בבית-המשפט העליון
בפני: כבוד השופטת ד' דורנר
המבקש: מחמוד אבו-בכר
נגד
המשיבות: 1. הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית במרכז
לבריאות הנפש "שער מנשה"
2. מדינת ישראל
בשם המבקש: עו"ד שגית זהבי-דרישנר
בשם המשיבות: עו"ד מיקי חשין
המבקש הואשם בבית-משפט השלום באילת בגניבת זוג מכנסיים. לאחר שנקבע כי הוא אינו אחראי למעשיו ואינו כשיר לעמוד לדין, אושפז המבקש בבית-החולים לחולי-נפש "שער מנשה" בחדרה, וזאת מכוח צו בית-משפט שהוצא לפי סעיף 15 לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א1991- (להלן: החוק) ובהסכמת סניגורו של המבקש.
בחלוף שנתיים לאשפוז המבקש, שבמהלכן קבעה המשיבה 1 (להלן: הוועדה) מספר פעמים כי יש להמשיך באשפוזו, דנה הוועדה בעניינו של המבקש פעם נוספת, קבעה כי הוא עדיין מסוכן לעצמו ולאחרים - הגם שרמת מסוכנותו נמוכה - וכי המבקש "עדיין מגלה סימנים ברורים של פעילות הלוצינטורית [ו]חוסר תובנה למצבו". הוועדה החליטה לאפשר למבקש יציאה לחופשות קצרות בליווי. זאת, בשונה מהמלצת רופאיו של המבקש, שסברו כי ראוי לאפשר למבקש יציאה לחופשות לפי שיקול-דעתם.
המבקש ערער על החלטת הוועדה בפני בית-המשפט המחוזי בחיפה. טענתו הייתה, כי ראוי לאפשר לו לתקוף את צו האשפוז המקורי שהוצא על-ידי בית-משפט השלום באילת. לטענתו, תוצאת צו האשפוז היא שהמבקש אושפז לתקופה ארוכה של שנתיים, הגם שלא היה נאסר לזמן כה רב אפילו היה מורשע בעבירת הגניבה. עוד נטען, כי לנוכח המלצת רופאיו של המבקש, היה על הוועדה לשחרר את המבקש מאשפוז או לאפשר לו יציאה בלא ליווי לחופשות ארוכות יותר.
בית-המשפט המחוזי (השופט שמואל ברלינר) דחה את הערעור, לאחר שקבע כי אין מקום להתערב בשיקולי הוועדה. עוד נקבע, כי בפני הוועדה עמד אך ורק עניין יציאת המבקש לחופשות, ושחרורו מאשפוז כלל לא נתבקש.
מכאן הבקשה שבפניי, שבגידרה טען המבקש, כי עומדת לו זכות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. לגופם של דברים, המבקש חזר על טענותיו בפני בית-המשפט המחוזי, ואף הוסיף כי יש לראות את החלטת הוועדה כאילו סירבה לבקשה לשחררו.
מנגד, המדינה תמכה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, והוסיפה, כי בפני המבקש עומדת האפשרות לבקש בכל עת כי הוועדה תדון מחדש בעניינו. המדינה אף הודיעה - לנוכח העובדה שחלפו ארבעה חודשים מאז ישיבתה של הוועדה - כי אין היא מתנגדת לכך שעניינו של המבקש יוחזר לדיון בפני הוועדה.
בהקשר לצו האשפוז שהוצא על-ידי בית-משפט השלום באילת, הפנתה המדינה לסעיף 15(ו) לחוק הקובע כי לעניין ערעור, דינו של צו אשפוז כדין הרשעה. לטענת המדינה, אילו חפץ המבקש לתקוף את צו האשפוז, היה עליו להגיש ערעור על הצו שהוצא על-ידי בית-משפט השלום באילת.
החלטתי לקבל את הבקשה, ולדון בה כאילו ניתנה רשות ערעור וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שנתקבלה.
דומה, שעל-מנת לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, נדרש המבקש לקבל רשות, ואין עומדת לו זכות לערער.
אלא שבמקרה שבפניי אין צורך להכריע בשאלה זו. שכן, מתשובת המדינה עולה, כי אין המדינה מתנגדת לכך שעניינו של המבקש יידון מחדש בפני הוועדה, וזאת לנוכח הזמן שחלף מאז שנערך הדיון האחרון בעניינו.
בנסיבות אלו, ערעורו של המבקש מתקבל, במובן זה שעניינו מוחזר בזאת אל הוועדה על-מנת שתדון מחדש בכל בקשה שתוגש על-ידי באת-כוחו של המבקש, ובכלל זה בבקשתה לשחרר את המבקש מאשפוז. בין היתר נדרשת הוועדה לבחון - על-פי הכללים הקבועים בחוק - האם מסוכנותו של המבקש היא אמנם כזו המצדיקה את המשך אשפוזו.
הצו לאשפוז המבקש ימשיך לעמוד בתוקפו עד למתן החלטת הוועדה.
בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ח בכסלו תשס"א (25.12.00).
ש ו פ ט ת
העתק מתאים למקור
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ
פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
00076880.L03