22

 

 

ת"א  6266/04

בש"א 3555/05

בבית המשפט המחוזי בירושלים

לפני כבוד השופט צבי זילברטל

 

26/04/2006

 

 

 

 

 

 

1. אברהם שלומוב

2. חנה שלומוב

ע"י עו"ד ברק מזרחי

בעניין:

התובעים

 

 

 

 

 

 - נ  ג  ד -

 

 

 

 

 

הנתבעים

1. שירותי בריאות כללית (נמחקה)

 

2. בית חולים ע"ש הרצוג (עזרת נשים)

ע"י עו"ד חגי סיטון

 

 

 

- נ  ג  ד -

 

 

מדינת ישראל – משרד הבריאות

ע"י עו"ד ענבל דרור, פרקליטות מחוז ירושלים

 

הצד השלישי

 

 

 

 

 

פסק דין

 

הגעתי לכלל מסקנה לפיה דין התובענה להידחות על הסף מחמת התיישנות, כפי שהתבקש בבש"א 3555/05, ולהלן נימוקיי:

 

מבוא

 

1.         ביום 1.7.04 הוגש כתב התביעה המקורי שבתיק דנן, כתב תביעה אשר תוקן במועד מאוחר יותר. במסגרת ההחלטה בבקשה לתיקון כתב התביעה (בש"א 3388/05) התרתי לתובעים, לבקשתם, להפסיק את התובענה כנגד הנתבעת מס' 1.

כתב התביעה המתוקן עוסק במעשים ובמחדלים המיוחסים לעובדי הנתבע מס' 2 (להלן -"הנתבע"), שאירעו בתקופה שהחלה ביום 1.3.85 והסתיימה ביום 6.9.85. על-פי הנטען, התובע מס' 1 (להלן – "התובע") הופנה לקבלת טיפול במרפאה של המרכז הקהילתי לבריאות הנפש באזור צפון בירושלים, מרפאה המוחזקת והמנוהלת על ידי הנתבע.

תחילה טופל התובע על ידי ד"ר איציקסון (מיום 6.2.83 ועד ליום 1.3.85). לטענת התובע, הוא אובחן כסובל מפרנויה. לאחר שד"ר איציקסון חדל לטפל בתובע והופסק הטיפול התרופתי שקיבל, חלה הרעה במצבו. למרות בקשתו להוסיף ולקבל טיפול תרופתי, טיפול כזה לא ניתן לו, ואף בקשתו להיפגש עם פסיכיאטר לא נענתה, על-פי הטענה. התובע הופנה לטיפול פסיכולוגי, ובפגישה עם מנהל המרפאה (ד"ר גרינברג) הופנה התובע לרופא פרטי, אם ברצונו להתקבל אצל פסיכיאטר. לטענת התובע, הוא שב וקיבל טיפול תרופתי, לראשונה לאחר תום הטיפול בו על ידי ד"ר איציקסון, רק ביום 9.9.85.

התובע טוען, כי כתוצאה מהטיפול הרשלני שניתן לו על ידי עובדי הנתבע במהלך שנת  1985, חלה החמרה במצבו הבריאותי, כאשר כתוצאה ממנה הוא פוטר מעבודתו כמנהל חשבונות בחודש פברואר 1986. כתוצאה מההתדרדרות במצבו, איבד התובע שליטה על מעשיו וביום 6.9.85 שפך מים רותחים על רעייתו, התובעת מס' 2 (להלן – "התובעת"). התובעת מצדה, מייחסת לנתבע אחריות לנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהמעשה הנ"ל של התובע.

 

2.         לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר סרג'יו מרצ'בסקי. כפי שצוין בחוות הדעת, המומחה התבקש לבחון את טיבו ואופיו של הטיפול שקיבל התובע בתקופה מוגדרת, מיום 1.3.85 ועד ליום 6.9.85. המומחה הגיע למסקנה, כי הטיפול שניתן לתובע היה "בלתי מקצועי, רשלני, לא מקובל על-פי כל מתכון מקצועי אשר היה קיים באותה תקופה ויש לראות את הטיפול הרשלני כאחד הגורמים העיקריים אשר תרמו לתקיפת אישתו ...".

אגב, המומחה מתח ביקורת גם על הטיפול שניתן לתובע על ידי ד"ר איציקסון, בתקופה שקדמה לתקופה אליה מתייחס כתב התביעה. נראה, כי טיעון מרכזי של המומחה מתייחס להפסקת הטיפול התרופתי במקביל לחילופי המטפלים בתובע ולטיבו הלקוי, לדעתו, של הטיפול הפסיכוטרפי שהחליף את הטיפול התרופתי.

 

3.         בכתב התביעה המתוקן התייחסו התובעים לטענת ההתיישנות שהועלתה על ידי הנתבע בכתב הגנתו המקורי. בסעיף 46 לכתב התביעה המתוקן נטען כי התביעה לא התיישנה, וזאת בהתבסס על מספר נימוקים:

 

א.         אין להביא בחישוב תקופת ההתיישנות את התקופה שבה היה התובע חולה נפש, כקבוע בסעיף 11 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן – "החוק").

 

ב.         במקרה דנן חלה הוראת סעיף 8 לחוק, שכן: "נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התובענה", ורק בשנת 1998, כאשר פנה בתביעה לבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (ת"ק 2341/98), תביעה שנמחקה בסופו של דבר על ידי בית המשפט, היתה לו "ידיעה כלשהי על אפשרות קיומן של העובדות המהוות את עילת התובענה" (סעיף 46(ד)(1) לכתב התביעה המתוקן).

עוד נטען, כי למעשה גם כיום לא ניתן לייחס לתובע "ידיעה" בדבר קיומן של העובדות הנ"ל, וידיעתו כיום מקורה אך בחוות דעתו של ד"ר מרצ'בסקי. עד למתן חוות דעת זו, לא היתה לתובע ידיעה בדבר העובדות המבססות קיומו של קשר סיבתי רפואי-עובדתי בין אופי הטיפול שניתן לו בשנת 1985 לבין ההחרפה במצבו הבריאותי, ההתפרצות בגדרה תקף את התובעת והנזק שנגרם לתובע כתוצאה מההחרפה האמורה.

 

ג.          אין להביא במנין תקופת ההתיישנות את פרק הזמן משנת 1998 ועד למועד הגשת התביעה דנן, שכן התובע נקט בפרק זמן זה ב"פעולות משפטיות", על מנת לפעול כנגד הנתבע. בהקשר זה מפנה התובע להוראת סעיף 15 לחוק.

התובע לא חזר על טיעון זה בהמשך, בגדרו של הדיון שהתקיים בבקשת הנתבע לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, ואכן אין כל בסיס לטענה האמורה.

 

יצוין, כי חלק מהטיעונים הנ"ל אינם יכולים להועיל לתובעת, שכן אין כל טענה שסבלה ממחלת נפש. בנוסף, כפי שנראה להלן, לתשובה לבקשת הנתבע לדחיית התביעה על הסף (בש"א 3555/05), צורף אך תצהירו של התובע ואין בו משום ראיה לענין מצב מודעותה של התובעת באשר לעובדות המקימות את עילת התביעה. לפיכך ספק אם מצויה לפני תשובה ראויה מטעם התובעת לבקשה האמורה. מכל מקום, לנוכח התוצאה אליה הגעתי, אין חשיבות רבה לענין זה.

 

4.         בקשת הנתבע לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות (בש"א 3555/05) הוגשה עוד בטרם תוקן כתב התביעה. לאחר תיקון כתב התביעה, ומיקוד טענותיהם של התובעים במה שהתרחש במהלך התקופה שבין חודש מרץ 1985 לבין חודש ספטמבר 1985, תוקנה הבקשה לדחיית התביעה מחמת התיישנות. לבקשה מתוקנת זו השיבו התובעים בכתב והנתבע השיב לתשובה. לתשובת התובעים צורף תצהיר התובע ובא כוח הנתבע לא עמד על חקירתו, מבלי שתהיה בכך הודאה באמור בתצהיר.

בתשובת התובעים לבקשה הנ"ל, הם חזרו, בהרחבה וביתר פירוט, על הטענות העיקריות בסוגיית ההתיישנות, כפי שאלה נטענו בכתב התביעה המתוקן.

 

5.         להשלמת התמונה יצוין, כי הנתבע שלח הודעה לצד שלישי למדינת ישראל. הצד השלישי הצטרף לטענות הנתבע בדבר התיישנות התובענה.

 

דיון

 

6.         על פני הדברים, אכן נראה שהתובע סובל מבעיות נפשיות. מסקנה זו אף נתמכת, לכאורה, באמור בחוות הדעת הרפואית שצורפה לכתב התביעה.

ואולם, גם אם ניתן יהיה לבסס ממצא כאמור, אין די בכך על-מנת שהתובע יוכל "ליהנות" מהארכת תקופת ההתיישנות על יסוד הוראת סעיף 11 לחוק. אגב, מתקבל הרושם כי התובעים השליכו את עיקר יהבם על הוראת סעיף 8 לחוק, אליה נדרש בהמשך, ובטיעונם הקצר ביחס לסעיף 11 לחוק אין התמודדות ממשית עם טענות הנתבע בנדון.

כפי שנטען על ידי הנתבע בבקשתו, אין די בהוכחת קיומה של מחלת נפש, אלא יש להוכיח כי התובע "לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי" עד שנדרש מינוי אפוטרופוס. הוכחה שכזו, ולו הוכחה לכאורה, לא הובאה על ידי התובע במענה לבקשה לדחיית התביעה. פשיטא שהוכחה כאמור אינה יכולה לבוא אלא בדרך של צירוף חוות דעת מומחה רפואי לכתב הטענות של התובע, שכן מדובר ב"ענין שברפואה" (תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). גם בחוות דעתו של ד"ר מרצ'בסקי לא נאמר שהתובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת מחלתו, עד שהיה צורך למנות לו אפוטרופוס (ראו: ע"א 139/66 בנבנישתי נ' קצין התגמולים, פ"ד כ(3) 256, בעמ' 258).

די באמור לעיל כדי לדחות את הטיעון המבוסס על הוראת סעיף 11 לחוק. אין לפני כל נתון ממנו ניתן להסיק שהתובעים, או מי מהם, לא היו מסוגלים לממש את זכויותיהם המשפטיות מחמת שלא היו יכולים לדאוג לענייניהם. יתרה מכך, אף לא נטען כי אלה היו פני הדברים.

למעלה מהדרוש אציין, כי מהחומר שצורף על ידי התובעים לכתב התביעה המתוקן ולתשובתם לבקשה בבש"א 3555/05 עולה דווקא המסקנה ההפוכה. כפי שכבר הוזכר, בשנת 1998 הגיש התובע תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות, תביעה שכללה את אותן הטענות הנטענות עתה. בתביעה זו (נספח טז(1) לכתב התביעה המתוקן), נטען, כי בתחילת 1985 עזב ד"ר איציקסון את עבודתו במרפאה וכי התובע הופנה על ידי מנהל המרפאה לרופא פרטי. עוד נטען, כי התובע לא זכה לטיפול עד לחודש דצמבר 1985, מצב בריאותו החמיר והוא פוטר מעבודתו. התובע טען בתביעתו הנ"ל כי רשלנות זו בטיפול בו גרמה לו לנזק. נמצא, כי על פני הדברים, בוודאי שבשנת 1998 ידע התובע לדאוג לענייניו.

זאת ועוד, מעיון במסמכים הרפואיים הרבים שצורפו לכתב התביעה עולה, כי התובע מודע היטב לאפשרות הפניה לערכאות משפטיות ולמוסדות אחרים, כמו הלשכה לסיוע משפטי, וכי לא בכל העת מאז שנת 1985 היתה מחלתו פעילה. כך, לדוגמה, נרשם ביום 1.7.90 על ידי ד"ר שיינפלד, הרופאה המטפלת, כי אין סימנים למחלה חריפה וכי המחלה הפסיכוטית הפרנואידית מצויה ברמיסיה (נספח ט(13) לכתב התביעה). בגיליון רפואי מיום 29.8.89 נרשם, כי התובע "מאד עסוק במה שלא בסדר אצל אחרים, במשפטים, במכתבים" (נספח ט(11)). בגיליון רפואי מיום 22.5.90 (נספח ט(12)) נרשם, כי אין סימני מחלה פעילה, וברישום מיום 26.6.90 (שם), נרשם כי התובע "התייעץ בקשר למשפט". בתרשומת מיום 5.3.91 (נספח ט(14)) נרשם, כי התובע "עסוק בצורה כפייתית עם המשפטים המתנהלים כעת נגד ביטוח לאומי".

נמצא, כי גם אם יכולתו של התובע היתה מוגבלת עקב מצבו הבריאותי, לא ניתן להגיע למסקנה שלא היה יכול לדאוג לענייניו, ומכאן שאין הוא יכול להתבסס על הוראת סעיף 11 לחוק.

 

7.         הטענה המרכזית שבפי התובעים מבוססת על הוראת סעיף 8 לחוק שזה לשונה:

 

"נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התובענה, בנסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

 

הטענה העיקרית המבוססת על ההוראה הנ"ל היא, כי גילוי הקשר הסיבתי בין טיבו הרשלני של הטיפול שניתן לתובע בשנת 1985 לבין הנזק שנגרם לו, מחייב תובנה רפואית-מדעית, שלא היתה לתובע, במיוחד בהתחשב במצבו הנפשי, אך גם לא היתה יכולה להתקיים אצל אדם סביר שאינו מומחה רפואי.

בתשובה לבקשה לדחיית התובענה מחמת התיישנות נטען על ידי התובעים, כי עד ליום מתן חוות הדעת שצורפה לכתב התביעה לא ידע התובע לאשורן את מלוא העובדות המהוות את עילת התביעה, ובראש ובראשונה את העובדות המבססות קיומו של קשר סיבתי בין התרשלות עובדי הנתבע לבין הנזק.

בסתירה מסוימת לטענה הנ"ל, לפיה רק עם הגשת חוות הדעת הרפואית נודעו לתובע העובדות האמורות, מוסיפים התובעים וטוענים, כי רק במהלך שנת 1988 התגלה לתובע "קצה חוט" בדבר קיומו של קשר סיבתי בין הטיפול שניתן לו בשנת 1985 לבין הנזק, ומאז שנת 1998 אכן עסק התובע, באינטנסיביות רבה ואף באובססיביות, בבירור ענין זה, לרבות פניות חוזרות ונשנות ללשכה לסיוע משפטי (ובכלל זה הגשת ערעור לבית המשפט על החלטות הלשכה).

התובעים מוסיפים וטוענים, כי, ככלל, יש להרחיב את הכלל הקבוע בסעיף 8 לחוק ("כלל הגילוי") גם למצב בו קיים קושי אובייקטיבי בהשגת חוות דעת רפואית, כמו במקרה דנן, כאשר קושי זה נובע מקשיי התקשורת של התובע הסובל מבעיה נפשית.

 

8.         בטרם אתייחס לטיעון האמור, וכיוון ששני הצדדים הזכירו את הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], יצוין, כי להוראה זו אין תחולה בענייננו, לנוכח הטענה לפיה העובדה שנעלמה מעיני התובע התייחסה לקיומו של קשר סיבתי כאמור, ולא מדובר במצב של גילויו המאוחר של הנזק (הנזק התגלה בסמוך, שכן אז התרחש האירוע של תקיפת התובעת ואז פוטר התובע, לדבריו, מעבודתו). כאשר מדובר בגילוי מאוחר של העובדות המבססות קשר סיבתי, חלה אך הוראת סעיף 8 לחוק, אשר במובחן מהוראת סעיף 89(2) לפקודה הנ"ל, אינו קובע גבול עליון להתיישנות (ראו דיון בסוגיה זו בע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב חב' לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535, במיוחד בעמ' 552, סעיף 17 לפסק הדין).

 

9.         אין לקבל את הטענה שעד למועד קבלת חוות דעתו של ד"ר מרצ'בסקי  "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה", ולו מהטעם שעוד בשנת 1998 (וחוות הדעת היא משנת 2004) עמד התובע על קיומו של קשר סיבתי בין הטיפול שניתן לו לאחר עזיבתו של ד"ר איציקסון לבין נזקיו.

יתרה מכך, אין מדובר במצב שבו רק מומחה יכול לעמוד על קיומו של קשר סיבתי, שכן נטען בעיקרו של דבר לאי-מתן תרופות, בניגוד למצב הקודם. אין צורך בהכשרה מיוחדת כדי לעמוד על אפשרות, ולו ראשונית ותיאורטית, של קיום קשר בין החמרת המצב הרפואי לבין הפסקה במתן תרופות. אכן, די במודעות לקיומו של "קצה חוט" הקושר מבחינה רפואית בין המעשה או המחדל של המזיק לבין הנזק (ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב חב' לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857, בעמ' 866). "קצה חוט" זה התגלה לתובע, ללא ספק, כבר בשנת 1998, ולא הובא כל נימוק טוב מדוע לא היה יכול להתגלות לתובע עוד קודם לכן.

אם לא די בכך, הרי שמהגרסה הכלולה בכתב התביעה עולה, כי התובע לא היה מרוצה בזמן אמת מהפסקת הטיפול, "התעקש" לקבל טיפול (סעיף 14 לכתב התביעה המתוקן), ורק בסוף חודש מאי 1985 "נשאו מאמציו פרי" והוא נפגש עם מנהל המרפאה (סעיף 15 לכתב התביעה המתוקן). זהו תיאור מובהק של אדם החש שאין מטפלים בו כראוי, עד כי בשלב מסוים הוא ניגש למרפאה "במצב נפשי ירוד כשידיו רועדות, והוא ביקש ממש בצעקות לקבל טיפול תרופתי, ברם – ללא הועיל" (סעיף 17 לכתב התביעה המתוקן).

בהתחשב בכך שזו הגירסה העובדתית אשר הניח התובע בבסיס תביעתו, כיצד ניתן לקבוע שרק בשנת 1998 נעשה התובע מודע לכך שלא קיבל טיפול ראוי וכי ענין זה גרם לו לנזק. התוצאות הלא טובות, לשיטת התובע, של השינוי בטיפול, היו ברורות לתובע בזמן אמת, כפי שעולה מכתב התביעה עצמו.

זאת ועוד, חובה על הניזוק לנקוט ב"זהירות סבירה" כדי לעמוד על העובדות המהוות את עילת התובענה. הניזוק אינו יכול לשבת באפס מעשה לתקופה בלתי מוגבלת עד שמאן-דהוא יפנה את תשומת לבו לאפשרות של קיום קשר סיבתי בין נזקו לבין מעשיו ומחדליו של המזיק. ראינו כי התובע היה מודע בשנת 1998 לקיומו של קשר סיבתי כאמור. לדבריו, היה זה בנו שהסב את תשומת לבו לכך. ואולם, בתצהירו של התובע אין כל הסבר מדוע לא היה יכול להיעשות מודע לדבר קודם לשנת 1998. לא יתכן שתקופת ההתיישנות תוארך עד אשר באקראי תוסב תשומת לבו של הניזוק לקיומו של קשר סיבתי.  ברור שמה שהתובע נעשה מודע לו בשנת 1998, היה יכול להתברר על ידו עוד קודם לכן.

בכך שונה המקרה דנן מהענין שנדון בת"א (מחוזי-חי') 530/98 בשארי נ' פלרם מפעל למוצרי פלסטיקה (פורסם ב"דינים"), עליו מסתמכים התובעים, שכן בפרשה הנ"ל הניזוק נקט מיד עם אבחון מחלתו בפעולות שאדם סביר היה נוקט בהם לבירור גורמי המחלה, ובאותו ענין אכן נדרשה מומחיות מיוחדת כדי לאתר גורמים אלה, עד שרק עם קבלת חוות דעת מומחה ניתן היה לומר שהניזוק נעשה מודע לקיומו של קשר סיבתי. בענייננו, מה שעשה התובע בשנת 1998 היה יכול, וצריך, לעשות קודם לכן. ודוק – העובדה שהתובע סבל, לפחות מפעם לפעם, ממחלת נפש, אינה צריכה לשנות מהמסקנה האמורה, שכן הנפקות שהיתה יכולה להיות למצב הנפשי רלוונטית רק במסגרת הטענה שחלה הוראת סעיף 11 לחוק. משלא ניתן לקבוע שהתובע לא היה יכול לדאוג לענייניו, אין מקום להתחשב במצבו הנפשי בהקשר של בחינת מודעותו לעובדות המקימות את עילת התביעה.

ראינו כי התובע עוסק, אולי אף באובססיביות ואולי גם כתוצאה ממצבו הנפשי המעורער, במימוש זכויות ובעמידה עליהן. אין מדובר באדם פסיבי בנושאים אלה. גם נתון זה תומך במסקנה לפיה אין ממש בטענה כי לפני שנת 1998 (או לפני קבלת חוות הדעת של ד"ר מרצ'בסקי) לא היה התובע יכול לעמוד על עובדת קיומו של קשר סיבתי "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן", כדרישת סעיף 8 לחוק. אם נקבל טענה זו של התובע, נמצאנו מאריכים עד ללא גבול את תקופת ההתיישנות בכל מקרה בו הדיוט אינו עומד בעצמו על קיומו של קשר סיבתי בין, למשל, טיפול רפואי שקיבל, לבין נזק גוף שנגרם לו. אין מנוס מחיוב הניזוק לנקוט בפעולות סבירות לבירור סוגיה זו, אחרת יימצא המזיק בסיכון שייתבע כעבור זמן רב מאד ממועד האירוע. 

אגב, התובע גם לא נתן הסבר ממשי לכך שרק בשנת 2004 עלה בידו לקבל לידיו חוות דעת מומחה. אכן, התובע פעל רבות לקבלת חוות דעת כאמור במסגרת הלשכה לסיוע משפטי, אך בסופו של דבר התקשר עם עורך דין ובעזרתו התקבלה חוות הדעת שצורפה לתביעה. בהערת אגב יצוין, שנראה כי חוות הדעת שניתנו במסגרת ההליך שהתנהל בלשכה לסיוע משפטי לא תמכו בעמדת התובע, כפי שמסתבר מהאמור במכתב הלשכה לסיוע משפטי שצורף כנספח יא' לתשובת התובעים, ממנו עולה, כי המומחה פרופ' טיאנו חיווה דעתו באופן שאין בו כדי לתמוך בטענות התובע.

העיקר הוא, שלא ניתן כל הסבר ממשי מדוע מה שנעשה על ידי התובעים בשנת 2004 לא היה יכול להיעשות על-ידי מי מהם קודם לכן, בתוך תקופת ההתיישנות, גם בהתחשב בקשייהם האובייקטיביים של התובעים. אותם צעדים שננקטו בשנת 2004, כאשר נעשתה פניה לפרקליטם הנוכחי של התובעים, היו יכולים, וצריכים, להינקט קודם לכן, ולא ניתן הסבר מדוע לא ננקטו.

 

סיכום

 

10.       התוצאה היא שדין התביעה להידחות מחמת התיישנות. המעשים והמחדלים המיוחסים לנתבע ולעובדיו אירעו כ-19 שנה לפני מועד הגשת התביעה. לא שוכנעתי כי מדובר במצב בו יש הצדקה לאפשר לתובעים ליהנות מהוראות הסעיף 8 או 11 לחוק.

 

משנדחתה התביעה על הסף פוקעת גם ההודעה לצד השלישי.

 

התובעים יישאו בהוצאות הנתבע, לרבות שכר טרחת עורך דין, בסכום כולל של 5,000 ש"ח להיום ובתוספת מע"מ. אין צו להוצאות בגדר ההודעה לצד השלישי.

 

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

 

ניתן היום, כ"ח בניסן תשס"ו (26 באפריל 2006), בהעדר הצדדים.

 

 

צבי זילברטל, שופט