בכתבה מפורטת של מגזין הרוקנרול האמריקני רולינג סטון מובא ספור הצלחת חברת התרופות אלי לילי בדחיפת הסמים האנטי פסיכוטים החדשים, בייחוד זיפרקסה: הכתבה מתארת את אימי ההשפעות של הסמים הפסיכיאטריים הקודמים, נסיונות החברה להחליף את 'פרוזאק' שמועד הפטנט שלו פג, את הקשר לתכנית TAMP ולמשפחת בוש, ועורכת השוואה עד כמה שפר גורלם של שוכני העולם המתפתח, להבדיל מהמפותח, שאינם לוקחים סמים אלו.
http://www.rollingstone.com/politics/story/25569107/bitter_pill
מסתבר שבמשך שנים רק מתי מעט העירו על הפער בין דברי השבח של יחסי הציבור לסמים האנטי פסיכוטיים החדשים לבין הנזקים המוכחים שגרמו: סכרת, השמנה, סחרור, עייפות, עליה בכולסטרול, יצירת שדיים וחלב אצל נערים ומוות של 45 ילדים.
כשלון הסמים מקושר לחוסר הבנה של מהי "סכיזופרניה" שהמדענים מודים כי "למעשה יש לנו בורות עמוקה של המכניזם
המולקולרי הספציפי" שלה וכי בנוגע ל"סכיזופרניה" "אנטי פסיכוטים מכוונים למטרה לא נראית ואיננו יודעים מה לעזאזל קורה".
כדי להבטיח שהסמים האנטי פסיכוטיים והאנטי דיכאוניים יכנסו לקטגורית הטיפול המצוי -עבורו משלמת הממשלה- חברות
התרופות יזמנו ושלמו לפורמולת האלגוריתם TAMP (שהיא מעשה הנוכלות הפיננסית המשתלם ביותר ברפואה), ולפקידי ממשלה הקובעים את מדיניות בריאות הנפש, כדי שיקבעו שאנטי פסיכוטיים חדשים הם "טובים יותר".
כארגון זכויות האדם היחיד הישראל וגו' חשוב להדגיש כי המאבק על זכויות האדם בפסיכיאטריה, כפי שסאס מיטיב לחדד ולהדגיש בכתיבתו, היא שהנקודה הראשונית בביקורת היא על הכפיה שהפסיכיאטריה מפעילה ללא הסכמת האדם -בניגוד למשל לכפיה שבהסכמה כמו למשל בפעילות מינית סאדו/מאזו. הטיעון בדבר אי קיומה של "מחלת נפש" (-או אף קיומה) ובשימוש בתרופות ל"מחלה" זו, הוא רק נסיון ליצור טופוגרפיה לוגית קוהרנטית.
כך למשל הנה ציטוט מספרו של סאס 'כפייה כריפוי' (-Coersion as Cure) עמ' 148: "נראה שלא הפסיכיאטרים, לא עורכי הפרסומים הרפואיים והמדעיים, לא המדיה, ולא הציבור חשים בצורך לגשר על הסתירה שבטיפול אותה מחלת מוח באמצעים פולשניים השונים זה מזה כמכות חשמל.... סמים אנטי דיכאוניים, תרפיה קוגניטיבית, סוגים שונים של תרפיית דיבור, ותרפיית דולפין".
בבסיסו של דבר מאבק זכויות האדם נגד הפסיכיאטריה הוא פוליטי ולא מדעי/רפואי.
על TAMP:
http://www.iaapa.org.il/46024/Kfia10_under