ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע
מיום 2.11.99 בתיק ב"ש 21401/99 שניתן
על ידי כבוד השופט ב' אזולאי
תאריך הישיבה: ח' בכסלו תש"ס (17.11.99)
בשם העורר: עו"ד גבאי מיכאל, עו"ד ליאור רונן
בשפ המשיבה: עו"ד ענבר פלש
החלטה
העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ת"פ 8142/99) בגין עבירה של חבלה בכוונה מחמירה. על פי כתב האישום הגיע העורר לביתה של המתלוננת, בקרית מלאכי, וביקש ממנה להתלוות אליו לטיול. בעת שעלתה להתלבש בחדרה הכניס לתיקה של המתלוננת סכין מטבח. העורר והמתלוננת יצאו מהבית והלכו לכיוון אזור התעשייה הסמוך. בהגיעם למקום ביקש העורר מן המתלוננת לקיים עימו יחסי מין. המתלוננת סירבה לבקשתו. בתגובה, לפי כתב האישום, הוציא העורר את הסכין מתיקה של המתלוננת ודקר אותה בבטנה תשע פעמים. דקירות אלה פגעו בחלל הבטן ובמערכת העיכול וכתוצאה מכך נזקקה המתלוננת לניתוח ולאשפוז.
בית המשפט המחוזי (השופט ב' אזולאי) החליט לעצור את העורר עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו. בית המשפט ביסס את החלטתו על הראיות הבאות: עדותה המפורטת של המתלוננת שזיהתה את העורר בשמו מן הרגע הראשון בו נמצאה על ידי עוברי אורח כשהיא מוטלת פצועה בבטנה; חוות הדעת של הרופא-הפסיכיאטר המטפל במתלוננת, לפיה המתלוננת, ערב שחרורה לחופשה מבית החולים הפסיכיאטרי בו היתה מאושפזת, היתה כשירה להעיד; המספר הרב של הדקירות, המלמד כי לא יתכן שהמתלוננת דקרה את עצמה, וזאת גם לדעת הרופא שטיפל במתלוננת לאחר האירוע; ולבסוף, סתירות בין גירסת האליבי של המתלונן לבין גירסאות חבריו אשר, בהתאם לטענת האליבי, היו עימו בשעות הרלוונטיות. לעניין עילת המעצר קובע בית המשפט המחוזי כי המעשים המיוחסים לעורר, כמו גם עברו הפלילי, יוצרים חזקת מסוכנות, אשר לא נסתרה. עילה נוספת למעצר היא החשש לשיבוש הליכי משפט, בשל חשש כי העורר יאיים או יפגע במתלוננת. על אלה מתבססת ההחלטה לעצור את העורר.
על החלטה זו הוגש ערר זה. העורר טוען כי לא היו דברים מעולם: הוא לא פגש את המתלוננת אותו יום, לא היה בביתה, לא טייל עמה ולא פצע אותה. הוא טוען כי טעה בית המשפט בקובעו שקיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירה. לטענתו, עדותה של המתלוננת אינה קבילה, וזאת משום שהמתלוננת היא חולת נפש המאושפזת במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי. חוות הדעת הפסיכיאטרית, המתייחסת ליכולתה להעיד, מתייחסת למצבה של המתלוננת ערב יציאתה לחופשת סוף השבוע בה אירע האירוע נשוא האישום. במהלך החופשה היה על המתלוננת לקבל תרופות, אולם אין הוכחות כי המתלוננת אכן לקחה את התרופות. זאת ועוד. מחומר הראיות עולה כי הרופא, שקיבל את המתלוננת לבית החולים לאחר האירוע, קבע שהמתלוננת אינה מבינה על מה היא מדברת. לכל אלה יש להוסיף את הסתירות שנתגלו בהודעותיה של המתלוננת, והסתירות בין הודעותיה להודעות אחרות, בעניינים הבאים: בעניין נוכחותו של אחיה בבית כאשר העורר הגיע, לפי כתב האישום, לבית המתלוננת; בעניין טענתה כי העורר אנס אותה - טענה אשר נזנחה בשלב מאוחר יותר; בעניין זהותו של הדוקר - היא סיפרה לעובדת הסוציאלית בבית החולים כי סקרה את עצמה; ובעניין תשובותיה הסותרות לשאלה אם קיימה יחסי מין עם העורר בעבר. עוד טען בא-כוח העורר כי בית המשפט התעלם מן העובדה שהחקירה חסרה. כך, למשל, לא נבדק אם קיימות טביעות נעליים של העורר במקום בו נדקרה המתלוננת, לא נמצאו טביעות אצבע של העורר על ידית הסכין בה נדקרה, ולא נבדקה החולצה אשר העורר לבש אותו זמן. לבסוף טוען בא-כוח העורר, כי אפילו אם ייקבע שקיימת תשתית ראייתית מספקת, ניתן להסתפק בחלופת מעצר. עברו הפלילי של העורר אינו כה מכביד, ונאשמים בעבירות חמורות יותר שוחרררו לחלופת מעצר. לגבי החשש לשיבוש הליכי משפט נטען, כי מאחר שהמתלוננת מצויה במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי, לא קיים חשש אמיתי כי העורר יאיים עליה או יפגע בה.
אכן, מקריאת הודעותיה של המתלוננת עולה כי קיימות סתירות בפרטים שונים בין ההודעות גופן. אולם, עיקר עדותה של המתלוננת לעניין פרטי האירוע ולעניין זהותו של העורר כמי שדקר אותה הינה עקבית, ואת הסתירות בהודעותיה ניתן להסביר הן במצב של סערת רגשות, בו נמצאה בשעות הראשונות שלאחר האירוע, והן בחששה מפני העורר. אשר למצב הנפשי של המתלוננת, ולכשירותה להעיד בעת שמסרה את הודעותיה, קיימת חוות דעתו של הפסיכיאטר המטפל, כי בעת שיצאה לחופשת סוף השבוע היתה המתלוננת כשירה להעיד. אין יסוד להניח כי המתלוננת נמנעה לאחר מכן לקחת את התרופות הדרושות. מכל מקום העיון בהודעות המתלוננת יוצר רושם של עקביות ואמינות, ומכל מקום הזיהוי של העורר, אותו הכירה בשמו קודם לאירוע, ברור ומספיק כראיה לכאורה. יותר מכך אין צורך בהליך זה. השאלה אם די בו כדי להוכיח את הזיהוי מעבר לספק סביר תוכרע במשפט עצמו.
זאת ועוד. תמיכה בגירסת המתלוננת מצויה, כפי שמציין גם בית המשפט המחוזי, במספר הרב של הדקירות, שנראה כי אין מתיישבות עם האפשרות שהמתלוננת דקרה את עצמה; בניסיונו של העורר לשבש הליכי חקירה, כפי שעולה מחקירת חברתה של המתלוננת, אשר סיפרה למשטרה כי אוימה על ידי חברי העורר שתיפגע אם לא תודיע למשטרה כי המתלוננת סיפרה לה שנדקרה על ידי ערבים; בשתיקתו של העורר בחקירתו האחרונה במשטרה, כאשר גירסתו עומתה מול גירסאות חבריו. שתיקה זאת, לפי סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי, תשמ"ו1982-, יכולה לשמש כחיזוק לראיות התביעה. ולבסוף, גירסתו של העורר נחלשת בשל סתירות שנתגלו בהודעותיו, וכן בינן לבין עדויות חבריו אשר היו עימו, לגירסתו, בזמן שהמתלוננת נדקרה.
העבירה המיוחסת לעורר היא עבירה של אלימות חמורה. היא יוצרת, לפי סעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996-, חזקת מסוכנות, היוצרת עילת מעצר. חזקת המסוכנות, לא זו בלבד שלא נסתרה על יד העורר, אלא היא אף התחזקה נוכח עברו הפלילי של העורר. עבר זה כולל עבירות אלימות אחדות, ובהן הרשעה בעבירת אלימות שבגינה, אף כי היה אז קטין, ריצה עונש מאסר בפועל. עילת מעצר נוספת נעוצה בחשש לשיבוש הליכי המשפט. חשש זה בא לידי ביטוי כאשר חברתה של המתלוננת נשלחה, באמצעות איומים, להעיד במשטרה שהמתלוננת סיפרה לה כי נדקרה על ידי שני ערבים. אמנם המתלוננת מצויה כעת בבית חולים פסיכיאטרי, אולם היא משוחררת מעת לעת לחופשות, ואף אין לדעת אם לא תשתחרר בעתיד מבית החולים. בנסיבות אלה, לדעתי, לא ניתן להבטיח את השגת המטרות במעצר בחלופת מעצר.
הערר נדחה.
ניתנה היום, י"ב בכסלו תש"ס (21.11.99).
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
99079220.I02 /שב