1

 

1

 

בתי המשפט

ת"א 735/94

בבית המשפט המחוזי בירושלים

ת"א 736/94

ת"א 1255/96

ת"א 4342/02

כבוד השופטת (בדימוס) יפה הכט

לפני:

 

 

התובע בת"א 736/94

 

 

 

התובעות בת"א 735/94

 

התובע בת"א 1255/96

 

1. חגי יוסף

 

2. טלי יוסף

3. דנה יוסף

4. יפית יוסף

 

5. מוסטפא סרסור

ע"י ב"כ עוה"ד פלדמן אביגדור או מיכאל ספרד

 

6. מוטי בן-עזרא

בעניין:

 

התובע בת"א 4342/02

אלון רום או אהרן הרניק

ע"י ב"כ עו"ד

 

 

 

נ ג ד

 

 

 

מדינת ישראל

באמצעות פרקליטות מחוז י-ם

 

הנתבעת

תמר בר אשר–צבן ומאיה חדד

ע"י ב"כ עו"ד

 

 

פסק דין

 

1.         בארבע תביעות הנזיקין שלפנינו מבקשים התובעים לקבוע, כי הנתבעת (להלן – המדינה), באמצעות הפרקליטות והמשטרה, התרשלה בכך שהביאה למעצרם ולהעמדתם לדין של התובע 1 (להלן – יוסף) התובע 5 (להלן – סרסור) והתובע 6 (להלן – בן-עזרא) באשמת שוד ורצח, וכן התרשלה בכל ההליכים שנוהלו נגדם עד לזיכויים. לטענתם, קמה למדינה חבות בנזיקין כלפיהם, ועליה לפצותם. התובעות 2 עד 4 הן בנותיו של יוסף, המבקשות לפצותן על הנזקים הנגזרים ממעצרו של אביהם והאשמתו ברצח.

 

האירוע

2.         ביום 14.7.91 נרצח ונשדד ישראל דז'לושיצקי ז"ל, בן 77, חלפן כספים בעיסוקו (להלן – המנוח), בדירתו שברח' אוסישקין 4 בפתח תקווה. גופתו נמצאה בסמוך לשעה 15:30 על ידי בתו רחל פרג (להלן – הבת רחל) ובעלה. הבת רחל הגיעה לאחר שהתקשרה טלפונית למנוח מספר פעמים, ומשלא השיב הניחה כי אינו בבית. היא ניסתה לפתוח את הדלת במפתח שברשותה אך הדלת לא הייתה נעולה. מיד עם כניסתה ראתה תמונה קשה של גופת אביה שרועה על הרצפה ובטנו שסועה. בעלה שנכנס בעקבותיה אמר שאין צורך להזמין את מד"א אלא להזעיק את המשטרה. המשטרה ומד"א הוזעקו מדירת השכן וכוחות גדולים הגיעו למקום. רופא מד"א קבע את מותו והגופה הועברה למכון לרפואה משפטית. ממצאי נתיחת הגופה הצביעו על דקירות סכין, וההערכה היא כי שעת הרצח הייתה בין השעות 06:00-10:00 בבוקר. עוד צויין כי המוות הישיר נגרם כתוצאה מחנק על ידי לחיצה על הצוואר.

 

הממצאים בזירת האירוע

3.         על פי הממצאים הראשוניים מזירת האירוע, שתועדה וצולמה, המנוח נמצא כשהוא שוכב על גבו ליד שלולית דם ומגבת תחובה לתוך פיו. בטנו של המנוח הייתה שסועה והוא נחתך גם בחזה, סמוך ללב, בפניו ובידו הימנית. נמצאו כתמי דם על הרצפה ובכל חלקי הדירה, אך לא מחוצה לה. כתמי הדם היו משני סוגים: את האחד ניתן לייחס למנוח ואת השני לאדם ששטף את פצעיו. כתמי הדם מהסוג השני היו פזורים בכל הדירה, ולא נמצאו סימני חיפוש או אי סדר.

בחיפוש אחר כלי הרצח לא נמצא דבר, אולם בחיפוש נוסף שנערך למחרת נמצאה מתחת למזרון מיטתו של המנוח סכין, שעליה סימני דם, והקצה שלה שבור (להלן – הסכין). לדברי הבת רחל, שנכחה בעת החיפוש והכירה את חפציו של המנוח, הסכין לא הייתה שלו, אך נקבע כי שימשה לרצח.

דגימות דם רבות מזירת האירוע, לרבות מהסכין, נשלחו למעבדה הביולוגית להשוואת סוגי הדם. בבקשה צויין כי אם ההשוואה תעלה שני סוגי דם, כי אז יש לדווח על כך בדחיפות כדי לשלוח את הדגימות לבדיקה נוספת. אולם הבדיקות העלו כי מדובר בסוג דם אחד המתאים לסוג דמו של המנוח.

כמו כן נשלחו למעבדה לזיהוי פלילי פריטים שנמצאו בדירת המנוח כמו המשיבון, כרטסת, פנקסי טלפון, שיקים, מטבע זר ועוד, לגביהם התבקשה בדיקת טביעות אצבע. בזירת האירוע נמצאה טביעת נעל.

מחקירת אורחות חייו של המנוח ומחקירת בני משפחתו ומכריו התברר, כי המנוח היה חשדן באופיו ולא נהג לפתוח את דלת ביתו ללא תיאום מראש. מן העובדה שהדלת לא הייתה נעולה, נגזרה הנחה לפיה המנוח הכיר את רוצחו וכי הביקור נעשה בתיאום מראש. חרף חיפושים שנעשו בדירתו מפתח הדירה לא נמצא. על שולחן המטבח נמצאה ארוחת בוקר מוכנה. בכיס מכנסיו של המנוח נמצאו 5,000$ במזומן ובמקומות נוספים בבית נמצאו סכומי כסף רבים בשקלים ובדולרים. לפי דברי הבת רחל היו בדירה גם מטבעות זהב שנעלמו.

מחב' בזק התבקש פירוט שיחות טלפון נכנסות לבית המנוח, אלא שהמידע התקבל באופן חלקי ולא בראשית החקירה, זאת משום שפרטים אודות שיחות טלפון נכנסות למנוי מסויים ניתן היה להפיק אז רק ממרכזות טלפון דיגיטאליות, ואילו ממרכזות אנלוגיות לא הייתה כל דרך להפיק מידע, אלא לאחר סריקת כל אחת מהמרכזות הדיגיטליות ובדיקה בפרק הזמן הרלבנטי אם אחד המנויים המחובר לאותה מרכזת ביצע שיחה אל המנוי הנבדק.

הממצאים והבדיקות לא הניבו קצה חוט שיוביל לחשוד ברצח.

 

צוות חקירה מיוחד (להלן – צח"מ) שמונה, בראשות חגי אריעם, ביצע חקירות רבות ומגוונות, כולל חקירת חשדות שהועלו כנגד אנשים שונים שהכירו את המנוח, נכסיו ועיסוקיו, לרבות חשד בבת רחל ופנייה לבתי החולים בלינסון והשרון, בבקשה לקבל פרטים אודות אנשים אשר הגיעו לטיפול במהלך יום הרצח. החקירות נמשכו כחודש ימים אך נקלעו למבוי סתום.

 

מעצר ראשון של סרסור

4.         בדיקת המשיבון שהיה בבית המנוח העלתה, כי אדם בשם מוסטפא השאיר ארבע הודעות. באחת הזכיר עסקה כספית כלשהי בסכום של 20,000 ₪; בשנייה אמר כי הוא מחפש את המנוח; בשלישית מסר כי הוא נמצא במקום רחוק; וברביעית הודיע כי הוא בביתו.

מוסטפא (הוא סרסור) אותר וזומן לחקירה ביום 18.7.91. סרסור סיפר על היכרותו הקרובה עם המנוח ועל כך שהקשרים ביניהם היו חברתיים ועסקיים. לדבריו, המנוח התקשר אליו בבוקר בו נרצח וביקש להשיג לו 20,000₪.  הוא פירט לחוקרים את סדר יומו ביום הרצח, וביום 25.7.91 מסר הודעה מפורטת יותר, מסר תדפיס בנק הכולל הפקדה ביום הרצח וכן צילום שיק שהופקד בבנק על ידו באותו יום בשעה 10:02.

 חקירה נוספת שנערכה ביום 28.7.91 הקיפה גם את בנו של סרסור ועובדי הבנק. סרסור אף הסכים לבדיקת פוליגרף שנערכה ביום 30.7.91, שבה נקבע כי "לא ניתן להגיע לממצא החלטי, אולם אובחנה מגמה בכיוון אמירת אמת".

לאחר מעצר של 48 שעות הגיעו החוקרים למסקנה, כי אין בידיהם די ראיות כדי לקשור את סרסור לביצוע הפשע והוחלט לשחררו ללא תנאים.

 

בדו"ח מיום 31.7.91 מסכם פקד יוסף שטרום את ממצאי הזירה מיום הרצח שבו אין התייחסות להשערה הראשונית לפיה נמצאו בזירה שני סוגי דם, אלא למידע לפיו מדובר בסוג דם אחד התואם לזה של המנוח.

 

התפנית בחקירה ומעצרם של יוסף, סרסור ובן-עזרא

5.         ביום 14.8.91 בשעה 13:10 התקשר אלמוני לתחנת משטרה, הציג עצמו כחוקר פרטי, לא הזדהה בשמו, ומסר כי במסגרת עבודתו הגיע לידיו מידע העשוי לסייע בחקירת הרצח. הוא מסר מספר רכב מסוג אופל אסקונה בצבע כחול (להלן – הרכב), הרשום על שם אישה זקנה מראש העין אך נמצא ברשותו של חגי (יוסף), שהוא חבר טוב של חלפן הכספים סרסור מכפר קאסם.

ביום 15.8.91 בשעה 10:10 התקשר אדם לתחנת משטרה, בלא להזדהות בשמו, והציג עצמו כחוקר פרטי המטפל בפרשה. לדבריו, ביום הרצח חנה רכב מול ביתו של הנרצח, מול מעבדת האלקטרוניקה השייך לחגי יוסף מאריאל, שהוא חברו של סרסור מכפר קאסם שהיה עצור, וכי האחרון חבר של הנרצח. עוד הוסיף, כי השניים ישבו בכלא בשנת 1983 ומאז הם חברים, כי מדי יום הם יושבים בין השעות 12:00-13:00 במסעדת חירק, וכי ביום שחרורו של סרסור, יוסף נסע למשרדו של עו"ד אברהם אורן והביא את עו"ד עוזיאל כדי לשחרר את סרסור מהמעצר. לדבריו, ייתכן שהשניים קשורים לרצח. האלמוני מסר את מספר הטלפון של יוסף והבטיח להתקשר שוב אם ידע עוד פרטים.

ביום 18.8.91 הגיעו החוקרים לביתו של יוסף, ערכו תשאול ראשוני שהחשיד אותו והוא נעצר ל-48 שעות. בביתו נתפס זוג נעלי ספורט שנשלח לבדיקה, אך לא התאים לטביעת הנעל שנמצאה בזירת האירוע.

במהלך חקירתו של יוסף נבדק הרכב, והתברר כי לא מכבר הוחלף בו הריפוד והותקן בו מזגן חדש. שמו של בן-עזרא עלה במהלך החקירה כמי שרכש את המזגן עבור יוסף. בעקבות כך זומן בן-עזרא לחקירה ביום 25.8.91.

חקירתו של יוסף נמשכה, אליבי שמסר לא היה קוהרנטי ולבסוף מעצרו הוארך.

ביום 1.9.91 חזר האלמוני והתקשר למשטרה, והפעם טען כי הפרטים שמסר קודם לכן הם דברי כזב.

בחקירתו ביום 2.9.91 הודה בן-עזרא, כי הוא האלמוני שהתקשר למשטרה ומסר מידע. בהמשך הסביר זאת בכך ששמע את יוסף וסרסור, עת ישבו במסעדת חירק מתכננים לעשות "מכה" כלשונם, ומכאן הסיק כי הם קשורים לרצח.

ביום 3.9.91 נעצר בן-עזרא שוב והפעם כחשוד במעורבות ברצח. מכאן החל במסירת גרסאות שונות, שבסופן הודה כי סייע לרצח כנהגם של יוסף וסרסור. עוד סיפר בן-עזרא על אדם רביעי שהיה מעורב ברצח, אותו ראה נמלט מהזירה עם דבר מה בידו בעת שיוסף וסרסור הגיעו לרכב בו המתין בן-עזרא, כשידי יוסף מגואלות בדם. בן-עזרא טען תחילה כי הרצח בוצע במוצאי שבת, בסמוך לשעה 20:30. מאז חזר בו בן-עזרא מגרסאותיו חדשות לבקרים, ושוב הודה באמיתותן, וחוזר חלילה.

ביום 7.9.91 סרסור נעצר, נחקר והכחיש כל מעורבות ברצח. לדבריו, מסר אליבי וסירב לשתף פעולה עם החוקרים.

 

בנסיבות הנ"ל הוחלט על הגשת כתבי אישום נגד השלושה.

 

רקע דיוני

6.         ביום 10.10.91 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב כתב אישום נגד סרסור (תפ"ח 505/91), וביום 12.11.91 הוגש כתב אישום נגד יוסף (תפ"ח 517/91). הדיון בעניינם של שניים אלה אוחד. ביום 15.10.91 הוגש כתב אישום נגד בן-עזרא (תפ"ח 573/91).

כל השלושה נעצרו עד לתום ההליכים נגדם על פי החלטה שניתנה ביום 30.12.91, עליה הוגש ערר לבית המשפט העליון, שנדחה.

בן-עזרא, שהודה בחלקו במעשים ואף הפליל את יוסף וסרסור כמי שביצעו את השוד ואת הרצח, עתיד היה להעיד נגדם. לפיכך שמיעת משפטו קדמה לשמיעת משפטם.

 

ביום 17.11.91 בסמוך לאחר פתיחת משפטו של בן-עזרא, הגיש סניגורו הודעה לבית המשפט, שבה פירט גרסת אליבי חדשה של בן-עזרא למעשיו ביום הרצח. גרסה זו כללה פרטים רבים, לפיהם פגש בן-עזרא באותו יום מספר אנשים והיה במספר מקומות, גרסה שנחקרה והופרכה.

 

מידע בדבר מעורבות בן-ארי:

7.         ביום 18.12.91 מסר סניגורו של יוסף לפרקליטות מכתב נושא תאריך 14.12.91, שבו סיפר יוסף כיצד בעודו נתון במעצר שמע משכנו לתא, אבנר כבל (להלן – כבל), שאדם בשם סימון בן-ארי, טכנאי שיניים במקצועו (להלן – בן-ארי), הציע לכבל לפרוץ לבית המנוח, שהנו חלפן עשיר. משסירב, ביצע בן-ארי את המעשה בגפו: הוא הגיע בבוקרו של יום האירוע לדירת המנוח, שדד אותו ורצחו. לאחר מכן נעזר בכבל ובאחיו דרור בטיפול בפציעות בחזהו שנגרמו במהלך האירוע. כבל החיש לעזרתו את שכנתו, איריס סווידמן, אחות במקצועה, שטיפלה בו בשל החשש שטיפול בבית חולים יוביל לדיווח למשטרה.

הסניגור הבהיר, כי כבל יהיה מוכן לסייע למשטרה לחשוף את "הרוצח האמיתי", וכי לא ייעשה שימוש במכתב הנ"ל אלא לאחר שייחתם הסכם עם כבל, שיבטיח את ביטול שני התיקים בגינם הוא עצור, ומתן חסינות לאחיו.

המכתב הנ"ל התקבל בפרקליטות בספקנות, אך הועבר לבדיקת המשטרה, וזו עצרה את בן-ארי. צח"מ שני שמונה בראשות מר מרדכי פלדמן (להלן – מר פלדמן) לא העלה דבר, ועל כן שוחרר בן-ארי ממעצר ביום 8.1.92.

 

8.         במסגרת משפט זוטא דחה בית המשפט את טענות בן-עזרא לענין פסילת הודאותיו.

ביום 24.1.92 ביקש בן-עזרא להיפגש עם חוקריו ולשתף פעולה, בקשה עליה חזר ביום 28.1.92. במהלך פגישתו הציע לשמש עד מדינה בתמורה להסכמת המדינה להסתפק בעונש של ארבע עד חמש שנים, אולם המדינה הסכימה לשמונה עד עשר שנים. באותו מועד מסר בן-עזרא גם עובדות שהיה בהן כדי להפריך את גרסת האליבי של סרסור. לדבריו, לאחר ביצוע השוד פגשו השלושה את מנהל הבנק בקלקיליה, שהיה במכונית סובארו חומה, הוא קיבל לידיו את כספי השוד ובתמורה קיבל סרסור שטר בנקאי. בנוסף, תמורת 2,000$ הוא הסכים להעלים את מפתחות דירת המנוח. כאשר נשאל בן-עזרא באשר לחלקו של בן-ארי במעשה הוא שלל כל קשר אליו, והסביר כי יוסף וכבל אחראים לסיפור הקושר אותו, או כלשונו של בן-עזרא "הוא נכנס דרך תעתוע" שאורגן על ידי שניהם. על כך, טען בן-עזרא, יוכל להעיד עצור בשם פרדי שטדלר. האחרון נחקר ביום 30.1.92, ואולם לא אישר את הדברים.

הסדר הטיעון לא יצא אל הפועל, לנוכח עמדתו הנחרצת של סנגורו של בן-עזרא, שהיה סבור כי מרשו אינו אשם והמשפט נמשך.

 

9.         לקראת מועד שימוע הכרעת הדין במשפטו של בן-עזרא, ביקש סנגורו לדחות את מועד השימוע לצורך הצגת ראיות המפלילות את בן-ארי, ביניהן הפרכת טענתו כי לא הכיר את המנוח, זאת באמצעות פלט של שתי שיחות שקיים בן-ארי מהמעבדה שלו לבית המנוח בבוקר הרצח, ונוכח העובדה שלבן-ארי סוג דם נדיר, כזה שנמצא בזירת האירוע. נוכח ראיות אלו ביקש סניגורו של בן-עזרא לאפשר להגנה להביא ראיות נוספות מטעמו של בית המשפט על דרך של הזמנת בן-ארי כעד נוסף. שכן התברר כי היו שתי שיחות מהמעבדה של בן-ארי לבית המנוח בבוקר הרצח, בעוד שבחקירתו הכחיש בן ארי כל היכרות עם המנוח, ולכך התווספה ראיה בדבר סוג הדם הנדיר שיש לבן-ארי אשר נמצא בזירת הרצח.

הבקשה נדחתה לאור התנגדות המדינה לפיה אין באמור בה דבר חדש, וכי הנטען בה עלה פעם אחר פעם במהלך משפטו של בן-עזרא אך נדחה, לאחר שהתברר כי שיחות הטלפון נעשו מביתו של אברהם פנדון שבו הייתה מצויה מעבדת השניים של בן-ארי, אך לא הוכח כי בן-ארי ביצע את השיחות הללו. לטענת המדינה, לא הייתה בראיות הוכחה, כי יוסף וסרסור לא ביצעו את הרצח, אלא שאולי בן-ארי היה גם כן במקום האירוע, כך שמעורבותו של בן-ארי לעניין שיחות הטלפון אינה מעלה ואינה מורידה.

 

בהמשך ביקש הסניגור, כי יותר לו לזמן עדים על מנת להוכיח, כי אדם אחר ביצע את הרצח וכי האליבי שמסרו יוסף וסרסור נכון ומבוסס. לטענתו, אותם עדים יכולים לסתור בעדותם פרטים שמסר בן-עזרא בהודעותיו, ולהוכיח כי כל הסיפור נבע מרצונו של בן-עזרא לנקום ביוסף. בהחלטה מיום 27.2.92 דחה בית המשפט את הבקשה אך התיר לסניגור להזמין תשעה עדים.

על ההחלטה הוגשה עתירה לבג"ץ שנדחתה בנימוק שרק במקרים נדירים יתערב בג"ץ בעתירה המוגשת על החלטת ביניים בהליך פלילי.

 

פרשת ההגנה הסתימה במשפטו של בן-עזרא ביום 13.4.92. כחלק מפרשת ההגנה העיד הפסיכולוג יוסף מאירסון שהגיש חוות דעת לבית המשפט. עיקרי עדותו היו כי בן-עזרא טיפוס מניפולטיבי אשר במצבי לחץ מסוגל לרקום סיפורים דמיוניים, ואף שאינו סובל ממחלת נפש הרי שהוא בעל הפרעת אישיות חמורה. סיכומי הצדדים הושלמו ביום 14.4.91.

 

ביום 30.4.92 הורשע בן-עזרא על פי הודיות שמסר במשטרה ונגזר עליו מאסר עולם. אמנם, בשלב מסוים בחקירתו חזר בו בן-עזרא מהודייתו והעלה טענת אליבי וגם במשפטו התכחש לאמיתות ההודיות, אולם בית המשפט שוכנע כי הודיותיו במשטרה הן הודיות אמת ועל פיהן הרשיעו. בן-עזרא ערער לבית המשפט העליון על הרשעתו (ע"פ 3044/92).

 

תפנית במשפטם של יוסף וסרסור:

10.       ביום 27.4.92, לאחר תחילת שמיעת הראיות במשפטם של יוסף וסרסור, חשף עו"ד נ' עוזיאל, בא-כוחם של יוסף וסרסור, כי שתי שיחות טלפון שבוצעו אל ביתו של המנוח בבוקר הרצח מקורן בבן-ארי.

באותו יום פנה ב"כ המדינה, עו"ד משה שילה (להלן – עו"ד שילה) למשטרה, בבקשה לחדש את חקירת הפרשה בכיוון החדש שהתגלה, ולצורך כך מונה צח"מ חדש, שלישי, בראשות רפ"ק שלום מינס (להלן – רפ"ק מינס).

במאמר מוסגר אציין, כי עד לאותה עת ליווה עו"ד שילה את התיק לצידה של הפרקליטה דאז, עו"ד י' אמסטרדם, המכהנת כיום כשופטת (להלן – הש' אמסטרדם), ואילו מחודש אפריל 1992 ניהל עו"ד שילה את התיק בעצמו, עקב שמירת הריון בה הייתה נתונה הש' אמסטרדם.

באותם ימים נשלחו גם דגימות הדם לבדיקת DNA, לראשונה במשפט פלילי בארץ. לאור ההתפתחות הנ"ל, ביקש בא כוחו של בן-עזרא, עו"ד רום, לדחות את מתן ההכרעה במשפטו, אך בקשה זו נדחתה.

 

בראשית חודש מאי 1992 החל הצח"מ החדש בעבודתו. משפטם של יוסף וסרסור נדחה ליום 24.5.92.

ביום 12.5.92 התקבלו תוצאות חלקיות של בדיקת DNA , שהצביעו על קשר אפשרי בין דמו של בן-ארי לכתמי הדם שנמצאו בזירת האירוע.

ביום 24.5.92 הגיעה תוצאת ביניים שקבעה כי דמו של בן-ארי יכול לבוא בחשבון כזה שנמצא בזירת האירוע, וכי המנוח אינו יכול להיות מקור הדם שנמצא על המוצגים.

ביום 27.5.92 זיהתה מירה בן-ארי את הסכין ששימשה לפי ממצאי החקירה לרצח המנוח, כזו שנעלמה ממטבחה, ומסרה פרטים נוספים המפלילים את בן-ארי.

ביום 8.6.92 התקבלו התוצאות הסופיות של בדיקת ה- DNAשקבעו כי דמו של בן-ארי הוא זה שנמצא על מוצגים מזירת האירוע.

ביום 28.6.92 הוגש כתב אישום נגד בן-ארי בבית המשפט המחוזי בתל אביב (תפ"ח 284/92) המבוסס על מסכת ראיות שונה. בן-ארי הגיש עתירה לבג"ץ שנדחתה, וביום 22.12.92 הוא נעצר עד לתום ההליכים.

 

11.       ההתפתחות הנ"ל הובילה לשחרורם ממעצר של יוסף וסרסור ביום 8.6.92. בן-עזרא שכבר נשפט למאסר עולם, שוחרר ממאסר ביום 3.7.92.

 

על פי הודעת היועץ המשפטי לממשלה שנמסרה ביום 10.12.92, עוכבו ההליכים נגד יוסף וסרסור ביום 24.12.92.

ביום 27.6.93 הורשע בן-ארי על סמך מערכת ראיות אחרת. בערעור על הרשעתו (ע"פ 4369/93) טען בן-ארי כי הרשעת בן-עזרא מטילה ספק באשר לאשמו. מטעם זה החליט בית המשפט העליון להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי כדי שיכריע שוב בעניינו של בן-ארי לאחר שיבחן גם את כל חומר הראיות שהוגש לפניו בעניינו של בן-עזרא.

ביום 7.11.94 ניתנה הכרעת דין משלימה בעניינו של בן-ארי, ובית המשפט הרשיעו. בן-ארי שב ועירער על הכרעת דין זו, וערעורו נדחה ברוב דעות. גם בקשה לדיון נוסף (דנ"פ 3391/95) נדחתה ברוב דעות.

בעוד ההליכים נגד בן-ארי מתנהלים, הוגשה ביום 28.9.93 בקשה לחידוש ההליכים נגד יוסף וסרסור על מנת להביא לזיכויים, וביום 18.11.93 הם זוכו מן ההאשמות שיוחסו להם.

ביום 11.10.93 הודיעה המדינה לבית המשפט בערעורו של בן-עזרא כי הגיעה למסקנה "כי יהיה זה נכון להסכים לערעורו ולזיכויו בעבירה בה הורשע". בעקבות הודעה זו החליט בית המשפט לקבל את ערעורו של בן-עזרא, לבטל את ההרשעה ואת גזר הדין, ולזכותו.

יוסף הגיש לבית-המשפט המחוזי בתל אביב בקשה לפיצוי בשל מעצר לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לבקשה זו הצטרף בהמשך גם סרסור (ת"פ 505/91 ות"פ 565/92), אולם בית-המשפט דחה את הבקשה ביום 18.11.93.

בעוד שערעור על דחיית בקשתם תלוי ועומד בבית המשפט העליון (ע"פ 1767/94) הגישו יוסף וסרסור את התביעות דנן וביקשו לדחות את הדיון בהן עד לתוצאות הערעור.

ביום 7.2.99 דחה בית המשפט העליון את הערעור וקבע, בין היתר, כי פעולות החקירה והגשת כתבי האישום היו סבירות, וכי אין בהתנהלות המשטרה והפרקליטות משום התרשלות.

בעקבות דחיית הערעור ביקשה המדינה (בהמר' 7684/96) לדחות את תביעות יוסף, בנותיו וסרסור על הסף מחמת מעשה בית דין או השתק פלוגתא בשאלת ההתרשלות. בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 15.9.99, וערעור עליה נדחה.

 

12.       ביום 3.6.96 הגיש בן-עזרא את תביעתו לבית משפט המחוזי בבאר שבע, אשר הועברה לבית משפט זה על פי החלטת נשיא בית המשפט העליון, והדיון בתביעות אוחד על פי החלטה מיום 15.10.02.

 

טענות הצדדים

13.       התובעים טענו כי המשטרה והפרקליטות נהגו ברשלנות ובעצימת עיניים עת קיבלו את הודאתו ההפכפכה של בן-עזרא. את הסתירות בגרסאות שמסרו יוסף וסרסור בדבר האליבי לשעת הרצח הסבירו בחלוף הזמן עד לחקירתם. בנוסף טענו כי מרגע הגעת מכתבו של יוסף מן הכלא, שהאיר את הפרשה באור חדש, התנהלה החקירה בכיוון זה בעצלתיים ורק ביום 27.4.92, משחשף סניגורו של יוסף את דבר שיחות הטלפון מבן-ארי לבית המנוח, הבין הפרקליט האחראי, עו"ד שילה, כי יש להאיץ את החקירה בכיוון זה ומינה צוות חקירה חדש אשר פעל בצורה הנכונה, משוחרר מקונספציה, ושהגיע בתוך זמן קצר למסקנות הנכונות. לטענת התובעים גם כשהגיעו תוצאות ה- DNAהוודאיות ביום 24.5.92, השתהתה המדינה עוד כשבועיים, ללא סיבה, בשחרורם של התובעים יוסף, סרסור ובן-עזרא.

התובעים טענו כי התרשלות רשויות החקירה והפרקליטות, נבעה בעיקר מתוך דבקות עיקשת בכיוון חקירה מוטעה, אשר גרם להם לדחוק לקרן זווית כל ראייה, מידע או ראשית ראייה שאינם מתיישבים עם רצונם להרשיע את התובעים על סמך כיוון החקירה המרכזי בו נקטו. התנהלות זו אינה מצופה מחוקרים סבירים, ומהווה לטענתם התרשלות והפרת חובתם לחקירת אמת הוגנת. טענות חמורות לא פחות מופנות כלפי צוות הפרקליטות, ובראשו הש' אמסטרדם שהייתה אחראית על ניהול התיק. לטענת התובעים, הש' אמסטרדם היא שהנחתה את החוקרים להתעלם מראיות מסוימות ולהתמקד בקו החקירה המפליל את התובעים יוסף, סרסור ובן-עזרא, ובכך פגעה במידה רבה בעצמאות שיקול הדעת של צוות החוקרים, ופעלה באופן שאינו מצופה מפרקליטות סבירה.

 

14.       המדינה להגנתה הגיבה על כל אחת מטענות התובעים באשר לקבלת הודאתו השנויה במחלוקת של בן-עזרא. בנוסף טענה כי הגשת כתבי האישום הייתה מבוססת על ראיות נוספות מלבד הודעותיו של בן-עזרא. לעניין גרסאות האליבי של יוסף וסרסור, הצביעה ב"כ המדינה על רצף פעולות חקירה שננקטו, ועל כך שלאחריהן נותר החשד כי האליבי של סרסור הוא שקרי, וכי ייתכן שיוסף היה בזירת הרצח, גם אם האליבי שמסר נכון. באשר לפעולות שננקטו לאחר שנתקבל מכתבו של יוסף, נטען כי אלו היו סבירות, וכי יש להתחשב בקשיים הטכניים שהתעוררו באשר לאיתור שיחות הטלפון, ובחדשנות שבבדיקת ה-DNA אותם ימים. ב"כ המדינה טענה כי אין לקבל את ההאשמות לפיהן השתהתה בשחרור התובעים, שכן, מחד פעלה ביעילות, ומאידך באחריות שמא ישוחררו התובעים טרם יוסרו החשדות כנגדם. לבסוף טענה המדינה כי בן-עזרא, שסיבך את עצמו ואת חבריו בפרשה זו, אינו יכול להלין אלא על עצמו, וכי כלל לא עומדת לו זכות לפיצוי בנזיקין.

 

הראיות

15.       ב"כ הצדדים הגישו בהסכמה ביום 11.8.03 רשימה (מתוקנת) של מוצגים שרוכזו ב-16 קלסרים.

מטעם התובעים 1 עד 5 העידו יוסף, סרסור, רפ"ק מינס, מר פלדמן ועו"ד שילה. הש' אמסטרדם השיבה על שאלון בכתב תחת עדות בבית המשפט, לפי החלטה של בית המשפט העליון ברע"א 3202/03, מיום 4.3.04. בקשה לדיון נוסף בסוגיית העדת שופט (דנ"א 2757/04) נדחתה ביום 19.5.96.

בא כוחו של  בן-עזרא הודיע בישיבת בית המשפט מיום 9.3.03 (עמ' 98 לפרו') כי לא ישמיע עדים מטעמו.

 

מטעם המדינה הוגשו בהסכמה ללא חקירה תצהיריהן של ד"ר מיה פרוינד, מנהלת המעבדות במרכז הלאומי לרפואה משפטית (להלן – ד"ר פרוינד), ושל רפ"ק נירה גלילי, בודקת DNA במעבדה הביולוגית של המחלקה לזיהוי פלילי במשטרת ישראל (להלן – רפ"ק גלילי).

 

אפרט תחילה את גרסאותיו של בן-עזרא ובהמשך את העדויות האחרות.

 

גרסאותיו של בן-עזרא

16.       בן-עזרא לא מסר עדות בהליך שלפני. בא כוחו מתאר אותו בסיכומיו כ"אדם מן הישוב" (שם, ס' 4); "אדם אלמוני נורמטיבי שמעולם לא נתקל ברשויות החקירה קודם לכן בחייו" (שם, ס' 11) "אדם נורמטיבי ללא עבר פלילי, נשוי ואב לשלושה, שירת בצה"ל שירות מלא" (שם, ס' 18).

 

ב"כ הצדדים התייחסו בהרחבה בסיכומיהם לתוכן גרסאותיו של בן-עזרא. ב"כ התובעים מחזיקים בדעה שלא ניתן לסמוך על דבריו ההפכפכים של בן-עזרא כדי לבסס עליהם ממצא כלשהו, משלא התאפשר לו להיות מיוצג על ידי עורך דין בשלבי החקירה הראשונים, וטענו כי הושתלו פרטים מוכמנים להודעותיו. המדינה מנגד, מחזיקה בדעה שחרף ההפכפכות שעולה מהודעות בן-עזרא קיים בהן גרעין אמת, הנתמך בראיות נוספות, שעמד במבחן ההליכים המשפטיים שהתנהלו בעניינו ושימש בסיס להרשעתו.

 

כאמור, למשטרה לא היה קצה חוט שיוביל לחשוד ברצח עד לשיחות האנונימיות שהובילו למעצרו של יוסף, ואשר חקירתו הובילה לבן-עזרא. 

ביום 2.9.91 הוזמן בן-עזרא לחקירה נוספת. כאשר נאמר לו כי יש כוונה לעצור אותו ביקש לשוחח עם עורך דין ועם קצין משטרה בכיר. הוא הובל למפקד משטרת פתח תקווה וגילה לו בשיחה שהוקלטה שהוא האלמוני שהתקשר למשטרה. אשר למטרת השיחה אמר בן-עזרא כי רצה לסייע בפתרון תעלומת הרצח.

בסופו של יום שוחרר בן-עזרא והתבקש לשוב לתחנת המשטרה למחרת.

משהתייצב ביום 3.9.91 נחקר והכחיש כל קשר לרצח אך הוסיף כי ישב לפני כחודשיים בבית קפה עם יוסף וסרסור, והאחרון אמר: "יוסף יהיה בסדר עוד שבוע נעשה את זה". הוא שמע תמיד את סרסור מדבר על "מכה" של 100,000-200,000$, ומכל אלה הוא משער כי השניים ביצעו את השוד ואת הרצח. באותו יום נעצר בן-עזרא.

 

במהלך חודש ספטמבר מסר בן-עזרא גרסאות שונות ביחס לחלקו ולחלקם של יוסף וסרסור ברצח. למדובב שהוכנס לתאו סיפר בן-עזרא, כי נודע לו על תיכנון השוד כשבוע לפני ביצועו, סרסור תיכנן את הרצח, והוא שמע את יוסף וסרסור מתכננים את השוד אולם לו עצמו לא היה חלק בפרשה.

 

ביום 4.9.91 כתב בן-עזרא אמרה בנוכחות השוטר משה הראל. באמרה כתב כי לא סיפר עד כה את הידוע לו, עקב חששו לחיי ילדיו ומשפחתו מפניהם של יוסף וסרסור, וכי הוא מוכן למסור למשטרה את כל הפרטים שעדיין לא מסר. כן מסר כי ביום 11.7.91 פגש ביוסף ובסרסור, והאחרון הציע לו לשמש נהג לביצוע השוד תמורת 30% מהשלל, אולם הוא סירב להצעה. אחרי הרצח פנה אליו סרסור ואמר: "כדאי שלא אשוחח על השוד והרצח עם אף אחד ושהוא ידאג לי ל-5,000 דולר, מכיוון שאני יודע על הכל, ואז היתה לי ההוכחה כי הם ביצעו זאת".

 

ביום 9.9.91 נחקר בן-עזרא והכחיש את טענת החוקר שהוטחה בפניו, כי הוא לא חשף את כל האמת. כן סיפר כי לאחר הרצח שמע מסרסור שמהדירה נלקחו מטבעות זהב וכסף. הוא (בן-עזרא) חקר גם את יוסף בעניין, וזה אמר לו כי סרסור "מסר את המטבעות למישהו שמתעסק ומתמחה בזהב".

 

ביום 12.9.91 שוחח בן-עזרא עם רפ"ק ויקטור בן-לולו, ואמר כי יש לו מה להוסיף על מעורבותו בפרשה, ו"האמת היא שאני לא עשיתי את הפשע אני הייתי נהג". בהמשך סיפר כי שימש נהג במכונית בה נסעו יוסף וסרסור. האחרון טילפן מטלפון ציבורי לביתו של המנוח, ואחרי כן נסעו וחנו מול משרד של חברה להשכרת רכב, הנמצא ברחוב בו גר המנוח. השניים עלו לדירה בשעה 20:00 בערך ושבו כעבור כ-10 דקות. הם היו מבוהלים, וידו של יוסף היתה מגואלת בדם. מכך הבין שיוסף הרג את קרבן השוד. בידי השניים היתה שקית ותיק נשיאה. לאחר מכן הסיע את המכונית לתחנה המרכזית, שם ירד, ויוסף המשיך לנהוג במכונית.

 

ביום 13.9.91 כתב בן-עזרא מכתב המופנה לעורך הדין שיצג אותו. במכתב כתב כי יוסף וסרסור שידלו אותו לפגוע באדם שחייב להם כסף. הוא הישלה אותם שהוא מסכים, אבל ניתק מגע עימם. יוסף לא הירפה ממנו, אבל הוא דחה אותו. עקב כך החל יוסף להפיץ דברי רכילות, ואף הציע הצעה מגונה לאשתו. על רקע זה החליט כי באחד הימים ינקום ביוסף. הטעם להודעות האנונימיות שמסר למשטרה, היה רצונו לנקום ביוסף ובסרסור, וכי אינו מכיר "שום חלפן ולא ישראל ולא אף אחד". עוד כתב במכתב: "אני מקווה שמכתב זה יגיע לעו"ד טוב ובעל אמביציה ושיידע להוציא את האמת לאור למרות שאין צדק. ואני רוצה להוסיף כי אני חושב על כמה דברים, למשל חשבתי להתאבד... חשבתי אפילו לברוח לחוקרים".

 

בימים 27 ו-29 לחודש ספטמבר 1991 הוסע בן-עזרא לבדיקת פוליגרף, והשיחות שהתקיימו בינו לבין השוטרים שליוו אותו הוקלטו. בין יתר הדברים אמר: "אני רוצה שלא תפגישו אותי עם קצינים ולא רוצה בלגן. אני רוצה דבר פשוט ואני רוצה עכשיו להגיד לכם דבר מאד מאד חשוב, שלושת רבעי ממה שאמרתי זה שווה לים". כן אמר כי הפעם יספר את כל האמת.

סיפורו היה, כי במעשה העבירה השתתף אדם רביעי שאינו יכול לומר את שמו, כי הוא לא יודע כמה כסף לקחו, איזה סוג כסף, כמה כסף וכמה זהב, אולם מדובר בכסף רב. שוב חזר על גרסתו כי היה נהג, וכי יוסף וסרסור עשו את הפשע ויש להחזיק אותם במעצר "אבל יש עוד מישהו שהוא מסתובב חופשי". לדבריו, הוא אמור היה לקבל כסף, ולפתוח בו מפעל לבשר. הוא פנה לסרסור לקבל את הכסף מתוקף שותפותו עמם, אך סרסור הציע לו 1,500 ₪ בלבד. על כך הגיב בצורה בוטה, וטילפן אחר כך למשטרה. הוא הוסיף עוד פרטים: כי הרצח בוצע במוצאי שבת 13.7.91 בשעה 20:30, כי המבצעים החליטו לעשות שימוש בכספי השוד רק לאחר שלושה חודשים, כי הוא ידע שהחלפן מת מכיוון שראה סימני דם כשיוסף וסרסור חזרו אליו, וכי היה ברור לו שהשניים שטפו את ידיהם בביתו של המנוח כיוון שרטנו ש"לזקן הזה אין שמפו". עוד סיפר בן-עזרא כי למחרת יום הרצח הלך לביתו של יוסף וראה שזה הסיר את כיסוי הריפוד של מושבי המכונית ושטף אותם.

ביום 29.9.91 מסר בן-עזרא כי שמו של השותף הרביעי לשוד הוא סאלח מכפר קאסם. באותה הזדמנות ציין בן-עזרא שהוא (בן-עזרא) נטל חלק בספירת כספי השוד, ודבר זה נעשה במכונית.

 

ביום 1.10.91 כתב בן-עזרא אמרה בנוכחות אחיו, שוטר מג"ב, ובה סיפר כי פגש ביוסף ובסרסור, והאחרון אמר שהם מתכננים לשדוד אדם "כבד", מבוגר שפותח את דלת ביתו רק למי שהוא מכיר. הוא הבין שהקורבן מכיר את יוסף ואת סרסור, וביקש לדעת כיצד הם לא חוששים שיזהה אותם. על כך השיבו לו שאל לו להיכנס לפרטים, והוא הבין כי יש שותף רביעי למעשה המתוכנן. בן-עזרא הוסיף כי היסס בתחילה להצטרף לקשר, אך יוסף האיץ בו ולא הירפה ממנו, בטענה שמדובר בעשרות אלפי שקלים. לבסוף נתרצה והסכים ונקבע יום ביצוע השוד. באותו יום אספו אותו יוסף וסרסור. הראשון הביא את נשקו, וסרסור הביא תיק שבתוכו שקית ומגבת. את הרכב החנה ברחוב חד-סטרי לפי הוראות סרסור. כעבור כמה דקות בן-עזרא ראה אדם רץ כשהוא מחזיק בשקית צמודה לחזהו. איש זה נכנס למכונית מסוג "סובארו" מודל 1983, והסתלק בנהיגה פראית. בן-עזרא הבין כי זה השותף הרביעי, והוא אף זיהה אותו. אחרי ארבע-חמש דקות הופיעו יוסף וסרסור. ידו של יוסף היתה מגואלת בדם, והוא שיפשף אותה על ריפוד הכיסא הקדמי. הם נסעו לפארק, ושם פתח סרסור את תיקו. בן-עזרא ראה שטרות רבים של כסף, מטבעות זהב, תכשיטים שונים, ובין היתר תליון מרובע שעליו היה חרוט השם "עליזה". בן-עזרא מנה את הדולרים, ומצא כי יש 27,000$, וסרסור ספר 160,000 ₪. נקבע כי חלקו של בן-עזרא יהיה 45,000 ₪, אך הכסף יחולק לאחר 90 יום. למחרת ראה בן-עזרא את יוסף מחליף את כיסוי המושב הקדמי ברכבו, ויוסף אמר לו שהוא עומד להחליף את הריפוד כולו. השלושה נפגשו בבית קפה. סרסור מסר לבן-עזרא 500$, והבטיח למסור לו את כל חלקו בשלל בעוד מספר ימים. כעבור יומיים סרסור אמר לבן-עזרא כי בינתיים אין אפשרות לחלק את הכסף, ויוסף איים עליו שאם יפתח את פיו – יבולע לו.

לפיכך, טען  בן-עזרא, הוא  החליט להתקשר למשטרה ולמסור פרטים על מעשה העבירה.

 

 

לאחר שכתב את אמרתו נשאל בן-עזרא שאלות על ידי החוקר. בין היתר נשאל:

"למה עד היום לא סיפרת למשטרה את מה שרשמת היום בכתב ידך ולעתים מסרת דברים שקריים כגון: ביגוד ונעליים של מוסטפא [סרסור] ויוסף, שהתכנון היה במסעדת חירק, שמוסטפא [שסרסור] טילפן מטלפון ציבורי ליד העיריה בפ"ת, הסתרת שהיה אדם רביעי בשם סאלח ודברים שונים נוספים ששונים מהדברים שרשמת היום".

 

על שאלה זו השיב:

"המעורבות שלי בשוד החלפן ישראל מפ"ת שבסופו של דבר נגרר לרצח היא קטנה יחסית לעומת האחרים אני ניסיתי לטשטש עיקבות ולא דייקתי בפרטים... פחדתי להגיד את כל האמת מכיוון שידעתי שיש לי עסק עם אנשים מסוכנים כיוסף ומוסטפא [וסרסור] שהעבירו אלי איומים בגדול...".

 

ביום 8.10.91 חלה תפנית בעמדת בן-עזרא, והוא העלה את הטענה שיש לו אליבי, ולפיו ביום הרצח הוא היה בבאר שבע. עוד אמר כי "כל מה שאני אמרתי עד היום זה שקר", אבל אישר שידע פרטים על תכנון הרצח.

 

ביום 9.10.91 כתב בן-עזרא לעו"ד כרמלה חנוך כי ביקש לנקום ביוסף ובסרסור שהרעו לו. הוא פגש בהם באחד הימים ושמע מפיהם כי נרצח "איזה חלפן מסכן שהם מכירים אותו". בעקבות כך התקשר למשטרה ומסר את פרטי הרכב של אחד מהם.

 

במשפטו של בן-עזרא הוגשה חוות דעת של פסיכולוג, מר יוסף מאירסון, שמצא כי
בן-עזרא בעל דמיון פורה מאוד, וזכרון מפותח לטווח ארוך. מבחינת האספקט התפקודי קבע כי במצבי לחץ וחוסר ודאות הוא מאבד את תחושת המציאות ויכולת השיפוט שלו מתרופפת. כן הוא מצא כי יש לבן-עזרא גם נטיה לפעולות של הרס עצמי, וכי מדובר באדם בעל מופרעות נפשית קשה, אשר החריפה בשנתיים האחרונות, וכי במצבי לחץ יכולתו להבחין בין עיקר ותפל, יכולת השיפוט החברתית שלו ותפיסת המציאות נפגעים קשות. הוא קבע כי במצבים אלה בן-עזרא נוטה להיעזר בדמיונו המפותח וביכולתו לתפעל אנשים בסביבתו בכדי להתגבר על קשיי התפקוד.

 

הערכת הגרסאות של בן-עזרא

17.       כאמור, בן-עזרא לא העיד בפני כדי שניתן יהיה להתרשם מאישיותו ואם אכן חוות הדעת משקפת אותה. אמנם חוות הדעת לא נסתרה ולכאורה אין לבית המשפט אלא מה שמונח לפניו, אולם למקרא תמליל קלטת המתעדת שיחה ממושכת שניהל עמו עו"ד שילה ביום 22.6.99 (ת/1242) לאחר שכבר הורשע והוא מרצה מאסר עולם, הרושם הוא שמדובר באדם סדור במחשבותיו זוכר פרטים עליהם העיד בעבר, חוזר, מתקן, מאשר או מכחיש. יש בו כעס רב על יוסף, וטוען כי רצה להפליל אותו הגם שהיה מודע שהוא מפליל את עצמו.

זאת ועוד, קשה להתרשם ממקרא הכתוב כי מדובר באדם המדבר מתוך לחצים או ממציא סיפורים. אם לצרף זאת לתיאורו כאדם שעברו נקי, אדם מן הישוב המנהל אורח חיים נורמטיבי, מתקשה אני לקבל את הגרסה לפיה כל המידע המוכמן הושתל בפיו, כעולה ממוצג ת/1262 הנושא כותרת "סיפור אמיתי".

 

גם אם אניח לטובתו כי פעל ממניעי נקמה ביוסף, קשה להתעלם ממערכת עובדות וממצאים, חלקם מזירת העבירה, שבן-עזרא לא יכול היה לדעת אותם. קשה גם לקבל טענה כי ניהול משא ומתן כדי להשיג מחיר נאות עבור המידע שבידו. כן לא אוכל לקבל טענה לפיה נכונותו להפליל את שותפיו אמורה לתרום לחפותו ולהטיל את האשם בהרשעתו באחרים, לאחר שכיסה עצמו ואת חבריו בעננה כבדה של אשם.

 

עדות יוסף

18.       את עדותו פתח יוסף במלים "לפני החקירה אני מבקש לומר שאני חי מת". בחקירתו הראשית סיפר כי היה אחראי על הפיקוח העירוני והוטרינארי במועצה באריאל, עד להתפטרותו בחודש דצמבר 1990. בשנת 1991 עסק בגביית שיקים, במסירות אישיות לעוה"ד אהרון יעקב וגבריאל שרעבי, וגם אנשים פרטיים היו פונים אליו. באותה עת היה גם בהליכי גירושין.

 

 

את סרסור הוא מכיר למעלה מ-30 שנה מתקופת שהותם בכלא רמלה בשנת 1973, ומאז נותרו בקשרי ידידות. הם נהגו להיפגש כמעט מדי יום במסעדת חירק שבפתח תקווה.

יוסף טען כי לא הכיר את המנוח, אלא באקראי, כאשר חב' ערוצי זהב הניחה תשתית בקרבת מקום מגוריו של המנוח. הוא שמע צעקות רמות של אדם מבוגר, וסרסור שהיה אתו אמר כי אלו צעקותיו של המנוח. הוא לא ידע את מקום מגוריו של המנוח ולא פגש בו מעולם.

 

את בן-עזרא הוא הכיר בתקופת עבודתו במועצה, כאשר זה פנה אליו לעזור לו בהשגת רשיון עסק לחנות ירקות עבור אחיו.

 

באשר למידע על הרצח, יוסף זכר שהיה עם סרסור במסעדה, שם היו גם בן-עזרא ואדם נוסף בשם טנצר, שניהם חלפני כספים, שסיפרו שזה אך שבו מבית אבלים על מות המנוח, ושם שמעו כיצד מצא המנוח את מותו: "מסכן שמו לו מגבת בפה וכו', את כל זאת שמע גם מוטי בן-עזרא".

 

לאחר שנודע ליוסף כי סרסור נעצר למשך 48 שעות, וזה סיפר לו כי נעצר בעקבות רצח המנוח שהיה קרוב מאד לסרסור, שכר יוסף עורך דין כדי לשחררו.

 

ביום 18.8.91 נערך חיפש בביתו של יוסף ולאחר מכן נערכה בדיקה ברכבו. ברכב היה ריפוד חדש, והיה מותקן בו מזגן שאינו מקורי. לדברי יוסף, בן-עזרא סייע לו לרכוש אותו ויש בידיו קבלות לגביו. לאחר הבדיקה נאמר ליוסף כי הוא חשוד ברצח והוא נדרש לספר היכן היה ביום הרצח.

 

באשר למעשיו ביום האירוע סיפר יוסף כי יצא מביתו בסביבות השעה 10:30, 11:00, שכן אין הוא נוהג לצאת מהבית לפני השעה 09:30, 10:00, כדי להגיע למשרדו של עו"ד אהרון יעקב, עמו קבע להיפגש בשעה 12:00 או 12:30, יחד עם עוד שתי נשים: אורנה שינה וריקי הלל, בענין של גביית שיק. לדבריו, כאשר יצאו ממשרדו של עו"ד אהרן הלך כל אחד לדרכו, הוא פנה לעבר הרכב שחנה ברח' אוסישקין והבחין בהתקהלות ובניידת משטרה.

בעניין השעה שבה הבחין בהתקהלות טען, כי היתה זו שעת צהרים, אך לאחר מכן טען כי מדובר בטעות שמקורה בחלוף חמישה שבועות מאז האירוע. הוא טען כי התבלבל כאשר טען שראה מודעות אבל, אולם מכל מקום הוא שיתף פעולה. לבסוף נעצר ל-48 שעות, לאחריהן הובא להארכת מעצר, ולא התאפשר לו להשתתף בחתונת אחותו היחידה.

כעבור מספר ימים נחקר יוסף בקשר לשיחות טלפון שיצאו מביתו, והוא המציא להם קלסר שבו הוא שומר את החשבונות. חודש או חודשיים לאחר ששוחרר, ביום 21.6.92 הציג לו החוקר מינס לראשונה רשימת שיחות ויוסף ידע למנות אחת לאחת עם מי שוחח.

 

לדברי יוסף, נעשה לו עימות עם בן-עזרא בחדר שבו ישב ראש הצח"מ חגי אריעם, שדרך את נשקו, ויוסף שמע "פיצוץ של רימון". לדבריו:

"מוטי בן-עזרא ישב בקצה החדר הסתובבתי והפניתי את הגב כי הבנתי שהם רוצים שאגרום לכך שאני אומר לו למה אתה מעליל עליי. ידעתי את זה מעו"ד נועם עוזיאל. הוא נפגש איתו בתא המעצר כי הוא רצה שהוא ייצג אותו והוא אמר לו: אני העללתי עליהם וגם אמרתי לשופט גרופינקל בהארכת המעצר".

 

לדברי יוסף, בדיקת פוליגרף נעשתה לו לאחר המתנה של כארבע שעות ללא מנוחה. בשלב מסויים נודע לו כי סרסור נעצר בשנית ביום 7.9.91.

            בתקופת מעצרו, במהלך חודש דצמבר 1991 שמע את הפרטים מפי כבל, שביקש להשאיר אותם חסויים עד שיסתיים עניינו, אולם הוא רשם את הפרטים ומסר לסניגורו. עוד מסר לסניגור, כי כבל רוצה לפגוש אותו ולדאוג לחסינות. לאחר מכן שלח מכתב לבא כוחו של סרסור, עו"ד אורן ז"ל, שסיפר לו כי הוא ישב עם פרקליטת המחוז ועם הש' אמסטרדם, אך האחרונה ביטלה את דבריו.

על התפתחות החקירה בעניינו של בן-ארי לא ידע יוסף, אלא כאשר הסתובב בחצר הכלא כאשר בן-ארי השתחרר ממעצר, וזה עשה לעברו תנועה מגונה.

לטענת יוסף, בתקופה שבן-ארי היה עצור, הוא ביקש מהחוקרים להפשיט את בן-ארי כדי לבדוק אם הוא פצוע, ואז התברר שיש לו חתך בחזה ובמצח.

 

יוסף טען ששמע מפי סניגורו על כך שבן-עזרא הורשע ועל כך שדינו נגזר למאסר עולם.

 

בחקירה נגדית עומת יוסף עם גרסאות קודמות שמסר בקשר להכרת מענו של המנוח. יוסף אישר כי בדיקת הפוליגרף העלתה שהוא דובר שקר, אך מיד הוסיף "אבל אין לזה ערך", ואכן אתעלם מכך. את המניע של בן-עזרא להפליל אותו תלה יוסף ברצונו של בן-עזרא לנקום בו לאחר שאשתו של בן-עזרא טענה שיוסף הטריד אותה.

 

שאלה אחרת התייחסה לפשר החלפת הריפוד ברכב, לגביה מסר יוסף שתי גרסאות:

האחת – שהחליף ריפוד בגלל כתם דם שהיה על הריפוד הקודם, עניין שאותו הזכיר גם בן-עזרא. לטענת יוסף, מקורו של הדם במחזור של אישה שעימה קיים יחסים. כאשר עומת עם הכחשת אותה אשה טען כי שאלה כזו מביכה אישה, בעיקר אחת שלא הכירה קודם מהי משטרה.

השניה – אותה אישר, כי מסר לחוקרים שהחליף את הריפוד בגלל שנקרע מאקדח ומגיצי סיגריות.

 

באשר לשיחות הטלפון מביתו טען, כי ניסה באמצעות תדפיסי השיחות מחב' בזק לשחזר היכן היה ביום הרצח, אך התברר כי היה בידו תדפיס שאינו מצביע על שיחות יוצאות אל אזור חיוג תל-אביב. את הקלסר בו נהג לשמור את התדפיסים מסר לחוקרים.

 

על השאלות מדוע שבן-עזרא יעליל עליו, ומדוע שמות נשים לא הוזכרו על ידו אלא בעקבות גרסת בן-עזרא השיב יוסף כי לא נשאל על כך וגם סבר שפרטים בקשר ליחסיו עם נשים אינם תורמים לחקירה.

 

כאשר חזרה ונשנתה השאלה, מדוע שאדם שיוסף מעיד עליו כי החליף לו את ביטוח הרכב, החליף לו מזגן ונתן לו הלוואה יעליל עליו עלילה כה נוראה, השיב:

"אינני מלאך כדי לדעת שמוטי בן-עזרא יעליל עליי. לא העליתי על דעתי שאדם שאכל איתי מאותה צלחת לא ידעתי שאותו אדם ירים טלפונים אנונימיים."

 

כאשר מצטרפת עדות שאינה קוהרנטית, ומחזקת לכאורה פרטים רבים שמסר בן-עזרא, הטענה כי מדובר בהליך מגמתי, כפי שמנסים ב"כ התובעים לטעון, נראית מופרכת.

 

עדות סרסור

19.       עד זה סיפר כי בשנת 1991 התפרנס מחלפנות של כספים, שיקים ודולרים, ומפריטת שיקים. את המנוח הכיר די טוב במשך כ-15 שנים לפני שנרצח. היו ביניהם קשרים עסקיים ואף ביקורים משפחתיים הדדיים.

בבוקר הרצח סרסור שוחח עמו ולאחר מכן סרסור התקשר אליו. המנוח רצה 20,000 ₪ במזומן, וסרסור מסר לו כי יפרוט שיק של 27,000 ₪, משוך על חשבון בנק ג'לג'וליה. קודם לכן סרסור הלך לקלקיליה כדי להביא דולרים לעסקיו, ולדבריו יצא מביתו בשעה 7:45 והביא דולרים ממר בוהרהן אלהל.

סרסור טען כי סיפר את כל הידוע לו כשנחקר, אולם מאוחר יותר הוא הזהיר את בנו דיהב המשמש גם נהגו ושנעצר למשך 11 ימים, ואת בוהרהן שאיימו עליו. עוד סיפר סרסור כי על הרצח נודע לו מחבר בפתח תקוה שהתקשר אליו, וכך הבין מדוע המנוח לא התקשר אליו.

סרסור חש נרדף ומאויים. תחילה נעצר סרסור למשך 48 שעות, לאחר מכן הוזמן לפתח-תקוה בערך ביום 7.9.91, ולא שוחרר אלא לאחר 11 חודשים, עד שעוכבו ההליכים נגדו.

בחקירתו הנגדית אישר סרסור שיחה שבה הוא אומר כי הוגש כתב אישום נגדו וכי יוסף ובן-עזרא הם עדי תביעה. לדבריו הביאו לו את כתב האישום בלילה. למחרת הפגישו את השלושה בניידת של משטרה. השוטר ירד ואז סרסור פנה ליוסף ואמר: "יוסף, אני לא מבין, אתם רוצים לקבור אותי, עדי מדינה? אני לא מבין טוב עברית לא הסברתי טוב".

ועל השאלות הבאות השיב:

"ש. אמרת ליוסף יוסף תזהר שלא יוציאו אותך עד מדינה עליי למה התכוונת.

ת. התכוונתי אולי רוצים לקבור אותי, בגלל שאני ערבי ושניהם יעלילו עליי עלילה סתם. לזה התכוונתי.

ש. למה התכוונת.

ת. לא זוכר, ראיתי אותו עד תביעה עליי וגם מוטי וגם 20 קצינים עדי תביעה עליי, השתגעתי. אני לא זוכר. הייתי חצי מת. עשו כל מיני טריקים. קשרו אותי עם מוטי בן-עזרא, שאני אחנוק אותו או משהו. עשו כל מיני עבודה מלוכלכת. איפה קרה שקושרים עד תביעה עם בנאדם?"

 

דבריו אלה, על רקע המידע שכרך את סרסור בפרשה, נפרשה גם עליו עננת אשם.

 

עדות רפ"ק מינס

20.       כאמור, עד זה מונה ראש צח"מ לאחר הרשעתו של בן-עזרא, וזאת לפי בקשת עו"ד שילה נוכח קשיים וספקות שהתעוררו לאור מכתבו של יוסף מתא המעצר.

את בדיקת הממצאים ביצע תוך התעלמות ממסקנות קודמיו בתפקיד. רפ"ק מינס העיד, כי נערך חיפוש בביתו של בן-ארי, במסגרתו תוחקרה רעייתו, בין היתר זיהתה במסדר סכינים את סכין המטבח שחסרה לה. אותה סכין נתפסה בזירת הרצח. רעייתו של בן-ארי סיפרה לחוקרים כי ביום הרצח הוא חזר פצוע, ומסר לה חבילה ובה 1500$ מוכתמים בדם, בכדי שתשיב לאביה חוב שבן-ארי חייב לו. משסיפרה לו כי הוזמן לחקירה, העלים את נעלי הספורט שלו, מה שהעלה את חשדם של החוקרים. בנוסף, אותרה במהלך החקירה האחות שטיפלה בבן-ארי לאחר הרצח, ונעשו מאמצים להביא להודאתו של בן-ארי, בין היתר באמצעות מדובב.

השלב הבא היה בדיקת השיחות הנכנסות לביתו של המנוח, אשר מקורה של אחת מהן זוהה כקליניקה לשעבר של בן-ארי. במקביל נערכה בדיקת DNA, שתוצאותיה טרם הגיעו לידיו. לאחר מכן נחקר אבנר כבל, שלראשונה הסכים למסור עדות בפרשה זו.

רפ"ק מינס סיפר, כי נתבקש על-ידי גורמי הפרקליטות לנסות ולאתר קשר כל שהוא בין שלושת הנאשמים בפרשה לבין בן-ארי, ולא מצא. רפ"ק מינס השיב בהגינות כי ההוראה לא באה מתוך נסיון לכסות על מחדל, ולא הייתה מתוך להט למצוא קשר שכזה. הקשר היחיד שנמצא היה עובדת עבודתם המשותפת בעבר של יוסף ואביו של בן-ארי משך 5 שנים באותו המפעל.

 

לגבי טענת האליבי של יוסף העיד רפ"ק מינס כי זו נבדקה על ידי הצח"מ, למיטב ידיעתו בפעם הראשונה, וזאת על-ידי בדיקת פלטי השיחות שביצע באותו הבוקר, שחיזקו את טענותיו.

 

עדותו של מר פלדמן

21.       כזכור, מר פלדמן היה ראש הצח"מ (השני) שחקר את הרצח, כיהן בתפקיד זה מתחילת אוקטובר 1991 בשלהי החקירה, כאשר הודעותיו המפלילות של בן-עזרא כבר ניתנו, ועד בסמוך לשלב בו נתחדשה החקירה בראשות רפ"ק מינס, שהחליפו. בחקירתו נשאל העד מספר שאלות על-ידי עו"ד פלדמן לגבי פעולות החקירה שננקטו.

מר פלדמן הודה כי רשימת המטופלים בבית-חולים השרון הייתה חלקית, עד השעה
12:00, ועל כן לא נמצא בה שמו של בן-ארי, וכי לא ערך כל בדיקה לגבי הסכין שנמצאה בזירה. לגבי אמינותו של מוטי בן-עזרא שהפליל את חבריו, טען מר פלדמן כי הפללות השווא שלו את סאלח בדאווי ואת רעייתו שלו, עליהם עלתה חמתו של בן-עזרא, אמנם עוררו תהיות בלבם של החוקרים אך לא הביאה אותם להרהר באמיתות הפללתו של אותו בן-עזרא את יוסף, שגם עליו יצא קצפו. עוד העיד פלדמן, כי צוות החקירה בראשותו לא נתן דעתו ולא שם ליבו לכך שמספר הטלפון אליו חייגו בכדי לאתר את בן-ארי, לאחר ששמו הועלה כחשוד, הוא אחד ממספרי הטלפון מהם התקשרו לבית המנוח בבוקר הרצח, זאת על אף הבנתם כי סביר שהנכנס לדירת המנוח עשה כן לאחר תיאום עימו. בשלב מאוחר יותר לקראת סיום החקירה, התקשרו למספר זה לאחר שהבחינו בו בפלט השיחות, אך הפעם לא קישרוהו לבן-ארי. פלדמן, בתשובה לשאלות ב"כ התובעים, טען בהתייחסו לאי-מיצוי חקירתו של כבל, כי אין זה חריג שאדם מסרב למסור עדות. העד פלדמן נשאל שאלות נוקבות, כיצד זה לא הבינו כי כיוון החקירה לפיו בן-ארי מעורב ברצח - זאת בהסתמך על מכתבו של יוסף, שינוי גרסאותיו של בן-ארי, איתור האחות שטיפלה בפציעתו, שקריו לגבי הצלקת שעל בטנו שהוכחו פתולוגית, גרסתו המפוקפקת לגבי האחים כבל, שימושו בסמים, אי הצלחתו בבדיקת הפוליגרף, סירובו לשתף פעולה, וממצאי בדיקת סוג דמו של בן ארי שתאם באחוזים גבוהים לזה שנמצא בדירת המנוח – הוא הכיוון הנכון. מר פלדמן השיב כי החשדות כנגד בן-ארי נבדקו, אך ההחלטה לזנוח כיוון חקירה זה מקורה בעיקר בפרקליטות. עוד העיד פלדמן, כי בהארכת מעצרו של בן-ארי הודיעו רשויות החקירה לבית-המשפט כי ייתכן שבן-ארי אינו קשור לרצח וכי הוא קורבן לעלילת שווא. פלדמן לא ידע להסביר מדוע לא נעשה שימוש במדובב במהלך חקירת בן-ארי, והעיד כי לאחר ששוחרר בן-ארי התקבלו תוצאות בדיקות הדם והחל משפטם של בן-עזרא, יוסף וסרסור. באותו שלב הוא עזב את
צוות החקירה, עקב יציאתו לקורס במסגרת עבודתו.

 

עדותו של עו"ד שילה

22.       עו"ד שילה החל עבודתו בפרקליטות מחוז מרכז בשנת 1984, ובסוף דצמבר 1991, כפי שהעיד, נתבקש להיכנס לעובי הקורה בתיק זה ולסייע לפרקליטה הבכירה שניהלה עד אז את התיק, הש' אמסטרדם, מחמת היותה בשמירת הריון. לדברי עו"ד שילה, הצטרפותו לעבודה בתיק זה הייתה כ-10 ימים לפני מועד תחילת ההוכחות במשפטו של בן-עזרא. חלוקת העבודה הייתה כזו, שהש' אמסטרדם עקב הריונה המשיכה את העבודה מהמשרד, ועסקה בהשלמות החקירה ובסיום הכנת התיק, ואילו עו"ד שילה החל ללמוד את התיק ולהופיע בבית-המשפט, תוך תיאום וקבלת הנחיות ממנה. עוד העיד עו"ד שילה, הטיפול המלא בתיק עבר לידיו בחודש אפריל 1992, משנבצר מהש' אמסטרדם להמשיך ולטפל בתיק, עקב הריונה.

לגבי מכתבו של יוסף, העיד עו"ד שילה, כי מכתב שכזה מהכלא, בו נאשם מגלה מיהו הרוצח האמיתי, נראה להם מוזר, אך בכל זאת עו"ד אמסטרדם העבירה את העניין לחקירת המשטרה. בעקבות התפתחות זו נעצר בפעם הראשונה בן-ארי, אך שוחרר בשל חוסר ראיות נגדו. עו"ד שילה הוסיף וסיפר, כי משהתקדם משפטו של בן-עזרא והתקרב מועד פתיחת משפטם של סרסור ויוסף, ומשהגיע הממצא לפיו סוג הדם של המנוח זהה לזה של בן-ארי, וייתכן כי דמו של האחרון נמצא בזירה, הוחלט לבצע בדיקת DNA, בכדי להסיר ספקות בתיק שהתנהל נגד יוסף וסרסור. תוצאות הבדיקה הגיעו רק כעבור זמן, כאשר בן-ארי היה עצור בשנית, והן הצביעו על התאמה בין הדם שנמצא בזירה לדמו של בן-ארי.

התפתחות נוספת בפרשה, עליה הצביע עו"ד שילה, התרחשה כאשר סניגורו של יוסף חשף בבית-המשפט את שיחות הטלפון שבוצעו על-ידי בן-ארי לבית המנוח. מיד לאחר מכן ביקש עו"ד שילה לחדש את החקירה בכיוון החדש, ולשם כך מונה צח"מ שלישי בראשות רפ"ק מינס. בפני צח"מ זה השתדל עו"ד שילה שלא לחשוף את כל החומר הישן, שכן ביקש שלא לקבע אותו לקו החקירה הקודם. משהגיעו תוצאות בדיקת ה- DNAהסופיות הוחלט לשחרר את בן-עזרא, שנשפט כבר למאסר עולם, ולעכב את ההליכים כנגד סרסור ויוסף. משפטו של בן-ארי נפתח כאשר עו"ד שילה היה התובע.

עו"ד שילה התוודה בגילוי לב, כי עד היום אין הוא יודע את שהתרחש לאשורו וכי אמנם בטוח הוא כי בן-ארי הוא הרוצח, אך עדיין מקונן בלבו הספק, או כלשונו "חור שחור", האם עשה זאת לבד או שמא היו לו שותפים.

בחקירתו הנגדית נשאל עו"ד שילה מדוע זה, משהגיעה ביום 16.1.92 תוצאת בדיקת הדם, שלפיה דמו של המנוח זהה לדמו של בן-ארי, ומשנוספו לכך שקריו של בן-ארי, שינוי גרסאותיו ושיחות הטלפון, לא ביקש להשהות את ההליכים, לבצע בדיקה מקיפה ובכך למנוע מהתובעים את מסכת הייסורים ואת הרשעתו של בן-עזרא. בתשובה לכך השיב עו"ד שילה, כי ההחלטה הייתה של הש' אמסטרדם והוא הסכים לה. ההחלטה התבססה על ההנחה שמקור הדם בזירה היה רק במנוח ושזהות סוג דמם של בן-ארי והמנוח הנה מקרית, ועל ההנחה כי המידע על בן-ארי שמקורו בכבל וביוסף הינו אך סיפורי בדים. לגבי שיחות הטלפון השיב עו"ד שילה, כי דווקא שיחות הטלפון של סרסור למנוח בבוקר הרצח הן שהעלו את חשדם, זאת בנוסף להפרכת גרסת האליבי שמסר. לבסוף תיאר עו"ד שילה כיצד לאחר שבן-עזרא הורשע, הגיע לתאו שבבית המעצר בפתח-תקווה בשעת לילה מאוחרת, וביקש ממנו את גרסתו האמיתית לפרשה.

 

עו"ד שילה העיד, כי קבלת ההחלטות בתיק זה התבצעה בעיקר על-ידי הש' אמסטרדם כפרקליטה בכירה, והוא אמנם הסכים להחלטותיה. לטענתו, חרף היותו פרקליט זוטר ידע שלא לחתום על דברים שלהם הוא לא הסכים. משנאלצה הש' אמסטרדם לסיים לחלוטין את טיפולה בתיק, מחמת הריונה המתקדם, הועבר התיק לניהולו הבלעדי של עו"ד שילה. את עדותו סיכם בכך שהודה, כי היום בראייה לאחור היה מקום לנהל את התיק אחרת, אך אין זו אלא חוכמה שלאחר מעשה, מכיוון שמנקודת מבט של אז, היה מנהל את התיק באופן דומה.

 

עדותה של הש' אמסטרדם

23.       תחילה סברתי כי אין לש' אמסטרדם להוסיף בעדות בעל פה, או בחקירה בעל פה, על מה שמצוי בתיק, כשם ששני עדים נוספים שהעידו מטעם התביעה (מר פלדמן ועו"ד שילה) נסמכו על מסמכים שנכתבו לפני למעלה מעשור שנים. אולם לאחר שיקול נוסף, נוכח דברים שיוחסו לה על ידי מר פלדמן ועל ידי עו"ד שילה סברתי כי מידת ההגינות מחייבת לשמוע את גרסתה (עמ' 97 לפרו' מיום 9.3.99).

 

כאמור, חקירתה של הש' אמסטרדם התבצעה על דרך שאלון בכתב. בתשובותיה לשאלות ב"כ התובעים העידה הש' אמסטרדם כי ניהלה את התיק כתובעת עובר למועד תחילת ההוכחות במשפטו של בן-עזרא. הש' אמסטרדם ציינה כי לאור ממצאיה של ד"ר פרוינד, הניחה כי בזירה נמצא רק דמו של המנוח, וכי בנושא המחקר הטלפוני הושקע מאמץ רב, במגבלות היכולת הטכנולוגית באותה תקופה. בתשובה לרוב השאלות באשר להנחיותיה לצוות החקירה, השיבה כי מפאת חלוף הזמן אין היא יכולה לזכור, אלא להסתמך על הכתוב בתרשומות בלבד.

מהחומר הכתוב עולה כי חרף הטענה שהש' אמסטרדם התייחסה בביטול למכתב של יוסף בעניין בן-ארי – בכל זאת נתנה הוראות לבדוק את העניין.

 

תצהירה של ד"ר מיה פרוינד

24.       ד"ר מיה פרוינד, שבתקופה הרלוונטית ניהלה את המעבדה הביולוגית במרכז לרפואה משפטית, העידה בתצהירה על שלוש בדיקות שבוצעו על-ידה. תוצאות הבדיקה הראשונה, מיום 1.8.91, העלו כי דמו של המנוח הוא מסוג O; כי דמו של סימון בן-ארי גם הוא מסוג O; וכי סוג דם זה מצוי בקרב 3% מהאוכלוסיה. בדיקה נוספת נערכה לגבי סוג דמם של סרסור ויוסף. תוצאות הבדיקה השנייה מיום 1.2.93 הצביעו על כך שדמם אינו תואם את הדם שנמצא בזירת הרצח. עוד העידה ד"ר פרוינד, כי בתקופה האמורה רק מעבדות ספורות בעולם עסקו בבדיקות DNA, וכי לה לא היה ידוע אותה עת על ערוץ תקשורת למעבדה כלשהי המספקת בדיקה פורנסית מסוג זה. רק בשנת 1993 החלו להתבצע בדיקות DNA לצורך מחקר במעבדתה, ובדיקות לצורך הגשתן כראיה לבית-המשפט החלו להתבצע במרכז לרפואה משפטית החל משנת 1994.

 

תצהירה של רפ"ק נירה גלילי

25.       רפ"ק נירה גלילי, שהייתה בתקופה האמורה בודקת DNA במעבדה הביולוגית לזיהוי פלילי, שבמטה הארצי של משטרת ישראל בירושלים, העידה כי שימוש פורנסי בבדיקות DNA החל להתבצע במחלקה לזיהוי פלילי בשנת 1988, למטרות מחקר בלבד, ולשם כך גויסה לתפקידה. המועד הראשון בו בוצעה בדיקה מסוג זה לצורך מבצעי היה ביום 28.4.92, בתיק זה. ביום 10.5.92 הגיעו תוצאות חלקיות שהצביעו על קשר אפשרי בין המוצגים לבין דמו של בן-ארי, לאורן הוחלט להמשיך בבדיקות, שבאותה עת ארכו לפחות כששה שבועות. התוצאה הסופית והמוחלטת הגיעה ביום 8.6.92, ולפיה פרופיל ה- DNAשבדמו של בן-ארי זהה לזה שנמצא בדם שבזירה, ושונה מזה שבדם המנוח.

 

דיון

26.       אקדים לציין כי מדובר במקרה יוצא דופן בנסיבותיו.

בהליכים השונים שהתקיימו בפרשה נסקרו שתי המסכתות של הראיות, הן על ידי הערכאה הראשונה, והן בערעורים לבית המשפט העליון ובדיון נוסף שהתקיים בעניינו של בן-ארי לרבות הדיון בבקשת יוסף, סרסור ובן-עזרא לפי סעיף 80 והערעור עליו שבסופם אמנם זוכו אך לטעמם לא טוהרו כליל והם זכאים לפיצויים.

 

אבהיר כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על התוצאות המשפטיות שהתקבלו בהליכים הפליליים, ואין בהם כדי לשמש מעשה בית דין או פלוגתא פסוקה כעולה מהחלטת הביניים שניתנה בהקשר זה.

 

התביעות תיבחנה על פי הכללים הנקוטים בתביעות נזיקין בהליך אזרחי ועל פי מבחנים הנקוטים בבחינת מעשי רשלנות תוך כדי טיפול מקצועי, אם יש בו או אין בו, משום רשלנות, ולא על פי מבחן של "חוכמה שלאחרמעשה".

 

מדרך הטיעון של ב"כ התובעים עולה כי הם מייחסים לרשויות החקירה ולפרקליטות מגמתיות בהעמדה לדין של יוסף, סרסור ובן עזרא, דבקות במטרה להביא להרשעתם, ורשלנות בנהייתם אחר הודאותיו של בן עזרא עד כדי מניעת ייצוג ושתילת פרטים מוכמנים בהודעותיו.

 

המסגרת הנורמטיבית

27.       שאלת אחריותה של המדינה ורשויותיה בנזיקין כלפי האזרח הוסדרה הן בפקודת הנזיקין והן בחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952.

סעיף 7 לפקודת הנזיקין קובע את אחריותו של עובד הציבור לעוולות שעשה:"7. עובד ציבורי

(א) עובד ציבורי אחראי לכל עוולה שעשה, ואם ייתבע לדין על כך, ייתבע אישית; אולם, בלי לגרוע מכוחן של הוראות סעיפים 6 ו-8 תהא לעובד הגנה בכל תובענה שאינה על רשלנות, אם המעשה היה בתחום סמכותו כדין או שעשהו בתום לב כסבור שהוא פועל בתחום סמכותו כדין."

 

סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), מתייחס לשאלת אחריות המדינה בנזיקין, וזו לשונו:

"3. מעשה בתחום הרשאה חוקית

אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, או בתום לב תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה".

 

הנה כי כן, סעיפי החוק מלמדים אותנו כי המחוקק בחר להעניק למדינה ולשלוחיה, עובדי הציבור, הגנה מפני תביעת נזיקין כל עוד נעשו פעולותיהן מתוקף סמכות או הרשאה חוקית, ואף אם חרגו מסמכות, אך עשו זאת בתום לב. עם זאת, משפעלה המדינה או עובד הציבור ברשלנות, לא תעמוד עוד לזכותם ההגנה האמורה, וישאו באחריות נזיקית למעשיהם הרשלניים. עמד על כך כב' השופט בייסקי בע"א 337/81, שלמה בוסקילה נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד לח(3), 337:

"סעיף 7 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], המגן על עובד ציבור שביצע עוולה, אם המעשה היה בתחום סמכותו כדין או שעשהו בתום-לב כסבור שהוא פועל בתחום סמכותו כדין, מוציא את ההגנה בגין רשלנות...וסעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952, המקנה חסינות למדינה בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום ההרשאה החוקית, או בתום-לב תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית, משאיר האחריות על המדינה 'על רשלנות שבמעשה'." (עמ' 343-344)

 

החוק, אם כן, משאיר אך פתח אחד לאחריות המדינה לעובדיה בנזיקין, והוא במקום שבו הוכחה רשלנותה או רשלנות עובד הציבור.

 

 

דומני שלא יהיה חולק על תפקידו של תובע מטעם המדינה לחתור לחקר האמת ולחשיפתה על כך נאמר בע"פ 5781/01 אעמר נ' מדינת ישראל פ"ד נח(3)681, 688:

"אכן, מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת בין שאמת זו עשויה להוביל לזיכויו של המערער, ובין שהיא עשויה להוביל להרשעתו" (ראו גם ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל פ"ד לה (2) 466).

 

אין גם מחלוקת שעל תובע מטעם המדינה לדעת כי הרשעה על סמך הודאה של נאשם בפני איש מרות היא לעתים בעייתית (דנ"פ 4342/97 מדינת ישראל נ' אלעביד פ"ד נא(1) 673 דברי השופט אור בעמ' 820, השופט חשין בעמ' 834-836, הנשיא ברק בעמ' 867 בדעת הרוב, לעומת דברי השופטת דורנר בעמ' 837 והשופט גולדברג בעמ' 872-873, בדעת מיעוט).

 

האם הייתה התרשלות

ב"כ התובעים הצביעו על שלבים שונים של החקירה ומהלך הדיונים בבית המשפט כדי להוכיח כי עוול נעשה ליוסף, סרסור, ובן- עזרא ושלטעמם מלכתחילה לא היה מקום לייחס להם חשד כלשהו.

 

זיהוי השיחות הנכנסות

28.       טענה מרכזית מפי התובעים נשמעה בדבר מחדליה, לכאורה, של המשטרה באיתורה של שיחת הטלפון הנכנסת לבית המנוח בבוקר הרצח, שמקורה בקליניקה של בן-ארי. הצלבת הנתונים וזיהוי השיחה ככזו בוצעו על ידי סנגורו של יוסף ונחשפו ביום 27.4.92. טענת התובעים היא, כי לאור ההנחה הבסיסית, הנכונה, לפיה המנוח פתח את דלת ביתו רק לפני מי שהכיר ותיאם את ביקורו מראש, חייבה כבר בראשית החקירה את בדיקת השיחות היוצאות והנכנסות לבית המנוח ביום הרצח. יתר על-כן, בהמשך החקירה היו בידי החוקרים והפרקליטות מספרי טלפון אלו, וכן היה בידם מספר זהה המשויך לבן-ארי, אך אלו לא השכילו להצליב את המידע ולייחס את השיחה הנכנסת לבן-ארי. משכך, לטענתם, התרשל צוות החקירה.

 

טענה זו אין לקבלה. בבואנו לבחון את פעולות החקירה שננקטו בחקירה זו או אחרת ואת סבירותן, שומה עליו לבחון זאת בראי התקופה, היינו, לבחון פעולותיו של הגוף החוקר בהתחשב באמצעים הטכנולוגיים שעמדו לרשותו באותם ימים. בדרך זו נלך גם אנו. אמנם בימינו ניתן אך בלחיצת פקיד על כפתור להשיג את פלט השיחות היוצאות והנכנסות של כל מכשיר טלפון, לפי כל חתך שבו נחפוץ, אולם לא כך היה המצב בראשית שנות ה-90. רובן של המרכזיות עדיין היו אז אנאלוגיות. איתור שיחות הטלפון הנכנסות היה פעולה שארכה זמן רב, דרשה מאמצים, ולעיתים אף הייתה בלתי אפשרית. מה שנראה היום כפעולה חקירתית ראשונית, מתבקשת, מובנת מאליו ופשוטה, לא נראתה בימי חקירת הרצח דנן. גם בעניין הצלבת מספרו של בן-ארי עם השיחה הנכנסת, ברור כי הצלבה פשוטה באמצעות מחשב, גם היא כלל לא הייתה מובנת מאליה באמצעים דאז. אולי היום, בראייה לאחור ניתן להרהר בשיקול דעתן של רשויות החקירה והתביעה בנושא זה, אך טעות זו בהפעלת שיקול הדעת אינה מגיעה לכדי התרשלות.

 

בדיקת הדם

29.       נושא זה נחלק לשני שלבים. הראשון הנו בדיקת סוג הדם של בן-ארי, והשני הוא בדיקת  DNA להתאמת דמו של בן-ארי עם זה שבזירה. נבחן כל שלב לגופו. משנעצר בן-ארי לאחר המכתב שהחשידו, נלקחה ממנו דגימת דם בכדי לבדוק אם סוג דמו תואם את שנמצא בזירה. בדיקה זו (ת/134) העלתה צירוף מקרים נדיר, שלפיו סוג דמו של בן-ארי זהה לזה של המנוח (דם מסוג O המצוי בקרב 3% מהאוכלוסיה). סוג דם זה נמצא גם בזירת הרצח. לאחר קבלת התוצאות האמורות, הגיעו החוקרים, בשיתוף עם הפרקליטות, לידי מסקנה, ולפיה הניחו כי אמנם סוג הדם זהה, אך הדם שבזירה שייך אך לאדם אחד, והוא המנוח.

 

בהתחשב בעובדה שבראשית החקירה הועלתה סברה כי הדם בדירה הוא דמו של המנוח, שבין היתר נטף מבגדיו של הרוצח שהילך בדירה, ובהתחשב בכך שאותה עת לא עמדה לרשות החוקרים בדיקה מדעית נוספת, אין לנו אלא לקבוע כי מסקנת החוקרים והפרקליטות הייתה סבירה, גם אם נתגלתה לבסוף כמוטעית.

 

ובכל זאת מצאנו פנייה לשני בתי חולים – בילינסון והשרון – לצורך קבלת פרטים אודות אנשים אשר הגיעו לטיפול במהלך יום הרצח, כך שההנחה שאדם נוסף היה בזירת האירוע נפצע ושטף את ידיו לא נשללה.

 

לאחר שהועלו ספקות כבדים באשר לזהות הרוצח בתאריך 27.4.92, נשלחו דגימות מדמו של בן-ארי ומהדם שנמצא בזירה לבדיקת DNA. התובעים הלינו על כך שבדיקת ה- DNAלא בוצעה כבר בשלב הראשון עת הועלו חשדות כלפי בן-ארי. בבחינת טענה זו שוב אנו נדרשים לקחת בחשבון את האמצעים שהיו קיימים באותה תקופה. די אם נציין כי הבדיקה שנערכה בתיק זה הייתה הראשונה שנערכה בישראל במסגרת חקירה פלילית, כמפורט בתצהירה של רפ"ק נירה גלילי (עמ' 1-2), עובדה מוסכמת גם על דעת ב"כ התובעים.  משכך, גם בעניין זה לא הוכחה התרשלותן של הרשויות.

 

בדיקת האליבי של יוסף

30.       מראשית חקירתו טען יוסף לאליבי. עם מעצרו, ביום 18.8.91, מסר יוסף גרסה לפיה ביום הרצח ישב במסעדת "חירק" בסמוך לשעה 11:00, ובשעה 15:30 הבחין בהמולה סביב בית המנוח (ת/190). באותו היום מסר גרסה נוספת (ת/185), לפיה יצא את ביתו שבאריאל בין השעות 10:30-11:00, הגיע למסעדת "חירק" בין השעות 11:00-11:30, בשעה 12:00 יצא ממשרדו של עו"ד שרעבי, בשעה 12:15 הבחין בהתקהלות סביב בית המנוח ומשחזר, בין השעות 14:30-15:00, הבחין במודעות אבל.

 

בגרסתו מיום 22.8.91 (ת/218ו) סיפר יוסף כי יצא מביתו בין השעות 11:00-11:30, הגיע למסעדת "חירק" בסמוך לשעה 12:30, משם יצא מיד ליעד שאינו זכור לו במדויק, ובשעה 16:30 כשהחנה את רכבו בדרכו למשרדו של עו"ד אהרוני ולפגישה עם אורנה שינה, הבחין בהתקהלות.

 

ביום 5.9.91 מסר יוסף גרסה נוספת, ובה תיאר כיצד נפגש בשעה 17:00 עם אורנה שינה וריקי הלל בענייני גבייה במשרדו של עו"ד אהרוני, בין השעות 19:00-19:30 יצאו לקניון לשתות קפה, ולאחר מכן נסע לביתו של סרסור.

התפתחות נוספת באישוש גרסת האליבי חלה ביום 27.4.92, כאשר בעקבות בדיקת פלטי השיחות מביתו של יוסף, על-ידי סניגורו, הוברר כי נערך רצף שיחות בין השעות 8:12 ו-9:34 בבוקר, ושיחה נוספת בשעה 10:19. בדיקה נוספת של הצח"מ השלישי לגבי שיחות אלו ולאימות טענת האליבי, נערכה בהמשך, אך לא הביאה למסקנה חד משמעית כי יוסף לא היה בזירת הרצח בשעת ביצוע הפשע.

 

הנה כי כן ארבע גרסאות שונות לפנינו, והתפתחות אחרונה שמחזקת את טענתו, שלא נסתרה באף גרסה, לפיה שהה בביתו בשעות הבוקר, בסמוך לשעת הרצח. בצד גרסאות אלו, מצויות גם העובדות, שאינן מוטלות בספק, שלפיהן הרצח בוצע בשעות הבוקר כאמור, הגופה נתגלתה בסמוך לשעות 15:00-15:30 (ת/7), ומודעות האבל נתלו רק למחרת הרצח. אין חולק, כי די היה בשינויי הגרסה, בחוסר העקביות, באי התאמת השעות והזמנים, ובסתירות הפנימיות בכדי לעורר ספק גדול בלב החוקרים ביחס לאמינות גרסת האליבי. בנוסף, אין להתעלם מפעולות החקירה שבוצעו לאימות הגרסאות, ביניהן חקירתו של עו"ד אהרוני, חקירת מזכירתו וחקירותיה של אורנה שינה, שלא שפכו אור או ביססו את גרסאות יוסף, אלא רק זרעו בלבול וסתירות.

 

כל אלה מביאים אותנו לידי מסקנה כי אי-קבלת גרסאותיו השונות של יוסף על-ידי המשטרה הייתה החלטה חקירתית סבירה, וכך גם טיפולה של המשטרה בגרסאות אלו, שחקרה וניסתה לאמתן, ללא הצלחה. לעניין אימות טענת שהייתו באריאל בשעות הבוקר, נטען כי התרשלה המשטרה משלא בדקה את השיחות היוצאות מביתו.

פלטי השיחות נבדקו, אך מפאת טעות, נמסרה על-ידי בזק רשימה חלקית בלבד, בה לא הופיעו השיחות האמורות. יתרה מכך, גם שיחות אלו לא הפריכו לגמרי את האפשרות כי יוסף לא שהה בעת הרצח בביתו שבאריאל. לעניין זה, שוב עלינו להזכיר את היכולות המוגבלות לאיתור שיחות טלפון באותה תקופה. לפיכך, גם בעניין שלפנינו לא נמצא כי בהתנהלות המשטרה יש מן ההתרשלות.

 

בדיקת הרכב וגרסת בן - עזרא לפיה הריפוד הוחלף בגלל כתם דם ודאי לא תרמה להסרת החשד אלא העצימה אותו.

 

בדיקת האליבי של סרסור

31.       עם מעצרו ביום 18.7.91, מסר סרסור גרסת אליבי (ת/56), על-פיה בבוקר הרצח התקשר למנוח והשאיר לו הודעה במשיבון, נסע לבתו בקלקיליה, ומשם לבנק לאומי בג'לג'וליה, שם משך סכום כסף במזומן. משם שם פעמיו למסעדת "חירק", טלפן שוב למנוח, ומשלא נענה הלך לבנק המזרחי להפקיד המחאה. מאוחר יותר חזר ל"חירק", חיפש שוב את המנוח בטלפון, ומשלא מצאו שב לביתו שלו, כאשר דבר הרצח נודע לו מהאזנה לרדיו. בהמשך חקירותיו העמיק סרסור וירד לפרטי פרטים בגרסתו, תוך שהוא מביא מסמך המעיד על פעולותיו הכספיות בבנק באותן השעות (ת/107). גרסתו זו של סרסור נבדקה על-ידי המשטרה, נחקרו האנשים שעימם טען סרסור כי שהה, נבדקו שיחות יוצאות להן טען, ואף נערכה בדיקת פוליגרף שתוצאותיה היו בכיוון האמת אך לא חד-משמעיות. לאור זאת נעצר סרסור, אך שוחרר כעבור 48 שעות מפאת היעדר ראיות, עד שנעצר בשנית לאחר ההתפתחות הדרמטית בדמות השיחות האנונימיות. ספק מרכזי לגבי גרסתו התעורר ביחס לשאלה האם היה זה סרסור עצמו שביצע את ההפקדה בשעה 10:02 בבוקר הרצח, או שמא היה זה בנו. באותו שלב הספק טרם הופרך. יש לציין, כי בחודש ינואר 92' הוחלט לחקור שוב את גרסת האליבי של סרסור, ולצורך כך נחקרו תחת אזהרה פקידים בבנק לאומי בג'לג'וליה שבו בוצעה ההפקדה, כאשר אלו חזרו על גרסאותיהם הקודמות, ובנוסף, בוצעו שוב פעולות אימות לגרסתו במהלך חודש יוני 1992 (ת/1233,     ת/1237, ת/1245). מן המקובץ עולה, כי החוקרים פעלו באופן סביר לבדיקת גרסת האליבי, ובהיעדר ראיות נוספות היא אף סיפקה אותם לצורך שחרורו של סרסור ממעצר, עד להגעת הראיות המפלילות מפי בן-עזרא, ולפיכך יש לדחות את טענות ההתרשלות בכל הנוגע לנושא דנן.

 

התנהלות החקירה מרגע קבלת המכתב

32.       מספר טענות הופנו כלפי אופן התנהלות צוות החקירה והתביעה מיום קבלת מכתבו של יוסף, כמפורט לעיל. ראשית, נשאלת השאלה מדוע לא נגבתה מכבל הודעה ומדוע זה לא הועמד על חובתו למסור עדות, לאחר שסירב לעשות כן ללא הבטחת חיסיון. למרות צירוף המקרים המוזר והחשוד, בו חשוד ברצח מגלה בדרך מקרה את הרוצח האמיתי, ולמרות חוסר שיתוף הפעולה מצידו של כבל החל צוות החקירה לחקור בכיוון החדש. לצורך כך נבדקו שוב רשימות המטופלים בבית חולים השרון, ונתברר כי הרשימה הקודמת הייתה חלקית; נחקרה איריס סווידמן, האחות שטיפלה בבן-ארי הפצוע; נחקר יואב שלום, שכנו של כבל שהיה נוכח בעת הטיפול הרפואי ושסירב לשתף פעולה בחקירתו; ונחקרו בעלי חנויות באזור. אמנם פעולות אלו שתוארו עד כה אינן חפות מטעויות ומחדלים, דוגמת הרשימה החלקית של המטופלים, או חוסר האמון כלפי גרסת כבל, אך אין אלו אלא טעויות חקירתיות שגרתיות, או הערכת מצב מוטעית, שמקורן אינו בהתרשלות. יתר על כן, ביום 23.12.91 נחקר לראשונה בן-ארי עצמו (ת/756), ומסר את גרסתו הראשונה בה הרחיק עצמו מהאירוע. הוא טען שלא הכיר את האחים כבל; כי הפציעה בפניו נגרמה לו מהתפוצצות סיר לחץ, ונתן הסברים שונים לצלקות שעל גופו.

 

ביום 26.12.91 מסר בן-ארי גרסה שונה, לפיה פציעתו נגרמה עת נכנס למרפאתו וגילה את האחים כבל במהלך פריצה אליה. האחים תקפוהו, איימו עליו שלא יתלונן, ודאגו לטיפולו הרפואי. במקביל הגיעה חוות הדעת של המכון לרפואה משפטית בה נקבעה טריותה של הצלקת, ובנוסף נערכה לבן-ארי בדיקת פוליגרף, בה אותות השקר הם שגברו.

 

לטענת התובעים, קורות חקירתו זו של בן-ארי, חייבים היו להדליק נורה אדומה, להביא לעיכוב ההליכים כנגד התובעים, ובטח שלא לשחרורו של בן-ארי. פעולות החקירה שננקטו, כפי שתוארו בסיכומי המדינה, והחשש שמא בעלילת שווא על בן-ארי עסקינן, בנוסף לעובדה שלא נסתם הגולל על החקירה בכיוון זה, שנמשכה כמפורט לעיל, לא מותירים אלא לקבוע כי פעולות החקירה והנחיות הפרקליטות להמשך בדיקות הגרסה, הנם בגדרו של מתחם הסבירות החקירתי.

 

שחרורם של יוסף, סרסור ובן-עזרא

33.       תובעים אלה העלו טענה כבדת משקל, לפיה משהוברר כי אין הם מעורבים ברצח, התעכב והתמהמה שחרורם ללא סיבה סבירה. בבחינת טענה זו עלינו לבדוק האם בפרק הזמן שלאחר התפנית בפרשה ביום 27.4.92, עת חשף סנגורו של יוסף את דבר קיומן של שיחות הטלפון כאמור לעיל, התקבלו ממצאים שחייבו שחרורם של הנ"ל עובר ליום 8.6.92. לאחר התפנית האמורה נשלחו דגימות הדם למז"פ, ולמחרת, ביום 28.4.92 החלה בדיקת ה- DNAהראשונה מסוגה במשפט פלילי בישראל, שמשכה המינימלי אותה עת היה כשישה שבועות. ביום 12.5.92 התקבלה תוצאה חלקית של הבדיקה, שהצביעה על קשר אפשרי בין דמו של בן-ארי לבין הדם שנמצא בזירה. ביום 24.5.92 הגיע תוצאת ביניים נוספת שקבעה כי דמו של בן-ארי יכול לבוא בחשבון כזה שנמצא בדירת המנוח, וכי המנוח אינו יכול להיות מקור הדם שנמצא על המוצגים. ביום 27.5.92 זיהתה מירה בן-ארי, אשת סימון, במסדר זיהוי את סכין הרצח כזו שנעלמה ממטבחה, וביום 8.6.92 התקבלה תוצאת בדיקת ה- DNAהסופית, שקבעה כי דמו של בן-ארי הוא שנמצא על המוצגים מזירת הרצח.

 

רצף האירועים, טיב הבדיקות, מורכבות התיק, חומרתו והתמשכותו, הביאוני לידי מסקנה, כי החוקרים ונציגי הפרקליטות נהגו באופן סביר ובזהירות עת החליטו לשחררם  ביום 8.6.92. יש לציין, כי מסקנה זו מתחזקת נוכח העובדה כי גם לאחר החשדתו של בן-ארי ברצח ואף לאחר הרשעתו, לא הופרך כליל החשד על-פיו אנשים נוספים היו מעורבים ברצח ושותפים לו. 

 

לסיכום

34.       מן המקובץ עולה, כי בדרך פעולתם של צוותי החקירה וגורמי הפרקליטות מראשיתה של הפרשה ועד לסיומה, בכל הנוגע לעניינם של התובעים יוסף, סרסור ובן-עזרא, לא הייתה משום התרשלות. גם אם נפלו פגמים בדרך החקירה ונעשו טעויות, מקורן בהפעלת שיקול דעת, רובן מתבררות ככאלו רק בחכמה שלאחר מעשה. על הצורך לבחון את סבירות ההחלטות בעיניהם של מקבליהן ומנקודת מבטם באותו הזמן, עמדה כב' השופטת חיות בע"פ 11024/02 ראלב מנצור ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1), 436:

"ההלכה הפסוקה קובעת כי המבחן שעל פיו יקבע בית המשפט, בדיעבד, כי לא היה יסוד להאשמה הוא מבחן אובייקטיבי. על בית המשפט להציב עצמו בצומת הדרכים שבה ניצבה התביעה ערב הגשת כתב האישום, ולבחון האם באותה נקודת זמן ובהינתן התשתית הראייתית שהייתה בפניה באותה עת, ההחלטה להעמיד לדין הייתה סבירה. קרי: האם היה בחומר החקירה שנאסף כדי להעלות אצל תובע סביר ציפייה כי בידיו ראיות לכאורה לביסוס ההרשעה." (עמ' 445)

 

 

העובדה כי אמצעי החקירה שעמדו לרשות המשטרה אינם אלו הקיימים היום, קיומו של מכלול ראיות ישירות ונסיבתיות שהצטברו כנגד החשודים, מגוון פעולות החקירה שננקטו בכיוונים השונים, אינם מעידים על כוונת זדון, מגמתיות או שיקולים זרים ולא הצדיקו השתלחות בתפקודם של המשטרה והפרקליטות שכן גם לא שוכנעתי שהייתה התרשלות בחקירה המקיפה שנגרמה כתוצאה משלל טענות אליבי שהיה הכרח לבדוק אותן באופן יסודי.

 

אמנם יוסף סרסור ובן-עזרא זוכו בסופו של יום וניתן להבין ללבו של סרסור שהודעותיו היו עקביות, גם לטעמה של ב"כ המדינה, אלמלא השמיע את הדברים כלפי יוסף כאשר היו יחד בניידת (ס' 19 לעיל).

 

באשר ליוסף לחובתו עומדת טענת אליבי שלא הייתה קוהרנטית ובין היתר בעייתיות בבירור הסיבה האמתית להחלפת הריפוד ברכבו זמן קצר לאחר הרצח.

באשר לבן עזרא – לא ברור מה עילה יש לו אם בכלל משזה גרם לתפנית בחקירה סיפק  פרטים שהיה בהם די לחייב חקירתם של יוסף וסרסור, ולהעלות את אפשרות מעורבותו גם כן ברצח.

 

כפי שציינתי אין בכוונתי לפסוק ידו של מי הייתה ברצח, אלא להשתכנע כי פעולות החקירה של המשטרה והפרקליטות נעשו תוך הקפדה לחשיפת האמת, ואין להעריך אותן על פי מבחן התוצאה. הגם שבדיעבד אפשר היה אולי לפעול אחרת אין בכך, במקרה דנן, די לייחס לפעולות המשטרה והפרקליטות רשלנות. לאור מכלול הראיות סבורה אני כי הרשויות פעלו כמתחייב מהן.

 

כאמור, במסגרת הליך זה לא ניתן להוסיף דבר על אשר נאמר בהקשר לחקירות המקיפות ולהליכים  שהתנהלו בפרשה אשר לא שוכנעתי כי הם עולים שאינם עולים לכדי רשלנות בטיפול בה.

 

התוצאה היא שדין התביעות להידחות.

 

בנסיבות המיוחדות והמורכבות של המקרה דנן החלטתי שלא לחייב את התובעים בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין.

 

ניתן היום א' שבט תשס"ה (30 בינואר 2006) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

 

 

יפה הכט, שופטת (בדימוס)