למטה הפסיכיאטר אשר בר-הלפרן שלאחר ששמע ממיכל כי תדבר רק בנוכחות עו"ד וכי מימשה את זכותה לערור לוועדה הפסיכיאטרית תיאר אותה כך: "לא שיתפה פעולה בבדיקה הפסיכיאטרית אך הרושם שמדובר בבחורה חשדנית מאוד, יתכן ברמה פרנוידית, נגטביסטית מאוד" ושהציע "הוצאת הוראת בדיקה בחדר מיון בבית חולים פסיכיאטרי בכדי לשקול אשפוז כפוי" מה שהיה מונע ממיכל לבקש עזרה מיידית מעו"ד ושלפי ניסיונו של דר' בר-הלפרין כנראה מבטיח את כליאתה
סיפורה של חברת העמותה
"מיכל תגמרי להתקלח, מישהו מחכה לך" אמרה אימי במתיקות בצהריי ה-16.11.1993, יום חורפי ואפור. כשיצאתי ראיתי מולי אדם לבוש בחליפה, מבט לגלגני בעיניו. "זה דר' חייט" הציגה אותו אימי. מיד היה ברור לי שמתכוונים לאשפז אותי בכפיה. מדוע לא התקשרת לתאם איתי פגישה? "אני באתי וההורים שלך נתנו לי להיכנס", הוא התחיל לשאול אותי, בטון לגלגני ופוגע, סדרת שאלות משפילות וגסות. –"למה אני מסתגרת, למה אני לא פונה לטיפול, למה אני לא עובדת". הרגשתי שהוא חודר לפרטים אינטימיים בחיי, הוא מבטיח ש"יעזור לי" ולאחר כ-20 דקות שנראו כנצח הוא מתפלא שאיני מוכנה ללחוץ את ידו לשלום ומבטיח להורי ש"יהיה בסדר" והוא יסדר את אשפוזי. כשדרשתי את דו"ח הפגישה צחק וענה שקופ"ח לא מוסרת מידע רפואי. השבתי לו שאם לא ימסור אמצא דרך לקבל את הדו"ח.
אני לא רוצה לדבר ברשימה זו על בעיותיי האישיות. מספיק יהיה לומר שאני בת 29 וגרה עם הורי בביתם. אני עובדת לפעמים ורוב הזמן אני מסתגרת בחדרי. ביני לבין הורי יש חיכוכים רבים. הורי פשוט אינם מוכנים לקבל שאני שמנה מטבעי ולפעמים נראה לי שהם יהיו מוכנים 'לפתור את הבעיה' הזו אפילו עם נבוט בראשי. ברשימה זו אני רוצה לספר על ההשפלות, על הפגיעה בכבודי ועל החדירה לפרטיותי, שעברתי מידי הפסיכיאטר המחוזי והמרפאה לבריאות הנפש.
בדו"ח על הפגישה הנ"ל מ- 22.11.93 שכתב דר' משה חייט ממרפאה לבריאות הנפש ברחוב הרא"ה 8 ר"ג לדר' משה זהר, הפסיכיאטר המחוזי של ת"א, מתוארת כך תגובתי לחדירתו זו לפרטיותי. "הייתה חשדנית בגישתה. שאלה שאלות על זהות המבקר. על מטרות הביקור. הוסבר לה שהמטרה לשמוע על מצבה ולהציע לה עזרה. דחתה את זה מיד. הביעה חשש שמתכוונים לאשפזה. בהופעה חיצונית מאוד שמנה, מבט חשדן, מדברת בלחץ עד לתוקפנות ואיומים מילוליים. למשל לא תיתן למבקר לצאת ללא חוות דעת בכתב על הביקור". "לרוב לא הייתה מוכנה לספר וכך אי אפשר היה לקבל מידע מפורט יותר על מחשבותיה ורגשותיה". "סובלת ממצב פסיכוטי ממושך מסוג פרנוידלי. תיפקודה אשר פוגע בבריאותה וגם מהווה מיטרד קבוע לבני משפחתה".
באותו ערב שמעתי מחדרי את הורי משוחחים ביניהם בחדרם: מסתבר שדר' חייט הסביר להם, טלפונית, שהוא אכן ביקש מהפסיכיאטר המחוזי לכלוא אותי אך זה הסכים רק לזמן אותי לטיפול מרפאתי כפוי, והחוק מאפשר לי, לאחר קבלת הצו, משך זמן של 24 שעות שבהן אני יכולה לערור לוועדה הפסיכיאטרית ולעכב בכך את ביצוע גזר הדין. אימי אמרה שחייבים להסתיר מידיעתי את צו הזימון כשזה יגיע לבית כך שלא אוכל לערור (אדם שאינו נענה לצוו טיפול מרפאתי כפוי נחטף מיידית לבית חולים פסיכיאטרי ל"בדיקה כפויה", דבר שמבטיח את כליאתו). אבי הזכיר לאימי שיש לי תא דואר משלי ושניהם תכננו "לאלתר משהו" כדי להוציא את המכתב מתא הדואר. בימים הבאים ממש 'שמתי מצור' על תיבת הדואר בבית אך למזלי צו הזימון שנשלח לביתי, כשבועיים לאחר מכן, הועבר ע"י הדוור ישירות לתא הדואר שלי.
רצתי מיד עם המכתב לעו"ד דן יקיר מהאגודה לזכויות האזרח ת"א. בשנת 1993 עדיין ייצגה האגודה לזכויות האזרח נפגעי טרור פסיכיאטרי. כיום היא הפסיקה לחלוטין לייצגם. עו"ד יקיר פנה מיד לפסיכיאטר המחוזי בדרישה לקבלת חומר 'הראיות לכאורה' המצדיק, לפי החוק, את זימוני לטיפול כפוי ואת דו"ח הבדיקה הנ"ל. עו"ד יקיר גם דאג להזהיר אותי, לטובתי, שמאחר והוצאה נגדי הוראת טיפול מרפאתי פסיכיאטרי כפוי הרי שאי התייצבותי במרפאה תשמש את הפסיכיאטרים כעילה לכליאתי. ולכן הלכתי – לא מרצוני כמובן, לשיחה אחת במרפאת הרא"ה ברמת גן. במהלך השיחה הכפויה עם דר' בר-הלפרין הצהרתי כי אדבר רק בנוכחות עו"ד וכי מימשתי את זכותי לערור לוועדה הפסיכיאטרית, עובדות שתוארו ע"י דר' בר-הלפרין במכתבו מ-27.12.93 לפסיכיאטר המחוזי דר' זהר, בדרך הפסיכיאטרית האופיינית, כסימנים למחלתי: "לא שיתפה פעולה בבדיקה הפסיכיאטרית אך הרושם שמדובר בבחורה חשדנית מאוד, יתכן ברמה פרנוידית, נגטביסטית מאוד". מכיוון והוכחתי לדר' בר-הלפרין כי אני יודעת את זכויותיי החוקיות להגנה ומאחר והצהרתי כי אדבר רק בנוכחות עו"ד הוא חזר ופנה (במכתב מ-9.4.95) לפסיכיאטר המחוזי של ת"א דר' מרגולין, בהצעה לכלוא אותי המנומקת כך: "טענה שתדבר רק בנוכחות עו"ד. התרשמתי מהתנהגות פרנוידית עם נגטביזים וחוסר תובנה ושיתוף פעולה...הנני מונה לשיקולך באם יש מקום להוצאת הוראת בדיקה בחדר מיון בבית חולים פסיכיאטרי בכדי לשקול אשפוז כפוי". כלומר דר' בר-הלפרין מציע ש'בדיקתי' הבאה תעשה רק לאחר חטיפתי מביתי ובתוך חדר מיון של בית חולים פסיכיאטרי, מה שימנע ממני לבקש עזרה מיידית מעו"ד ושלפי ניסיונו של דר' בר-הלפרין כנראה יבטיח את כליאתי.
פנייתו של עו"ד יקיר לעזרתי הצילה אותי. הוועדה שהיתה אמורה לדון בערר כלל לא התכנסה. תוקפו של צו הטיפול המרפאתי הפסיכיאטרי הכפוי פג לאחר חצי שנה ולא נעשה כל ניסיון פסיכיאטרי לחטוף אותי. רק שנתיים לאחר מכן, כשהורי ניסו שוב לכלוא אותי ופנו למערכת הפסיכיאטרית בטענות דומות, קיבלתי לידי את המסמכים מהם אני מצטטת ונודעו לי הנימוקים 'הרפואיים' לניסיון כליאתי בשנת 93'. העברתי אותם לידיעתו של עו"ד יקיר שהעיר לפסיכיאטר המחוזי כי חומר זה מעלה בו תמיהות לא מעטות: "לא הבחנתי כי היא בעלת משקל או כי היא סובלת מכך" כתב והוסיף כי הוא אינו מוצא טעם לפליאה בהצהרתי כי "אשיב לשאלות רק בנוכחות עו"ד".
לאחר התערבותו של עו"ד יקיר לעזרתי השתנתה מקצה לקצה זווית הראיה הפסיכיאטרית. התנגדותי לכפייה הפסיכיאטרית שעד כה העידה, לדעתם של דר' חייט ודר' בר-הלפרין על עובדת היותי חולת נפש מסוכנת שרק כליאתי תבטיח את שלום הציבור, קיבלה לפתע פירוש שונה לגמרי. כך כותב לאבי, שביקש ב-2.10.96 שוב את עזרת הפסיכיאטרים כדי לכלוא אותי, דר' א. ברוך, מנהל המרפאה לבריאות הנפש הרא"ה 8 ר"ג: "מעיון מדוקדק בתיק הרפואי וקריאת מכתבך, אינני רואה אפשרות לפעול לאור הסירוב של בתך לכל שיתוף פעולה מרצונה". וכך עונה דר' ש. ליטמן, פסיכיאטר ארצי ראשי למכתב תלונה שהפנה אליו אבי ב- 3.2.97 בנוגע לסירוב הפסיכיאטרים לכלוא אותי: "...אין עילה להתערב בכפייה, בהתחשב שלא מדובר במחלת נפש עם המרכיבים השונים בחוק לטיפול בחולי נפש 1991 – כלומר שאין פגיעה בכושר השיפוט או ביקורת המציאות לא ניתן לחייב את מיכל לטיפול כפוי". וכך הוחלט בוועדה הפסיכיאטרית ששוב דנה – ודחתה – ב- 18.12.96 בבקשתו של אבי לאשפז אותי: "החומר שהיה לפני הפסיכיאטר המחוזי אינו מצביע על מחלת נפש במובן החוק ופגימה בכושר השיפוט במידה ניכרת, או בכשרה לביקורת המציאות".
מבחינה מסוימת אני בת מזל. לא נכלאתי, לא סוממתי ולא עוניתי במכות חשמל. אמנם אני יודעת את זכויותיי אך מי יערוב לי שבתקיפה הפסיכיאטרית הבאה אמצא עו"ד שיחלץ לעזרתי. אני עדיין חיה מחדש, כל יום ויום, את הסיוט, את הרגשת חוסר האונים והפחד מהתקיפה הפסיכיאטרית שעברתי. האיום מרחף תמידית מעל לראשי, כמו מעל לראשי אלפי קורבנות תקיפה פסיכיאטרית. העובדה שהיחסים ביני לבין הורי בעייתיים היא ענייני הפרטי, והיא לא מצדיקה כליאה ועינויים בבית חולים פסיכיאטרי. זה לא 'הפתרון' אותו אני רוצה. זה לא פתרון בכלל. אתמול החליטו הפסיכיאטרים כי כליאתי הכרחית ומוצדקת היות ואני "שמנה וחשדנית" ומחר יחליטו שהיא מוצדקת היות ואני "גרומה ורגזנית". אני מחפשת עו"ד שיעזור לי להגיש תביעת נזיקין על הסבל הגופני והעינוי הנפשי שעברתי, על ההתעללות, על הפגיעה בפרטיותי. כתבו אלי.
בטעינה...
