בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים


ע"פ ‎3898/99


בפני: כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט א' גרוניס


המערער: ג'ומעה ח'דר

נגד

המשיבה: מדינת ישראל


ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום ‎26.4.99 בת"פ ‎193/99 שניתן על-ידי כבוד השופטים צ' סגל, מ' שידלובסקי-אור וי' עדיאל


תאריכי הישיבות: י"ב בסיוון תשס"ב (‎23.5.02);
י"ט באלול תשס"ב (‎27.8.02)

בשם המערער: עו"ד אריאל עטרי

בשם המשיבה: עו"ד מיכאל קרשן


פסק-דין

השופטת ד' דורנר:

‎1. המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בירושלים בעבירות של ניסיון לרצח, שוד בנסיבות מחמירות ורצח.

‎2. בית-המשפט המחוזי קבע, לאחר שמיעת ראיות ועל-פי הודאת המערער, כי במקרה הראשון נסע המערער בתאריך ‎10.12.97 עם המתלונן - אותו הכיר כשנתיים לפני כן היכרות שנשאה בעיקרה אופי של קיום יחסים הומוסקסואליים - לדירתו של המתלונן בירושלים. כאשר שהו השניים בדירה, הכה המערער את המתלונן בראשו וחנק אותו תוך שהוא לופת את צווארו בידיו בכוח רב, אך המתלונן הצליח לחמוק מלפיתתו וזעק לעזרה. או אז תפס אותו המערער שוב, כרך סביב צווארו חוט טלפון וחנק אותו עד שהלה איבד את הכרתו. המערער אף חתך את שורשי כפות ידיו של המתלונן באמצעות סכין גילוח. לבסוף, נטל המערער את מפתחות מכוניתו של המתלונן, גנב את רכבו ונמלט מן המקום.

‎3. בית-המשפט המחוזי קבע, כי במקרה השני, פגש המערער את המנוח באזור גן ממילא בירושלים בתאריך ‎13.1.98, קיים עמו יחסי-מין אוראליים בביתו של המנוח בירושלים ונשאר ללון בביתו. למחרת בבוקר דרש המערער מן המנוח את כל הכסף שברשותו. כאשר סירב המנוח והתריס בפני המערער כי הוא "משוגע" ו"גנב", בעט המערער בחלציו של המנוח, המנוח זעק לעזרה ובין השניים החל להתפתח מאבק. המערער שלף סכין בעלת להב באורך של ‎12-10 ס"מ וברוחב של כ-‎3.5 ס"מ, דקר את המנוח דקירות רבות ועמוקות בכל חלקי גופו. כתוצאה מדקירות אלו ומאיבוד דם רב נפטר המנוח. המערער פשט את בגדיו, שהיו מגואלים בדם, נטל זוג מכנסיים ונעליים מארון הבגדים של המנוח, לבש אותם, חיפש כסף בדירה, ומשלא מצא את מבוקשו, נטל את מכשיר הטלפון הנייד של המנוח ואת מפתחות מכוניתו ועזב את המקום כשהוא נוהג ברכבו של המנוח.

בגופת המנוח נמצאו שמונה פצעי דקירה בצוואר, ארבעה פצעי חתך בקדמת הצוואר, חתך אחד כמעט שלם של הגרון וחתך בקנה הנשימה, חמישה פצעי דקירה בבטן, שני פצעי דקירה ושבעה פצעי חתך בגפיים העליונות, פצע דקירה במצח ושלושה פצעי חתך בקדמת הראש.

‎4. המערער, שהודה, כאמור, בביצוע שני המעשים, העלה טענות בנוגע ליסוד הנפשי של העבירות. אשר לאישום הראשון טען המערער, כי היה נעדר כוונה כלפי התוצאה הקטלנית. ואילו ביחס לאישום השני טען המערער, כי דקר את המנוח שלוש פעמים מתוך הגנה עצמית ובעקבות קנטור מצדו, וכי יתר הדקירות נעשו מתוך היעדר שליטה.

‎5. בית-המשפט המחוזי דחה את גרסת המערער באשר לאישום הראשון, לפיה לא התכוון לרצוח את המתלונן, אלא התכוון לגרום לו איבוד הכרה בלבד, וציין, כי המערער עצמו השתמש בביטוי "ניסיתי לרצוח", בהתייחסו למתלונן בהודאותיו במשטרה ובמהלך שיחזור המעשה. בית-המשפט המחוזי קבע, כי אופיים של מעשי המערער ותכונתם הקטלנית של האמצעים שבהם השתמש מעידים, כשלעצמם, על כוונתו לקפח את חייו של המתלונן. וכך הסביר:

הדעת נותנת, כי [המערער], כמי שהתנפל על המתלונן, חבט באגרופיו בפניו, ובעת שהלה ניסה להגן על עצמו הוא חנק אותו, כרך חוט טלפון והידק אותו סביב צווארו, ובעת שהמתלונן היה כבר שרוע מחוסר הכרה הוא ניגש לחדר האמבטיה של המתלונן, נטל משם מכשיר גילוח, שבר את הפלסטיק המגן, שלף את הסכין וחתך את שורשי כפות ידיו של המתלונן חתכים קשים וחמורים (שהובילו לניתוח שהציל את חייו), נטל את מפתחות הרכב, יצא מהדירה וטרק את הדלת כדי לא לאפשר למאן דהוא להיכנס ללא מפתח מתאים, ולא דאג שמאן דהוא ייגש לביתו, יבדוק את מצבו ויגיש לו טיפול רפואי מתבקש, ההנחה היא, שהתכוון לגרום למותו, אלא אם ישכיל לסתור הנחה זו, או לפחות יעורר ספק סביר לגביה.


בית-המשפט המחוזי קבע, כי חזקה עובדתית זו, לפיה התכוון המערער לתוצאות הטבעיות של מעשיו, לא נסתרה על-ידיו.

‎6. אשר לאישום השני, קבע בית-המשפט המחוזי, כי לאחר שבעט באזור חלציו של המנוח, יכול היה המערער ללא כל קושי למלט עצמו מן הדירה, ולכן אין הוא יכול להיחשב כמתגונן מפני סכנה מיידית ומוחשית שתפגע בגופו. בעניין טענת האוטומטיזם השפוי, קבע בית-המשפט, כי:

הוצגו לפנינו ראיות ... לפיהן, [המערער], עוד טרם כניסתו לחדר השינה של המנוח, תיכנן מראש את פעולותיו בקפידה: תחילה הוא כיזב למנוח עת ביקש ממנו בעורמה לשוב ולאוספו בשל כך שאחיו כביכול הכה אותו ולא נותר לו היכן לישון. בהמשך, הוא תיכנן לשדוד את המנוח בעודו ישן, ומשנכשל בכך הוא ביקש לשדוד אותו בעת שמכנסיו של המנוח היו מופשלים והוא היה עקב כך מוגבל בתנועתו, ולשם כך הסתייע בסכין בה הוא דקר את המנוח מספר רב של דקירות בעיתוי מתאים מבחינתו, עת המנוח אינו יכול להתגונן מפניו. גם לאחר ביצוע מעשים אלה, המשיכה התנהגותו של [המערער] להיות שקולה ומאורגנת עת רחץ את ידיו ואת פניו, החליף את בגדיו המגואלים בדם, נטל את מכשיר הפלא-פון הנייד ואת מפתחות הרכב של המנוח, גנב את אותו רכב שאותו הוא ראה באותו יום בפעם הראשונה, ובהמשך אף נהג ברכב זה עד לביתו.


בית-המשפט המחוזי דחה את גרסת המערער, לפיה פעל מתוך היעדר שליטה, בהטעימו כי המערער כלל לא הזכיר זאת בהודאותיו במשטרה, וכי ניתן ללמוד ממכלול תנועותיו ותגובותיו של המערער, בטרם המעשה, במהלכו, וגם מיד לאחריו, כי הוא אדם קר-מזג השולט היטב במעשיו, המתכנן את צעדיו בקפידה, שהיה מודע היטב לנעשה סביבו, וביצע את התקיפה לא לשם הגנה אלא כדי להשתיק את המנוח ולמנוע ממנו התנגדות לביצוע השוד. מסקנתו זו של בית-המשפט המחוזי נתמכה בחוות-דעתו ובעדותו של סגן הפסיכיאטר המחוזי, ד"ר דנילוביץ, שבית-המשפט המחוזי קבע, כי יש להעדיפן על-פני חוות-הדעת ועדותו של המומחה לפסיכיאטרייה מטעם ההגנה, ד"ר ארדרייך.

לבסוף קבע בית-המשפט המחוזי, כי המערער דקר את המנוח באמצעות סכין בחלקים רבים וחיוניים בגופו; כי התוצאה הטבעית היחידה של פגיעות אלו היא מוות ולפיכך הוכחה "הנחת הכוונה"; כי נסיבות העניין שוללות קיומו של קנטור; וכי הבאת הסכין ועצם ההרמה וההורדה של הסכין, יש בהן כדי להצביע על יסוד ההכנה.

‎7. המערער הורשע, איפוא, במסגרת האישום הראשון בעבירות של ניסיון לרצח ושוד בנסיבות מחמירות ובמסגרת האישום השני בעבירת רצח, ונגזר עליו עונש של מאסר עולם ושתים-עשרה שנות מאסר נוספות שירוצו במצטבר.

‎8. לאחר שהורשע המערער, ביקש בא-כוחו שהות על-מנת לטעון לענישה מופחתת לפי סעיף ‎300א(א) לחוק העונשין, תשל"ז-‎1977 (להלן: חוק העונשין). בית-המשפט המחוזי דחה את בקשתו, ולאחר הפסקה בדיון הורה לצדדים לטעון לעניין העונש. את הימנעותו מלדחות את מועד הדיון נימק בית-המשפט המחוזי, בכך שהמערער לא הניח כל תשתית ראייתית מהימנה ומספקת בדבר הריגת המנוח עקב הפרעה נפשית חמורה כנדרש על-פי סעיף ‎300א(א) לחוק העונשין.

‎9. מכאן הערעור על הכרעת הדין בעניין עבירות הרצח והניסיון לרצח ולחלופין הערעור על גזר-הדין. אשר לאישום הראשון, חזר המערער על טענתו, לפיה לא הוכח היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בעבירה של ניסיון לרצח, שכן המערער לא התכוון להביא למותו של המתלונן, אלא אך לגרום לו לאיבוד הכרה זמני באמצעות חתכים שטחיים בפרקי ידיו. ביחס לאישום השני, זנח המערער את טענת ההגנה העצמית וטען, כי דקר את המנוח בשתי סדרות של דקירות, כאשר הסדרה הראשונה לא הביאה למותו של המנוח ואילו השניה בוצעה בהיעדר רציה.

ואולם, טענתו המרכזית של המערער הייתה, כי משנגזר דינו למאסר-עולם, מבלי שניתנה לו ההזדמנות להביא ראיות לביסוס טענתו כי יש לגזור עליו עונש מופחת מכוח סעיף ‎300א לחוק העונשין, הרי שיש לבטל את גזר-הדין ולהחזיר את הדיון לבית-המשפט המחוזי למען יקיים דיון בשאלת הענישה המופחתת. ודוקו: המערער אינו משתית טענתו על בדיקה פסיכיאטרית שנערכה במהלך שלוש השנים מאז נגזר דינו, ואף אין הוא טוען כי יש בידיו ראיות התומכות בטענתו. אלא, טוען הוא, כי משהורשע ברצח קמה לו הזכות לפנות למומחים לקבלת חוות-דעת מטעמו לביסוס הטענה הנוגעת להפחתת העונש.

מנגד, תמכה המדינה את יתדותיה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי והוסיפה, כי בגזר-דינו קבע בית-המשפט המחוזי, כי לטענה לפיה בשל מצבו הנפשי של המערער, יש לגזור עליו עונש מאסר מופחת, לא נמצאה תשתית ראייתית כלשהי; כי אין בין היעדר רציה לבין ליקוי נפשי או שכלי דבר; וכי חוות-הדעת שהוכנה על-ידי ד"ר דנילוביץ', ואשר הייתה מקובלת על בית-המשפט המחוזי, אינה מצביעה על הפרעות נפשיות היכולות לשמש עילה להפחתת העונש.

‎10. יש לדחות את טענותיו של המערער בעניין הערעור על ההרשעה בעבירת הניסיון לרצח.

טענותיו של המערער נבחנו על-ידי בית-המשפט המחוזי, אשר קבע, כאמור, כי אופיים של מעשי המערער ותכונתם הקטלנית של האמצעים בהם השתמש מבססים את ההנחה, לפיה התכוון המערער לקפח את חייו של המתלונן. קביעתו זו של בית-המשפט המחוזי בוססה על גרסתו של המתלונן, שבית-המשפט המחוזי נתן בה את אמונו המלא, ועל העובדה כי החתכים שביצע המערער בפרקי ידיו של המתלונן היו עמוקים וחמורים. טענתו של המערער, לפיה ביצע חתכים שטחיים בפרקי ידיו של המתלונן אך כדי שהלה יאבד את הכרתו, נדחתה כבלתי-מהימנה. כן המערער לא הצליח להוכיח כי אכן הייתה ברשותו בשעת המעשה סכין, וכי הוא נמנע מלעשות שימוש בה.

ברי, כי אין עילה להתערבותנו בממצאי עובדה ומהימנות אלו, וממילא אף אין עילה להתערבות בקביעה, לפיה לא הצליח המערער לסתור את ההנחה כי התכוון לקפח את חייו של המתלונן.

‎11. אף טענתו של המערער בדבר היעדר שליטה לעניין עבירת הרצח, נבחנה על-ידי בית-המשפט המחוזי ונדחתה.

בגופת המנוח נמצאו חתכים ופצעי דקירה מרובים. המערער לא הצליח להוכיח בבית-המשפט המחוזי, כי פצעי הדקירה בוצעו על-ידו בשתי סדרות של דקירות, ועל-כל-פנים המערער עצמו העיד בעדותו במשטרה, כי הדקירות הראשונות שדקר את המערער היו באזור הבטן ובאזור הצוואר - אזורים בהם נדקר המנוח דקירות קטלניות - ומשכך, לא ניתן לומר כי שלוש הדקירות הראשונות לא היו הדקירות הקטלניות שגרמו למותו.

כאמור, טענת האוטומטיזם נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי, שהעדיף את חוות-דעתו של ד"ר דנילוביץ על-פני חוות-דעתו של ד"ר ארדרייך. בית-המשפט המחוזי הסתייג לחלוטין מחוות-דעתו של ד"ר ארדריך, וקבע, כי היא נעדרת כל תשתית ראייתית. ד"ר דנילוביץ' קבע בחוות-דעתו, כי המערער הוא אדם הסובל מהפרעת אישיות אנטי-סוציאלית, וכי לא מדובר באדם שלא שלט במעשיו. פעולותיו של המערער, אשר תוכננו בקפידה ובקור רוח לפני הרצח, במהלכו ולאחריו, מעידות על תהליך בחירה תודעתי ועל התנהגות בעלת רציה.

‎12. אף בעונש שנגזר על המערער אין עילה להתערבותנו.

אכן, זכותו של נאשם להביא כל ראיה לעניין העונש, לרבות עדים, חוות-דעת מטעם מומחים, תעודות רפואיות ומסמכים אחרים. ראו סעיף ‎189 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-‎1982.

ואולם, סעיף ‎300(א) לחוק העונשין קובע, כי העונש על עבירת רצח הוא "מאסר עולם ועונש זה בלבד". דהיינו, ככלל, על בית-המשפט המרשיע נאשם בעבירת רצח לגזור עליו עונש חובה של מאסר עולם, ובמקרה כזה אין בהוראות החוק בדבר זכותו של הנאשם להביא כל ראיה לעניין העונש, כדי לגבור על עקרון הענישה המנדטורית בעבירות רצח.

‎13. החריג לעיקרון הענישה המנדטורית בעבירות רצח קבוע בסעיף ‎300א לחוק העונשין, שהוסף בתיקון מס' ‎44 משנת תשנ"ה. סעיף ‎300א(א) לחוק מאפשר לבית-המשפט להפחית מעונש החובה של מאסר עולם, אם עבירת הרצח נעברה במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושר השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת - אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש שיש בה כדי לפטור את המבצע מאחריות פלילית כאמור בסעיף ‎34ח לחוק העונשין - להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו או להימנע מעשיית המעשה. כפי שכבר ציינתי בפרשה אחרת:

היסודות המאפשרים הפחתת העונש בעבירה של רצח, כמפורט בסעיף ‎300א(א) לחוק העונשין, דומים בעיקרם ליסודות סייג אי-שפיות הדעת. ההבדל בין הסייג הפוטר מהאחריות הפלילית לבין העילה להפחתת העונש ברצח הוא בעוצמתם של הגורמים המצויים ביסוד שתי הוראות אלה.
בעוד שעושה המעשה אינו נושא באחריות פלילית אם איבד עקב מחלת הנפש את יכולת ההבנה והרצון, הרי שניתן להפחית בעונשו של הורג אדם בכוונה תחילה אם יכולת ההבנה והרצון הופחתו כתוצאה מהפרעה נפשית חמורה.
[ע"פ ‎7761/95 אבו חמאד נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(‎3) 245, בע' ‎251]


‎14. נוכח הדמיון בין היסודות הדרושים על-פי סעיף ‎300א לחוק העונשין לבין היסודות המקימים סייג הפוטר מאחריות פלילית, ולמיצער, העשויים לבסס טענה בדבר היעדר כוונת תחילה, הרי שככלל, במקום שנאשם סובל מהפרעות נפשיות ומפיגור, מובאות ראיות על מצבו הנפשי או השכלי בשלב בירור אשמתו.

אין בית-משפט חייב, איפוא, כדבר שבשגרה, ללא ביסוס כלשהו בחומר הראיות, המצביע על הפרעה נפשית או פיגור בדרגה כלשהי, להיעתר לבקשה לדחיית הדיון לצורך "מסע דייג" אחר ראיות לביסוס טענה על-פי סעיף ‎300א.

‎15. כאמור, בענייננו, בית-המשפט המחוזי לא נענה לבקשת המערער לדחות את הדיון כדי לאפשר לו להביא ראיות לעניין הענישה המופחתת, בנמקו כי המערער לא הציג, במהלך בירור אשמתו, ראיות כלשהן שיש בהן אינדיקציה לאפשרות לקבוע כי המערער סובל מהפרעה נפשית המזכה בעונש מופחת.

אכן, ד"ר דנילוביץ' קבע בחוות-הדעת שהוגשה לבית-המשפט המחוזי, כי "במהלך הבדיקה לא התגלו [אצל המערער] סימנים של מחלה פסיכוטית או דיכאון. תיפקודים קוגניטיביים תקינים. התמצאות תקינה בכל המובנים". ובמסקנותיו ציין, כי "ניתן לקבוע בוודאות ש[המערער] אינו סובל ממחלת נפש כעת או בעבר, שיפוט וביקורת המציאות תקינים". ולבסוף קבע, כי "ניתן לקבוע שהמדובר בבעל הפרעת אישיות אנטיסוציאלית וסטייה מינית".

ודוקו: "הפרעת אישיות" כשלעצמה אינה ממלאת את יסודותיה של הוראת סעיף ‎300א(א) לחוק העונשין. ראו ע"פ ‎4389/93 יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(‎3) 239, בע' ‎249; ע"פ ‎1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(‎5) 289, בע' ‎299.

אף המערער עצמו לא טען בשלב בירור אשמתו, כי סבל מהפרעה נפשית חמורה או כי חל ליקוי בכושרו השכלי בנסיבות המתקרבות לתחולת סעיף ‎34ח לחוק העונשין, אלא טען כי פעל מתוך אוטומטיזם, המעוגן בסעיף ‎34ז לחוק העונשין. היעדר רציה או היעדר שליטה אינם מצב של ליקוי נפשי או שכלי, וגם אם יש בהם כדי להוות אינדיקציה כלשהי להפרעה נפשית, הרי שטענת האוטומטיזם שהעלה המערער, נדחתה באופן גורף על-ידי בית-המשפט המחוזי כבלתי מהימנה וכנעדרת כל תשתית ראייתית.

‎16. להסרת ספק, ביקשנו את ד"ר דנילוביץ' להתייחס ישירות בחוות-דעת משלימה לשאלה, האם ההפרעות הנפשיות שאותן מצא במערער הן עילה להפחתת העונש. ד"ר דנילוביץ', שב איפוא ובדק את המערער, וקבע כי הפרעותיו הנפשיות של המערער אינן חמורות ועל-כן, אינן כאלו שהיו עשויות להגביל את יכולתו של המערער להימנע מעשיית המעשה.

כאמור, המערער לא הציג כל ראיה, אפילו לכאורית, התומכת בטענתו לענישה מופחתת. כך, שאף בפנינו לא עומדת כל אינדיקציה לכך. בנסיבות אלו, יש לדחות את טענתו בדבר ענישה מופחתת, ואין אף מקום להחזיר את הדיון בשאלה זו לערכאה הראשונה.

הערעור - על כל חלקיו - נדחה איפוא.

ש ו פ ט ת

השופטת ד' ביניש:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת


השופט א' גרוניס:

אני מסכים.

ש ו פ ט



הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר.

ניתן היום, ט"ו בחשוון תשס"ג (‎21.10.02).



ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט







_________________
העתק מתאים למקור ‎99038980
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' ‎02-6750444
בית המשפט פתוח להערות והצעות: ‎pniot@supreme.court.gov.il
לבתי המשפט אתר באינטרנט: ‎www.court.gov.il