הכרתי
את עו"ד חושן כשפניתי אליו בבקשת סיוע משפטי בענינה של ר. מ. (41) תושבת
תל אביב שנכלאה במתקן הכליאה הפסיכיאטרי 'גהה', מחלקה א', ביולי 96'. היתה
זו כליאתה ה–17 במספר (מאז גיל 12) וגם זו, ככל הקודמות, ביוזמת אימה
המפלצתית. העזרה שהגשתי לר. מטעם העמותה עד אז כללה טופס בקשה בשמה לקבלת
העתקים צילומיים של מסמכים מתיקה הרפואי הרלוונטיים לכליאתה לצורך הגשת
ערר לוועדה הפסיכיאטרית. ר. מסרה טופס זה לאשת צוות פסיכיאטרית במחלקה א'
בשם מגדה תוך הוראה מפורשת מילולית ובכתב להעבירו לידי מנהל המחלקה
הפסיכיאטר מוניץ. מגדה הנהנה בראשה ותלתה את הטופס על לוח המודעות ממנו
נעלם מיידית ור. מעולם לא קבלה את המסמכים לידיה. על סמך זאת הכנתי עבורה
טופס ערר, בשמה, לוועדה הפסיכיאטרית המבוסס על אי מתן המסמכים והבאתי לה
מספר עותקים ממנו כדי שתחתום עליהם לפני פיקסוסם להנהלת מתקן הכליאה. אשת
צוות פסיכיאטרי התורנית הזעיקה את טלי עובדת הביטחון של מתקן הכליאה וזו,
חמושה באקדח ומוקפת ב-4 אנשי צוות פסיכיאטרי ערבים, בתוך המסדרון הנעול של
המחלקות הסגורות דרשה ממני למסור לידיה את המסמך. מחאותי שאין לה סמכות
לפעולה שכזו וכי מדובר בטופס ערר לוועדה הפסיכיאטרית – הדבר הודגש לפחות 3
פעמים בכותרת המסמך – לא הועילו. ביקשתי לדבר עם איש הצוות הפסיכיאטרי
האחראי, צבי פרידמן, שלקח את המסמך לרשותו ובזה הסתיימה ההדגמה של שמירת
החוק נוסח 'גהה' ונסיונה של ר. לממש את זכויותיה החוקיות.
עו"ד חושן
הסכים לטפל בתיק בשכר הסמלי של 1000 ₪, אותו שלמתי, היות ו, כך ספר לי,
הוא כותב ספר על זכויות החולה והתחוור לו שאינו יודע דבר על מצבם המשפטי
של כלואים פסיכיאטריים ("חולי נפש"). בחדרה של ר. במתקן הכליאה הפסיכיאטרי
האזנו לחלק מטענותיה שבוטאו בקול רם מאוד ובשטף דיבור כמעט לא נפסק וכמעט
לא ניתן לשליטה. היה ברור שיש לה מה לומר והיה ברור שעד כה איש לא טרח
להאזין לה. עו"ד חושן ציין שזמנו מוגבל ביותר והושיט לה טופס יפוי כוח
לחתימתה. ר. החלה לעיין בטופס בקפדנות, דבר שלא היה לטעמו של עו"ד חושן
שהזכיר לה כי זמנו מוגבל והאיץ בה לחתום. ר. הסבירה כי נאמר לה לעולם לא
לחתום על מסמך לפני שתקרא אותו. כתגובה עו"ד חושן קם ממקומו צעד לעבר הדלת
והודיע כי הוא עוזב וכי היא איבדה את ההזדמנות שלה לטיפולו בתיק. ר.
התחננה בדמעות שישאר תוך שהיא חוזרת על דבריה כי נאמר לה לעולם לא לחתום
על מסמך לפני שתקרא אותו. בסופו של דבר היא אכן קראה וחתמה על הטופס.
עו"ד
חושן השיג את מסמכי הכליאה ממתקן הכליאה אך לא טרח לשתף את ר. בתוכנם כדי
לקבל את תגובתה ל"ראיות לכאורה" שנאספו נגדה. לו היה עושה זאת היה יכול
להוכיח לבית המשפט כי הפסיכיאטר המחוזי של ת"א יעקב מרגולין הוציא הוראת
אישפוז זו על סמך ראיות בדויות ושקריות והנמקות לא סבירות וכי שקרים
ובדיות אלו מגובים ע"י יו"ר איגוד הפסיכיאטרים הישראלי, שבמקרה זה הוא גם
מנהל מתקן הכליאה הפסיכיאטרי 'גהה', מיודענו ס. טיאנו. בהוראת האישפוז
כותב הפסיכיאטר מרגולין כי במהלך בדיקתה הפסיכיאטרית הכפויה שנערכה כמובן
במחלקה הסגורה לאחר חטיפתה של ר. מביתה "היא תקפה את אימה, תקפה את הצוות
המטפל וגנבה פנקס טלפון" ולכן קובע הפסיכיאטר מרגולין, היא "עלולה לסכן את
עצמה סיכון פיזי מיידי" והוא מורה על כליאתה על סמך סעיף 9 (א) לחוק.
חקרתי ומצאתי כי אימה של ר. כלל לא נכחה במהלך הבדיקה הכפויה ובודאי שלא
התלוננה כי הותקפה ע"י ביתה. כמו כן, הטענה לגבי תקיפת הצוות (ר. הכחישה
כל אלימות מצידה) היא סתמית וחסרת כל ביסוס וקשה להבין את ההגיון שבו נטען
כי אדם התוקף אחרים מסכן את עצמו. אך פרס הביזאריות מגיע ללא ספק לקביעתו
של הפסיכיאטר המחוזי מרגולין כי גניבת פנקס טלפון (ר. הסבירה לי כי
רק תלשה 2 דפים עם מספרי עורכי דין, אליהם התכוונה להתקשר בבקשת עזרה,
היות ולא היו בהישג ידה במחלקה עט ונייר) יכולה להיחשב כפעולה העלולה לסכן
את האדם עצמו "סיכון פיזי מיידי". - ראו את הפלייר אותו הפצנו כמחאה על על כך
-. בשלב
מאוחר יותר כשעימתתי את הפסיכיאטר מרגולין עם השקרים והקביעות חסרות השחר
שעל בסיסן הוא כלא את ר. הוא לא הכחיש את דברי ורק טען שגניבת פנקס הטלפון
מעידה לדעתו על "אי השקט הניכר בו היתה שרויה בעת הבדיקה" (נו, ואז זו
עילה חוקית לכליאת אדם?). כך כולאים אדם בתל אביב 96'.
כל זאת כאמור
לא הובא ע"י עו"ד חושן לעיונו של בית המשפט. בבקשת הערעור, אותה סייעתי
לעו"ד חושן לכתוב, הערנו את תשומת לב בית המשפט לכך שכל "הראיות לכאורה"
לאלימותה של ר. הן מזמן הבדיקה הפסיכיאטרית הכפויה ולא קודם לה, כפי
שההגיון מחייב, וכמובן את חטיפת כתב הערר מידי במסדרון מתקן הכליאה
הפסיכיאטרי 'גהה'. השופט אפרים שלו שדן בענין לא התרשם מנימוקים אלו
וכנראה שלא מצא שהם מעידים על פגם חמור בהליך הכליאה ופגיעה בחוק, בכללי
הצדק הטבעי ובזכויות החולה, אך הורה על התכנסות נוספת של הוועדה בענינה של
ר.. גם בוועדה זו לא התאמץ עו"ד חושן לעמוד ולהגן על זכויות החולה נגד
המגמתיות של מערכת שנראה כי מטרתה היחידה היא להחזיק בכמה שיותר כלואים
כמה שיותר זמן. בזמן ישיבת הוועדה הוברר לנו כי ההאשמה הפסיכיאטרית נגד ר.
הוחלפה מ"סיכון לעצמה" ל"סיכון לזולתה". על סמך מה? הפסיכיאטרית דורפמן
ממתקן הכליאה הפסיכיאטרי 'גהה' שהקריאה את כתב האישום הביאה ראייה אחת
בלבד לביסוס טענה זו: מסתבר שר. רבה עם כלואות אחרות על השימוש בטלפון
הציבורי במחלקה ואף הכתה כלואה עם שפופרת הטלפון ו"עקב כך" מוסיפה
הפסיכיאטרית דורפמן כמי שמביאה את נקודת הסיכום "נאלצנו לקשרה למיטתה".
המגמתיות המכוערת שבטיעון זה מקוממת אך היא אופיינית למערכת הפסיכיאטרית.
לו ר. היתה נשארת בביתה היא לא הייתה צריכה להתקוטט עם כלואים אחרים על
הזכות לטלפן. במחלקה א' ב'גהה' כלואים כ-50 איש שהקשר היחיד שלהם עם העולם
החיצון הוא מכשיר הטלפון היחיד הממוקם במחלקה ולא רק שליד מכשיר זה משתרך
תור תמידי החל משעות הבוקר המוקדמות אלא שמתקן הכליאה הפסיכיאטרי משאיר
אותו במצב לא תקין ופגום. אדם צריך להיות מלאך או קדוש כדי להמנע מחיכוכים
בתנאים שכאלה. משום מה עובדות אלו המבהירות את פשר "אלימותה" של ר.
ומשבצות אותה בקונטקסט, נעלמו מידיעתה של הפסיכיאטרית דורפמן. גם עו"ד
חושן לא מצא לנכון להעיר על כך לחברי הוועדה. את הטענה הפסיכיאטרית הקבועה
בדבר היות החולה "חסר כל תובנה למצבו" - שם הקוד אותו מדביקה המערכת לכל
מי שמתנגד לה ורואה בה סכנה לעצמו - הפרכתי בכתב הערר שהגשתי לוועדה זו
ובו פרטתי את התעקשותה של ר. על קריאת טופס יפוי הכוח שניתן לה ע"י עו"ד
חושן קודם לחתימתה עליו וטענתי שזו אינה התנהגות של אדם חסר "כל" תובנה.
לאור זאת ברור שהסתקרנתי לקרוא את הפרק העוסק ב"חולי נפש" בספרו החדש של
עו"ד
חושן "רגע, דוקטור". עו"ד חושן מודע, והדבר מצוין בפירוש בספרו, לשלילה
הטוטאלית של זכויות האדם (שלילת החירות, שלילת חופש הביטוי, שלילת זכותו
של האדם על גופו) מהכלוא במערכת הפסיכיאטרית ולכן מפתיע להיווכח שכעו"ד
הכותב ספר עזר לחולה הוא אינו מדגיש ומפרט את דרך המאבק המשפטי ולא מיידע
את קוראיו כיצד ניתן להתגונן בפני כתב אישום פסיכיאטרי. רשימת הפרטים
החסרים היא כה רבה שהפרק נקרא לפעמים כפנטסיה על נושא חוק טיפול בחולי נפש.
עו"ד חושן שוכח לציין כי הפסיכיאטר,לפי סעיף 1 לחוק, שעל סמך בדיקתו מוציא
הפסיכיאטר המחוזי (או סגנו) את הוראת האשפוז חייב להיות רשום ברשימה
מיוחדת של פסיכיאטרים שקיבלו כתב הסמכה לביצוע בדיקה זו, ולכן הוא טועה
בפרשנותו לפסק הדין של ס. סירוטה (ע"ש ת"א 1025/92): המדובר הוא בבדיקה
שנעשתה ע"י רופא שלא מונה לערוך אותה. הוא אינו מפרט ומבהיר את הצורך של
הכלוא להתעמת עם חומר ה"ראיות לכאורה" המועלה נגדו כדי שיוכל לתת את גרסתו
שלו לאירועים שבשלם נכלא. הוא אינו מפרט את הפגמים הנפוצים בהליך הכליאה
שבגינם ניתן לטעון שאינה חוקית, כגון הסתרת המידע הרפואי מהכלוא למרות
בקשתו לעיין בו, אי ייצוג הולם בפני הוועדה הפסיכיאטרית, שלילת כללי הצדק
הטבעי וכו'. עו"ד חושן שוכח לפרט כי "כל אדם" כלשון החוק יכול לערור נגד
הכליאה לוועדה הפסיכיאטרית ובכך להקל על הכלוא מתלותו ברצונם הטוב של בני
משפחתו, שכפי שחושן מעיד נכונה הם הגורם העיקרי יוזם הכליאה, וגם מהצורך
המתסכל למצוא עו"ד שיגן על זכויות הכלוא. כידוע כיום בישראל אין כל
גוף משפטני הלוקח על עצמו ייצוג כלואים פסיכיאטריים ומכיוון ורוב
האוכלוסייה הכלואה היא מעוטת יכולת נמנע ממנה ייצוג משפטי ברמה סבירה. גם
פרשנותו של עו"ד חושן למשמעות חתימתו של הכלוא על טופס הסכמה לאשפוזו
מעידה על היכרות מצומצמת עם "תנאי השטח". ובניגוד לדעתו של עו"ד חושן אין
לקרובי משפחה כל עמדה משפטית המאפשרת להם התנגדות לשחרורו של אדם
מכליאה.
עו"ד חושן כנראה אינו מודע לעובדה שהאמצעים הטיפוליים של קשירה למיטה ומתן
זריקות ושוק חשמלי משמשים את המערכת הפסיכיאטרית כעונש ואמצעי לחץ וסחיטה
ואיום על הכלוא. אני יכול להעיד שבביקורי במחלקה 7א' במתקן הכליאה
הפסיכיאטרי 'אברבנאל' בנובמבר 96' עת עזרתי לע. ק. במאבקה המשפטי הייתי עד
לשני המקרים הבאים: אחד הכלואים ניגש אל עמדת אנשי הצוות הפסיכיאטרי וביקש
לדבר איתה וזו איימה עליו "אם אתה ממשיך לנדנד לי אני קושרת אותך". במקרה
אחר כלואה בשם שושנה ביקשה - אפשר לומר שנדנדה - "לראות את השמיים והשמש"
ונקשרה בשל כך, למרות בכיה והבטחותיה לאנשי הצוות הפסיכיאטרי כי תשתוק
להבא. כשהתלוננתי על מקרה זה ל'אחראית על זכויות החולה וסיעוד פסיכיאטרי'
במשרד הבריאות יהודית בורנשטיין נאמר לי בתגובה שמסיבות של "סודיות
רפואית" לא ניתן להתיחס לתלונתי וכי היו "נימוקים רפואיים" לקשירתה של
האשה המסכנה. עו"ד חושן מעדיף להתעלם מכך שהטופס המגוחך עליו הוא מדבר,
המופיע כסעיף 36 לחוק ואשר אליו מתייחסת המערכת כטופס "זכויות החולה" מדבר
רק על זכויות החולה כחולה (-זכותך ללבוש את בגדייך, לקבל דואר וכו') ואינו
עוסק בזכויות החולה ככלוא, דבר רלוונטי יותר בנוגע למערכת הפסיכיאטרית
ולמקצועו של מר חושן.
הדבר המעניין בפרק זה הוא שעו"ד חושן, המתאר שוב ושוב את יוזמת המשפחות
בכליאת בניהן מתוך מניעים אישיים פסולים או פליליים בעליל מקפיד שלא לומר
דבר על שיתוף הפעולה של הפסיכיאטרים עם יוזמה זו. האם גם הוא, כפרקליטת
המדינה או היועץ המשפטי לממשלה למשל מאמין באפשרות קיומו של "סוחט ללא
נסחט"?
באשר לר. - הוועדה כמובן החליטה על המשך כליאתה. כחודש לאחר מכן אולצה ר.
לחתום על טופס הסכמה לאשפוזה כתנאי היחיד שבו מתקן הכליאה הפסיכיאטרי
'גהה' יאפשר לה חופשות קצרות לביתה. לאחר שחתמה הכנתי עבורה בקשה לשחרור.
הפסיכיאטרים במחלקה א' ב'גהה' סרבו, פשוטו כמשמעו, לקבל לידם את הטופס מר.
שנאלצה לרדוף אחריהם לחדר הישיבות הצוות ודחפה את הטופס דרך סדק בדלת.
בשיחה שנהלתי לאחר מכן עם הפסיכיאטרית הרוסיה של ר. היא סיפרה שזו הפעם
הראשונה בכל שנות עבודתה ב"בי"ח פסיכיאטרי" בה היא שומעת על קיומו של טופס
בקשת שחרור. חגי אביאל
למעלה
הפסיכיאטרית פנינה דורפמן ממתקן הכליאה הפסיכיאטרי 'גהה' שהקריאה את כתב
האישום נגד ר.מ. הביאה ראייה אחת בלבד לביסוס טענת ה"מסוכנות": מסתבר שר.
רבה עם כלואות אחרות על השימוש בטלפון הציבורי במחלקה ואף הכתה כלואה עם
שפופרת הטלפון ו"עקב כך" מוסיפה הפסיכיאטרית דורפמן כמי שמביאה את נקודת
הסיכום "נאלצנו לקשרה למיטתה". המגמתיות המכוערת שבטיעון זה מקוממת אך היא
אופיינית למערכת הפסיכיאטרית. לו ר. היתה נשארת בביתה היא לא הייתה צריכה
להתקוטט עם כלואים אחרים על הזכות לטלפן. במחלקה א' ב'גהה' כלואים כ-50
איש שהקשר היחיד שלהם עם העולם החיצון הוא מכשיר הטלפון היחיד הממוקם
במחלקה ולא רק שליד מכשיר זה משתרך תור תמידי החל משעות הבוקר המוקדמות
אלא שמתקן הכליאה הפסיכיאטרי משאיר אותו במצב לא תקין ופגום. אדם צריך
להיות מלאך או קדוש כדי להמנע מחיכוכים בתנאים שכאלה. משום מה עובדות אלו
המבהירות את פשר "אלימותה" של ר. ומשבצות אותה בקונטקסט, נעלמו מידיעתה של
הפסיכיאטרית דורפמן
בטעינה...
