בבית המשפט העליון

 

מ"ח 6483/01

 

בפני: כבוד הנשיא א' ברק

 

המבקש: רענן שפק

 

נגד

 

 

המשיבה: מדינת ישראל

 

בקשה למשפט חוזר

 

 

בשם המבקש: בעצמו

 

בשם המשיבה: מר אליקים רובינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה

 

 

 

החלטה

 

בקשה לקיום משפט חוזר על פי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-.

 

1. נגד המבקש הוגש כתב אישום לבית משפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת.פ.ח. 145/94), בו הואשם כי רצח בכוונה תחילה את אשתו, עמה היה מסוכסך, גב' שרה גרנית (להלן: המנוחה). נסיבות המקרה, כמפורט בכתב האישום, היו כי המבקש ארב לאשתו ביום 24.3.94 סמוך לביתה כשהוא מצוייד במוט ברזל. כשיצאה מביתה, המבקש הגיח מהמארב, התנפל על המנוחה וחבט בראשה ובפניה עם המוט בחוזקה, מספר רב של חבטות. המנוחה התמוטטה מעוצמת החבטות ונפלה על הרצפה. המבקש המשיך לחבוט בה במוט בהיותה שכובה על הקרקע, ומנע משכנים שהזדמנו למקום מלהגיש לה עזרה. כתוצאה מחבלות קשות אלו נגרם מותה של המנוחה.

 

2. במסגרת הליכי מעצרו של המבקש, ולבקשת הסניגור, בית המשפט הורה על ביצועה של בדיקה פסיכיאטרית למבקש, שתערך על ידי הפסיכיאטר המחוזי. בסיכומה של חוות דעת פסיכיאטרית זו, נקבע כי המבקש כשיר לעמוד לדין. לאחר קבלת חוות דעת זו, ביקש בא כוח המבקש כי המדינה תעמיד לרשות המבקש מימון לשם קבלת חוות דעת נוספת מפסיכיאטר פרטי. בית המשפט, בדחותו הבקשה, הבהיר כי בא כוח המבקש יוכל לשוב ולפנות לפסיכיאטר המחוזי לליבון הסוגיות ולבקשו לערוך בדיקה נוספת למבקש, אפילו בתנאי אשפוז. בהחלטה אחרת בנושא, בעקבות בקשה חוזרת של הסנגור, בית המשפט הדגיש כי בנסיבות המקרה הפסיכיאטר המחוזי פעל כמומחה מטעם בית המשפט, ולא מטעם התביעה, על כן אין חשש כי חוות דעתו מוטה.

 

3. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים א' א' לוי, ד' ברלינר ונ' ישעיה) הרשיע את המבקש ברצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין), וגזר עליו עונש של מאסר עולם. בהכרעת דינו, בית המשפט דחה את טענת ההגנה לפיה המבקש פעל בעת המעשה מתוך אוטומטיזם שפוי, זאת על פי חוות הדעת הפסיכיאטרית ומהערכתו התנהגות העותר במהלך האירוע.

 

4. על פסק הדין הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה (ע"פ 6424/94). המבקש יוצג על ידי סניגור מהסניגוריה הציבורית. בית המשפט (כבוד המשנה לנשיא השופט ש' לוין והשופטים י' קדמי וע' ר' זועבי) דחה את ערעורו (ביום 23.8.99), אשר התבסס בעקרו על חוות דעת פסיכיאטרית חדשה - שבוצעה באופן פרטי במימון הסנגוריה הציבורית. בית המשפט קבע, כי לא היה פגם בכך שבית המשפט המחוזי לא הורה על בדיקת המבקש על ידי פסיכיאטר פרטי במימון המדינה, שכן לא הוכחה "נחיצותה" בנסיבות העניין. המבקש לא פנה שנית לפסיכיאטר המחוזי, וכן לא ביקש לחקור את הרופאים שערכו את חוות הדעת הבסיסית. זאת ועוד, בית המשפט דחה את בקשת המבקש להגיש את חוות הדעת הפסיכיאטרית הפרטית כראיה חדשה בשלב הערעור. בית המשפט ציין, כי משזנח בא כוח המבקש את מסלול ההגנה שבבסיסו עריכת בדיקה פסיכיאטרית נוספת בפני הערכאה הראשונה (זאת בעיקר כשממילא אין המדובר בממצא מדעי מוחלט), הרי לא ניתן במסגרת הערעור להחזיר את הגלגל אחורנית, ולנהל מחדש את מסלול הגנתו של המבקש.

 

5. המערער עתר לקיום דיון נוסף בעניינו (דנ"פ 7594/99). ביום 25.5.2000, דחיתי את עתירתו, מהטעם כי לא היה בטענות העותר כדי לעורר עילה לקיומו של דיון נוסף. טענות המבקש עסקו, בעיקר, באופן בו הפעיל בית המשפט המחוזי את שיקול דעתו בדחותו את בקשת המבקש למימון חוות דעת פסיכיאטרית נוספת. בנוסף, טען לעניין דחייתו של בית משפט זה את טענותיו בגין זכותו להבאת ראיות שיוכיחו כי חלה עליו הוראה עונשית מקלה, אשר קודם לכן לא עמדה לו. טענותיו אלו של המבקש היו ערעוריות בטיבן, ולא היה בהן כדי להצביע על הלכה קשה, חשובה או חדשה אשר עומדת בסתירה להלכות קודמות של בית משפט זה, המצדיקה קיומו של דיון נוסף, כקבוע בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- (להלן: חוק בתי המשפט). החלטתי זו התבססה, בין השאר, על קביעתו של בית משפט זה בערעור, לפיה תוצאת זניחת מסלול הגנת המבקש בפני בית המשפט המחוזי לעריכת בדיקה פסיכיאטרית פרטית, לא הובילה לקיפוח הגנתו של המבקש.

 

6. המבקש הגיש עתירות אסיר לבית המשפט המחוזי תל אביב-יפו, בהן הלין על כך כי רשויות שירות בתי הסוהר אינן מאשרות לו יציאה לחופשה (עע"א 1037/01 ועע"א 1038/01). בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ד' בר-אופיר) דחה את עתירותיו (ביום 18.3.2001), מהטעם כי לא נפל פגם בשיקולי שירות בתי הסוהר המונעים את יציאתו. בית המשפט ביסס החלטתו זו על סמך החומר החסוי שהונח בפניו, אשר פורטו בו "שיקולים כבדי משקל שנידונו ונבחנו באורח ענייני ומקצועי". הואיל והחומר המקצועי נשאר חסוי, נמנע בית המשפט מלדון במכלול הפרטים שהובאו בפניו לצורך בחינת סבירות השיקולים. בנוסף, בית המשפט קבע, כי אכן אין יסוד חוקי לאפשר למבקש לצאת לחופשה, שכן עילת בקשתו לחופשה איננה נכנסת בגדר האירועים בהם ניתן להוציא אסיר תחת אבטחה, כקבוע בפקודות נציבות שירות בתי הסוהר.

 

7. ביום 29.5.2001 פנה המבקש ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה כי ייערך בעניינו משפט חוזר. המבקש, אשר אינו מיוצג על ידי עורך דין, טוען בבקשתו כי נגרם לו עיוות דין בשל מחסור באמצעים כלכליים. בנוסף, המבקש סבור כי מהחומר שהניח שירות בתי הסוהר בפני בית המשפט המחוזי בעתירות האסיר ניתן ללמוד על סברתו כי הוא בעל בעיות באישיותו, בעטיין נמנעת יציאתו לחופשה. לטענתו, קביעה זו עומדת בסתירה לחוות הדעת הפסיכיאטרית וקביעת בית המשפט המחוזי בעניין כשירותו לעמוד לדין בגין ביצוע עבירת הרצח, ועל כן קיומה עשוי להוביל עתה לשינוי תוצאות המשפט הפלילי - בו נקבע כי הוא כשיר לעמוד לדין וכי התקיימה בו מחשבה פלילית בעת ביצוע העבירה.

 

8. היועץ המשפטי לממשלה, בחוות דעתו שהוגשה ביום 20.8.2001, מתנגד לבקשה. ראשית, לטענתו, לא נגרם למבקש עיוות דין. בית המשפט נדרש מספר פעמים לטיבה של חוות הדעת שהוכנה על ידי הפסיכיאטר המחוזי, וקבע כי היא נעשתה ביסודיות, בצורה מאוזנת - שכן הוזמנה מטעם בית המשפט ולא מטעם אחד הצדדים, וכי אין סיבה לפקפק ברצינותה. זאת, בייחוד כאשר לא הוצגה ראשית ראיה לקיומו של ליקוי נפשי במבקש. בנוסף, היועץ המשפטי לממשלה טוען בהקשר זה, כי בית המשפט הבהיר לסנגור כי יוכל לפנות שוב לפסיכיאטר המחוזי על מנת ללבן עמו את הסוגיה וכדי לנסות לשכנעו להכין חוות דעת נוספת בעניינו של המבקש. אולם, חרף הבהרה זו, בחר הסנגור שלא לפעול בדרך זו ולא פנה בשנית אל הפסיכיאטר המחוזי. עוד מדגיש היועץ המשפטי לממשלה, כי החלטתו של בית המשפט המחוזי התבססה על כך שלא הוכחה "נחיצותה" של חוות הדעת הפסיכיאטרית הנוספת. החלטה זו אושרה מאוחר יותר בפסק דינו של בית משפט זה בערעור, אשר קבע כי לא קופחה הגנתו של המבקש ואף דחה בקשה להגשת חוות דעת פסיכיאטרית פרטית כראיה נוספת. שנית, המשיב סבור, כי אין בהחלטת בית המשפט בעתירות האסיר כדי להשפיע על הקביעות המוקדמות בעניין כשירות המבקש לעמוד לדין ועל קביעת אחריותו הפלילית. זאת, מאחר והשיקולים ובעיות האישיות אשר הנחו את רשויות שירות בתי הסוהר בעניין מסוכנות המבקש ביציאתו לחופשות כאסיר, שונים מהשיקולים המנחים אותו בקביעת כשירות נאשם לעמוד לדין.

 

9. לאחר שעיינתי בחומר שלפני בטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות. סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט מפרט את העילות לקיום משפט חוזר. לשון סעיף 31(א) האמור קובעת כי:

 

"31(א). נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך יקיים משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

 

...

 

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

 

...

 

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין."

 

 

10. במקרה שלפני, המבקש סומך בקשתו על מספר אדנים. ראשית, כי נגרם לו עיוות דין בשל העדר אמצעים כלכליים מספקים, ככל הנראה למימונה של חוות דעת פסיכיאטרית פרטית בהליכים בפני בית המשפט המחוזי. שנית, כי בעמדת שירות בתי הסוהר הנוכחית - הנוגעת למניעת יציאתו לחופשות מהכלא, ומבוססת לדעת המבקש על עמדת שירות בתי הסוהר כי אישיותו פגומה - יש כדי לשנות את תוצאת המשפט לטובתו, במובן שהיא עשויה לשנות את קביעת בית המשפט המחוזי באשר לכושרו לעמוד לדין.

 

11. ביסוד הסמכות למשפט חוזר, מונח האיזון בין שני ערכים. האחד, הוא הצורך בהבטחת מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם. (ראו: ש.ז. פלר "הרהביליטציה: מוסד משפטי מחוייב המציאות" משפטים א (התשכ"ח) 497, 503). השני, הינו עקרון סופיות הדיון. אינטרס הציבור הוא, כי להתדיינות המשפטית - לרבות ההתדיינות הפלילית - יהיה סוף. הפסיקה צריכה להיות יציבה ובתי המשפט צריכים להיות פתוחים לשרת את ענייניהם של נאשמים אחרים, הממתינים לבירור משפטם (השוו: מ"ח 6148/95 משה עזריה נ' מדינת ישראל פ"ד נא(2) 334, 354, להלן: פרשת עזריה; מ"ח 1888/01 משה כהן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). איזון זה, המונח ביסודו של סעיף 31(א) לחוק, מוביל לכך שמשפט חוזר הוא החריג ולא הכלל. אין הוא "ערעור נוסף" (ראו: מ"ח 7929/96 קוזלי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד נג(1) 529, 560. להלן: פרשת קוזלי) והוא מותנה בהתקיימותן של אחת מהעילות המנויות בסעיף 31(א) כאמור.

 

12. במקרה דנן, במידע החסוי שהוצג בפני בית המשפט המחוזי בעתירת האסיר בנוגע ליציאתו לחופשות, אין את אותו ה"פוטנציאל" כדי להוביל למסקנה כי הוא עשוי לשנות את תוצאות המשפט לטובת המבקש, כקבוע בסעיף 31(א)(2) (השוו: פרשת קוזלי, בעמ' 561; פרשת עזריה, בעמ' 359-360). בנסיבות העניין, שיקולי קביעת כשירות לעמידה לדין ולנשיאה באחריות פלילית של נאשם, שונים הם משיקוליו של שירות בתי הסוהר בהערכת מסוכנות אסיר המבקש לצאת לחופשה. ביסודם של שיקולי הכשירות לעמוד לדין ולשאת באחריות הפלילית יבחנו, בין השאר, כושרו של הנאשם להבחין בין מותר ואסור; מהלך חשיבתו; קיומן של הזיות או מחשבות שווא ועוד. ואכן, בית המשפט המחוזי, בקובעו כי המבקש כשיר לעמוד לדין, שקל את כל אלו, את חוות הדעת הפסיכיאטרית המאוזנת שהוכנה על המבקש, את נסיבות העניין ואת התרשמותו מהמבקש. מסקנותיו בעניין זה, אינן מובילות לשלילת הקביעה המאוחרת, לפיה המבקש - הכשיר לעמוד לדין - אינו מתאים ליציאה לחופשה מהמאסר, בשל מסוכנותו. שיקוליו של שירות בתי הסוהר באשר למידת מסוכנות המבקש אם יצא לחופשה מהכלא הם שיקולים ענייניים ומקצועיים, הנבדלים מהשיקולים אשר הנחו את בית המשפט בקביעת הכשירות לעמוד לדין. על כן, אין בעמדת שירות בתי הסוהר באשר ליציאת המבקש לחופשות, ולו לכאורה, את אותו ה"פוטנציאל" העשוי להוביל לשינוי תוצאת המשפט בכלל, וקביעה בעניין כשרות המבקש לעמוד לדין, בפרט.

 

13. לגבי טענת המבקש לפיה נגרם לו "עיוות דין", הרי לגבי עילה זו פסקנו בעבר כי:

 

"לבחינתה של עילה זו, על הנשיא להשקיף 'במבט-על' על מלוא חומר הראיות - המקורי והנוסף - ולשאול עצמו, אם על פי השקפתו שלו, קיים חשש של ממש כי בהרשעת המבקש נגרם עיוות דין" (פרשת עזריה, בעמ' 362-363).

 

בנסיבות העניין עולה, כי אין חשש של ממש כי נגרם למבקש עיוות דין. בית המשפט המחוזי, כמו גם הערכאות שדנו בפרשה לאחריו, הדגישו כי לא נפל פגם בהחלטה שלא לממן בדיקה פסיכיאטרית פרטית, באשר לא הונחה תשתית ל"נחיצותה", וכי לא קופחה הגנתו של המבקש. בנוסף, בא כוח המבקש אף לא פנה - כפי שהמליץ לו בית המשפט - לפסיכיאטר המחוזי בבקשת בחינה מחודשת של חוות דעתו או לקיומה של חוות דעת חדשה. על כך כי לא נפל עיוות דין באי קיומה של חוות דעת פרטית בפני בית המשפט, ניתן ללמוד גם מדחייתו של בית משפט זה בערעור את בקשת המבקש כי תתקבל כראיה חדשה חוות דעת פסיכיאטרית פרטית שנערכה בינתיים למבקש, במימון הסנגוריה הציבורית.

 

14. בנסיבות העניין, "מבט על" על מלוא החומר אשר עמד בפני בית המשפט, יחד עם החומר הנוסף הנוגע להחלטות בית המשפט בעתירות האסיר שהגיש המבקש, אינו מעלה כי ישנו חשש ממשי כי בהרשעת המבקש נגרם עיוות דין. הלכה היא כי ניהול הליך איננו "חזרה כללית", וכי על הצדדים לכלכל צעדיהם בערכאה הדיונית ללא יכולת להתאים טענותיהם לאחר מכן לפי תוצאות הדיון (ראו: ע"פ 747/86 מיכל הלל ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3)447, 456). אכן, אין זהו אחד מאותם מקרים חריגים, בהם יערך משפט חוזר, שהוא "מוסד מיוחד, המאפשר לבחון נוספות פסק-דין פלילי מקום שהאיזון הראוי בין השאיפה לאמת לבין השאיפה לסופיות הדיון מצדיק זאת" (פרשת עזריה, בעמ' 366).

 

על כן, נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות.

 

ניתנה היום, י"ג בחשון התשס"ב (30.10.2001).

 

ה נ ש י א

_________________

העתק מתאים למקור 01064830.A01 /דז/

נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

 

בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444