכנס המנוח למכוניתו כדי להסתלק מהמקום, ובכך הוא הבהיר כי לא נשקפת ממנו סכנה לאיש, והוא אף גילה את דעתו כי פניו אינם לעימות. אך בכל אלה לא היה כדי להניח את דעתו של המערער, שבלי אומר ודברים פתח בירי לעבר קורבנו.

 

           וכאן המקום להדגיש, כי הטענה בדבר "התגרות" בתכוף לירי, אינה היחידה אותה טען המערער אף שהיא נסתרה בראיות שהובאו בפני בית משפט קמא. כזו היתה גם הטענה בדבר "הגנה עצמית", שכאמור אינה מתיישבת כלל עם ניסיונו של המנוח להסתלק עם רכבו מהזירה, וכזו היתה גם הטענה בדבר "ירי באוויר" אשר לא זו בלבד שאינה מתיישבת עם מספרם הרב של הקליעים אשר פגעו במנוח וגרמו למותו, אלא גם נסתרת בדברים שאמר לא אחר מאשר המערער-עצמו, היינו: "[המנוח] עשה לנו בושות והרס את ביתה של אחותי, ובגלל זה יריתי עליו על סאלח. באותו רגע היה ברכב שלו... איך שדיברתי עלה לרכב הסתובב בפנים הרחבה ורצה ללכת. אז אני יריתי עליו הייתי עומד על קיר אחרי שהוא רצה לצאת מהרחבה" (ראו ת/1, ההדגשה לא במקור). ולא למותר להדגיש, כי בקטע אחרון זה שציטטתי מדבריו של המערער בחקירתו, לא נזכר קנטור כלשהו, ללמדך עד כמה היה צורך לנהוג בזהירות בגרסאותיו המתחלפות של מערער זה. לבסוף, ראוי להפנות לנתון אחר בעל חשיבות לעניין הכוונה הפלילית, וכוונתי לידיעתו של המערער אודות הנזק הכרוך בירי מרובה צייד. פגיעתו של נשק זה קשה היא, עקב התחמושת המיוחדת המשמשת אותו, ולפיכך, מי שמכוון רובה מסוג זה לעבר אדם, ויורה בו מטווח של כ-10 מטרים, מלמד כי הכוונה שפיעמה בו היתה אחת, להמית את קורבנו ולא אחרת זולתה.

          

5.        לנוכח כל האמור, אני סבור כי הרשעתו של המערער בדין יסודה, ולהשקפתי זו גם המסקנה המתבקשת ביחס להחלטת בית המשפט המחוזי לדחות את בקשת המערער להחיל עליו את הוראות סעיף 300א לחוק העונשין. סעיף זה נועד לאפשר הפחתה בעונשו של נאשם אשר סבל, בין היתר, מהפרעה נפשית חמורה או מליקוי בכושרו השכלי, אשר הגבילו במידה ניכרת את יכולתו להבין את אשר הוא עושה או להימנע מעשיית המעשה הפלילי. אף אחד מאלה לא התקיים בעניינו של המערער, גם לא בדוחק. מעיון בחוות הדעת שהוגשה מטעם ההגנה עולה, כי מסקנתו של ד"ר קראקרה היתה שהמערער לוקה ב"פיגור שכלי קל", בהפרעה באישיות וחרדה כללית, ואלו הן אבחנות שגם על פי הגישה המקלה ביותר לא נועד סעיף 300א' לתת להן מענה.

 

           מכאן התוצאה שדינו של הערעור להידחות על שני חלקיו, וכף אנו עושים.

 

           ניתן היום, ל' בסיון תשס"ג (30.6.2003).

 

 

ש ו פ ט                                            ש ו פ ט                                   ש ו פ ט

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   02100340_O04.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il