מדע של רשע
לאורך כל ההיסטוריה הפסיכיאטרית צצות תיאוריות המוצאות את האיבר שבו, לפי
אמונת הפסיכיאטרים, ממוקמת האישיות הסוטה. איבר זה נחתך, נכרת או מוטל בו
מום. במאה ה-19 היו אלה אברי המין. מדע של רשע – מאמר ראשון בסדרה.
הנוהג
של כריתת הדגדגן (Clitoridectomy), ניתוח פשוט שכל רופא יכול לבצע היה
מקובל ביותר באנגליה של אמצע המאה ה-19. על רופאים גברים, כמובן.
הניתוח היה כה מקובל שזכה לכינוי שירוש (extirpation). מנהג זה נקשר
הדוקות לדעות שרווחו אז כי אוננות מובילה לנימפומניה ונימפומניה לבית
המשוגעים: דוגמא מושלמת של רדוקציה לוגית המבוססת רק על כך שלא היה זה
נדיר לראות כלואות במוסדות פסיכיאטריים מאוננות בפומבי.
אפילו כמה מהרופאים המכובדים ביותר לא היו, כנראה, מודעים לכשל הלוגי
ברדוקציה זו. דעות אלו אשר באו מהממסד הרפואי אומצו בקרב הציבור הרחב.
מחלות נפש של נשים היו בעלות עניין רב לויקטוריאניים וסיפקו קרקע לאבחנות
רבות. כל רופא גינקולוג החליט שהוא נוירולוג-נשים. מאות מומחים צצו בתחומי
ההיסטריה והנוירסטניה שקהלם גדל ביחס ישיר לגידול במספר המשוגעות – כפי
שמוכיחות סטטיסטיקות בתי המשוגעים נשים היוו את רוב הכלואים: רבות מהן היו
מחוסרות עבודה או משרתות לשעבר (דבר שהביא את הויקטוריאניים לשער שקיימת
מחלת נפש הפוגעת רק באומנות). המחלה היתה, כמובן, הכנסה נמוכה. אם כי יש
עדויות שגם עבור נשים ממעמד בינוני, שנכלאו לאו-דווקא בשל עוניין, הציעו
בתי משוגעים חד מיניים אלה, שסדר יומם הורכב מעיסוק מועט בתרגילי התעמלות,
קריאה ותפירה, אוירה מעניינת ונוחה יותר מחיי בית ויקטוריאניים.
הויקטוריאניים שחשבו כמעט אך ורק על מין היו אובססיביים בדיכויו. עבורם
אוננות נשית נחשבה כדבר כה מזוויע המצדיק כמעט כל אמצעי ריפוי ובלבד
שתופסק. נשים רבות שנתפסו מאוננות אובחנו בשל כך כבלתי שפויות ונכלאו בבתי
משוגעים. אחרות אולצו לעבור ניתוחי כריתת דגדגן. רופאים התעקשו על כך
שאוננות נשית היא הגורם לא רק למחלות חמורות אלא גם לאי שפיות. ספרי לימוד
ויקטוריאניים רבים מציינים אך ורק סיבות מיניות למחלות נפש של נשים: בגלל
הרחם, המחזור, הבלות, נשים נתונות לכל כך הרבה שינויים הורמונאליים, כיצד
תוכלנה להישאר שפויות? כאשר רופאים ערכו דיאגנוזות לנשים הם התבססו על
השינויים הקלים ביותר במצב רוחן, על סימני התנהגות עצמאית מצידן שנתפסה
כ"לא כנועה" או על גילוי "דחפים לא טבעיים" – כדרישות מיניות מבעליהן
(רסקין אשפז את אשתו בשל סיבה זו). כל אלו הובילו לאבחון הנשים כסובלות
ממניה או מלנכוליה.
אחד התומכים הנמרצים והנלהבים ביותר של כריתת הדגדגן כטיפול באוננות היה
דר' איזק בייקר בראון. ב-1858 פתח דר' בראון קליניקה שהוקדשה ברובה לסירוס
נשים. דר' בראון פרסם קליניקה זו בצורה נרחבת ויעילה. למורת רוחם של
עמיתיו. הוא התפרסם כל כך שהוא פרש מעבודתו הרשמית בבית החולים ופנה
לתעסוקה פרטית מלאה. ניתן לומר שהוא התעשר על חשבונן של נשים. לאור הצלחתו
הרבה הוא פרסם ב-1866 את ספרו: The Curability of Certain Forms of
Insanity, Epilepsy, Catalepsy and Hysteria in Females
ספר זה מכיל תיאור של 48 מקרי אוננות (בראון כינה זאת "גירוי גבולי"
- peripheral excitement) והתוצאות השליליות שנגרמו מכך: מנהג זה
בזבז כל כך הרבה אנרגיה עצבית שהוא יצר מגוון של הפרעות נשיות. הפרעות
שתוארו על ידו בהנאה גלויה. כל התופעות האלו ניתנו לריפוי ע"י כריתת
הדגדגן. בהשתמשו במספריו ("אני תמיד מעדיף את המספריים" כתב) כרת בייקר
בראון את דגדגניהן של עשרות נשים. זו היתה תרופתו לכל שיגעון של נשים אותה
העניק בעיקר נגד רצונן לנשיהן ובנותיהן של ויקטוריאניים נכבדים, שחלקן כל
שעשו הוא שעסקו ב"קריאה רבה".
ספרו הוא קלאסיקה של ספרות פסיכיאטרית: בטוח בעצמו, מלא חשיבות עצמית,
מיזוגני ביותר ומגוחך אלמלא לא היה כל כך מחריד. בהקדמתו הוא מכריז
שההפרעה הגדולה ביותר במערכת העצבים נגרמת כתוצאה מ"גירוי גבולי". כי לא
היה זה רק הדגדגן שהטרידו אלא מה שהאישה עשתה איתו. הוא כותב "ניסיון
יומיומי שכנע אותי שכל חסרי הדעות הקדומות צריכים לאמץ, פחות או יותר, את
השיטה שאני יצרתי". בייקר בראון קישר את כל ההפרעות הפסיכולוגיות הנשיות
לעצבי אברי המין. לדעתו אלו לא היו רק בעיות נפשיות אלא בעיות פיזיות
הניתנת לטיפול רפואי-ניתוחי שטובת הכלל דורשת כי יינתן בצורה מהירה, ועל
ידי כך ייצור מחדש מנשים אומללות אלו חברות מאושרות ומועילות בחברה. הוא
הגן על עצמו כנגד התנגדויות לשיטתו בדרך האופיינית לפסיכיאטרים: "אני
מתקשה להבין כיצד ניתן לפקפק בשיטה שנועדה לרפא מחלה". בייקר בראון ציין 8
דרגות של שיגעון נשים הנגרם ע"י "גירוי גבולי": היסטריה, הפרעות עצביות,
התקפות אפילפטואידיות, התקפות קטלפטיות, התרפות אפילפטיות, אידיוטיות,
מניה, מוות. מכלול סימפטומים אלו נתנו להחלפה לפי רצון הרופא. כהוכחה
שאוננות נשית מובילה למוות הוא מביא מקרה של נערה בת 19 "שמשך שנים רבות
שהתה בבית חולים עירוני כשהיא סובלת מכאבי ראש חמורים...במשך שנתיים היא
הייתה לגמרי עיוורת...נמצאה מתה, עם הוכחות מוצקות שמתה בשעת פרוקסיזם של
התרגשות". אישה בת 32 שבעלה טען כי היא סובלת מהתקפות של אלימות שכוונו
נגדו עברה את "הניתוח הרגיל" שלאחריו הרופא שמח לציין שהפכה "לרעיה טובה".
אישה בשנות העשרים אובחנה כסובלת מגירוי של עמוד השדרה שנגרם ע"י החטא
הרגיל. דבר שהוכחש בתוקף ע"י האפוטרופוס שלה משום שלטענתו היתה "מאוד
דתית". דר' בראון כרת בכל זאת. אישה אחרת באותו גיל "שלא רצתה להינשא"
ואשר עסקה ב"קריאה רבה" ו"לא צייתה לאימה" הייתה כמובן מקרה של "דלוזיה
מנטלית". אותה בעיה אותו פתרון. אישה נשואה בת 30 שלאחר לידת 3 ילדים
ברציפות החלה לשנוא את בעלה, נאלצה לעבור את טיפולו של בייקר בראון
כאלטרנטיבה היחידה לגירושין שהיו הרסניים מבחינתה. היא עברה את הניתוח
לאחר שאובחנה כסובלת מ"מניה התחלתית". לאחר מכן שמח המנתח – השדכן להיווכח
שהפכה ל"אם ורעיה מאושרת ובריאה" דבר שהובילו לחשוב על הנישואים שניתוחו
יכול להציל: "אם טיפול רפואי וניתוחי היו מופעלים, תוצאות עגומות כגירושין
היו נמנעות". רווקה בת 34 "שמעולם לא קבלה הצעת נישואין" ונחשבה למוזרה
משום שנהגה לצאת לטיולים ארוכים בכפר, קראה רבות, ואמרה "פניהם של אנשים
הם מסיכות" אובחנה כבלתי שפויה ע"י בייקר בראון ודגדגנה נכרת. היא הייתה
ברת מזל שזה כל שעלה בגורלה משום שבשלב זה בייקר בראון השתעמם מהסרת
הדגדגן בלבד והחל לחתוך את כל שפתי הערווה.
ספר זה הוא תערובת שטויות פרי דמיונו של הכותב, אבחנות שלא במקומן ושימוש
לרעה בידע מדעי המבוסס על דעה קדומה. אבל לדר' בראון הייתה עמדה מכובדת
בממסד הרפואי ולפחות מחוץ לתחום הרפואי טענותיו התקבלו. ה"טיימס" טען שדר'
בראון "הכניס את האי שפיות אל תחום הטיפול הכירורגי". ה"צ'רץ' טיימס"
המליץ מאוד על הספר לכמורה עבור קהל מאמיניהם.
הקריירה של דר' בראון הסתימה באופן אירוני. שיטת הפרסום העצמי שלו צרמה
לקולג' המלכותי של המנתחים, ומועצת אגודת רופאי הנשים התכנסה ופתחה בחקירה
בעניין זה – של הפרסום העצמי – שבסופה הודח דר' בראון מהאגודה, לא משום
שהוא ערך ניתוחי כריתת דגדגן בשל סיבות מגוחכות אלא שבשל תאוות בצע הוא
פעל בצורה לא אתית ופרסם עצמו.
תיאוריות כשל בייקר בראון צצות בצורה זו או אחרת במהלך ההיסטוריה של
הפסיכיאטריה: באיבר מסוים בגוף נטען שמצוי מקורו של מה שהפסיכיאטריה מכנה
"שיגעון" והוא נחתך, נכרת או מוטל בו מום. זו רק שאלת מציאת האיבר הספציפי
בו ממוקמת האישיות הסוטה. בתקופה הויקטוריאנית היו אלו אברי המין משום
שרעיון האוננות נתפס כמחריד, בעיקר אצל נשים שע"י כך זכו לעצמאות מסוימת.
בשלב מאוחר יותר בהיסטוריה של הפסיכיאטריה היו אלו האונות הקדמיות של המוח.
מבוסס על :Medical Blunders (1996) by R.Youngston & I. Schott
מהלך
ההיסטוריה של הפסיכיאטריה מאופיין ע"י הופעת תיאוריות הטוענות שבאיבר
מסוים בגוף מצוי מקורו של מה שהפסיכיאטריה מכנה "מחלה" והוא נחתך, נכרת או
מוטל בו מום. זו רק שאלת מציאת האיבר הספציפי בו ממוקמת האישיות הסוטה.
בתקופה הויקטוריאנית היו אלו אברי המין משום שרעיון האוננות נתפס כמחריד,
בעיקר אצל נשים שע"י כך זכו לעצמאות מסוימת. למעלה ספרו
של דר' איזק בייקר בראון מ-1866: The Curability of Certain Forms of
Insanity, Epilepsy, Catalepsy and Hysteria in Females למטה בשלב
מאוחר יותר בהיסטוריה של הפסיכיאטריה היו אלו האונות הקדמיות של המוח.
בטעינה...
