בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
תאריך הישיבה: י"ב באייר התשנ"ט (28.4.99)
ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי
בחיפה מיום 21.10.96 בת"פ 47/96
שניתן על ידי כבוד השופטים: מ'
לינדשטראוס, ס' ג'ובראן ומ' נאמן
בשם המערער: עו"ד גולדפרב ג'רי ועו"ד דן באומן
בשם המשיבה: עו"ד תמר בורנשטיין
פסק-דין
השופט י' קדמי:
ביום 28.4.99 הודענו על דחיית הערעור; ועתה הננו מפרטים את טעמינו לדחייתו.
המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.פ. 47/96) ברצח בכוונה תחילה של חברתו לשעבר - חברתו לשעבר - המנוחה גנית צינמן ז"ל - ונדון למאסר עולם.
בפתח הדיון בפנינו - בישיבה שהתקיימה ביום 17.11.98, הצהיר הסניגור: כי המערער חוזר בו מן הערעור כנגד ההרשעה ומצמצם אותו לענין העונש בלבד; וכי טענתו בהקשר זה היא, שמן הראוי היה להנות את המערער מעונש מופחת, על פי הוראותיו של סעיף 300א(א) לחוק העונשין.
את טענתו בענין זה סמך הסניגור על שניים אלה: ראשית - על האמור בחוות הדעת הפסיכיאטרית שניתנה בשעתו על ידי ד"ר בן אפרים, לפיה: "נראה שמופרעותו [של המערער] ביכולת ליצור ולשמור על קשרים בינאישיים מנעה ממנו מלהפרד מגנית והובילה לסוף הטרגי"; ושנית - על דברים שכתבה בעניינו של המערער פסיכולוגית הכלא שבו הוא מוחזק, לפיהם: "הוא הרגיש שמאבד שליטה על מהלך חיים... ברגע של איבוד שליטה רצח את חברתו" (ההדגשות שלי - י.ק.)
לשיטתו של הסניגור מקימים דברים אלה בסיס לבדיקה, שמא יש מקום ליישם לגבי המערער את הוראותיו של סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין; ולהפחית את עונשו בהתאם.
על מנת לבדוק אם אכן נתמלאו התנאים ליישום ההוראות הנ"ל לגבי המערער, בקשנו - בהחלטה בכתב - מד"ר בן אפרים, אשר בדק בשעתו את המערער, להשלים את חוות דעתו, על ידי מתן תשובה לשתי שאלות: האחת - האם הפרעת האישיות שבה לוקה המערער באה בגדר "הפרעה נפשית חמורה" כאמור בסעיף 330(א) לחוק העונשין; והשניה - האם בשל הפרעת האישיות האמורה הוגבלה בשעת מעשה יכולתו של המערער, במידה ניכרת, להימנע מעשיית המעשה, כאמור בס"ק (2) לסעיף 300א הנ"ל.
מן האמור בחוות הדעת המשלימה אנו למדים: ראשית - כי לא נמצא "שההפרעה ממנה סובל המערער הינה בגדר הפרעה נפשית חמורה, כאמור בסעיף 300א(א)"; ושנית - כי מן הבדיקות שנערכו "אין רמזים לקיום סערת רגשות או דחפים בלתי נשלטים. יכולתו [של המערער] להימנע מהמעשה לא נפגעה בגין הפרעת האישיות ממנה סובל הנאשם [המערער]".
התשובה ברורה ומדברת בעד עצמה; ולמעשה, בכך הסתיים הדיון בערעור ודינו להידחות. דא עקא, שהסניגורים המלומדים אינם משלימים עם חוות דעתו של ד"ר בן אפריים; ובקשתם היא שנבטל את גזר הדין, נחזיר את הדיון בעונש שיש לגזור על המערער לבית המשפט המחוזי ונורה לממן על חשבון המדינה בדיקה פסיכיאטרית נוספת על ידי פסיכיאטר שהמערער יבחר.
את בקשתם האמורה, סומכים הסניגורים - בעיקרו של דבר - על הטענה שד"ר בן אפרים לא התייחס בחוות דעתו המשלימה לחומר שהומצא שהומצא לו על ידם, לפיו חמישה מבני משפחתו נמצאו חולים במחלות נפש.
לא מצאנו להיעתר לבקשה. העובדה שבני משפחה של המערער - הנמצאים בארה"ב - הינם חולי נפש, היתה ידועה לד"ר בן אפרים בעת שהמערער נבדק על ידו לראשונה: ובחוות הדעת הבסיסית שנתן בשעתו - על בסיס בדיקה והסתכלות - בקשר למצבו הנפשי של המערער, נלקח בחשבון גם נתון זה. באותה חוות דעת נקבע כי המערער אינו לוקה במחלת נפש, אלא ב"הפרעת אישיות". הסניגורים המלומדים לא הצביעו על גורם כלשהו המקים ספקות לגבי האבחנה האמורה; וכל שנטען בפנינו הוא: ש"אולי" ימצא בבדיקה נוספת על ידי פסיכיאטר אחר, מימצא שיאפשר להנות את המערער מהוראותיו של סעיף 300א(א)(2) לחוק העונשין.
טיעון כזה אינו מספיק בנסיבות הענין, להחזרת גלגל הדיון לאחור. המערער נבדק בשעתו בידי פסיכיטאר מומחה. במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי - שבו כפר המערער באשמתו וטען שלא הוא זה שרצח את חברתו לשעבר - לא הועלתה כל טענה כנגד תוצאות הבדיקה וממצאיה; ובקשתו ל"חדש" את הדיון בענין זה - ולו גם לענין העונש בלבד - אינה מבוססת על עובדות חדשות או על שינוי מצב, המצדיקים היענות לבקשה.
לאור כל האמור לעיל, החלטנו לדחות את הערעור.
ניתן היום, כד באייר תשנ"ט (10.5.99).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
96083690.H15