ההצעה הראשונית של הארגון הצפון אמריקני SCI הייתה לציין את ה28 בדצמבר.
בתאריך זה ב1939 בברנדנבורג, גרמניה, לדבריהם, במה שהיה בית סוהר והפך
למתקן כליאה פסיכיאטרי, נרצחו 4 הכלואים הפסיכיאטרים הגרמנים לראשונה בתא
הגזים. התנגדנו לתאריך זה לא רק משום שאינו בדוק היסטורית, אלא בעיקר משום
הבעייתיות בהסתמכות על תאריך שנקבע בידי המדכא ש"כותב את ההיסטוריה". טענו
שחלק ממטרת המאבק שלנו היא לכתוב מחדש את ההיסטוריה שלנו ולבחור תאריכים
בעלי משמעות עבורנו.
הכפייה הפסיכיאטרית נגדה אנו נאבקים היא שיטה שבמכוון מייצרת קורבנות,
שמטרתה ל"קרבן" אנשים. רטורית מצהירה הפסיכיאטריה על "עזרה" ו"טיפול", אך
יעודה האמיתי הוא פגיעה באנשים, דההומניזציה שלהם, ויצירת קטגוריה של
"בשר אנושי". אין מדובר ברצונו של חוג אקסקלוסיבי, מעין 'זקני ציון' של
הפסיכיאטריה, אלא בביטוי לרצונות שלא מדברים עליהם של החברה, הפועלת לפי
הכלל האכזר האומר שמכיוון שהרוב בחברה חש חסר כוח ונפגע לכן הוא רוצה
לראות קבוצה נרחבת יותר שנהפכת לקורבן. זוהי המטרה החבויה מתחת למייק אפ
של ה"עזרה" וה"טיפול".
אם מטרת הפסיכיאטרים היא לייצר קורבנות אזי להראות את יכולתם זו בדרך
הנוראית ביותר ע"י תאי גזים יהיה חיזוק של כוחם, זה יהיה counter
productive כי זה יוכיח, לנו או לאנשים חלשים או כאלה שנמצאים בקבוצות
סיכון לעבור תקיפה פסיכיאטרית, כמה מאיימת ובעלת כוח היא הפסיכיאטריה.
הנצחה מצד אחד בלבד הצד של הקורבניות מנקודת מבטנו האמנציפטורית היא
טעות. ה"קורבניות" "מקרבנת" מחדש את הקורבנות. לקחנו דוגמה מההומוסקסואלים
חוגגים את יום הגאווה שלהם לא בתאריך בו המציאה הפסיכיאטריה את מחלת הנפש
"הומוסקסואליות" ב1867, אלא בהתנגדות העממית שהחלה בניו יורק ב1969 כנגד
התנכלותם הנמשכת של המשטרה והרשויות, ובחרנו לציין את יום מתן פסק הדין
ב'טריבונל פוקו' ב-1998 כתאריך ליום הזיכרון וההתנגדות.
בטעינה...
